בס"ד


מס. סידורי:13081

הנחת מזגן על גג משותף

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
התובע גר בקומה העליונה שמתחת לגג המשותף של הבניין, בקומה העליונה הנתבע הניח את המזגן שלו, והתובע מבקש להסיר אותו בטענה שהוא מזיק לו ועושה לו רעש.
פסק הדין:
התביעה נדחית, הנתבע זכאי להשאיר את המזגן על הגג.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס, 415-נה כרך ד עמ' קג-קי

8


פס״ד

התביעה להסרת המזגן מהגג נדחית.

השאלה לדיון

הקנה לחבירו להשתמש בחצירו שימוש המזיק, האם יכול לחזור בו בטענה שהשימוש מזיק לו.

תשובה

א. חזקה לנזיקין כשקנו מידו

בתוס׳ ב״ב כג א ד״ה אין, ובשאר ראשונים שם, נחלקו ראשונים במה שאמרו אין חזקה לנזיקין, מה הדין כשקנו מידו, לדעת ר״ת אפי׳ הקנה יכול לחזור בו, דקנין בטעות הוא, דסבור היה שיכול לקבל ועכשיו אין יכול לקבל, אך תוס׳ שם חולקים וכותבים דמדקאמר אין חזקה לניזקין, איכא למידק הא ראיה יש וכו׳. ופסק הרמב״ם שכנים פי״א ה״ז ושו״ע חו״מ סי׳ קנה סעי׳ לו שאם קנו מידו שמחל בנזיקין אלו אינו יכול לחזור בו. וכתב בהגר״א שם ס״ק קה וסי׳ קנו ס״ק יד שכן מפורש בירושלמי (ועי׳ רשב״א שם שלפי שאינה אלא שעבוד, אינה צריכה קנין, דמחילת שעבוד אינה צריכה קנין, ועי׳ רשב״א שם ו א ונתה״מ סי׳ קצב ס״ק ו שזכות השתמשות בחצר אינה קנין בגוף החצר אלא שעבוד בלבד). ובקצוה״ח סי׳ קנה ס״ק טז הקשה על הרמב״ם איך מועיל הקנין שלא יוכל לחזור בו, וה״ז דומה לאומר קרע כסותי והפטר שאם כבר קלקל פטור, כיון שעשה ברשותו, אבל אם עדיין לא עשה ומוחה בידו שלא לקרוע, ודאי יכול למחות בידו, ואפי׳ אם כבר התחיל לקרוע ומוחה בידו שלא יקלקל יותר, מחוייב לשלם מה שקלקל אח״כ, כיון דאינו נותן לו את הבגד במתנה אלא מוחל לו על נזקיו, ויכול למחות שלא להזיק יותר, ותירץ דחזקת נזיקין אינו משום מחילת הנזק אלא משום דהכי דינא דנזקי שכנים כיון שאינו מזיקו ממש בידים, דכל שעמד בהיתר מהני, וצריך הניזק להרחיק את עצמו, וזה שקנה ממנו הרי עמד ברשות, וכשירצה הניזק שלא יוזק, צריך להרחיק את עצמו. עכ״ד. ותמה בחזו״א ב״ב סי׳ יא אות ה שבקצוה״ח משמע שקנין לא מהני כל זמן שלא העמיד דבר המזיק, כדין קנין לקרוע כסותו, ותמוה שהרי הרמב״ם והטור הזכירו קנין, ובלשון הרמב״ם פי״א ה״ז משמע בהדיא דקנין קובע ואינו יכול לחזור. ועי׳ חו״ב ב״ב סו״ס א שהקשה עוד על הקצוה״ח. וביאר החזו״א שכשעושה ברשותו דבר המגיע ממנו נזק ברשותו של שכנו, הוי כמשתמש ברשות חבירו, וכשחבירו נותן לו רשות לזה חשיב כמקנהו רשותו לשימוש העשן והריח, ושייך בזה קנין, וראובן הנותן רשות לשמעון לעשות בשלו דברים שיוכל לעכבו מן הדין, אם קדם שמעון והעמיד אין ראובן יכול לחזור, ואם עשה קנין סודר או כסף אין ראובן יכול לחזור אף שלא העמיד שמעון עדיין את המזיק, וכמו שהזכיר הרמב״ם והטור קנין, ואע״ג דקנין מאלם שאם העמיד אחר הקנין ודאי כונתו להרשות לו לעולם ושלא להשאיר לעצמו טענת טעות, מ״מ פשטן של דברים דקנין מהני, דלא חשיב כקנין לקרוע כסותו, אלא זכות גמורה הוא מקנהו. עכ״ד החזו״א.

וכתב נתה״מ ס״ק כ שאף לדברי הב״ח שאינו מועיל רשות להעמיד דבר המזיק בלא קנין כשם שהאומר קרע כסותי יכול לחזור בו, זה דוקא כשדבר הניזק כבר נמצא במקום, אבל אם טרם נמצא שם, ה״ז כאומר שלא יעמיד שם דבר הניזק כלל, ומועילה רשות בלבד אפי׳ בלא קנין.

לפיכך בנידון דידן שבעלי הבנין המקוריים כתבו רשות בכתב להניח את המזגן על גבי הגג המשותף, הנה לדעת ר״ת דינה ככל חזקת נזיקין שאינה חזקה אפי׳ בקנין, אך לדעת תוס׳, וכמו שפסק השו״ע להלכה, אם קנו מידו אינו יכול עוד למחות, וכמו שביאר החזו״א שהקנין מאלם את רשותו שכוונתו להרשות לו לעולם ושלא להשאיר לעצמו טענת טעות. וכתיבת רשות בכתב, כמוה כקנין בשטר, עי׳ נובי״ק חו״מ סי׳ ל והובא בפת״ש חו״מ סי׳ שלג ס״ק ב, או כסיטומתא, עי׳ כסף הקדשים סי׳ רא. ואפי׳ את״ל שאינה כקנין אלא כנתינת רשות לבד, כיון שלטענת התובע עצמו בעל הדירה המקורי כלל לא גר שם בשעה שכתב את הרשות, נמצא שהדבר הניזק עוד לא היה שם, ולדברי הנתה״מ ה״ז כאומר שלא יעמיד שם דבר הניזק, שאפי׳ בלי קנין אינו יכול לחזור בו.

הרב אברהם דוב לוין.

ב. מאיזה דין מועילה הסכמה לנזקי שכנים

הנה נחלקו הראשונים בהסכים עם שכנו לתשמישי חצר שיש בהם נזיקין, האם ההסכם מועיל וכיצד: דעת ר״ת בתוס׳ ב״ב כג א ד״ה אין, ורא״ש שם סי׳ יח, דלא מועיל קנין בהני נזקים, שיכול לומר סבור הייתי שיכלתי לסבול אך איני יכול לסבול, והקנין הוא בטעות. הרמב״ם ור״י חולקים על ר״ת וסברי דמהני קנין, דודאי ראיה מהני, וכן נפסק בשו״ע בסי׳ קנה סעי׳ לו. ולהלן יבואר שיש עוד דעה שלישית.

והשאלה שעומדת על הפרק היא האם גם מכירה או מתנה מהני לר״י, ואת״ל דמהני, אכתי צריך בירור האם בעינן גם קנין. והנה בשו״ע אחרי שהזכיר דעת ר״י ורמב״ם דמהני קנין במחילה, הוסיף בהגהה: וכן אם מכרה או נתנה במתנה. ולא ידוע האם בא לחלוק על דברי מרן השו״ע או להוסיף על דבריו, כלומר, דמלבד מחילה דבעי קנין, ה״ה מכירה או מתנה דמהני אפי׳ בלא קנין. ואיברא שכן פי׳ הסמ״ע דברי הגהה אלו.

אך אכתי לא ברור כ״כ, דהנה המ״מ בפי״א מהל׳ שכנים ה״ד סיכם את הדעות בדין זה וז״ל:

"יש מי שכתב שמכר או מתנה או מחילה מועילין בהן אפי׳ בלא קנין, והרמב״ם מצריך בהו קנין, וכ״ד ר״י ורא״ש, ויש מי שכתב שאפי׳ מכר וקנו מידו יכול לחזור בו ולומר סבור הייתי וכו׳, והוא ר״ת".

ומעתה דעה זו הנזכרת בהגהה, אם נפרשה כהסמ״ע, לדעת המ״מ הוא לא כמאן, שהרי לדעה א׳ אפי׳ מחילה אי״צ קנין, ואילו לרמב״ם צריך קנין גם במכירה ומתנה, ולדעה ג׳ אפי׳ קנין לא מהני. ורחוק לומר שכוונת ההגהה כדעה א׳ ואפי׳ בלא קנין. ועי׳ טור שם שאחרי שהביא דעת ר״י ורא״ש כתב צריך קנין, ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל, הרי דהמ״מ והטור אזלי בשיטה אחת. ומעתה תמיהתנו על הסמ״ע עומדת באיתנה, איך הסמ״ע פי׳ כן את דברי ההגהה.

ואחרי העיון מצאתי בס״ד דעת הנמוקי יוסף בסוגיא דפ׳ לא יחפור שכתב בזה״ל:

"ומיהו אע״ג דחזקה לא מהניא להו דעת הרמב״ם ור״י דראיה בעדים שמכר או מחל או נתן לו מהני כדאמרי׳ בפ׳ חזקת הבתים מט ב אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש, ומיהו צריך שיהיה קנין במחילה אע״ג דמחילה דעלמא לא בעיא קנין כדמוכח בפ״ק דקדושין דף טז גבי עבד עברי גופו קנוי, דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל, דאלמא לא בעי קנין הוא שאין לו עליו אלא שעבוד בעלמא ולסלוקי שעבוד בדבורא בעלמא סגי, אבל הכא כעין מכירה היא, ומשו״ה בלא קנין לא מהני, ואע״ג דאיכא מרבותא דאמרי דלא בעי קנין", עכ״ד.

הרי דהרב נמוקי יוסף חילק בעליל בדעת ר״י והרמב״ם בין מתנה מפורשת או מכירה ממש לבין מחילה, כלומר, דבמכירה ממש או מתנה מפורשת לא בעי קנין, ואילו במחילה סתם צריך שיהיה עמה קנין, ונהי דבמחילה קיי״ל דלא בעי קנין, הכא דהוי כעין מכירה צריך קנין עמה.

ומעתה ביאור דברי ההגהה אתי כמין חומר. דמרן בעל השו״ע בסי׳ קנה סעי׳ (לג) [לו] דאיירי במחילה לחוד הצריך קנין, והוא דעת ר״י ורא״ש ורמב״ם ונמוקי יוסף, וההגהה איירי במכירה לחוד או מתנה מפורשת, לדעת הסמ״ע אתי כהנמו״י הנ״ל דבכה״ג שהיתה מכירה ממש בכסף או מתנה מפורשת בשטר כדין מתנה בעלמא לא בעי אתה קנין, והם ממש דברי הנמו״י אליבא דהרמב״ם והר״י והרא״ש. ואפושי פלוגתא לא מפשינן, דגם הטור המ״מ והסמ״ע כולם מסכימים לדברי הנמוקי יוסף אליבא דר״י ורא״ש והרמב״ם, ומה שהצריך המ״מ והטור מכירה שיש עמה קנין איירי במכירה שאין בה כסף דאז לא בעי קנין כדין מחילה, ואימתי מהני מכירה או מתנה לחוד, כשהיתה ממש מכירה בכסף. ומצאתי חילוק זה בדברי הפרישה ס״ק סב וזל״ש:

"פירוש אם מחל לו על ההיזק, אבל כשמכר לו וקבל דמי המכירה אי״צ קנין, דבמעות קונה דמחשב כקרקע דנקנית בכסף. ומה שכתב רבינו אחר זה וז״ל ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל, דמשמע דגם מכירה צריך קנין, נראה דמכר דומיא דנתן קאמר דלא קבל עדיין דמי המכירה", עכ״ד.

והם ממש כחילוק שכתבנו בסמוך ודו״ק.

ומעתה בנד״ד דהשכנים כתבו פיתקא בעלמא שהם נותנים רשות להתקין מזגן, וכידוע הרעש תמיד כל היום ומרעיד את כותלי הבית, ולא היתה ביניהם לא מכירה עם כסף ולא מתנה מפורשת כדיני מתנה בחו״מ, ולא מחילה עם קנין, אלא פתק בעלמא, נראה לי דעליו לסלק אותו.

ואל תשיבני ממה שהביא מרן הב״י בסו״ס קנה תשובת הרשב״א משולשת, שכתב דנהי שדעתו נוטה לדעת ר״ת דכל הנזקים אלו שהם בנזקי הגוף יכול לומר סבור הייתי יכול לקבל, מ״מ העלה שם שרוב חכמי ישראל וגם רבותינו נ״ע לא הסכימו לכך וכמש״כ בפ׳ לא יחפור, לפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח לו חלונותיו או סמך קוטרא וביהכ״ס אין מחייבין אותו לסתמם ולא לסלק וכו׳, עכ״ד. הרי אמור דהב״י הביא בשם תשו׳ הרשב״א שדעתו כדעת ר״ת אלא שסיים דמ״מ כיון שדעת רוב חכמי ישראל דלא כר״ת, אם כבר החזיק אינו יכול למחות בידו שיסלק, ואם עדיין לא סמך לא יסמוך. וא״כ ניתן לומר דגם בנידון דידן שכבר התקין, דלא מחוייב לסלק, עפ״י אילן גדול הלא הוא הרשב״א. מ״מ כיון שמרן לא הביא הרשב״א בשו״ע נסתפקו אחרונים אם קבלנו הוראותיו גם מש״כ בב״י או רק מש״כ בחיבורו השו״ע.

ואם נרצה להתעקש ולומר דאינו מחוייב לסלק דמ״מ הוא המוחזק וגם בזה יש ספק, ניתוסף לנו עוד ספק מי מוחזק בנזקים המזיק או הניזק, ראה מש״כ בספרי משפטיך שיויתי ח׳׳ב עמ׳ קא, באופן דיש לנו ספיקא טובא ושמא בכה״ג כן מוציאים מן המוחזק. ועוד דגם אליבא דהרשב״א הלא הרב איירי דהיתה לפחות מכירה או מתנה עם קנין, משא״כ בנד״ד, ודו״ק. בהא נחתינן ובהא סלקינן דעל הנתבע לסלק את המזגן.

ומעתה התחדש דרך חדשה לפתרון נידון שלנו. הנה מש״כ הפרישה הוי חידוש גדול בביאור הטור, אמנם כן ס״ל לסמ״ע, אך אכתי פשט דברי המ״מ אינו כן, דהנה מפורש בדבריו דמלבד המכירה גמורה בעי קנין, וכן במתנה אף דהוי לחלוטין מ״מ צריך קנין דומיא דמחילה, דנהי דמחילה בעלמא מהני הכא בעי קנין כדי שלא יוכל לומר סבור הייתי לסבול, ובאמת כן נוטה פירוש דברי ההגהה הנ״ל, וכן במכירה ומתנה, שדבריו הם המשך דברי מרן ואדבריו קאי, כמו שבמחילה בעי קנין ה״ה במכירה גמורה ומתנה דבעי קנין. ולאור דרך זו, מלבד מכירה ממש או מתנה גמורה או מחילה גמורה בעי קנין כדי לחזק את עצם המכירה.

א״כ בנידון דידן שלא היתה מחילה ולא מכירה מלפני כתיבה אין תוקף למחילה ולויתור להתקין את המזגן ועליו לסלקו. אמנם נשאר לנו לברר מה חוק תרבות הדיור וחוק המדינה. ונוסף לכך יוכל לטעון התובע מה שהסכמתי הוא באופן שלא תטריד אותי כגון להרחיקו יותר באופן שלא יורגש כלל. ואף שטוען הנתבע שהיה במו״מ עם אנשים מומחים ולא התאפשר לו מקום אחר, מ״מ יכול לטעון אדעתא דהכי לא הסכמתי, הנה השטח גג רחב גדול עליך להרחיק יותר.

הרב שמואל ביבס.

ג נזקים שאין עליהם חזקה

איתא בגמ׳ ב״ב נ ב אמר ר״נ אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזיקין ואיתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא. וכתב הטור סי׳ קנה אות לט ו:

"לא דוקא קוטרא ובית הכסא אלא ה״ה כל נזק גדול שאין דרך העולם לסובלו כי ההיא דפפי דהוו הנך עצורי בשביבותיה דהוי דייקי שומשמאי והוה נייד אפדנא וקאמר דלא הוי חזקה דאין אדם סובל שיפיל חבירו את כותלו".

ואין ספק דרעש המזגן והרעדתו את הקיר דלא הוי ביה חזקה, דכקוטרא ובית הכסא דמי.

ויתרה מזו כתב הרא״ש בסי׳ יח בעובדא דרב יוסף דהו״ל אילני והוו אתי מקיזי דם ויתבי תותייהו ואתי עורבי ואכלי דמא וסלקי באילנא ומפסדא להו, ומכאן מוכח דכל דבר שידוע שאין המערער יכול לסובלו אע״פ ששאר בני אדם סובלין אותו אין לו חזקה כנגד המערער בזה. וכ״כ הרמב״ם פי״א משכנים ה״ז.

במה דברים אמורים בשהחזיק בשאר נזיקין חוץ מארבעה מיני נזקים האמורים בפרק זה, העשן וכו׳. ואפי׳ שתק הניזוק כמה שנים ה״ז חוזר וכופהו להרחיק לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע. ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו אינו יכול לחזור בו. וא״כ פשוט הדבר שרעש המזגן שמרעיש ומרעיד את ביתו אין לו בזה חזקה.

אלא שלטענת הנתבע שבעלי הדירה הראשונים נתנו לו רשות בכתב להניח את המזגן על גבי הגג המשותף, ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. והשאלה אדם שנתן לחבירו בכתב רשות להשתמש בחלקו אם חשוב כקנין, ובקנין עצמו איכא פלוגתא דרבותא. דהתוס׳ ב״ב כג א כתבו אומר ר״ת דאפי׳ הקנה לו בעדים יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא, דסבור היה שיכול לקבל ועכשיו אין יכול לקבל, וחלקו עליו התוס׳ דמדקאמר אין חזקה לנזיקין איכא למידק הא ראיה יש. ויש מחלקין שאם יש לו ראיה שמכר או נתן לו מהני אבל אין מועיל ראיה ״שמחל לו״ אבל ר״י פירש דנהי דלא אהני להו חזקה אבל אם יש ראיה שמחל לו מהני ולזה הסכים הרא״ש. וכתב הטור וקנין ג״כ צריך שלא כדעת המפרשים שאין צריך קנין שאינו אלא מחילה ומחילה אינה צריכה קנין אלא ודאי צריכה קנין ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל.

וכתב הב״ח דמ״ש וקנין נמי צריך פירוש אע״ג דמכירה לא מהני דלא אמרינן אגב זוזי גמר ומקני דסבור היה שיכול לסבול והו״ל כאומר לחבירו קרע כסותי ושבור כדי דיכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו, מ״מ אם קנו מידו אלים ליה קנין סודר דלא מצי למימר סבור הייתי שיכול לסבול.

ובשו״ת הרא״ש כלל צט סי׳ ה כתב בדין ראובן יש לו בתים במקום מסויים ומקום הקצבים בחצר ואח״כ חזרו למכור הבשר חוץ לחצר וראובן מערער ואומר שאינו יכול לסבול מפני הריח ומפני הכלבים, והשיב:

"הדין עם ראובן ולא כל כמינייהו ואפי׳ היה מקום הקצבים עצמם לא היו יכולים לעשות בו דבר שיביא היזק ממנו לראובן, ואפי׳ אם קנו הקצבים והחזיקו בו שלוש שנים צריכים להחזיק, דאר״נ אמר רבה בר אבוה אין חזקה לניזקין אפי׳ קנו והחזיקו אין חזקתם כלום. וכתב הב״ח דהאי ואפי׳ קנו והחזיקו הכוונה אף שלקחו הקצבים המקום מראובן לקצב בו הבשר מצי למימר סבור הייתי שאוכל לסבול כיון שלא קנו ממנו בקנין סודר, אלמא אף אם היה קנין מכר ולא היה קנין סודר, עליו לסלק את הנזק".

אולם בב״י פירש דהכא אע״פ שקנו ממנו המקום לקצב בו בשר איכא למימר שהקנין לא קאי אלא למכירת גוף הקרקע ולא למכירת או מחילת נזק. ועי׳ בדרישה ובפרישה דלא מיירי בקנין סודר, ומש״כ ואפי׳ אם טוענין שקנו והחזיקו הכוונה שקנו אותו ואין להם עדים על זה אלא במה שהחזיקו.

ולפי דברי הב״י הנז׳ נראה דה״נ אע״פ שהרשוהו להניח המזגן על גבי הגג, דוקא זכות השתמשות, אבל אין כאן מחילת נזק, דמצי א״ל תניח ע״ג עמודים ע״ג הגג.

ובשו״ע סי׳ קנה סעי׳ לו פסק:

"ואם קנו מידו שמחל בנזיקין אלו אינו יכול לחזור בו".

ובהגהה:

"או שמכרן לו או שנתן לו, פי׳ ואז אין צריך קנין, דקנהו במעות שנתן לו אם לא שזקפן במלוה דומיא דמתנה".

וא״כ בנידון דידן אף דלא היה קנין אבל מאחר והיה שטר כבר כתב הריטב״א בסי׳ קעז על הא דקיימא לן פשרה צריכה קנין אם אין שם קנין אבל אחר שגזרו הפשרנים ביניהם קבל הנתבע גזירתם וקיים בשטר בעדים בלא קנין מה שגזרו הפשרנים, נ״ל פשוט כי אם השטר שקיים הנתבע הוא עשוי כראוי הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב כאותה ששנינו בפרק הנושא, דשוב אינו יכול לחזור בו, כי אין אחר החיוב כלום, ועדיפא מקנין. והובא ברמ״א בסו״ס יב.

ובשו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ קסב כתב:

"שטר מכירה אם מועיל לנזיקין דקוטרא ובית הכסא... תשובה, כבר ראית שדעתי נוטה לדעת רבינו יעקב ז״ל לכל נזיקין אלו שהן כנזקי הגוף יכול לומר סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל, וכנ״ל ממשנת חנות שבחצר, ב״ב כ ב, ומעובדא דרב יוסף, שם כג א, ומ״מ רוב חכמי ישראל וגם רבותי נוחי נפש לא הסכימו לכך וכמו שראית במה שכתבתי בפרק לא יחפור, ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח חלונותיו או סמך קוטרא ובית הכסא אין מחייבין אותו לסתום ולא לסלק, ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח ולסמוך לכתחילה, דומיא דמה שכתבו ארעא היכא דקיימא תיקום זוזי היכא דקיימו לוקמי. ובסי׳ קעא כתב דהלכה למעשה לא מלאני לבי לעשות מעשה כנגד רוב חכמי ישראל דהסכימו דראיה יש להן ולא שנא ראיית מכירה ול״ש מתנה או ״מחילה מפורשת״, אבל לא טענת סבלונות ולא אפי׳ בא מחמת טענה ואפי׳ החזיק שלוש שנים עד שיביא ראיה ממש בשטר או בעדים".

וראה עוד בשו״ת מהרשד״ם חלק חו״מ סי׳ עח.

מ״מ לענין דינא נראה דשטר שנכתב כהלכתו חשוב כקנין, ואם קנו מידו שמחל בנזיקין כבר פסק מרן שאינו יכול לחזור בו. ובפרט לפי מה דכתב הנתיבות אות סד דלא מהני מחילה בלא קנין מהטעם הנ״ל זה דוקא כשמחל לו אחר שהיה שם דבר הניזק, אבל אם נתן לו רשות להעמיד קודם שהיה שם דבר הניזק, אפי׳ בקוטרא ובית הכסא, הוי מחילה בלא קנין, דלא דמי לאומר קרע כסותי, אלא כמו שיאמר שלא יעמיד שם דבר הניזק, עיי״ש, ואף דאין סברא לומר שאדם לא ישתמש בדירתו, אלא דמוכרח לומר שסבר וקבל, כיון שגם הוא צריך להניח מזגן על הגג, ואם הוא לא ירשה לשכנו גם שכנו לא ירשה לו להניח על הגג מזגן, ויצטרך להניחו בדירתו ויסבול מן הרעש ביתר שאת ויתר עוז, ובחר הרע במיעוטו להניחו על הגג למעט מן הרעש, וגמר והקנה לו בלב שלם. מ״מ כיון שהדייר החדש אינו משתמש במזגן, יש לברר האם אפשר למעט מהרעש ע״י העמדת המזגן ע״ג עמודים וכד׳ - ע״ח שניהם - והאמת והשלו׳ אהבו.

הרב ברוך שרגא.

תגיות