תאונה בדרך לצורך בטחוני
נימוקים להחלטה
באו לפנינו הצדדים על דבר התנגשות חזיתית בין שני כלי הרכב שלהם באחד
מעיקולי הכביש תוך היישוב. כלי הרכב ניזוקו והואיל והנתבעת סרבה להכיר ולהודות באשמתה,
לדברי התובע, נאלץ להוציא כספים על שמאי
והשתתפות עצמית ועוד שבחלקם אינם אלא גרמא בנזיקין. וכל זאת למרות שקיבל כספים ע״ס
ייסורים מהביטוח שלו.
הואיל ואמרו לפנינו שמתחילה היתה התובעת מוכנה לשלם סך מסויים, לערך
בגובה השתתפות עצמית שלה, הציע ביה״ד לצדדין להגיע בעצמם לפשרה. כיון שלא הסכימו
הצדדים לכך ולאור הטענות ההדדיות שביניהם שיפורטו להלן, יצאו שניים מחברי ביה״ד
לבדוק את תנאי הראות, מהירות הנהיגה הסבירה, מכשולים, והתנהגות הנוסעים ברכב
בהגיעם לקטע זה של הכביש.
לאחר ההתרשמות כפי ראות עיני כבוד הדיינים פתחנו במו״מ של הלכה:
א. תוכחת מגולה על שני הצדדים שפנו לחברות הביטוח זה בתביעתו וזאת
בסירובה להכיר בחלקה באשמה מבלי שהדברים לובנו היטב תחילה מבחינה הלכתית. שכן חברות
הביטוח הן כערב לשלם במקום הנתבע. וכיצד יאמר לערב לשלם או לא לשלם מבלי שידע
תחילה מידת אחריותו ע"פ הדין.
לגופן של טענות ההדדיות הנה נפסק בשו״ע חו"מ סי' שפ"ד (סע' א'):
"המזיק בידו (או בשאר גופו) או שזורק אבן או יורה חץ והזיק בו או שפטר מים על חברו או על הכלים והזיק או שרק ונע בכיחו וניעו בעת שהלכו מכוחו ה"ז כמזיק בידו והם תולדות של אדם. אבל אם רק הרוק והניח על הארץ ואח"כ נתקל בהם אדם הרי זה חייב משום בורו. שכל תקלה תולדות בור הוא". עכ״ל.
ולדעתינו כלי רכב הריהו כחץ או אבן. שכן מונע מכוחו של אדם. ונודעת
קושיית הנימוק"י (ב"ק כ״ב), שכיון שקי״ל אישו משום חיציו, א"כ איך
מתירים להדליק נרות שבת. והרי ההדלקה למרות שנעשתה בע״ש הולכת ונגמרת בשבת. וכמו
חץ שאעפ״י שזרקו עתה ומזיק לאחר זמן מ"מ חייב. ותירץ שבשעת יריית החץ נעשה
הכל. ועל אותה שעה מחייבין אותו. שאל"כ הל״ל שאנוס הוא כיון שאינו יכול
להחזירה. אלא ודאי שבשעת יריית החץ הוא שחייב. עכת"ד.
ומכש״כ כאן שבידו לעצור הרכב ולמנוע הנזק שמחייבין אותו על כל שעה
ושעה. ואפילו אינו מונע כעת על ידו אלא שמונע מכוחו הראשון מחייבין אותו על כח זה
ועל שעה ראשונה. ולפי זה בהתנגשות חזיתית בין שני כלי רכב ובהעדר צדדים אחרים
במקרה, יש לנו לחייב את שניהם. שכן מונעים כל אחד מכוחו של אדם הנוהג בו.
אלא שכאן טוענים הצדדים טענות נוספות. התובע טוען שהנתבעת תפסה את
מסלול נסיעתו כולו שלא כדיני התחבורה. והנתבעת טוענת שתפסה חלקו או מחציתו בשל כלי
רכב החונים שם באופן קבוע. ורק בשל מהירות מופרזת (40 קמ״ש) בהתחשב בתנאי המקום שכן אין לבא
מכיוון התובע שדה ראיה כלל לראות מי בא מולו, לא הספיק התובע לעצור. ואילו הנתבעת
טוענת שעצרה לגמרי את מכוניתה. אם כי התובע מכחיש בזה. ובאשר
למהירות של 40 קמ״ש מודה אבל טוען שהוזעק לעניין בטחוני על פי תפקידו. ולא היה
אצלו רכב בטחוני לנסיעה. לתאונה אין עדים. אף לא צילומים. בית הדין התרשם שנסיעה
במקום במהירות של 40 קמ״ש אינה סבירה וגם צפה בכלי רכב שבבואם לקרבת המקום עוצרים
או מאטים מאוד את נסיעתם.
ב. ומהירות שאינה סבירה וחורגת ממנהג
הזהירות של אנשי המקום המאטים שם כנ״ל נראה שאינה ברשות. ודומה למה שפסק הרא״ש
בתשובה (כלל ק״א סי' ה') שנשאל בחתן היוצא מחופתו רכוב על פרד ומלווה בחביריו
רוכבים על סוס כמנהג הבחורים. ובא אחד בסוסו ופגע בפרד של החתן והכהו ובא לו לחתן
הפסד של שלוש מאות זהובים. שהפרד היה של עכו״ם. והמכה טוען שיש לו רשות לילך ברה״ר
כמו שיש לכל אדם. ואינו חייב לשלם. למה מדמינן ליה. אם כיון שהכהו בסוסו הוי כמו
חיציו או כיון שהכהו בשליבת האוכף הוי כרגל. או כיון שרגלו של מכה היתה בשליבת
האוכף הרי זה כהכהו בעצמו. ואפילו אם היה אנוס כיון שתחילתו בפשיעה חייב.
תשובה: מה שטוען שהוא פטור כיון שהיה ברה״ר והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו תשובה היא. שאין לו לרוץ ברה״ר ואפילו ברגלו שיכול לעמוד כשירצה. כש"כ הרוכב בסוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבים שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה. ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא כיון שרוכב על הבהמה ומזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה וחייב לשלם כל מה שישומו בית הדין... ע"כ.
ושפתיו ברור
מללו שאין לשנות מדרך העולם ועליו לתת אל ליבו את שיכול לבוא בעתיד. דשמא יצטרך
לעצור ולא יוכל. ונמצא פושע ומזיק. ודברי הרא״ש הובאו להלכה בשו״ע סי' שע״ח (סע' ט') יע״ש.
עלינו לציין כאן
שלשאלת ביה״ד מה היה קורה אם היה שם ילד השיב התובע "היה נדרס". ובפשטות
שלא נתן אל ליבו את היכול לבוא ושמא לא יוכל לעצור.
וע"כ נסיעתו במהירות שעולה על מה שבני אדם רגילים לנסוע באותו
מקום בפשיטות יש להגדירה כלא ברשות. וכדמשמע מהרא״ש והשו״ע הנ"ל. זאת ועוד
שכיון שגלוי וידוע לכל שבאותו מקום אין שדה ראיה מספיק. ואפילו אין שדה ראיה כלל. וא"א
לראות כל דבר הבא ממול. בודאי שצריך ליתן זאת אל ליבו. והוי פשיעה לחייבו אפילו אם
סופו מאונס.
ג. אולם התובע טוען בפרט זה שמיהר לקריאה לענייני ביטחון כפי תפקידו. ולכאורה
ר״ל בזה שברשות נסע במהירות שנסע.
והנה בפרק המניח (ל"ב.) תנן:
שניים שהיו מהלכין ברה״ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והזיקו זא״ז פטורין. ע"כ.
ובגמרא מוקמינן לה בערב שבת בה"ש. שה"ז רץ ברשות. ובעי מאי
ברשות איכא כדר׳ חנינא בואו ונצא לקראת שבת מלכתא וכו' עי״ש.
והרמב״ם בפרק ו' מהלכות חובל(הל' טי) פסק וזה לשונו:
ואם היה ע״ש בין השמשות פטור מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תיכנס שבת והוא אינו פנוי.עכ״ל.
וכ"פ הטור
והשו"ע (סי' שע״ח סעי חי). יע״ש. ומלשון זה משמע שאפילו רץ לעסקיו בע״ש
לגומרם לפני השבת פטור. אכן ברמ״א (שם) כתב בשם הר"ן בהמניח הנ״ל.:
ודווקא בסתם דתלינן דרץ לצורך שבת. אבל אם ידוע שאינו רץ אלא לשאר חפציו ולא שייכי בהו צורך שבת חייב כמו בחול. ע" כ.
ובסמ״ע ( פ״ק י״א) ציין להבדלי המשמעות. וציין לדבריו בפרישה (ס"ק
חי) ששם דחה את המשמעות הזאת. והכריע כדעת מור״ם ז"ל. כיע"ש. וכן נראה
מדברי הגה״מ (בפרק ו' מחובל הנ״ל אות ג') שכתב שדווקא לאותה מצווה של בה"ש. כיע"ש.
ובאמת שכ"כ בנימוק"י בפירוש. שרץ ברשות לצורך מצוה כגון
למזבן צרכי שבת. יע"ש. וכן יש ללמוד מדברי המרדכי בהמניח (אות
ל"ח)וז"ל:
ודווקא לאותה מצוה דבה״ש. דאין לו שהות .אבל שאר מצוה כגון לרוץ לבית הכנסת או לבית המדרש דיש לו פנאי, אם הזיק חייב ע״כ.
וכן כתב בהג״מ (אות ג') הנ"ל. ומר"ן ב"י (סי' שע״ח.)
ואף דברי הרמב״ם ניתן לפרשם כן בלא דוחק. דסתם בה״ש דספק חשיכה אסור
במלאכה ושאר חפציו. זולת לעשר הדמאי ולטמון החמין. וכדתנן בסו״פ במה מדליקין. ועל כגון אלו
רץ.שאם לא עכשיו אימתי.ורוצה להיות פנוי לקבל השבת.וכדאיתא בהמניח (ל"ב:) בואו
ונצא לקראת שבת וכו' ואכמ״ל
איך שיהיה, מבואר שלמצוות שבת דווקא הוא שניתן לו רשות. אבל לא לשאר
מצוות. וכ"פ בשו״ת חוות יאיר ( סי' ר״ז) לחייב את הרץ לקידוש הלבנה והזיק בדרכו.
שלא אמרו שפטור הרץ למצווה אלא למצוות שבת בה״ש בלבד. אבל לא לשאר מצוות. ע"כ.
והביאו בפת״ש (סי' שע״ח אות ד'). ע"ש. ונקרא מזיק בלא רשות.
הן אמת שבפיקוח
נפש מותר להציל בכל חוץ מג״ע שפ״ד וע״ז וכדאיתא בסנהדרין (ע״ד.). ופסחים (כ״ה.)
ובירושלמי דע״ז (פ״ב הל' ב'). וכ"פ בשו״ע יו״ד סי' קנ"ה. יע"ש. אכן בהכונס (ב״ק ס':) איתא: ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער וכו'.
מאי קמבעי ליה. אמר רבא אמר ר"נ טמון באש קמבעי ליה {פרש״י מעשה בא לפניו
במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל ונצרך לשאול הלכה אם חייבים לשלם כלים הטמונים
בתוכו כר' יהודה או פטורים כרבנן. ע"כ.}. רב הונא אמר גדישים דשעורין דישראל
הוו דהוו מטמרי פלישתים בהו. וקא מבעי ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו. שלחו ליה
אסור להציל עצמו בממון חבירו וכו'.ע"כ.
והנה בתוס' שם (ד״ה
מהו להציל וכו') כתבו שהוקשה לו לדוד המלך אם חייבים לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח
נפש. ע"כ. וכן ביאר הרא"ש. שאין לומר שספקו היה אם מותר לשרוף הגדיש
משום פיקוח נפש. דמילתא דפשיטא היא. שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש אלה שלוש
עבירות. אלא אבעיא ליה לשורפו על דעת להפטר מהתשלום. ואמרו לו שאסור להציל עצמו
בממון חבירו על דעת להפטר. אלא יציל עצמו וישלם. עכ"ד. וכ"פ הרמב״ם בפרק
הי מחובל (הל' ב').
וזה ימים רבים
הבאתי ראייה ממאי דאיתא בקידושין (ח:) בעי רב מרי כלב רץ אחריה מהו בההיא הנאה דקא
מצלא נפשה מיניה גמרה ומקניא נפשה או דילמא מציא אמרה ליה מדאורייתא חיובי מחייבת
לאצולן. תיקו. ע"כ. ורשמתי על הגיליון שמדאורייתא חייב להצילה בממונו. ונמצאת
מצילה עצמה בממון חבירו. ומדבעי בפשיטות שמע מינה דקיי״ל הכי.
הן עתה בהיותי
בזה ראיתי בשטמ״ק (ב״ק על דף קט״ז:) פסק ארוך של הראב״ד ז״ל שהביא גם ראייה זאת
בתוך שאר ראיותיו. כיע"ש. ונתן טעם וסברא למה שהתירו להציל עצמו בממון חבירו
ואע״פ כן חייבוהו לשלם משום שאין האונס הזה בא עליו מצד בעל הממון. וע״ע שם
שהאריך בדין זה. ואכמ"ל.
ד. כל קבל דנא ראיתי לבעל משנה
למלך בספרו פרשת דרכים (בדרך החיים) שהביא מהגמרא דקמא (ס':) הנ״ל דקראי כתיבי
במעשה דוד הנ״ל "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה" (שמואל ב' כ״ג) ופירש״י
ויצילה: שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חבירו. עכ"ל. ותמה ע״ז
דמשמע שנסתפק דוד אם מותר להציל עצמו בממון חברו. ואיך יתכן שיסבור שבמקום פיקוח נפש
אסור להציל עצמו בממון חברו.
ואתה תחזה
בירושלמי דסנהדרין (פרק ב' הל' ה') שהביא כעין סוגיא דידן. דרמי תרי קראי. דבשמואל
ב' (כ״ג) כתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה. ובדברי הימים א' (י״ח) כתיב ויתיצב בתוך
החלקה ויצילוה אלא מלמד שהחזירה לבעלים וכו'. ופירש בפני משה שלא שרפוה מאחר שאמרו
לו לדוד שבעלמא אסור להציל עצמו בממון חבירו והחזירה לבעלים וכו'. יע"ש. והוא
כדברי רש״י הנ״ל.
שו״ר במהר״ץ
חיות על קמא (ס':) שהעיר מכל הנ״ל והוסיף ראייה מהירושלמי דע״ז (פרק ב' הל' ב') לא
סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני (שלא יהרגנו להציל עצמו) אלא א״ל חמוס איש
פלוני. ע"כ. אלמא אסור להציל עצמו בממון חבירו לשיטת הירושלמי.
ובמראה הפנים (שם) כתב שזה כסברת רב חסדא בשם ר"מ בתלמודין (כתובות
י״ט.) דסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. אבל
רב דחי לה בפשיטות ואמר השתא אי אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא
תתקטלון. דאמר מר אין דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא ג״ע ושפ״ד וע"ז. וא"כ
גם בזה נהי שאינו חייב למסור נפשו מ"מ חייב לשלם לחבירו. שהרי עושה מעשה
בידיים. ודמיא לההיא עובדא דדוד. ע"כ.
וא״כ משמע קצת
מדברי מהר״ץ חיות הנ״ל שיש פנים לומר שנחלקו בזה שני התלמודים. לפי קוצר דעתי אין
כדאי בראייה זאת. ואדרבה מדאמרו לעיל מינה בשם רבי יוחנן בכל מתרפאים וכו'. משמע
דס״ל כן בפשיטות. ועוד שבסוף החובל (הל' ח') תני ישראל שאנסו עכו״ם ונטלו ממנו ממון
חבירו בפניו פטור. נטל ונתן להם חייב. א״ר יוסי הדא דתימר כשאמרו לו ממון סתם. אבל
ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. עכ"ל. (וע״ע בבלי ב״ק קי"ז:}. וע"ש
במראה הפנים מה שהביא מחלוקת ראשונים בפירוש הירושלמי הזה. ואכמ"ל.
ובכל אופן יש
לדייק ממה שלא אמר יהרג ואל יעבור אלא שחייב. שמע מינה דלית ליה האי סברא. ועוד
שבמסקנה בהחובל הנ״ל בהראו לו ממון חבירו אפילו נטל ונתן ביד פטור. ואילו בע״ז אמר
חמוס איש פלוני יהרג ואל יעבור. כיע"ש. ותימה דזה כהראו לו ממון חבירו דפטור
על פי הירושלמי הנ״ל בהחובל.
אלא בע"כ
לומר שמאן דאסר בע״ז להציל עצמו בממון חבירו אפילו ע"מ לשלם שסברא דידיה
קאמר. ואין זאת סברת התלמוד עצמו. ואמנם מצינו בכיוצא בזה בתלמודין (כתובות
י"ט.). ואף היא אינה אליבא דהלכתא. ויש להאריך בדקדוק הסוגיות ליישבם על
בוריים. ואינו שייך למסגרת זאת.
והעולה מן האר״ש
שמותר להציל עצמו בממון חבירו מצד פיקוח נפש שאין דבר העומד בפניה. וכמש״כ לעיל. ומ"מ
אין לו רשות להזיק ממונו של חבירו להצלת עצמו. וע"כ חייב לשלם הנזק.
ה. איברא דכל זה במציל עצמו אבל
במציל אחרים איתא בבבא קמא (קי״ז:) רודף שהיה רודף אחר רודף להציל ושיבר כלים בין
של נרדף ובין של כל אדם פטור. ולא מן הדין אלא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם
שמציל את חבירו מן הרודף. ע"כ. וכ"ה בסנהדרין (ע"ד.). ופסקוה הרי״ף
והרא״ש בב"ק. והרמב"ם בהלכות חובל (פרק ח' הל' י״ד). וא"כ הרי״ף
והרא״ש העתיקו לשון הגמרא כצורתה והרמב״ם כתב וז״ל:
ולא מן הדין אלא מן התקנה היא.שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין כעת שירדוף. עכ״ל
ובשו״ע סתם בלשונו (סי' ש"פ סע' ג') ולא הזכיר אם מן הדין או מן
התקנה. כיע"ש. ומ"מ כיון שכתב טעם כדי שלא ימנע מלהציל משמע שלא מן הדין
הוא.
וחזי הוית
בחידושי אנשי שם (ע״ד הרי״ף בקמא הנ״ל) שיש מקום עיון בלשון הגמרא שאמרו שלא מן
הדין וכו'. דמאי שנא משניים שהיו מהלכין ברה״ר או רץ ואחד מהלך (ב״ק ל״ב.)
ומוקמינן לה בע״ש בה״ש. והביאה הרמב״ם (פ״ז מחובל). והרא״ש והטור חו"מ (סי’
שע"ח). וא"כ ה"נ ברודף אחר רודף ושיבר את הכלים יהיה פטור מדינא. דברשות
קא עביד, ונראה ליישב על פי מה שכתב המרדכי והביאו ב״י (סי' שע״ח) שדווקא אותה
מצווה דבה״ש וכו'. אבל שאר מצוות לא. ולפי זה אפשר לומר שאמרו שלא מן הדין כיון
שיש לפוטרו אף כשהיה אפשר להצילו מבלי שבירת כלום. וזהו שלא מן הדין לפוטרו. ואפ"ה
פטרו רחמנא. שאל"כ אין לך אדם שמציל. שיחשוב בליבו שצריך לירד לדינא ודיינא
לברר שלא היה אפשר להציל בלא היזק. עכת"ד. {וראה בדברי חידושי א״ש הנ״ל שלא ראו
עיניו דברי הפרישה בסי' שע״ח}
ואולם אין דין
זה מבואר בדברי רבותינו הראשונים לפוטרו כשהיה יכול להציל בלא היזק. וגם אינו
מפורש בדברי מר״ן ז"ל. וכלל בידינו שאין לפסוק הדין אלא בראיות ברורות ולא
מתוך דקדוקים. וכמו שכתב מהר״י וייל(סי' קס״ד). והביא דבריו בכנה"ג. וכ"כ
הרב שו״ג בכלליו (אות מ'). ובספר פתח הדביר (ח״ז עמי צ"ז). וע"ע כעין זה
בשו״ת הרא״ם (ח״א סי' מ״ו). ובשדי חמד כללי הפוסקים (סי' ט״ז אות כ"ו). יע"ש.
וכבר כתב ביד מלאכי (כללי שאר הפוסקים אות א') שכ״ז כשהחילוק נעשה מסברא דנפשיה. אבל
כשיש לו סמך וראייה כבר כתב הב״ח (חו"מ סי' קצ״ט) שמעשים בכל יום להציא דין חדש
מהירושלמי או מהתוספתא ולא נזכר דין זה בשום גאון או פוסק. ואין באנו כוח לדות
הדין החדש כשיש לו ראייה ברורה. ע"כ.
זאת ועוד שאפשר להעמיס דברי החידושי א״ש הנ״ל על דברי הרי״ף והרא״ש והרמב״ם. ובפשיטות י״ל שבכלל התקנה הוא. שאל"כ אין אדם קם ומציל. ובכגון זה לא אמרינן דאם איתא לא הוה משטמית משום פוסק להזכיר חילוק זה.שכיון שיוצא מסברא פשוטה אין חובה על הראשונים לבאר כל חילוק. וכמו שכתב ביד מלאכי הנ״ל (שם אות ב') בשם מהר״ש פרימו בשו״ת כרם שלמה (אהע״ז סי' ל״ג) ובשדי חמד הנ״ל (אות ל'. ומשם בארה).
ולפי זה אע״ג שאין לו רשות להזיק, מ"מ אם הזיק פטור ואפילו לא
היה צורך להזיק. וכ״ז תקנה היא כדי שלא ימנע מלהציל.
ומ"מ נראה
שאין להוסיף על התקנה .שדווקא ברואה שרודף אחרי חבירו להזיקו. דהיינו סכנה ודאית
ומוחשית לרגע זה. וכמו שמדוייק מלשון הש״ס והפוסקים. ברודף אחר הרודף. יע"ש. ופשוט
שלא כל קריאה לצורכי ביטחון הינה בגדר זה. ומעבר למה שהשתמע מדברי התובע, גם נחקרו
הדברים והוברר שבסופו של דבר לא הגיע לקריאה זאת בעקבות התאונה. ופתר אותה בדרך
אחרת.
ואגב אורחין להעיר שכל רכב הצלה מכל סוג שהוא נהוג האידנא לציידו
בצופר או אמצעי התראה אחר להודיע ולהתריע על נסיעה החורגת מכללי חוקי התחבורה. ולהזהיר
את הנקרים בדרכו. דבר שלא היה ברכב שבו נסע התובע מסיבות שונות.
באופן שמורם מכל
הנ״ל שנסיעתו במהירות שאינה תואמת את תנאי המקום והנהוג ע״י האחרים המאטים נסיעתם
שם, וכפי שראו בה״ד בעיניהם, היא שינוי. ואינה ניתרת לצורך ביטחון המדובר בו
בנידו״ד. ואפילו לא יהיה המנהג כן. אלא כולם יסעו שם במהירות מעל לסביר בהתחשב
בתנאי השטח, אין בזה נתינת רשות לעשות כן לאף אחד מהם. וכולם שלא ברשות עבדי. דאטו
מנהג גרוע ומסוכן יאושר בשל רבים שנהגו בו.
ו) ולאידך גיסא טוענת הנתבעת שעצרה את נסיעתה כליל. אם כי לשאלת ביה"ד היססה בדבר. ולא יכלה לומר
בוודאות שאכן עצרה לגמרי ומ"מ ברור לה שהאטה את נסיעתה בצורה משמעותית. ומודה
שתפסה חלק מהכביש ואולי מחציתו של המסלול הנגדי. והתובע מכחישה בזה שתפסה את כל
המסלול הנגדי. ובסוף התאונה היה כל הרכב של הנתבעת במסלול הנגדי. וכמו כן רכבה היה
בתנועה ולא בעצירה. מלבד טענות הצדדים אין עדים או צילומים למקרה.
כבר הבאנו לעיל
לשון השו״ע חו״מ סי' שפ״ד (סע' א') שכל תקלה תולדת בור היא. כיע"ש. ואם היתה
התובעת דבקה בגירסתה שעצרה עצירה מוחלטת, אולי היינו צריכים לדון מדיני בור. אכן
כיון שטענתה מהוססת והכחשת התובע בריאה וחזקה ונאמרה בביטחון מוחלט הרי היא בגדר
ברי.
יאמר ברור שבכל מקרה הנתבעת פעלה, לפי דעתינו, שלא ברשות כאשר תפסה את המסלול הנגדי כולו או חלקו. ומבלי לגרוע מאחריותו של התובע המבוארת לעיל באורך, הרי שגם לה אין שדה ראיה גדול. ומה שחשוב יותר היא יודעת שלבא מולה אין שדה ראייה כלל כפי דבריה. ולמרות שבמקום חונים בקבע וברשות כלי רכב, לדברי התובע וכך גם התרשם ביה״ד, יש מקום לנוע מבלי לעבור למסלול הנגדי. והביא מדידות ומידות להוכחת טענתו בחלק זה.
והנה בנידו״ד בטענת ברי של התובע הברי שלו טוב שכן יודע שאם יטען שקר שכנגדו יכחישנו והשמא של הנתבעת הוא גרוע, שכן, נוכחת היתה באותו מקום ועליה לדעת בבירור אם עצרה את רכבה לחלוטין אם לאו. ועיין מזה בתו"ס (ב"ק מ״ו׳ ד״ה דאפילו). ובתו"ס כתובות (י"ב: ד"ה רב הונא וכו') ובאנו להזכיר חילוק זה להבהיר שבכל מקרה תופס כאן הכלל ברי ושמא ברי עדיף. (ב״ק קי״ח).
וכפי זה הואיל
ולטענת התובע מהלכת היתה מכוניתה של הנתבעת ושלא ברשות, בהיותה במסלול הנגדי. א"כ
דין מהלך שלא ברשות יחול כאן. וז"ל השו"ע:
"היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות וההקו זב״ז בין בגופם ובין בממונם אם לא ידעו זה בזה פטורים. אבל אם ראו זה את זה אעפ״י שלא כיוונו חייבים. לפיכך שניים שהיו רצים ברה"ר או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה פטורים. הזיקו זה את זה חייבים.״ עכ"ל.
ומקורו בפרק המניח (ל"ב.). ושם בהפרה (מ"ח:)
אמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה חייבין. הוזקו זה בזה פטורין. טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות. דברשות פטור. שלא ברשות חייב. עכ"ל.
ופירש״י
שניהם ברשות כגון ברה״ר או חצר השותפין או שנתן לו בעה״ב רשות להכנס. או שניהם שלא ברשות כגון שניהם רצים ברה"ר. הזיקו בידיים זה את זה ואפילו שלא במתכוון חייבין. דבנזיקין לא שני לן בין מתכוון לשאין מתכוון. ומה דתנן בהמניח הזיקו זה את זה פטורין. ההיא הזיקו הוזקו. ולא דק בלשניה.ע"כ.
וכן כתבו לחלק בין הזיקו להוזקו התוס' בהמניח (ל"ב.ד"ה
שניים שהיו וכו') שפטורים הואיל וכל אחד גרם לעצמו החבלה הזאת. ולא הזיקו ממש
במתכוון אלא כלומר הוזקו וכו' ע"כ.
וכ"כ הרשב״א בחידושיו והביאו ג"כ באר הגולה (סי' שע״ח אות ע').
ועיין להגר״א בהגהותיו על הש״ס בשם הרמ"ה שאפילו הזיקו ממש פטורים. הואיל
ושניהם עשו מעשה. יע"ש.
וראה בתוס'
ב"ק (מ"ח: ד"ה שניהם וכו') שנתנו טעם לחייב בהזיקו זה את זה
כששניהם שוים. דשניהם ברשות או שלא ברשות משום דהוה ליה לאסוקי דעתיה שכמו שנתנו
לו רשות כך נתנו רשות לאחר. וה"ה בלא רשות. אבל האחד ברשות והשני שלא ברשות
זה שלא ברשות עליו לאסוקי דעתיה. וזה שברשות לית ליה לאסוקי דעתיה. ואם שלא מדעת
הזיקו זה שברשות פטור. וזה שלא ברשות חייב. ע"כ.
ובשטמ״ק הביא
מחלוקת בטעם דהוה ליה לאסוקי דעתיה. שלדעת הרא"ה הוי כפשיעה במה שלא עיין. והר"א
מגרמיש״א כתב שהוא מטעם שאדם מועד לעולם. יע"ש. ועיין ברמב״ם הלכות חובל פרק
א' (הל' י"א) ושם (הל' ט״ז). ובפרק ו’(הל' ג'), ובהשגות הראב״ד שם. וברב
המגיד שם ובפרק א'(הל' ט״ז) ובלחם משנה פרק ו' (הל' ג') ובטור סי' שי"ח. בשם
הרמ"ה. וע"ע בטור (סי' תכ"א). דמתבארת שיטה אחרת בפירוש הסוגיא. ולכאורה
היה אפשר לתלותה במחלוקת הרא"ה והר״א מגרמיש״א הנ"ל. ולא ראיתי להאריך
במסגרת זו. ועוד חזון למועד.
ועכ”פ מבואר לפי דרכינו בשניהם שלא ברשות, כל אחד
מסיבתו הוא. ונראה שכאן שניהם הוזקו זה בזה ועל פי מה שכתב בטור (סי' שע״ח) בשם
הרמ"ה שהזיקו זא״ז היינו אחד עשה מעשה והשני לא עשה כלום אבל הוזקו היינו
שניהם עשו מעשה והזיקו זל"ז. יע"ש וה"ה לכאן ששניהם נוסעים. ושניהם
מסייען בנזק, וכיוצא מצאנו בתוס' (ב"ק לב'. ד״ה תרוייהו כי הדדי נינהו).
שאף בעל החבית מסייע בשבירתה. שבדרך הילוכו הטיח חביתו בקורת חבירו. ואע״ג שיש
פנים לומר שכיון שיש לשניהם רשות או אין לשניהם רשות יש לפטור את בעל הקורה מטעם
שבעל החבית סייע. וי"ל שאם היה בעל הקורה רץ ובעל החבית מהלך. שאעפ״י שבעל
החבית עצמו הטיח. מ"מ אין לבעל הקורה לרוץ ברה"ר. עכת"ד. וכ"כ
תלמידי רבינו פרץ. והר"ר ישעיה. ועיין בשטמ״ק.
ומה גם בכאן
שכלפי כל אחד יש לומר שלא היה לו לעשות כמעשהו. ושניהם שלא ברשות וכנ"ל. וכיון
שלא ראו זה את זה ולא ידעו זה מזה שניהם פטורים וכפסק השו"ע (סי' שע"ח). ועל כן כל אחד ישא בהוצאותיו. והתובעת למרות שעכשיו לא תבעה נזקה לסיבה הידועה עמה,
תהיה מנועה גם להבא
מלתבוע נזקה הנוגע לנידון זה.
