הפסקת התקשרות עקב חוסר השתלמות כלכלית
הרב ויצן יוסף
הרב חוברה אוריאל
התובע תובע את שכרו על הימים בהם עבד וסיפק מזון לישיבה.
הישיבה טוענת מצידה כי בחוזה כתוב כיצד ניתן להפסיק את ההתקשרות. וכיוון שהספק הפסיק בפתע הוא גרם להם נזקים.
החלטה
לפנינו תביעה ותביעה נגדית על התקשרות
להספקת מזון בקייטרינג לישיבה על פי הסכם אשר לטענת הנתבעת לקח זמן רב להגיע להסכם
זה ולתמחור עבור כל מנה. לאחר נסיונות מצד הספק ומו"מ ממושך נחתם חוה בין
הצדדים שעל פניו כובל את הספק לתקופה שבין 1.9.03 לבין 20.6.04.
לאחר מספר שבועות מתאריך התחלת ביצוע
ההתקשרות ניתק הספק הקשר שבינו לבין המוסד הואיל ולפי טענתו נעשו בחורי הישיבה ״תאבים״ יותר. וכיוון שמוגבל למספר מנות ע״י הישיבה ומנות אלו לא הספיקו לבחורים
ולתאבונם נמצא בידו הפסד כספי ניכר אשר אינו יכול לשאת מבלי להיפגע כלכלית בצורה
מסוכנת ביותר.
לטענת התובע ניהל כמה שיחות עם
האחראיים מטעם המוסד ונתן להם להבין שהולך לנתק הקשר עמם בכל אופן לאחר בירור בין
הצדדים ע״י ביה״ד הובהר שלא נשלחה כל הודעה רשמית ואף לא נאמרה הודעה מפורשת בע״פ על ניתוק הקשר וכמו כן לא ניתנה
תקופת התראה כל שהיא.
הספק תובע תשלום עבור המנות שסיפק משך תקופה מסויימת. ואילו הנתבעת טוענת בתביעה נגדית שהתובע הזיק להם בהתנהגותו. שהיו צריכים להתארגן בפזיזות עקב ניתוק הקשר ואי הספקת המזון ללא הודעה מוקדמת כל שהיא. שהכרח הוא לספק אוכל לבחורים תמידין כסדרן וזה לא היה באפשרותם בהעדר התרעה ונאלצו לסגור הישיבה לזמן מה או לחילופין לשלם יותר ממה שנקבע עם התובע שנאלצו לקנות מזון ביוקר הרבה יותר ממה שסיכמו עם התובע. ולא ע"מ כן ניהלו מו"מ ארוך ומייגע עמו ועוד שמנכ״ל הישיבה היה צריך לטפל בעניין הובלת המזון באופן אישי. ויש לזה דמי הוצאות ובנוסף לכך גם שכרו של המנכ"ל אשר במקום לעסוק בתפקידו הפך לאיש הובלות. ועוד תובעים במקרה זה אי אלו כלים אשר לטענתם לקח התובע ממטבח הישיבה ואינם שייכים לו ונאלצו לקנות אחרים חדשים.
א. ריש מילין נבאר מעמדו של התובע, אשר לכל אורך ההסכם שבין הצדדים מכונה ״הקבלן". האם באמת קבלן הוא וחלים עליו כל דיני הקבלן והקבלנות ובכללם דיני קבלן החוזר בו המבוארים בשו״ע חו"מ (סי' של״ג) ובנו"כ שם. או שמא לשון מושאל הוא שרצו לסלק כל קשר עובד מעביד בינו לבין המוסד וכמו שטרחו לבאר בהסכם שבניהם (סע׳ ג').
ונראה לפשוט הספק על פי דברי הסמ״ע (סי' של״ג ס״ק ט״ז) וז״ל:
ואם הוא קבלן שקיבל על עצמו מלאכה בכו"כ (פירוש שאינו כעבד שמלאכת רבו מוטלת עלי לעשות בו כל היום בלי הפסק אבל זה גומר מלאכתו שקיבל עליו באיזה שעה של היום שירצה וכדרך כל בעה״ב העושה מלאכה שלו למכור ולהשתכר בה" ע"כ.
וכיוצא בזה כתב שנית בס' רכ״ז (ס״ק נ״ט): "שגומר המלאכה מתי שירצה וכו'" כיע״ש.
ולפי זה, למרות הלשון הננקט בהסכם שבין
הצדדים שהספק הוא קבלן יש לדחות ולומר שהוא לשון מושאל וכדלהלן:
1. על פי סע' ב' בהסכם יש שעות קבועות
אשר בהם צריך להגיש הארוחות באופן שיש לו זמן קבוע להיות במלאכה.
2. כמו כן הארוחות הן ערב בוקר וצהרים.
באופן שקשור כל הזמן למלאכתו.
3 התשלומים אשר נקבעו בסע' 12 א' הם
נקבעו בהתאם לכמות משתנה של מנות הדרושות, שלעתים יותר ולעיתים פחות באופן שאין כל
מלאכה קבועה וידוע מראש שהקבלן יכול לקבל אותה מראש.
4. התשלום הוא פרטני על כל מנה ומנה.
באופן שאין כל מלאכה ידועה וקבועה שיכול לקבל אותה מראש על עצמו לעשותה בכו״כ.
ולפי כל האמור קשה להגדירו כקבלן עם המשתמע מהגדרה זאת. כי לכל היותר נוכל לומר שבכל יום מתחדשת קבלנותו. וא"כ יכול להפסיק ההתקשרות בכל רגע. ואין ספק שלא לשם כך ניהלו הצדדים מו"מ ארוך.
אך עכ״ז יש פנים להגדיר מעמדו כן. ואע״פ שאינו נראה אופן זה. אולם גם פועל ושכיר
אינו שכך הותנה מפורשות בין הצדדים. וע"כ נראה להגדיר מעמדו כספק סחורה המספק
לחבירו במחיר קבוע מראש ולתקופה הקבועה מראש.
ב. ואת״א אנוש כערכי ובידו ראייה מדברי השו״ע (חו"מ סי' ר״ט, ו) והפת״ש שם (אות י״א.) ויש צורך לבאר הראייה וז״ל השו״ע שם:
"הפוסק על שער שבשוק. וקיבל דמים ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר. חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר בו, מקבל מי שפרע. הגה: אבל אם פסק עמו עד שלא יצא השער שהמקח נעשה באיסור. חוזר בו וא" צ לקבל מי שפרע (נ׳׳י דב"מ ורבינו ירוחם נ״ט ת״ד)". עכ״ל.
ולכאורה יש לדחות הראייה על הסף. שכן בקבלת דמים מיירי. וכסף קונה דבר תורה. ובפת״ש הביא מדברי הפנים מאירות (ח״ב סי' ח') בדין מוכר לחבירו עורות. בכיע״ש ועיקר נידונו באם יצא השער הקבוע בעיירות כע״ש. אך באמת שניא דא, דמיירי בנתן מעות ולעניין לקבל מי שפרע, כיע״ש. אבל כדי שתהיה התחייבות גמורה צריך שיהיה קניין מהקניינים המתאים והמחייב באופן שנקנה לקונה וכמו שכתב הש"ך ביו״ד (סי' קע״ה) יע״ש. וכ"כ בפנים מאירות הנ״ל. ע״ש. וראה בשו״ת רעק״א (ס' קל"ד) שאפילו במתן מעות לא קנה. כי רק אם עשה קניין סודר או אחר באופן המועיל הוא שקנה אפילו נתן מעות, אבל בלאו הכי לא קנה. וכן הם דברי השו׳ע הנ״ל, שבנתן מעות לא קנה אלא שמקבל עליו מי שפרע כיע״ש. ולפי זה כיוון שבהסכם שבין הצדדים המונח לפנינו אין כל קניין, א"כ לפום ריהטא אין כאן התחייבות גמורה דתהווה קניין באופן שלא יוכל לחזור בו.
ג. אבל מה שיש לדון הוא מצד מה שפסק השו״ע (סי רא סע' א) וז״ל:
מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים ורשם הלקוח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו אף על פי שלא נתן לו מהדמים כלום כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע. ואם מנהג המדינה היא שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו וחייב זה ליתן הדמים. והא שרשם בפני המוכר או שאמר ליה המוכר רשום מקחך.עכ"ל.
ולכאורה כיוון שנחתם הסכם בין הצדדים בו מתחייב התובע
לספק מזון כפי התנאים שביניהם נראה שבדרך זאת נהגו התגרים והסוחרים לקנות אכן נראה
שיש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא. אכן למעשה רבו המחלוקות בדין קניין סיטומתא. שיש
סוברים שאינו קונה בקניין דברים כי הכא. ועוד שהוא קניין אתן. ועוד דהוי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו. ויש
עוד פנים לומר דהוי דביר שאינו קצוב וגם הויי אסמכתא שבכולם נטושה מחלוקת רו״א אם
קונה מצד מנהג הסוחרים והתגרים, ואם כי במקומות רבים סוגייא דעלמא שקונה עכ"פ
בצירוף תוקף ההסכם על פי דינא דמלכותא, מ"מ מידי ספק לא יצא ובפרט למה שכתב
בב״י (סי' ר"א) בבדק הבית שגם ביצא השער הוי דבשלב״ל אלא דמ"מ כיוון
שישנו בעולם מקבל מי שפרע. כיע״ש. וכתב בשו״ת הגרעק״א (סי' קל״ד) שכפי זה גם
קניין גמור לא מהני לקנות כי רק לקבל מי שפרע וכ"נ דעת הש"ך, כיע״ש. וא"כ גם סיטומתא לא מהני
לקנות אלא לקבל עליו מי שפרע.
ד. אלא שבנידו״ד נראה שאין צורך להאריך
במחלוקות הנ"ל. שכן צפו הצדדים או עכ״פ המוסד שהוא הקונה שיש ותהיה אפשרות של
חזרה מצד הספק. והזכירו דבר זה בפירוש. שאם ינתק הספק עצמו מההסכם באופן חד צדדי
בלי הודעה וכו'. יהיה המוסד רשאי להתקשר עם ספק אחר תוך 24 שעות. באופן שהקונה עצמו היינו המוסד לא גמר
בדעתו לקנות בודאות. ונראה שאפילו היה קניין גמור.
מה שבאמת אינו כי אם מדין סיטומתא,
אפ"ה היינו אומרים שלא גמר בדעתו שהתחייבות תושלם. ועכ״פ צפה והסכים לאפשרות
כזאת. רק שעשה לאפשרות כזאת כעין תרופה. באופן שלא קנה מדין סיטומתא ואף לא מצד
דינא דמלכותא. וכפי שטרחנו לברר. כך שאין מקום לחייב המשך ההתקשרות. ועוד שלא עלתה
תביעה זאת בתוך תביעות המוסד. וגם לחייבו בקבלת מי שפרע אינו נכון. שעכ״פ חלק
מההתחייבות קיים. ולאו משום יוקרא וזולא הפסיק. אלא משום כמויות גדולות יותר
מהמקובל, כפי טענת התובע. ובעיקר משום שאינו ברור שסיטומתא קנה בקניין גמור במקרה
זה. שכן לא סמכה דעתם על הקניין לגמרי. א"כ גם מי שפרע אינו מקבל.
ה. ומיהו בנזקים ממשיים ומוכחים
לפנינו נראה שיש לחייבו בהם. ולא משום שהפסיק ההתקשרות. אלא משום שלא מסר הודעה
מקדמת באופן רשמי כמתחייב. ובכך לא איפשר למוסד להתארגן כראוי לספק מזון לתלמידים.
דבר שהוא חיוני לתפקוד תקין של המוסד. ולפי דעתינו חייב בנזקים כנ״ל מצד דינא
דגרמי. ויש לחייבו על נזקים ממשיים שהוכחו לפנינו.
בהתאם לכל הנ״ל פוסקים כדלקמן:
א. עבור עובדים ועבור הפרשי תשלומים על
ארוחות רשאית הישיבה / הנתבעת לקזז סך של 12.000 ש״ח מכלל תביעת התובע.
ב. כיוון שהתביעה המקורית היא ע״ס 29.700
ועוד 500 ש״ח עבור עובד נקיון. ובסה״ב 30.200 ש״ח. ולאחר קיזוז של 12.000 ש״ח על הישיבה לשלם לתובע סך של 18.200 ש״ח תוך שלושים מתאריך החלטה
זאת.
ניתן ביום ג' אדר תשס״ד
