בס"ד


מס. סידורי:13080

טענת חתימה בטעות על נוסח שטר הלוואה

שם בית דין:מטה בנימין
דיינים:
הרב גטנו יוסף
הרב חוברה אוריאל
תקציר:
התובעת נתנה לנתבעת הלוואה והחתימה אותה על חוזה בו כתוב שתהיה ריבית של שישה אחוזים או ריבית פריים, על ההלוואה.
לטענת נציג הנתבעת כוונתו הייתה לחתום רק על ריבית של שישה אחוזים, והטעו אותו.
פסק הדין:
החוזה מחייב ככתבו ולכן יש לחייב את הנתבע בכל סכום התביעה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ד' אדר ב תשס"ה

נימוקים להחלטה

האגודה התובעת נתנה לעמותה הנתבעת הלוואה ע״ס מסויים. אח"כ הסכימה האגודה התובעת למחול על חלק מהסך הנ״ל על סמך כספים שהיו צריכים להגיע לה מצד גורם שלישי ושבסופו של דבר לא הגיעו וגם לא יגיעו ככל הנראה.

העמותה הנתבעת חתמה על שני מסמכי התחייבות לתשלום ההלוואה הנ״ל. בשניהם נאמר שהריבית (באופן המותר) תהיה של שישה אחוזים או ריבית פריים הגבוה מביניהם ההתחייבות חתומה ע״י שני אנשים.

נשוא התביעה הראשונית הוא הפרשי ריביות שבין ששה אחוז לבין ריבית פריים אשר נציג הנתבעת טוען שאמנם חתימתו היא המתנוססת על המסמכים אשר הוצגו בפני ביה״ד אך יחד עם זאת שהוטעה ע״י אנשי האגודה התובעת (הוא גם נקב בשמות, אך לצורך הפסק אין לנו הכרח להזכירם) כי כל כוונתו היתה לחתום על הלוואה בששה אחוז ריבית, אבל בשום אופן לא על ריבית פריים משתנית, נציג הנתבעת הביא עדים אשר העידו לדעתו, שזאת היתה כוונתו ולא אחרת, ועוד טען כמה ראיות נסיבתיות ואחרות להוכיח צדקת דבריו גם הזכיר שהתייעץ עם כמה רבנים חשובים ומאוחר יותר צירף תשובותיהם בכתב וכולם אמרו לו שפטור מלשלם ועכ״פ אין לו כל חובה כלפי שמייא.

למרות שנציג הנתבעת טען טענותיו בדיון ראשון חזר עליהם בדיון שני בטרם ישמעו עדויות עדיו וכרקע לעדויות אלו לאחר הדיון שוחח אבהי"ד עם הצדדים ועם נציג העמותה הנתבעת על מנה להביאם לידי פשרה ושכנעו להגיע לפשרה כנ״ל בהתחשב ששני הגופים הם מעורבים זב״ז וצריכים זל״ז ועוד עתידים לסייע ולהפריח זה את זה.

ואמנם הושגה פשרה אשר על פיה יהיה מוכן לשלם קצת יותר משני שליש מהתביעה אבל בבואנו שלא במותב תלתא לנסח הסכם ביניהם על מנת להביאו לאישור במותב תלתא התנה נציג העמותה הנתבעת את הפשרה בכך שהתובעת תתנצל בפניו על שתבעוהו לדין ויודו שנציג הנתבעת צודק ומעולם לא היתה עליו או על העמותה כל תביעה מוצדקת.

ואולם נציג התובעת היה מוכן לקבל בתור פשרה ועל מנת להביא את עניין לסיומו שמאמין שנציג הנתבעת סבר בתום לב שחותם על ריבית של ששה אחוז בלבד אך לא הסכים לכתוב שהיה צודק בדבריו ובין כך ובין כך פרחה והלכה לה הפשרה.

בטרם ישב ביה״ד לעיין בעניין הצדדים נתקבל מכתב של נציג הנתבעת ובו חוזר בשלישית על טענותיו והפעם בצורה פסקנית ועוד טען שם שטענותיו לא נשמעו עד הסוף. בעקבות מכתב זה ולאחר שהבהיר ביה״ד לנציג הנתבעת מה שהיה לו להבהיר נקבע דיון נוסף בו חזר נציג הנתבעת על טענותיו, והפעם טרח ביה״ד לשמוע מפיו שאכן סיים כל טענותיו.

למרות נסיון הפשרה הקודם ואע״פ שהנסיון הראשון כשל, בכ״ז השתדלו חברי ביה״ד, הן בהרכב בי״ד והן כל אחד בנפרד כפי כוחו לנסות ולהגיע לאיזו שהיא פשרה ולאיזה שהוא ניסוח מוסכם אבל נציג הנתבעת גם הוריד חלק מהסכום שהסכים לו בנסיון הפשרה הראשון וגם עמד על דרישתו להתנצלות באותו ניסוח. נציג הנתבעת לא קיבל את הפשרה, לא הסכום ולא הניסוח. באופן שעל ביה״ד לפסוק בעניין הצדדים. אבל לפני שניכנס לגופו של דין נאמר שבכך שהיה מוכן נציג הנתבעת לשלם קרוב לסכום התביעה ורק התנה בהתנצלות והודאה שהצדק עמו, הפך את התביעה מתביעה שעיקרה ממון לתביעה שעיקרה כבוד. ולולא הפן הממוני שבדבר שחובה על ביה״ד לבררו ולפסוק בו היינו צריכים לשקול לסלק התביעה מעל שולחן ביה״ד. אלא שכאמור חובתו של ביה״ד לדון על החלק הממוני למרות חלק הכבוד האישי שהכניסו הצדדים בטענותיהם.

             א. כתב הרשב״א בתשובה (ח״א סי' תרכט) וז״ל:

            נשאל ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה, ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנ' ולא הבין התנאי. ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז״ל, והשיב דשומעין לו. והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה. עכ״ל.

             הרי מחלוקת בין הפוסקים אם שומעים לטענה לא הבנתי את הכתוב בשטר שנתתי.

           ועיין בית יוסף אבע״ז סימן ס״ו המביא את התשובה האמורה, וכותב: ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא. ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב״א. משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן, ע"כ. ואולם לא פסק דבר באהע״ז הנ״ל. אבל בשו״ע חו"מ (סי' ס״א סע' י״ג) פסק וז״ל: מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו. עכ״ל. ובסמ״ע שם (ס״ק כ״ג) שהל״ל שאינו מבין מתחילה ולבקש שיפרשוהו לו. וכל שתיקה בעניינים אלו הוי כקבלה לקיים מה שהסופרים כותבים בכתובותיהם ובשטריהם. ע"כ. ובש״ך שם (ס״ק י״ח) שאפילו ידוע שאינו מבין הדין כן. ומתחייב בכך שכיוון ששתק קיבל. ע"כ. והסכים בזה הנתיבות (אות כ״ג) ועיין באו"ת (אורים אות כ״ד) שכל שהחיוב בא מהמתחייב לזוכה הדין כן. לאפוקי כשיש בשטר דבר שאינו נוגע לזוכה בשטר. וכגון שעשה שדהו סימן לאחר וכו'. כיע״ש. ובשו״ת הרשב״א (סי' אלף קנ״ו) ובשו״ת חת״ס (חו"מ י' ה') והביאו ג"כ בפת״ש לחו״מ (סי' ס״א אות ו') ע״ש.

         ב. ובהיותי בזה ראיתי בשו״ת צמח צדק (יו״ד סי' פ״ח) לגבי שטר עיסקא שחייב שיהיה בכתב דווקא. ועכ״פ לכתחילה צריך שיהיה בכתב ואין די שיהיה באמירה בעלמא. ובדיעבד צ״ע כיוון שיש פירושים אחרים בראשונים ויש לסמוך עליהם אם הבין עכ"פ המקבל את העסקא. שאל״כ אפילו בכתב לא מהני. אלא שבכתב י״ל שמסתמא ידע. אבל אם היתה פסיקה בע"פ צריך לחקור אם ידע או לא. עכ״ד. וע״ע בחכמ״א (כלל קמ״ג אות ג') בשם הסמ״ע. ע״ש. וכפי זה יש לחלק בין מה שטוען שלא הבין בכתובה כיוון שהכל היה בע"פ. ולא הונח הכתב לפניו. משא״כ בשטר שהוא חתום עליו שודאי אם היה לפניו אמרינן מסתמא הבין. ובזה יש כדי לסלק המחלוקת שהביא הרשב״א בדין זה בשם רבינו מאיר, שהמחלוקת היא בשטר שהמתחייב בעצמו לא חתם עליו ורק עדים חתמו עליו. אבל אם המתחייב עצמו חתם גם רבינו מאיר יודה שאין שומעין לטענה לא הבנתי על מה שחתמתי. וכן ראיתי בכנה״ג לאהע״ז (סי' ס״ו הגהב״י בסופן) בשם תשובת ר' בצלאל אשכנזי שאלה כ״ה שדווקא בכתובה שהעדים הם דמחייבי ליה. אבל כשהוא בעצמו חותם על חתימתו אנו מחייבים אותו. והא ודאי חזקה שאינו חותם עד שידע מה כתוב עליו אע״ג דגמר בדעתיה להתחייב בכל מה שכתוב עליו. ע”כ בכנה״ג הנ״ל. ושו״ר בפד״ר (ח״א עמי רפ״ט) בפס"ד למרן הראש״ל הגר״מ אליהו והרה״ג המנוח שאול ישראלי ז״ל שהביאו מתוך תשובת רבינו בצלאל הנ"ל כהאי לישנא:

          ומכל מקום נראה לי ברור, דכל שהוא עצמו חתם על הכתב, דלא מצו אמרי... דלא ידעו לקרות... ואפילו לדעת הרב רבינו מאיר ז"ל... דעד כאן לא קאמר אלא בכתובה, דעדים הוא דקא מחייבי ליה, ואפשר שהעדים חשבו שהיה מבין מה שקראו לפניו ולכך לא הודיעוהו בעל פה, אבל כשהוא בעצמו חותם, ועל חתימתו אנן מחייבינן ליה, הא ודאי דחזקה הוא דלא חתים עד שידע מאי דאיכתוב עליה: אי נמי דגמר בדעתיה להתחייב בכל הכתוב עליו, וכמו שכתב הרשב״א ז"ל... והיא בתשובות הרמב״ן סימן ע״ז, והיא אצלי בכתיבת יד הרשב״א ז״ל, והשואל היה הרא"ה ז״ל. ע"כ. ע״ש.

ובאמת שבמיוחסות לרמב״ן (סי' עז) כתב וז״ל:

שאלה: הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של כותים. מהו. כיון דלא ידיע למקרי, לא מהני. או דילמא דלא אתמר אלא בעדים, דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי. אבל בהודאת בעל דין, הא אודי כל מה דכתיב עליה?

תשובה: כל שחתם ידו יוצא עליו גובין ממנו מבני חרי, דאפילו לכשתמצא לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב, מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן שאינו יודע. ואע״פ שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי כיון דאפשר דידע חזקה כיון דחתם ידע וקרא. דומה למה שאמרו(גיטין י״ט:) גבי שטרא פרסאה דהתימי עליה סהדי ישראל והא לא ידעי למקרי. ופריק בידעי. לאו למימר דכל שהן חתומים אנו חוששין מן הסתם שמא אינם יודעים לקרות. ולא נגבה בו עד שנדע שיודעין. אלא מפני שאין סתמן של ישראל יודעים לקרות בשטרא פרסאה, חשב השואל שאם אינם יודעים לקרות, אלא שאחרים קורין להם והם חותמים על ידיהם קא מכשר. לאפוקי מיניה בהא, הוא דקא מקשי ליה הכי. ואהדר ליה בדידעי למקרי. כלומר: דחזקה שכל החתומים יודעים הם לקרות דכיון דאין להם לסמוך על קריאת אחרים אף אנו נאמר שלא חתמוהו עד שקראוהו. והפירוש בזה, לפי דעתי, ממקומו הוא מוכרע. וכענין הזה, נמי יש לפרש ההיא דגיטין דשטרא פרסאה דמסריה באפי תרי ישראל. ועוד אני אומד לפי עיקר השאלה שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות. א"נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו: בעל אומר לפקדון, ושליש אומר לגירושין, נאמן. וטעמא דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט, שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בדעתו וכתבו לשמה. ונותנו לגירושין. אם יאמר הנפקד לגירושין הוא וכ״ש הכא שסומך על אחרים. אע"פ שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו והתם בחותם ידו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אע"פ שלא לוה מדרבי יוחנן. דאמר (כתובות ק״א:): חייב אני לך מנה, חייב. כלומר אע"פ שלא היה חייב לו. וקי״ל כר' יוחנן, עכ״ל.

ותשובה זאת הובאה בשו״ת הרשב״א (ח״א סי תקפ״ה) בקצרה, ע״ש. ונפסק להלכה כך בשו״ע (חו"מ סי' מ״ה סע' ג'):

הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו״ם, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו... ע"כ.

וכן הסכימו הסמ״ע והש"ך (ס״ק ה') וסמכו ע״ד הרמב״ן בתשובה הנ״ל מהטעם המבואר שם שקיי״ל כר״י שמתחייב אדם אפילו לא לווה. כיע״ש. ואולם חזית הוי למהר״ש קלוגר בחכמת שלמה (חו"מ סי' ס״א אסע' י״ג) דרמי דברי השו״ע והסמ״ע לאהדדי. שמדברי השו״ע המחייב בכתובה משמע שאפי' לא חתם בח״י מתחייב. ואילו בסי' מ״ה (סע' ג') כל הטעם הוא משום חתימת ידו. ובלא זה אינו מתחייב. וכתב לחלק באם מה שנוסיף אינו מעיקר החיוב כי אם תנאים שונים כגון נאמנות וכדומה. בזה י״ל שאינו חיוב חדש ודי בשתיקה בעלמא. אבל דבר שהוא חיוב חדש צריך הסכמה בפה, ולכן מה בכך ששמע ושתק וסמך על העדים רק בח״י מתחייב אף שלא ידע מחיוב זה. וזה נלפענ״ד חילוק נכון וברור. עכ"ד. ע״ש.

ונראה לסייעו ממה שהביא הכנה״ג (אהע״ז סי' ס" ו הגהב״י בסופן) בשם מהר״ם די בוטון שאפילו לדעת רבינו מאיר [המובא בשו"ת הרשב״א הנ״ל] מה שאינו מתחייב בכתובה הוא על התנאים שיש בה שטען שלא הבין יפה. אבל על עיקר חיוב הכתובה מנה ומאתיים מודה רבינו מאיר שמתחייב. ע"כ. ומ"מ אין זה עניין לשטר שחתום עליו. שבכל אופן מתחייב עליו על כל תנאיו ופרטיו, וכמו שפסק בשו״ת חת״ס (חו"מ סי' ה') בנידו״ד שהתחייבו טובי הקהל לשלם לרב סך מסויים כל שבוע כל זמן היותו עמם. והמה טוענים שלא התחייבו כי אם לשלוש שנים . ובשטר שכתב הרב בעצמו שהתחייבו לעולם וחתמו עצמם ולא קראו מה שבתוכו. והביא מתשובת הרמב״ן (סי' ע״ז) הנ"ל שאפילו יתברר שהאמת היא כדבריהם לא מהני להיפטר מהחיוב. שכל שחתם סמך עצמו. ובשו״ת הרשב״א (סי' תרכ״ט הנ״ל) הביא מדברי רבינו מאיר להאמינו שלא ידע היינו משום שאינו חתום על גופן של דברים. ושם הביא מדברי האו״ת בסי' ס״א. וסיים שכ״ז אינו אלא לגבי הכלה שלא קראו הדברים לפניה. אבל בעלמא אפשר שהשטר תקף גם באופן זה. ע"כ. יע״ש. והשתא אתי שפיר מה שפסקו בפד״ר הנ״ל לחייבו בכתובה על כל פרטיה. שאע״פי שמעדות תימן הוא ולא ידע ולא שמע על חדר״ג ולא על תקנות שו"מ ולא על זיקוקין כפי שנהוג לכתוב בכתובות האשכנזים. מ"מ למנהגינו שהחתן חותם גם הוא על הכתובה אינו יכול לטעון לא הבנתי או לא ידעתי כיע״ש. ואפילו לדעת המיעוט הלא היא דעת הגר״י קאפח ז״ל שצידד לבטל חיובי הכתובה בתנאים אלו היינו משום שנהגו בו מנהג רמאות. וכפי שיראה המעיין בתורף פד״ר הנ״ל.  אבל בודאי הדברים שרירין וקיימין על פי חתימתו, ונדחתה דעתו בזה. ונקבעה ההלכה על פי דעת הרוב וגם הרמ״א ופסק כך בסוף סימן ס״ח. שכל שחתם על הדבר אפילו הוא בגופן של עכו״ם מתחייב .כיע״ש.

ג.   אמור מעתה בנידו״ד שטוען נציג הנתבעת שלא קרא הדברים יש שסברו לחלק שבזאת אם יכול לברר הדברים בעדות שלא הבין מה שנאמר לו או מה שכתוב בשטר אפשר שיש להאמינו. ואולם הדברים מוקשים שאין כן משמעות השו״ע (ס״א סע' י״ג) והסמ״ע שם (ס״ק כ״ג) והש"ך שם (ס"ק י״ח) כי רק לגבי תנאים שאינם עיקר החיוב.

והאמת ניתנת להיאמר שגם בזאת יש מקום לפקפק. דבשלמא בשעת כתובה שמתחייב בהאי שעתא והעדים מצויים לפניו יש פנים לומר שעל שאר תנאים שאינם מעיקר החיוב אם יש עדים או ראייה שלא הבין אפשר שיש להאמינו כל שלא חתום על זה. אבל באופן שחתום על השטר תקפים דברי הרמב״ן במיוחסות שפסקו כמותו מר״ן ומור״ם ז״ל שלא יוכל לומר לא הבנתי וכיוצא בזה. ונלוו עליהם האחרונים. וכפי שהבאנו לעיל, ורק אם יש לו עדים בשעת חתימה שאמר בפניהם שאינו מבין על מה חותם אולי יש מקום לעיין בדינו. אף שלקו״ד מכל האחרונים משמע שאפילו יודעים שאינו מבין עכ״ז החיוב תקף. אע״פ כן אפשר לצדד ולומר שעדות בשעת חתימה שאני.

אלא שכיוון שחתום על השטר אין לנו צורך לברר אם נכונה היא טענת נציג הנתבעת שלא ידע על מה היא חותם. טענה שהיא נגד החזקה שאין אדם חותם אלא אם כן ידוע לו על מה הוא חותם. שאין הבדל בדבר, כי גם לו יהא כדבריו אין טענתו טענה. הואיל וכפי דברי עצמו נתן אימון בכמה אנשים לרבות נציג התובעת שאמר לו שאין צורך להתעכב על האותיות הקטנות ולדקדק בפרטים. וכמו שכתב נציג הנתבעת בעצמו סמך עליהם וחתם. ובזה הרי גמר בדעתו על פיהם וקבל עליה כל מה שכתוב בשטר שחתם עליו.

והנה נציג הנתבעת הציג בפני ביה״ד בדיון השלישי שתי תשובות מרבנים חשובים אשר שאלם בעצם דינו מה הוא. לזכותו של נציג הנתבעת יאמר שהמשתקף מתוכן השאלות שהציג בפני הרבנים הנ״ל שיועדו לדעת מה הדין. ואם אין הדין עמו ישלם כאשר יושת עליו. ולא כפי שהובן בדיון אחר שפנה לרבנים הנ״ל כדי שיפסקו לו מה הדין ומפסיקתם לא יזוז. וגם סרה בזה התמיהה על הרבנים הנ״ל שבודאי לא התכוונו לעבור ח״ו על ד״ת של שמוע בין אחיכם. וגם לא ע״ד חז״ל אל תעש עצמך כעורכי הדיינים. אכן מתוך תשובותיהם התברר שכשאלה של איסור והיתר השיבו לנציג התובעת. ואין לתשובותיהם כל ערך לגבי הדיון עצמו המתנהל בפנינו. שכפי שהערנו לנציג הנתבעת חיסר כמה פרטים בשאלתו. ומביניהם מה שסמך על שני אנשים לחתום על השטר כפי דבריו. וכפי שנשאל בפנינו פעמיים ושלוש וחזר על דבריו שסמך עליהם. באופן שלא נשאר ספק לפנינו שדינו תואם את דברי הרמב״ן במיוחסות (סי' ע״ז) ודברי השו״ע בסי' מ״ה (סע' ג'). ומוסכם מנו״כ. וכמבואר. ובהעדר שמיעת הטענות והפרטים בע"כ לומר שאין משקל לתשובות הנ״ל.

יתר ע"כ יש לומר עוד שעל מסמכי ההתחייבות יש שתי חתימות. האחת של נציג הנתבעת. והשניה של מנהל המכינה באותה תקופה. אך משום מה לא הובא האיש ולא נדרשה עדותו בידי נציג הנתבעת. וכנודע כל צד טורח להביא עדיו. וע"כ אין זאת חובת ביה״ד להביאו במקום שהצד המעורב לא מביאו. וגם נציג התובעת לא ביקש להזמינו. אכן קשה להאמין ששני אנשים שונים חתמו על מסמך המחייב ולא קראוהו. אא"כ אמר נציג התובעת למנהל לסמוך עליו או על האנשים נציג התובעת סמך. שאז אין כל נפקא מינה בעדותו של זה.

וכבר העיר אחד מחשובי הרבנים אשר פנה אליהם נציג הנתבעת שקשה לשכנע את בית הדין בטענותיו, וזאת מבלי שישמע הטענות, שאם היה שומעם קרוב לודאי שהיה אומר לו שאין כל מקום לשכנע שום בי״ד. ובודאי לא כשדעת רבותינו בעלי השו״ע מחייב את החתום על השטר שסמך על האחרים ואילו ידע בכל הפרטים היה כותב בצורה פסקנית שאין כל מקום לשכנע את ביה״ד.

באופן שאינו נאמן נציג הנתבעת לומר שלא ידע ו/או לא הבין ו/או לא קרא את השטר. ובנוסף לכך יש הפק רב כששני אנשים חתמו על אותו דבר שחזקה על כל אחד ואחד שאינו חותם על הדבר אלא א"כ קראו והבינו. וכמו שכתבו הפוסקים. ומכש״ב בשניים שחתמו.

          ד. ועינא דשפיר חזי באו״ת (סי' מ״ה אורים אות ה') שכתב שכשלא ידע מה וכמה כתוב בשטר אפילו הכי מתחייב. ואפשר שלדעת הרמב״ם שאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב ה״ה בזה שאינו מתחייב. דהא לא ידע כמה יהיה נכתב בתוך השטר וצ״ע. ע"כ. ודברי הרמב״ם הם בהל' מכירה (פרק י״א הלכה ט״ז) כיע״ש. ואולם ה״ה שם הביא שדעת הרמב״ן והרשב״א והראב״ד היא שמתחייב בדבר שאינו קצוב. ולא ידעתי ראייה לדעת הרמב״ם. כיע״ש. ובשו״ת הרשב״א (ח״ד סי' קמ״ה) תמה ע״ד הרמב״ם הנ״ל ודחאם. כיע״ש. וכ”פ הריטב״א בתשובה (סי' קס״ג).

וכ"פ בטור (חו"מ סי' ס') כדעת הרמב״ן וסייעתיה שמתחייב אדם בדבר שאינו קצוב. כיע״ש. למעשה הארכנו בדין חיוב בדבר שאינו קצוב בפס״ד אחר [ראה עניין חוזה פאושלי] ולא באנו כאן להאריך בזה אלא משום שלכאורה יכל נציג התובעת לטעון שהכתוב בשטר ריבית של ששה אחוז או ריבית פריים "הגבוה מביניהם". נמצא שהתחייבות זאת היא בדבר שאינו קצוב. וא"כ יכול המוחזק לטעון קים לי כדעת הרמב״ם להעמיד הממון בידו. שאע״פ שבש״ך (חו"מ סי' ס' ס״ק י״ב) כתב שאין המוחזק יכול לטעון קים לי כהרמב״ם בדשא״ק. שכבר ידוע שאין אומרים קים לי כדעת יחיד במקום שכל חכמי ישראל חולקים עליו. וכאן [בדבר שאינו קצוב] חולקים עליו הרמב״ן והרשב״א והראב״ד וסה״ת. וע״ע בשו״ת הריטב״א (סי' קס״ג הנד״מ). ע"כ. ומלבד שצריכים לומר שמחשיב דעת רבותיו של הרמב״ם הלא הוא הר״י מיגאש, ודעת הרמב״ם לדעה אחת. ויש בזה אריכות בפוסקים ובפרט בבעלי הכללים. ואכמ״ל. הלא הרי הוכחנו בפס״ד אחר שגם דעת רש״י (כתובות ס״ח ע״א) היא שאין אדם מתחייב בדבר שא״ק. וכמו שביאר בשיטמ״ק לכתובות הנ״ל דבריו בדין עישור נכסים. ועוד כתב שכ״ד הרע״ב בפיהמ״ש. כיע״ש. וא"כ שלושה פוסקים מסכימים שאין חיוב בדבר שאינו קצוב. ואע״פ שיד הדוחה נטויה לומר שרש״י מפרש הוא ואינו פוסק. וכמו שמצאנו בב״י (או״ח סי' י') שכ"כ. ע״ש. היינו במקום שבפירושו מסביר פשט הגמרא  דלא נחת לפסוק הלכה. אבל כשהדבר אינו בפשט הגמרא אלא בדרך פסק, ודאי לפסוק הלכה התכוון. וכמו שכתבו הלק״ט ( ח״א סי' קפ״ב וחי"ב סי' קי״ז). ובברכ״י (חו"מ סי' כ״ה ס״ק ל״א). ובשד״ח (כללי הפוסקים סי' ח' אות ט'). ע״ש. ואף אם נאמר שיש פירוש אחר לדברי רש״י יוכל המוחזק לומר קים לי בדעת רש״י כפי שפירושהו השטמ״ק ובעל ההפלאה בפירוש ראשון. וכמו שכתב הכנה״ג (חו"מ סי' כ״ה הגהב״י אות י״ט) בשם מהריב״ל (ח״א דף ט״ז) ושות תומת ישרים (סי' ס״ז) .ע״ש. וע״ע חקרי לב (חו"מ סי' ל״ח דף מ״ט ע״ג.) ועוד. וא"כ חזי לאצטרופי דעת רש״י לדעת הרמב״ם להוציאו מכלל דעת יחיד. ודלא כדברי הש"ך הנ״ל. והגם שנציג הנתבעת לא העלה טענת קים לי זאת על דל שפתיו. מ"מ טענת קים לי אנן טענינן ליה.

ברם ידוע לכל נושא דגל הקים לי שקיי״ל שא״א קים לי נגד בעלי השו״ע. וכמו שכתב מהר״ם גאלאנטי ז״ל נכדו של הרב המוסמך מהר״ם גאלאנטי שנקיט ואתי שבכל מקום שנתפשטו הוראות מר״ן ז״ל אין לומר קים לי כנגדו. ושכ״ד מהר״ם חאגיז בלק״ט (ח״א סי' קפ״ב) משם זקנו מהר״ם גאלאנטי הנ״ל. כיע״ש. וכ"כ מהר״ם בן חביב בכללים שבסו״ס גט פשוט (כלל א'). ומהר״א יצחקי בשו״ת זרע אברהם (חו"מ סי' כ״ג) והפר״ח במים חיים בשו״ת (ס״ו סי' ט'.). וכ״כ בשו״ת החיד״א (סי' א') שבגלילות אלו לא מצי לומר קים לי כנגד דעת מר״ן. ע"כ. וכ"פ בשו״ת זבחי צדק (חו"מ סי' אי' ועוד אחרונים רבים. ואולם בשו״ת יביע אומר (ח״ג חו"מ סי' ד') העלה שכל שנהגו כדברי הרמב״ם לפני שפשטו הוראות מר״ן ז״ל בתר דברי הרמב״ם גרירן. כיע״ש. ובאמת שכך יש ללמוד מדברי הרדב״ז בתשובה (ח״א סי' תנ״א) שאע״פ שרוב הפוסקים ס״ל שמתחייב בדבר שאינו קצוב מ"מ אנו בגלילותינו אין לנו אלא דברי הרמב״ם. שמרא דאתרין הוא במצריים. כיע״ש. וכ"כ עוד בחלק ב' (סי' תתכ״ה). וכ"כ בשו״ת הרמ״ע מפאנו (סי' נ״ד) ובש״ות מהריט״ץ (ח״א סי' כ״ז) ובשו״ת דרכי נועם בשם מהר״י קאשטרו בחידושיו (הו"מ סי' י״ד). ומהר״א הלוי בשו״ת גינת ורדים (חו"מ כלל ב' סי'). ובספר מכתם לדוד (חו"מ סי' י״ד). ועוד אחרונים. ועיין עוד באו״ת (סי' ס' ע״ד השו״ע סע' ב') כיע״ש.

ואולם בפד״ר (ח״ד עמ' רפ״ט) האריכו הרבנים הגאונים להוכיח שבא״י אין אומרים קים לי כהרמב״ם נגד דברי השו״ע. ודחו שם דברי כל הפוסקים דס״ל כל בתר אפכא. ובכללם מה שכתב מהרשד״ם (אהע״ז סי' קכ״א) שאפילו להרמב״ן יש לחוש לדברי הרמב״ם בדבר שאינו קצוב. כיע״ש. שזה אינו אלא לפני שיצא טיבו וטבעו של השו״ע בעולם היהודי. ע"כ. ולמעשה כך הנהיגו בארץ ישראל המתחדשת. וכמו שהעידו הגראי״ה ז״ל והגר"ב צמח״ע ז״ל. ועיין אוסף פסקי דין (עמ' קנ״א) שאין פוסקים כדעת הרמב״ם נגד דברי השו״ע. ושכן המנהג לחייב בדבר שאינו קצוב. כיע״ש. וא"כ כיוון שבשו״ע (סי' ס' סע' ב) פסק להדיא דנקטינן כדעת כל גדוליה ההוראה שחלקו ע״ד הרמב״ם. א"כ אין מקום לטענת קים לי כהרמב״ם וסייעתיה. ומתחייב אפילו בדבר שאינו קצוב.

           ה. איברא שנציג הנתבעת טוען שיש פגם בשטר ההתחייבות. שלמעלה כתוב ששה אחוז או ריבית פריים "הגבוה מביניהם". ואילו בסופן של דברים כתוב 48 תשלומים בסך 70.500 ש״ח כל אחד. ומסתבר שזה כולל ריבית של שישה אחוזים. והיינו ריבית קבועה. וממילא מתבטל ריבית הפריים. וכיוון שהתובעת היא המוציאה עליה הראייה. ואם אין לה ראייה הרי כלל גדול הוא בהלכה שיד בעל השטר על התחתונה.

אלא שנציג התובעת טוען שהואיל והעמותה טענה שזה סך החודשי שיכולה לעמוד בו נקבעו על פי זה התשלומים. אבל אין זה ויתור על האופציה של ריבית או פריים הגבוה מביניהם. אלא שמעשית כיוון שצריך לחייב בהוראת קבע תפסו סך קבוע לחודש כפי אפשרות העמותה. והכוונה היתה להתחשבן אח"כ. וכמו כן מוסיפים ראייה שבשטר השני ע״ס שש מאות אלף ש״ח התחייבה העמותה בתשלומים חודשיים של עשרים אלף ש״ח למשך שלושים וששה חודשים. והיינו שבסופו של דבר ישלמו שבעים ושניים אלף ש״ח. כלומר שניים עשר אלף ש״ה ריבית. ולכשנחשב פרעון שש מאות אלף מחולק לשלושים וששה חודשים נקבל סך של ששה עשר אלף שש מאות ששים וששה ש״ח. הוי אומר שבכל חודש שילמו תוספת של למעלה משלושת אלפים ש״ח ריבית. ואם תחשב ששה אחוז מהסך שקבלו בהלוואה אינו עולה על אלף ש״ח. אלא ודאי לא נקבע שיעור הריבית בתוך התשלומים כי הואיל ונקבע שההלוואה תישא ריבית של ששה אחוז או ריבית פריים הגבוה מבין שניהם הרי שלא קבעו כלל שיעור הריבית. והתשלומים נקבעו על פי יכולת ההחזר של העמותה באותה שעה. ובמטרה וכוונה תחילה להתחשבן בשלב כל שהוא.

ולפום ריהטא הדברים נוגעים למה ששנו רבותינו (בתרא קס״ה ע״ב):

כתב בו מלמטה מנה ולמעלה מאתים מלמטה מאתים ולמעלה מנה הכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבים את העליון שאם נמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון. ע"כ.

ופסקה הרמב״ם בהלכות מלוה ולוה (פרק כז הל' יד) וז״ל:

שטר שכתבו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון, ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם לפי שאין האחד תלוי בחבירו שאם היה כתוב בו ק' שהן מאתים או מאתים שהן ק' היה נוטל ק', אבל ב' דברים שאין האחרון תלוי בראשון הלך אחר אחרון. עכ״ל. וביאר ה״ה שם שמבואר במשנה (בתרא קס״ה הנ״ל) שאם כתב זוזין מאה דאינון סלעים תלתין אין לו אלא מנה. ופירשו המפרשים שכיוון שאומר דאינון תלתין אין הולכים אחר התחתון שבודאי טעות חשבון הוא באחד מן הלשונות והלך המוציא מחבירו עליו הראייה. ע"כ.

ומינה אתה שומע שבאופן שכתוב בתחתון דבר הסותר את העליון הלך אחר התחתון. וכ"פ בשו״ת הרשב״א (ח״ב סי' רסט) שבשטר שכתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרים סלעים. זוזין מאה דאינון תלתין סלעין, אין לו אלא מנה. ומיהו, אם יש בשטר שני עניינין, מופרדין זה מזה בשני מקומות שבשטר, לעולם הולכין אחר התנאין, או אחר החיוב המאוחר. דחזר' היא זו בבירור. וזו היא ששנינו: כתוב בו מלמעלה: מנה; ולמטה: מאתים; מלמעלה: מאתים, ולמטה: מנה; הכל הולך אחר התחתון. ע"כ. והיה נראה לומר שמחלוקת זו של תפוס לשון ראשון או אחרון לא אפשיטא. וכמו שכתב הריב״ש (סי' שס״ט). ובשו״ת הרד״ך (סי' ב׳). ובשו״ת הב״ח הישנות (סי' ב') ובשו״ת הלכות קטנות (ח״ב סי' רמ״ג). ובשו״ת גינת ורדים (אהע״ז כלל א' סי' ד') ובשו״ת פעולת צדיק (ח״ב סי' ק') ועוד רבים. ומשום כך על בעל השטר להביא ראייה. אך באמת אינו כן. שלא שייכת מחלוקת זאת דתפוס לשון וכו' בדין שלנו. וכמו שכתב הרשב״א בחידושיו לבתרא (קס״ה ע״ב):

דהכא ודאי מהדר הוא דקא הדר ביה דעיינו בחושבנייהו וכתבי למטה. ולא אמרינן תפוס לשון ראשון ולשון אחרון אלא היכא דמפיק להו בבת אחת כגון איסתרא מאה מעי ובשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ומידה בחבל הן חסר הן יתר. ע"כ.

וכ״כ הריטב״א בחידושיו לבתרא הנ״ל. ע״ש. ובספר העיטור (מאמר שביעי - כתיבת גיטין ושטרות דף ל עמוד ב) וכ״ב ב״י (חו״מ סי' מ״ב) בשם שער ס"ח (ח״א סי׳ ח) ושכ״כ הר״י ן' מיגא״ש (ב״ב קסו: ד״ה כתב) דלא אמרינן בה יד בעל השטר על התחתונה. וכי אמרינן הלך אחר התחתון היכא דהוו שני דיבורים מחולקים וכל אחד מהם דיבור בפני עצמו ואין צריך לחבירו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרינן מיהדר קא הדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר תחתון ע״כ. וכ״כ הריב״ש בתשובה (סי' תפ״א). ועוד. והנפקא מינה מבואר היטב בדברי הפוסקים הנ״ל. שבעוד שכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה הולכים אחר הפחות שבסכומים. הרי שכשלומדים מהתחתון יתכן שאדרבה תהיה יד בעל השטר על העליונה. וכמבואר בבתרא (קס״ה ע״ב) הנ״ל שאם היה כתוב למעלה מנה ולמטה מאתיים הכל הולך אחר התחתון. כיע״ש. דאמרינן הדר ביה מהנאמר בעליון. ולפי כל האמור לעיל היה לנו לכאורה להכריע שכיוון שלמטה כתוב סכום מסויים הכולל ריבית של ששה אחוז. וחזרו בהם מהתנאי של ריבית או פריים הגבוה מבין שניהם.

         ו. אלא שלקושטא דמילתא כשיש בשטר תנאים סותרים אמנם הולכים אחר התחתון, אך כל זאת כשאי אפשר ליישב שתי הלשונות. אבל באופן שאפשר ליישבם יש לקיים שתי הלשונות. וכמו שכתבו בהגהות מיימוניות (פרק כ״ז ממלווה ולווה אות מ') בשם מהר״ם. ע״ש. וכ"כ הרשב״א (ח״ג סי' שפ״ו). והריב״ש (סי׳ תפ״א) ובספר התשב״ץ (חוט המשולש טור א' סי' נ״א). ובפסקי מהרי״ק (סי' מ״ט) ובשו״ת מהריב״ל (ח״א סי' ל״ב) ובשו״ת מהר״ם אלשיך (סי' ס') ובשו״ת תורת אמת (סי' מ״ב) ומהרי״ט בתשובה (ח"ב סי' קי״ט). ועוד. וכ"כ ב"י (חו"מ סי' מ״ב) ושכ״ד הטור. ע״ש.

והנה בדומה לנידו״ד מצאתי להריטב״א בחידושיו לבתרא (נ״א ע״א):

בההיא כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך. שדי קנויה לך - הרי זו מכורה ונתונה וכו'. במוכר שדהו מפני רעתה ורב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו. ולמה כתב לשון מכר כדי ליפות כוחו. ע"כ.

וכתב הריטב״א:

דלהכי קתני שדי שדי לאשמועינן דאפילו כתוב למעלה שדי מכורה לך וכתוב למטה בסוף השטר שדי נתונה לך אין אומר הלך אחר התחתון כדאמרינן בעלמא (לקמן קס״ה ב') אלא הולכים אחר שתי הלשונות. ואע״ג דבעלמא יד בעל השטר על התחתונה שאני הכא דכל מה שאפשר לתלות שלא לסתור לשון השטר תולין וכדפירשתי בדוכתה כנ״ל וכו'. ע"כ.

ונראה להביא עוד ראייה ממה שנשאל הרשב״א שו״ת (ח״ג סי' שפו) בשנים הנושאים ונותנים בממון הקהל, וכתבו תקנה שלא יהא כח בידם לעשות שום הוצאה בשני דינרי ולמעלה ולפרוע לשום אדם משני דינרי ולמעלה אלא בעצת רוב חבריהם הנמצאים בעיר. וכל הוצאה שיעשו משני דינרי ולמעלה עד חמשה דינרים, לא יוכלו לעשות אותה הוצאה או אותו פרעון, אלא בעצת חבריהם כלם הנמצאים בעיר; ע"כ. והברורים, חמשה. ונסתפקו השואלים במשמעות התנאי באופנים שונים. כפי שיראה המעיין בגוף התשובה. והשיב הרשב״א שלפי הכתוב בלשון התקנה שכתבתם: הנושאים ונותנים, לא יהא כח בידם לעשות שום הוצאה משני דינרי ולמעלה. אלא בעצת רוב חבריהם. ומכאן שאין רשות לשנים לעשות הוצאה אפילו משני דינרי ופרוטה. אלא בצירוף הרוב. אבל בצירוף הרוב יכולין אפילו למעלה. שלא נתנו להם עכשיו בזה קצבה. אלא שלאחר מכן מיעטו ואמרו שאפילו למעלה משני דינרי אפילו פרוטה, לא יהא להם רשות אלא בהצטרף עמהם כלן. שכן כתיב ומשני דינרי ולמעלה עד חמשה דינרי לא יוכלו לעשות אותה הוצאה כי אם בעצת כלם. נמצא שלפי לשון זה כל שהוא למעלה משני דינרי אפילו בפרוטה אין להם רשות להוציא אלא מדעת כל הנבררים. ונמצא זה סותר את זה. ועוד כיון שעושין מדעת כולם למה נתנו קצבה משני דינר ועד חמשה. שאם נעשית ההוצאה או הפרעון מדעת כולם מאי שנא חמשה ומאי שנא אלף. וזה באמת יראה לי שלא נכתב בהשגחה. אם כן כתוב בתקנה כמו ששלחתם, ולפי זה היה לנו לומר שנלך אחר אחרון כדין כל שתי לשונות שסותרין זה את זה, שהולכין אחר התחתון, כמו שנזכר במשנה גט פשוט. אלא שאני אומר שכל מקום שאפשר לפרש ולקיים את הכלאנו מפרשין ומקיימין והביא ראייה מגיטין (עב ע"א) מהיום ולאחר מיתה - גט ואינו גט. ואם מת, חולצת ולא מתייבמת ע"כ. ואילו בבבא בתרא (קלו ע״א) לגבי כותב נכסיו לבניו אמרינן וכי כתב מהיום ולאחר מיתה מאי הוי. הא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט. ואם מת חולצת ולא מתייבמת התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי. אבל הכא הכי קאמר ליה גופא קני מהיום. פירא לאחר מיתה. ע"כ ומינה דכל היכא דאפשר לקיים כל לשון השטר מפרשינן ומקיימינן אפילו לעשות יד בעל השטר על העליונה. ולפיכך אני אומר שיש לפרש בזה דלשון: עד הכתוב בשנים עם הרוב הוא מלמטה למעלה. ועד הכתוב בכולן הוא מלמעלה למטה. כיצד: שמשנים ולמעלה, כגון שלשה וארבעה עד חמשה דינרי, ולא חמשה בכלל, יכולין לעשות השנים עם רוב חבריהם. וכולן, מאלף אלפים ולמטה, כגון: אלף וחמש מאות ומאה וחמשים עשרה עד חמשה, וחמשה בכלל עושין כולן. ע״כ.

ויתירה מזאת יש ללמוד מדברי הריב״ש (סי' תפ״א) שהביא ראייה ממסכת ע״ז (ט ע״ב):

ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירתא, סבור רבנן קמיה דרב' למימר: האי שטר מאוחר הוא ניעכביה עד דמטיא זמניה ולא טריף. אמר רב נחמן האי ספרא דוקנא כתביה והנך שית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן להו הוא קחשיב ליה ובזמניה כתביה דתניא ר' יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם ואח"כ פשטה מלכותן בכל העולם כולו. ע"כ. [ופרש״י ית שנין יתירתא - שבא לפני ב״ד בשנה שנכתב בו ומצא בו שש שנים יותר ממניינם כגון שהיו עומדים בשנת חמש מאות למלכות יון ובו היה כתוב בשנת חמש מאות ושש שנים לוה פלוני מפלוני וסתם היה כתוב ולא היה כתוב בו שום מלכות. ע"כ. מאוחר הוא - מלוה עשה עמו טובה ומחל לו שעבוד קרקעות של שש שנים וכל מי שיקנה קרקעו בתוך שש שנים אינו מפסיד שהרי זמן מכירה קודם לזמן טריפת השטר. ע"כ. ועד דמטי זמניה לא טריף - אינו יכול לטרוף לקוחות אלא אותן שיקחו ממנו משש ואילך. ע"כ. ספרא דוקנא כתביה - מדקדק בחשבונות הוא ואינו הולך אחרינו שאין אנו מתחילין למנות לתחילת מלכות יון אלא לאחר שש שנים שמלכו בעילם והוא מונה לתחילת מלכותן ושעבודו מיום כתיבתו הוא ומהיום והלאה יטרוף ואין כאן מחילה לפי שחמש מאות שלנו הן חמש מאות ושש לתחילתן. ע"כ.]

הרי שמשתדלים ליישב הלשונות שבשטר ככל אשר ימצא ידו של הדן בזה. אבל בעיקר מורם מדברי רש״י ז״ל בד״ה ממאי - דהאי דמנינן לשטרי לש"פ שנים קודם חורבן דעתין למלכי יון דתימא דהנך שית שני יתירתא היינו האי דאתחיל למימני מתחילת מלכותן דניחא לך למימר הכי ולא ניחא לך למימר מאוחר הוא לפי שאין דרך למחול שעבודו שמא ימכור זה כל נכסיו בתוך זמן האיחור ויפסיד את חובו. וא"כ צ״ע בנידו״ד שאין דרך להפסיד ממון. ולמה נאמר שחזרו בהם מהברירה בריבית הגבוה הכתובה בשטר. ומחלו שעבודם.

ועוד יש להביא ראייה ליישב לשון השטר על פי מה שכתב הטור (חו"מ סי' מ״ב) בשם הר״ר ישעיה שאם למעלה היה פורט והולך ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך ופיחת או הוסיף כזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכים כגון אנו שכותבין בכתובה עולה למנין כל מה שהביאה כך וכך ע"כ. וכ״ז נפסק להלכה בשו״ע (מב סע' ה') בזה״ל:

היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה אה זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא, הולכים אחר התחתון, והוא שלא יהיה בשטה אחרונה, ואין כתוב בשטר: והכל שריר וקיים. ויש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך, ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך, ופיחת או הוסיף, בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכים; ונראין דבריו. בד״א שהולכים אחר התחתון, כשאין האחד תלוי בחבירו, אבל אם היה כתוב בו מאה שהם מאתים או מאתים שהם מאה אינו גובה אלא מאה שהוא הפחות שבשניהם. דיד בעל השטר על התחתונה. עכ״ל.

באופן שלאחר כך הנ״ל נראה שבנידו״ד לשון אחרון של השטר הקובע תשלומים שווים ע״ס מסויים אינו סותר את הלשון הראשון שקובע ריבית משתנה. שכיוון שפירט למעלה הגבוה מביניהם אין דרך לחזור בו כמה שורות אח"כ. והולכים אחר הפרט וכמו שפסק השו״ע. ועוד שבאמת כל שטרותיהם עשויים בלשון זה. ועל השטר שלפנינו יגיד עליו ריעו כלומר השטר השני שכתוב בו גם תנאי של הגבוה מביניהם והריבית הכלולה בתשלומים החודשיים עולה בהרבה על ריבית ששת האחוזים המדוברת. וכיצד זה שחתמו עליו נציגי העמותה כשלמעשה זה עובר בהרבה את הששה אחוז.

כך שבנקל יש ליישב לשון השטר. שכל הנכתב הוא בהתאם לאפשרויות החזר של הלווים ומבלי לפגוע בנאמר למעלה בפירוט שלעולם תשולם הריבית הגבוהה מבין שתיהן.

קנצי למילין שהחיוב של העמותה בחתימתה על ההתחייבות הוא חיוב גמור כיוון שסמכו על פלוני ועל אלמוני וגמרו בדעתם להתחייב על פיהם. וטענתם על פיסול וסתירה בשטר בטלה. כיוון שיש ואפשר לקיים הלשונות. וע"כ יש לחייבם בכל סכום התביעה. וגם יאמר ברור שאילו היה נמצא פגם בשטר אין בזה כדי להוכיח צדקתו של נציג העמותה. שאילו היינו מבארים הדברים שבשטר לזכותו לכל היותר לא היה לפנינו כי אם ספק. מאחר שחתימתו וחתימת חבירו החתום על השטר מחייבת. וניסוח השטר אינו מעיד על העדר חיוב. כי אם על פגם בשטר לאחר ההתחייבות. ואמנם הרבנים החשובים אשר אליהם פנה נציג הנתבעת פסקו לו שאין לו חיוב כלפי שמיים. אך אנן בדידן איננו מנהלי חשבונות של הקב״ה. וכל תפקידינו לפסוק הדין בארץ. ותו לא מידי.

ניתן ביום ד' אדר ב' תשס״ה.

יוסף גטנו

אב בית הדין

הנני מצטרף לכל הנ״ל

אוריאל חוברה דיין

תגיות