יורד לאומנות חבירו והתחייבות בעל פה
באו לפנינו בעלי מכולות ובפיהם טענה שהמועצה האזורית באמצעות מנהלת מסויימת המופקדת על פיתוח האזור השכירה או מכרה מבנה לגוף שיווקי גדול אשר ידוע שבכוחו להוזיל מחירים בהרבה. וכיוון שהמקום יושב על אם הדרך. שחלק ניכר מהתושבים שביישובים הללו אשר לבעלי המכולות חנויות זה שנים רבות, חייבים כפי המציאות לעבור באותה דרך. וכיוון שאותו גוף שיווקי מציע מחירים זולים בהרבה ממה שביכולת בעלי המכולות להציע, הרי שסוף דבר שהכנסתם תיפגע בצורה קשה עד כדי סגירת המכולות. התובעים הציגו חוו״ד הלכתית בכתב וחזרו לטעון טענות אלו בע"פ ע״י ב"כ. כמו כן טוענים שניתנו להם אי אלו הבטחות שלא יפגעו. ההבטחות ניתנו בע״פ ולא נטען לפנינו שנעשה קניין. ביה״ד נזקק לתביעה רק כשהוכיחו בעלי המכולות שהמנהלת התחייבה לשנות את הת.ב.ע באופן שבמקום שיהיה המבנה מיועד למפעל, יאושר למסחר.
א. איתא בבתרא (כא ע״ב):
אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריהיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה. דא״ל קא פסקת ליה לחיותי. לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג. וכמה. אמר רבה בר רב הונא עד פרסה. שאני דגים דיהבי סייארא. א״ל רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה. דתנן רבי יהודה אומר לא יחלק חנווני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו. וחכמים מתירין. אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם אלא דאמר ליה אנא קמפלגינא אמגוזי את פלוג שיוסקי. אבל הכא אפילו רבנן מודו דא״ל קא פסקת ליה לחיותי. מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי. ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופיהו. רשב״ג אומר אף לשכנו כופיהו. עכ״ל.
ופירש"י:
דאוקי ריחיא - לטחון ולשכור. מרחיקין מצודת הדג מן הדג - צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מצודתם משם אלמא אע״ג דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם דא״ל קא פסקת לחיותי. שאני דגים דיהבי סיירא - נותנין עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה״ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא. שמרגילם - לבא אצלו כשאבותיהם שולחין אותן אל החנויות לקנות מן החנוונים. שיוסקי ־ שקדים. אבל הכא - שזה העמיד תחילה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי. שלא להושיב ביניהן חייט ובורסקי - ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי ויש כאן בני אותה אומנות. ולשכינו ־ הדר במבוי כמוהו. אינו כופהו - מלירד לאותו אומנות. רשב״ג אומר כו' ורב הונא הוא דאמר כרשב״ג. ע"כ.
ומדברי רש״י מוכח שאע״פ שלא הגיע הדג לידו מ"מ כיוון שבטוח הוא
שילכדנו הרי זה כמו שהגיע לידו. אבל הרמב״ן בחידושיו הביא פירוש הערוך שמפרש לפי
שהם מביטים למרחוק וכשאוכלין כאן הם נותנין עינים לראות אם יש מזונות במקום אחר
ופעמים שנצודו ברשת ומתוך שהם רואין מזונות במקום אחר הם הולכין שם וזה גזל גמור
הואיל וכבר נצודו. ע"כ. וכ"כ כתב הרשב״א בחידושיו לבתרא הנ״ל. אבל בטוחן
בריחיים לא מוכרחים לבוא הלקוחות לטחון אצלו. וכש״כ שאינם מוכרחים לבוא אליו להיות
כדג שניצוד. ואזלא לה ראיית רב הונא. וכ"כ הריטב״א בחידושיו. ושכ״ד הר״י
מיגאש. כיע״ש. ודברי הר״י מיגש מבוארים בשטמי"ק שמבאר שהדגים שולחים שליחים
לראות אם יש מצודות. וכשרואים המצודה של זה השני בורחים. ונמצא שבהצגת מצודתו גרם
לחבירו נזק שהדגים בורחים ואינם נכנסים למצודתו כלל. וקא פסק לחיותא. אבל אילו לא
היו יהבי סיירא והיה אפשר שילכדו בכ״ז באותה מצודה הרי זה כמו רחיים שאפשר שיהיו
אנשים טוחנים אצל זה ואחרים אצל השני. ונמצא בזה דלא פסק לחיותיה כלל. ולא מצי
מעכב. ואע״ג דמפחית ליה לחיותיה מצי א״ל את מטי לך מאי דפסקי לך מן שמייא. וכו'.
את״ד. יע״ש. ונמצא כפי זה שיש לחלק בין פחתיה לחיותיה לבין פסקיה לחיותיה. ומתוך
הדברים למדנו שלדעת רש״י כל דבר שקרוב לודאי היה זוכה בו הרי זה כמו שזכה בו.
ולהרמב״ן דווקא כשכבר זכה. שכ"כ שפעמים שניצוד ובורח וכו'. וכנ״ל. ומשמע
שמשום גזל. ולהר״י מיגש משום מזיק לחבירו. כמפורש בדבריו. ומשמע שאפילו לא יזכה
השני מ"מ מצד מזיק אסור לעשות כן.
ב. והמרדכי בבתרא (פרק ב' סי' תקט״ז) הביא בשם האביאסף וז״ל:
מבוי הסתום משלושה צדדים רק מצד אחד יכנסו לו. ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח שאין העכו״ם יכול לילך אם לא ילך תחילה לפני פתח שמעון. נראה שיכול לעכב עליו כדרב הונא וכו'. עכ״ל.
והדברים צ״ע באיזה אופן אמר דבריו. אם משום שאותו שמעון בא עכשיו לדור ואינו מבני המבוי. ואמרינן מר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא. מאי. תיקו. ע"כ. הרי הוי תיקו דממונא. וקיי״ל כל תיקו דממונא לקולא. וא"כ לא מצי מעכב. ואפילו קא פסק ליה לחיותיה. אלא ודאי ס״ל להאביאסף שהלכה כרב הונא. ואילו אנן קיי״ל הלכה כרב הונא בר״י דלא מצי מעכב. וכמו שפסקו הרי״ף והרא״ש והרמב״ם. וכמו שכתב ב״י (חו"מ סי' קנ״ו) לדחות דברי האביאסף בזה. כיע״ש. שכתב להדיא וז״ל:
ומבוי שאין נכנסים שם אלא מצד אחד ורוצה לדור בו כנגד הצד שאין עכו"ם יכול לילך לבית ראובן אם?? לא שיעבור דרך פתחו תחילה לא מצי מעכב. עכ״ל.
אבל מור״ם ז״ל בדרכי משה
(אות ד') כתב שלענ״ד נראה שגם רב הונא בר״י מודה בדין זה שמושיב חנותו בפתח דקא
פסיק לחיותיה ומצי מעכב. שמשמע שבזה האופן אסור. ולא כשמעמיד חנות לידו. ע"כ.
הא קמן שפסק כרב הונא. וטעמו מבואר בתשובה (סי' י' ד״ה היסוד הפשוט הראשון) שמשמע
מדברי האביאסף שהלכה כרב הונא מדמייתי ראייה מיניה. אלא ע"כ צריכים אנו לחלק
במקום דברי היזקא. וכגון במבוי שודאי יזיק לו דכו״ע מודו שמצי מעכב והלכה כרב
הונא. עכת״ד. יע״ש. ונגררו אחריו האחרונים בחילוק זה . וכמו שכתב בשו״ת שארית יוסף
(סי' י"ז) שבהא דמוקי רחייא עדיין מאפשר לו להמשיך בעבודתו. אבל
בנידו״ד קא פסיק לחיותיה לגמרי. כיע״ש. וכ"כ בשו״ת משאת בנימין (סי' כ״ז ד״ה
הדין הרביעי). שבהאי דרחיים מחסר השני ממזונותיו של ראשון אבל אינו מבטלו לגמרי.
אבל בעניין החנות והארנדות שמבטל אותו לגמרי. שאין רשות אלא לאחד מבני העיר ובא
השני והשיג גבולו של ראשון ודוחה אותו לגמרי כו״ע מודו. וכה״ג כתב מו״ז בשו״ת
שארית יוסף. כיע״ש. ואע״ג שמורי הרב פסק שלא מצי מעכב בעניין האראנדות אבר מתא
דידיה. והתם דוחה השני הראשון לגמרי. מ"מ נ״ל פשוט כמו שכתבתי ע״כ. וכ"כ
בשו״ת שו"מ קמא (ח״א סי' כ') שרק במקום שיש מספר קצוב של חנויות מאותו סוג
אפשר לומר קא פסקת לחיותיה. כיע״ש. וכן העלה בשו״ת חת״ס (חו"מ סי' ס״א).
לחלק בכך. כיע״ש. ובסי' ע״ט (ד״ה והרב״י וכו') הקשה שאם כוונת האביאסף לומר שהלכה
כרב הונא אינו צריך לכל האריכות שנקט. ונראה שבהא דרב הונא קשה מה נקט רחיים
דווקא. ולכן היה נראה לאביאסף באופן שמבאר דמיירי במבוי סתום משלוש רוחות וא״א לעבור
לרחיים של השני מבלי לעבור בשל הראשון. וזה שייך ברחיים שמשמיע קול. וכל עובר עליו
שומע ביום ובלילה ויודע שיש שם רחיים. ומי פתי ילך אל השני כיוון שהראשון קודם לו.
ונמצא פוסק לחיותיה. וכעין אביאסף מיירי בחנות פתוחה וחנווני יושב ופירות לפניו
וכל עובר במבוי פוגע בו תחילה ופוסק לחיותיה לגמרי. אבל בשאר אומנויות כגון בורסקי
לא שייך כ״ז ואפילו דר בראש המבוי. דמנא ידעי כו״ע שיש כאן בורסקי או חייט.
וליכא אלא פחתיה לחיותיה. אבל לא פסקיה וכו'. כיע״ש. ועל פניו נראה
שדין רחיים כדין חנות. והכל תלוי בידיעה שיש בעל אומנות כזאת בראש המבוי. אבל
אומנות שאין ידיעה שקיימת במבוי, כך הוא לי אם יושב בראש המבוי או בסופו. וכפי
שביאר טעמו. אך עם כ״ז קשה לדמות דין רחיים לדין חנות וחנווני. וכפי שהרגיש בחת״ס
הנ״ל. וביתר ביאור בסי' קי״ח (ד״ה והרב״י) שדווקא ברחיים או תינוקות שמשמיעים קול.
אבל בשאר אומניות אין כופין. וכן בהאי דרהיים נראה שאינו פוסק לחיותו לגמרי. שעדיין
אפשר שיבואו לטחון אצלו. ואע״פ שמחליש הכנסותיו. ולרב הונא הרי זה כפסיק לחיותיה.
וליה הלכתא כוותיה. כיע״ש. וסיים שם שבכל אופן כשבאמת קא פסיק לחיותיה לגמרי הואיל
והמבוי סתום והוא יושב בראשו. והלה משמיע קול וילכו אליו בזה כופין. ע"כ.
ומ"מ במעמיד חנות בפתח המבוי וסחורתו לפניו אין חילוק אם משמיע קול אם לאו.
שכיוון שכו״ע רואים חנווני יושב והיד רושמת הרי זה כמשמיע קול. שידיעה ברורה היא
זאת. וכפי שנראה בבירור מדברי הרמ״א בד"מ (חו"מ סי' קנ״ו אות ד') יע״ש.
ג. וקושטא קאי שמר״ן ב״י דחה הדברים מכל וכל. וקשה לכאורה למה יותר לזה לקפח פרנסתו של זה עד דקא פסיק ליה לחיותיה. ובמה נחלקו מר״ן ומור״ם זלה״ה. והנה התובעים בטענותיהם הביאו טענות בשם הרב בית אפרים. ואמנם ספר זה אינו תח״י. אך מצאתי מקצת לשונו בתוספת הערות ובירור מצד ת"ח חשובים שישבו על מדין. ודבריהם הועלו על הכתב בפסקי דין רבניים (חלק ח עמ' פב) שהביאו ביאור דברי הרמ״א על פי דברי הרב בית אפרים (חו"מ סי' כ״ו) וז״ל:
...דאביאסף סובר דאף רב הונא בריה דרב יהושע מודה בזה, ודוקא בסתם מבוי דהיינו מפולש... אבל במבוי הסתום מג' צדדים דלא מצי למימר מי שיבא אצלך וכו' דפשיטא שיהא אצלו. דהא דר כלפי צד פתוח. גם ר״ה בריה דרב יהושע מודה מפני שזה דומה למצודת הדג... ואם כן אפשר שגם דעת הרמ״א כן. ע"כ.
והיינו שזה בגדר פסקיה לחיותיה לגמרי כמו במצודת הדג. כן הוסיף בית אפרים שכך מצא בטורים שנדפסו בדפים דיהרנפורט בחידושי הגהות שם וכתב שחסר בדרכי משה שלפנינו. וצ״ל: דגם ר״ה בריה דיב יהושע מודה בהאי דינא דחנות דהיה שמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן אם לא הלך תחילה לפני פתח שמעון. וכ"כ המרדכי בהדיא. ומשמע מזה דוקא מכח זה פסק כן. דזה מקרי ירד לחיותו. ועיין פתחי תשובה חושן משפט סימן קנ״ו ס״ק ג' שהעתיק: דזה מקרי פסקיה לחיותיה. וכן בסימן כ״ז שם, חזר בית אפרים וכתב וז״ל:
...שלפי מה דמפדש הר״י מיגאש בהך דשאני דגים דיהבי סיארא יש הבדל בין מפסיק חיותא לגמרי לבין מפסיק חיותא מעט. ע״ש. וס״ל לרמ״א בדעת אביאסף דבכה״ג שאין העכו״ם יכול לבא לבית ראובן אם לא יעבור תחילה על פתח שמעון כמפסיק חיותיה לגמרי הוא, והוי כמבטל אומנותו לגמרי. ע"כ.
נמצא לפי זה, שאם לא פסקיה לחיותיה לגמרי, גם אביאסף מודה שאינו יכול לעכב. ובנידון דידן שאין זה פסקיה לחיותיה לגמרי אין התובעים יכולים לעכב. ומה שכתב האביאסף כרב הונא. והרי רב הונא בר״י מודה לזה כשפסק לחיותיה לגמרי. כבר עמד על זה בית אפרים שם וכתב וז״ל:
ואע״ג דאביאסף סיים כדרב הונא, לא בא אלא לומר שבנידון זה לכו״ע מצי מעכב כדרב הונא. ע"כ.
אולם גם בזה צע״ק. כי דבר זה היה מוסבר אילו ההלכה דפסקיה לחיותיה לגמרי לא היתה נזכרת בגמרא ואביאסף היה בא לחדש שבפסקיה לחיותיה גם רב הונא בריה דרב יהושע מודה לרב הונא. אבל הרי פסקיה לחיותיה נאמר בגמרא במפורש לשיטת הר״י מיגאש שדחו מה שאמרו לימא מסייע לרב הונא ממצודת הדג. משום שמצודת הדג הרי זה פסקיה לחיותיה לגמרי. ואין זה דומה להלכה של רב הונא. וא"כ איך שייך לומר שבפסקיה לחיותיה כולם מודים לרב הונא. ובבית אפרים שם כתב עוד, כי אפשר שהמילים כדרב הונא טעות סופר היא. וראיה דבספר האגודה לא העתיקו. נוסף לזה יש לעיין במה המחלוקת של בית יוסף והרמ״א. לפי הסבר זה שכוונת הרמ״א היא שזה פסקיה לחיותיה לגמרי לכן לכולי עלמא אסור. אם כן מה טעמו של בית יוסף הסובר שדברי אביאסף אינם להלכה. וקשה לומר שהמחלוקת היא אם זה פסקיה לחיותיה לגמרי או לא. אולם יתכן שכוונת הרמ״א בביאור דברי אבי אסף היא שאם המבוי אינו מפולש ואין שום אדם יכול לעבור לראובן אם לא עבר על פתחו של שמעון הרי זה כאילו נכנס למכור סחורתו בתוך החנות של שמעון. לכן גם רב הונא בריה דרב יהושע מודה בזה. והסבר הדברים הוא כי רב הונא בריה דרב יהושע המתיר במבוי הוא משום שכל אחד עושה בתוך שלו. וזה רק במבוי המפולש שהקונים הולכים ועוברים מכל צד. אבל אם שמעון מעמיד חנותו בפתח המבוי הסתום שאי אפשר לעבור לראובן אם לא יעבור על פתחו של שמעון אין זה נקרא עושה בתוך שלו. אלא כעושה בשל חבירו. וכך משמע מלשון הרמ״א בדרכי משה שם שכתב דזה מיקרי ירד לחנותו, ולא כשמעמיד החנות בצדו. ע"כ. וזאת היא המחלוקת בין בית יוסף והרמ״א. אם באופן כזה גם רב הונא בריה דרב יהושע מודה לרב הונא. דעת הרמ״א היא, שבכגון זה, כולם מודים לרב הונא. משום שזה נקרא כעושה בשל חבירו. ובית יוסף סובר שזה כעושה בתוך שלו. לפי הסבר זה, יתכן שאם פסקיה לחיותיה לגמרי גם בית יוסף מודה. שאף להלכה דקיי״ל כרב הונא בריה דרב יהושע יכול הראשון לעכב. וכפי שכתב הר״י מיגאש. אלא שלעניין מבוי סתום סובר שאין לאסור משום שאין זה פסקיה לחיותיה וכמש״כ. ע"כ.
ושו״ר שאפשר לפרש המחלוקת שבין בעלי השו״ע בא״א שלכאורה מנ״ל לרב הונא שבעל הרחיים
הראשון מצי מעכב. וצ״ל שמשום שהעמיד רחיים תחילה יש לו זכות להוציא פרנסתו ממנו.
ולרב הונא בר״י ס״ל שאין בזה זכות כלל. וכל דכפין ייתי ויפתח. או אפשר לפרש כדברי
הר״י מיגש המובאים בשטמ״ק בההיא דתנאי היא וכו'. והיינו במחלוקת רבנן ורשב״ג דס״ל
לרבנן שלשכינו אינו כופהו. ולרשב״ג כופהו. ונתן הר״י מיגש טעם בזה משום שמזיק
לחבירו. כיע״ש. וכפי זה לרב הונא הוי מזיק מה שמעמיד רחיים ליד רחיים של חבירו.
ולרב הונא בר״י אינו מזיק משום שאינו עושה כל מעשה. ויכול לומר לו מי שירצה יבוא
אלי. ומי שירצה יבוא אליך. ובזה יתיישב מה שמתיר ר״ה בר"י אפילו בפסק לחיותיה.
שכיוון שאינו מזיק לו בידיים למה יעכב אותו מלהעמיד הרחיים. ולרב הונא שאוסר משום
דס״ל דהוי מזיק. וכפי זה בין אם משום שלראשון יש זכית קדימה להתפרנס
מהרחיים שהקים תחילה ס״ל לרב הונא לאסור ולעכב על השני. וכ״ד האביאסף המובא במרדכי
כרב הונא. ולרב הונא בר״י ס״ל שאין כל עדיפות למקים רחיים ראשון. וכן אין בזה דין
מזיק. שכן אינו מזיק בידיים. וזאת מחלוקת מר״ן ומור" ם ז״ל. ועיין מזה בפד״ר
(ח״ג עמי של"ה - של"ו). ואכמ״ל. ובדברי הגרא״ל צינץ שהביאו התובעים כתב
סברא אחרת לבאר מחלוקת מר״ן ורמ״א הנ״ל שהואיל והראשון קדם אין מן הדין שיבוא אחר
ויפסיק חיותו. שאע״פ שהשני יכול לומר שגם הוא צריך לפרנסה. ומאי חזית דדמך סומק. ואיני
יכול לפרנס את עצמי בדבר אחר. ובזה אע״פ דס״ל להש״ס טענת קא פסקת לחיותי. מ”מ
כיוון שגם השני בא בטענה זאת א״א לדחות השני לגמרי. ודלא כרב הונא. ומ"מ אינו
מן הדין שיהיה מותר לחבירו לקפה פרנסתו לגמרי. ודי שיהיה שווה לו. את״ד. וכפי זה
מבוארת מחלוקת מר״ן רמ״א. וממילא מובנת סברת השו״ע דאלימא ליה סברת מאי חזית וכו'.
ד. ומכלל הדברים אתה למד שדין זה של אביאסף במחלוקת מר״ן ומור״ם שנוי. ואפילו במבוי סתום משלוש רוחות וא״א שיעבור לשני מבלי שיעבור תחילה אצל הראשון. ואע״פ כן לשיטת ב״י אינו יכול לעכב. והגם הלום ראינו בשו״ת חוות יאיר (סי' מ״ב) שעשה שלושה חילוקים בדינים אלו. ויורד לתוך אומנות חבירו ק"ל דמותר לכתחילה אם לא בבר מתא אחריתא וכמבואר בסי' קנ״ו. ואף דהוי מלהא דתווהו ביה אינשי בודאי הכי הוא והכי נהוג בכל תפוצות ישראל. ויש לנו עוד ראיה חזקה מהא דאיתא פרק אלו הן הלוקין בא דוד והעמידן על י״א שנאמר ה' מי יגור באהליך וגו' הולך תמים ופועל צדק וגו׳ ומפרש שם כולהו במילי דחסידות אשר אין בהן נדנוד עבירה. יע״ש. ובתוך הבאים מפרש לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנתו של חבירו. מכלל דשרי. רק הצנועים והפרושים פורשים מזה. וכו'. ע"כ. ולשיטתו אין איסור יורד לאומנות חבירו. וכ"כ בשו״ת נט״ש (סי' ל״ה) שאינו אלא ממידת חסידות. כיע״ש. וכן משמע במהרי״ל (סי' פ״ו ד״ה ומה שטען) וז״ל:
ומה שטען ר' ישי שר' דוד מסרו וגרם לו תפיסתו, נהי שר' דוד "לא טוב עשה בעמיו" שירד לחיותו של חבירו, ואת אשת רעהו לא טימא דרשינן (סנהדרין פא ע״א) שלא ירד לאומנתו של חבירו. אף על גב דמצי למימר אנא פלגינן אמגוזי ואת פליג שיסקי מה שאין כן הכא דידוע ומפורסם בכל הגליל שעיקר מחייתו של רבי ישי היה תלוי במזיגת היין ותלו ביה טפלי. וכו'. ע"כ.
והרי כינה הדבר בשם לא טוב עשה. ולשון איסורא לא נקט. ואולם בשו״ת חת״ס (חו"מ סי' סא ד״ה אלא נראה) שכתבו הפוסקים טעמא דבר מתא אינו מעכב משום שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו וא"כ לא מקרי יורד לתוך אומנות חבירו. ועל זה לא כיוונו חז״ל אך בכעין נדון דידן שע״י שיורד לאומנתו מדחהו לגמרי שא״א לשניהם שיקצבו ונמצא מדחה משלו לגמרי זהו יורד לאומנות חבירו ממש. ועל זה אמרו שהוא מכל מה שהעמיד דוד כל התורה עליהם והוא מהחמורות. ומצאתי לי רבי בכנה״ג לחו״מ (סי' קנ״ו בטור אות י״ב) וז״ל:
ודוקא בכגון זה שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בשלי אבל ברוצה לכנס לתוך גבולו ולדחותו ממחיצתו שהחזיק בה כמה שנים פשיטא דלאו כל כמיניה. עכ״ל .
כיע״ש. וכ"כ הגאון ר' עובדיה הדאיה
בשו״ת ישכיל עבדי (ח״ו חו"מ סי' ז' אות ד') כיע״ש. ועכ״פ מוכח שדעת החת״ס
להסכים רק לחצאין. שדווקא כשאינו מדחהו לגמרי אמרינן דהוי מילי דחסידותא מה שלא
טימא את אשת רעהו. אבל במדחהו לגמרי הוי איסור חמור. ולאו ממילי דחסידותא. ושו״ר
בחת״ס (שם סוס״י קי״ח) שתפס כן בפשיטות. שמה שאמרו ואת אשת רעהו לא טימא היינו שלא
אסרה על בעלה לגמרי. ודכוותה בפוסק לחיותו לגמרי וכו'. ע״ש. ומ"מ לדעת החוו״י
הנ״ל אין איסור בדבר. ומכלל פלוגתא לא יצא. ותליא במחלוקת בעלי השו״ע הנ״ל.
ה. הן עתה השגתי ספר בית אפרים. וראיתי לו שם
בסי' כ״ו שדן במקרה של בעלי חנויות ישנות שבנו להם חנויות חדשות בפתח השוק מצד
צפון. וטוענים בעלי החנויות הישנים שבידם לעכב משום טענת קא פסקת לחיותיה וכו'. ואמנם
מתחילה נו"נ בדברי הרמ״א ז״ל. אך מהרה סר מדרך זאת. והביא סימוכין מדברי
הרש״ל והש"ך בסי' רצ״ב בדין מבטל כיסו של חבירו. וכתב שחולקים בזה על סברת
הרמ״א. ויכול המוחזק לומר קים לי. [ואנן בדידן דרכינו כסברת הפוסקים שא״א קים לי
כנגד בעלי השו״ע. וכפי שכתבנו כמה פעמים] ולאחר מכן כתב שכל דבריו במה שכתב הרמ״א
הן בדרכי משה (חו"מ סי' קנ״ו) והן בתשובה (סי' ט') אינם אלא ליישב דעתו.
אך לדינא נראה שגם הרמ״א לא סמך ע״ז. ולכן השמיט הדברים כשבא לקבוע הלכה בשו״ע.
ולא הזכיר דינו של האביאסף כלל. ונראה שהולך מסכים לדברי השו״ע. ואין ביניהם מחלוקת.
וכיוון שדרכי לחתור אל
האמת חיפשתי ומצאתי שדברי האביאסף מקורם בדברי הראב״ן. והעתיק הבית אפריים את כל לשון ראב״ן
הנ״ל. וגם בירר שאין לומר שמה שסיימו בגמרא אליבא דר״ה בר״י בתיקו שהוא תיקו
דאיסורא. הלא קיבלנו מרבינו הלוי שקשיא ליה מה שאמרו תיקו דממונא לקולא. והלא
קולתו של זה היא חומרתו של השני הואיל והמוציא מחבירו וכו'. ולא שייך כאן לומר תיקו
דאיסורא. שאפי' המוסר ממון חבירו אינו אלא גורם וכו'. ע"כ. והא לא גמר בדעתו
דבר. והגאונים השיבו לו דלא מצי מעכב. וכו'. וכיוון שהאביאסף אינו אלא מעתיק מדברי
הראב״ן. א"כ מנ״ל דמצי מעכב. והרי הראב״ן לא הכריע בדבר. אלא כמסתפק ושאל את
פי הגאונים. ואע״פ שנראה שמצדד לומר דמצי מעכב. מ"מ בפסקיו לב״ב חזר והודה
לדעת הגאונים שם דהלכתא כחכמים. ותיקו דממונא לקולא. זאת תורת העולה מכל מאי
דכתיבנא שבעלי החנויות החדשות יצאו כנים בריבם ולא ילחצו אותם וכו'. עכת״ד כיע״ש.
וע״ע בשו״ת מהר״ח או״ז (סי' קע״ב) ודו״ק. מעתה י״ל שלא רק שאין לתובעים ראייה
מדבריו. אלא שאדרבה דבריו עומדים כנגדם. שכפי דבריו אין מקום לדינו של האביאסף כלל
וכלל. והרמ״א מסכים לדברי השו״ע. ואין ביניהם כל מחלוקת שהלכה כר"ה בר״י
שאפילו במקום שפסק לחיותיה לא מצי מעכב. וכפי זה צע״ג מה שכתבו התובעים שאמנם הרב בית
שמואל האחרון חולק ע״ד הרמ״א. אך הוא יחיד. שלפי האמור זה אינו. שהרב בית אפרים סילקו לדין זה לגמרי. וכן ראיתי בשו״ת דברי
חיים מצאנז (סי' כ') שדברי הרמ״א הושמטו מהגהותיו לשו״ע משום דס״ל שלא שייך דינו
של האביאסף אלא למי שדן דין מערופיא. וא"כ אסור להזיק באופן זה שמעמיד חנותו
במבוי סתום. אבל לדידן שאין אנו דנים דין מערופיא מותר בכל אופן למשוך הרגילים
לקנות אצלו. ואולם המ״ב והשארית יוסף כתבו שבמבטל לגמרי אפי' ר״ה בר״י מודה שאסור.
וחלוק עליהם הבית אפריים. א"כ הוי עכ"פ ספיקא. ולא מצי מזיק. ועוד יש
פנים לומר שבנידו״ד גם המ״ב והשאר״י יודו להתיר. שבשאלתם מיירי באראנדו שמבטל את
חבירו לגמרי. משא״כ בנידו״ד שכל אחד יכול למכור מה שירצה. ואפילו יבטל את הקונים
הרגילים אצלו לגמרי. את״ד. יע״ש.
ו. והאמת תורה דרכה שגם לדעת הסוברים כהאביאסף היינו דווקא במבוי סתום משלוש רוחות. אבל לא במפולש. וכמבואר בדבריהם. וכ״ד הבית אפרים להדיא. כיע״ש. ובע״כ לומר מפני שאינו מדחהו לגמרי. שיש עו״ש מאידך גיסא. ולכאורה זאת המציאות גם ביישובים השונים. שיש שעוברים בדרך זאת בדרכם לירושלים תו״ת . ויש אחרים אשר מקום פרנסתם במקום אחר. ואינם עוברים בהכרח על דרך זאת. וא"כ אין כאן מציאות של מבוי סתום. ואין מקום לדינו של האביאסף. וכפי שכתב הבית אפריים להצדיק בעלי החנויות החדשות. וכנ״ל. ולכל הפוסקים הנ״ל שהביאו התובעים אינו מעכב כשאינו פוסק לחיותו לגמרי. ורק מחליש ומחסר הכנסותיו. ואולם מצאנו בשו״ת אגרות משה (חו"מ סי' לח) שהביא ראייה מרש״י במציעא (ע״א ע״א) על מה שאמרו חז"ל אדם קורא להבירו רשע יורד עמו עד לחייו וכו'. ופירש״י שם (ד״ה יורד עמו וכו') ואני שמעתי: רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו וכו'. ע"כ. אלמא למעט מזונותיו של חבירו קרי לה יורד עמו עד לחייו. והיינו קא פסיק לחיותיה. אכן רש״י עצמו פקפק בזה וכתב וז״ל:
אמרינן בכתובות (נ' ע״א) עד שתים עשרה שנה - מתגלגל אדם עם בנו. מכאן ואילך יורד עמו לחייו. ומאי יורד לתוך אומנותו איכא. הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר. ע"כ.
וא"כ דברי הגאון האגרות משה נכונים רק לפי חד פירושא. אכן לקושטא דמילתא יש
לפקפק בזה. ודו״ק. ובכל אופן כל הפוסקים אשר התובעים הסמיכו טענותיהם על דבריהם
ס״ל שבמחסר פרנסתו אין בו כוח לעכב. ורק כשאין מקום לשניהם דקא פסיק חד לחיותיה
דחבריה לגמרי מצי מעכב. ולפום ריהטא במבוי מפולש לכו״ע אינו רשאי לעכב. אלא שעל פי
מה שכתבנו לעיל לדעת הסוברים שיש מחלוקת בין בעלי השו״ע לבאר מחלוקת מר״ן ורמ״א
משום נזק או משום זכות קדימה יש הכרח לחלק בין הטעמים. שאם נאמר שמשום נזק אין כל
הבדל אם מזיקו הרבה עד כדי פסיקת חייו או מזיקו מעט שמחסר הכנסותיו אע״פ שאינו
מבטלם לגמרי. ובזה יוצדקו דברי הרב אגרות משה זצ״ל. ואע״פ שאין ראייתו מוכרחת.
מ"מ אסור להזיק גם שלא במקום מבוי סתום. אלא בעיר שלימה. ולא רק נזק מושלם
אלא אפילו נזק מועט. ולר״ה בר״י אין בזה כל חשש. ובע״כ לומר כפי זה שכל הפוסקים
אשר עליהם סמכו עצמם ב"כ התובעים ושולחיו ס״ל שאין כאן דין מזיק. כי אם דין
זכות קדימה בלבד. שאל״כ למה הקילו במחסר מהכנסותיו. א״ו כמו שכתבנו.
ז. הן אמת שעדיין יש מקום לטעון שבר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. ואם נותן בכרגת המלך לא מצי מעכב. וכמבואר בבתרא הנ״ל בשם רב הונא בר״י. ואולם התובעים וב״כ לא טענו טענה זאת בפירוש. אלא טענו שהמועצה כולה כיחידה אחת היא. ושמא זאת היתה כוונתם. וכל כה״ג אמרינן פתח פיך לאילם. ובנידון זה עין רואה להרשב״א בתשובה (ח״א סי' תרס״ד) וז״ל:
שאלת אם יכולין אנשי העיר לשעבד איש או אשה מעיר אחרת וממלכות אחרת ועוסקין בארצם בנדוי או בחרם שיפרע במס מה שהם גוזרין עליהם אם לאו. תשובה שורת הדין נראית שאינן יכולין לשעבד אותם ולא להחרים אותם. דכל שאינו בן עירם ואפילו הוא ממלכותם אינו חייב לתת בשום דבר עם אנשי עיר אחרת. וזה מבואר מאותה שמועה דבבא בתרא. אלא שברוב המקומות יש לכל עיר ועיר גבולות לשיתוף המס כפי שהאדונים מחלקים להם גבולות /לשיתוף המס/ וכנהוג בכל ארצותינו. לפי שהארץ של המלך היא והוא חלקתן להם. אבל מממלכה אל מלכות אחר אין למלך רשות לחלק ולשעבד. אלא שיכול לגזור שלא יחזור ולא יתעסק שום אדם בארצו אלא אם כן יתן כך וכך. וכענין המכסים ושאר החוקים שיש למלך על הסוחרים הנכרים בסחורותם שהם סוחרים בארצו. וזהו הדין שאמר בפ' קמא דבבא בתרא בר מתא אחריתי דשייך בכרגא ולא שייך בכרגא. ועיקר דברים אלו מן היסוד שאמרנו. שהרי אנו רואים כל עיר ועיר בגבולותיה. שאנשי העיר סוחרים ומתעסקים בתוכה כאלו אמר המלך שאנשי העיר ההיא שמעלין לו מס או כרגא יסחרו ויתעסקו בה ולא לאחרים. וזהו דין רב כהנא בהנהו עמראי. ומכל מקום אינן יכולין להכריחם מיד לפרוע עמהם את המס. אלא כך סדר הענין לפי דעתי. שבתחילה מתרין אותם שלא יתעסקו בגבולם מפני כי לולי [לולא] הם יתעסקו ויסחרו בני העיר הזאת ויהא להם ריוח וטוב הארץ. ואם ירצו להתעסק שם יהיו כאחד מהם ויפרעו עמהם מס לפי הממון שמתעסקים שם אבל לא על כל אשר להם. ואפילו בן עיר שיש לו עסקים ופקדונות בעיר אחרת בקבע אינו פורע מס מאותו ממון שיש לו קבוע במקום אחר. ועוד שאם אתה אומר כן לקתה מדת הדין בכך. שנמצא זה פורע כפלים עם בני עירו ופורע עם בני עיר אחרת. ומכל מקום הסדר כך הוא שיתרו בו שלא יתעסק בגבולם או יפרע עמהם כמו שאמרתי. ואם יש לו אשראי במתא יתעסק בו עד כדי פרנסתו מן ההוא בלבד וכדרב כהנא. ואם אינו שומע רשאין להחרים שאם יתעסק שם שיפרע עמהם וכפי מה שיגזרו עליו. אני רואה כן משורת הדין. אבל המנהגים משתנים בעניני המסים והתשחורת. ובכל מקום ומקום נוהג כפי מנהג ומנהג אבותיהם דנהרא נהרא ופשטיה. כו'. עכ״ל.
הא קמן שמבאר הרשב״א עניין הכרגא שכשיבוא לסחור בעירם יכולים לעכב עד שיפרע הכרגא דווקא. והוא מצד דינא דמלכותא. אבל לא מעבר לזה. כי רק אם לא יפרע. וראה בשו״ת מהרשד״ם (חו״מ סי' תמ״א) שאחר שהביא דברי הרשב״א בתשובתו הנ״ל כתב וז״ל:
הרי לך בפירוש שלא אמרו כך אלא לפי שכך דעת המלך שלא יסחרו בארצו ובממשלתו אלא הפורעים לו ולא אותם שאינם פורעים לו. והחרד אל דבר ה' וירא אל ה' יבין כי באלו ארצות המלך יר"ה לא שייך דבר מזה. כי היא עיר פרוצה שווה לכל לפורעים לו מכס ומס כמו למי שאינם פורעים לו מס כלום באים ומסתחרים הולכים ושבים ואין מוחה בידם ואין דובר להם דבר. ועוד שאנו עבדי מלך א' יר"ה אנחנו כמו הם. וא"כ מן הדין הגמור עוברים על התורה אם מכריחים אותם ליתן שום מס. ועוד אני אומר כי בשלמא באותם המקומות היה כח שווה למחות ליהודים כמו לגויים. אבל תושבי אישקופיא אין כח בידם למחות לא בערלים מוכרי אלו ולא לישמעאלים. העל זאת יתאפק ה' שמפני שאני זכר הפסדתי שאם יבואו כל בני נכר יקנו עורות או מה שירצו כרצונם ואין מוחה בידם ועדת ישראל ילקה מדת הדין עליהם חלילה ועתידין ליתן את הדין. והי יכפר אם ח״ו לא ישובו מדרכם זה הרע. עכ״ל.
ומבואר
היטב שהכל כפי דעת המלך ומנהגיו. ואמנם ראיתי בדברי מהרא״ל צינץ שהביאו התובעים
שהעמיס דרך פלפול בדעת הרמב״ם שצד ההיתר בבן מתא אחריתי דשייך בכרגא היינו שכבר
נותן אבל אם מעיקרא לא נתן מצי מעכב. וע"כ מדייק הש״ס לומר ואי שייך בכרגא
דמתא לא מעכב. וכו'. כיע״ש. ויישב בזה קושייתו שעמדה על הפרק. אך מלבד מה שאין
דבריו מוכרחים עוד קשה למה לא הזכיר הרשב״א בתשובתו שקיים חילוק כזה או אחר בדעת
הרמב״ם. והלא כן דרכו בדוכתי טובא לציין דעת הרמב״ם. ובפרט כשחולק בזה. דס״ל
להרשב״א שאם מוכן לתת מכאן ולהבא שפיר דמי. וכל כהאי לא הווה שתיק לן. וצ״ע. ועיין
בשו״ת דברי חיים מצאנז (ח״ב חו"מ סי' ט"ל) שכל דין זה דמצי מעכב אבר מבואה
היה בזמנם שהמבוי קנוי להם. אבל בעיר שלימה אינו יכול לעכב. שבאופן זה כל אחד עושה
בתוך שלו. משא״כ במבוי אחד שכיוון שקנוי להם הוי כעושה בשל חבירו.
ע"כ. ובכל אופן המנהג כיום הוא שמי שמשתכר משלם מס הכנסה למדינה כפי
הכנסותיו. ובזה אין לתובעים כל טענה. כי הוא חוק המלך. וכלפי המועצה האזורית המס
אינו על כל גולגולת. כי אם ארנונה
על פי מטרים כפי חישוביהם ותקנותיהם. וכל שבא לשלם כפי שמשלמים האחרים עבור עסק
ומסחר אין לתובעים כל טענה. שאפילו לא יהיה מבני מתא, כיוון שמשלם מס המלך כפי מה
שיהיה באותו זמן ובאותו מקום הרי נחשב כבן מתא ולא מצי מעכב. ולא שייך כלל לומר
שהיה נותן בכרגא מלפני כן. ויש פנים לומר על פי זה שאם יראה המלך, ולצורך העניין
הרשות האזורית ו/או המקומית ו/ או אחתה לנכון לפוטרו מן המס בשל סיבה כל שהיא הרי
שהרשות בידה. ואין לבני העיר כל טענה בזה. כיוון שזאת החלטת המלך. וכיוצא בזה כתב
בשו״ת שו"מ קמא (ח״א סי' כ) שאע״פ שהאחד משלם מס המלך. ואילו השני מעלימים
השלטונות עיניהם ממנו אסור למוסרו. שמזלו גרם לו שיתעלמו ממנו. כיע״ש. ויתכן שבזאת
יש פנים לדרוש ולחקור אם אותה הבטחה שניתנה להם כביכול שלא יפגעו, רגליים יש לה לעמוד
בפני ויתור על תשלומי מסים וארנוניות. אך טענה זאת לא נטענה כלל. וגם אם יטענו
אותה צריכה בירור והוכחה ברורה. ורק אז יהיה מקום לחקור בפרטי ההבטחה. ועדיין צ״ע.
ולעת עתה כפי החומר שלפנינו אין כל מניעה שיחשב כבני מתא. ואין מי שיעכב בידו.
ואמנם כשאני לעצמי קשה בעיני לקבל מעיקרא טענה זאת שכל המועצה היא יחידה אחת כפי
שמבארים אותה התובעים לגרוע מהאחרים זכות להתעסק. חדא משום שבשו"ת דברי חיים
מצאנז (ח״ב חו"מ סי' ט״ל) ס״ל כל בתר אפכא. שבהיות עיר אחת אינם יכולים לעכב.
שכל אחד עושה בתוך שלו כיע״ש. ועוד שא״כ הוא הדבר למה לא עיכב בעל מכולת ביישוב
פלוני שיפתחו מכולת ביישוב אחר. אלא ודאי שכפי ההגיון והשכל הישר כל יישוב הוא
יחידה בפני עצמו. וגם בזה יש לומר שכולי האי ואולי. שכבר שמענו ביישובים גדולים
יחסית שבני היישובים דנו את עצמם כעיר גדולה. ויש שם שתי מכולות. וכרגע אין לנו
עסק בזה. וכאן עצם הטענה משום שלדברי התובעים עומדת חנות זה בדרך המעבר ההכרחי של
כמה אנשים בבואם ליישובם ולבתיהם. וכבר כתבנו שהמצב במציאות אינו תואם את דין
האביאסף שנאמר על מבוי סתום משלוש רוחות. ולא לעיר שלימה. או עכ"פ למבוי
מפולש. ודו״ק. ובר מן דן במה שאינו עומד ממש על הדרך. כי יש לסטות מהדרך להגיע
אליו. מה שאינו במשמע בדין האביאסף . שעיקר דבריו שא״א לעבור מבלי לפגוע ישירות
בראשון תחילה. ועל פניו די בזה לקוענ״ד לדחות התביעה. אך שומא עלינו להתייחס
ולהשיב על הראיות ההלכתיות שהביאו התובעים וב"כ.
ח. אברא שגם אי יהיבנא להו כל טענתם ויהיה דין מבוי מפולש או עיר כדין מבוי סתום. מה שבאמת אינו כן. שלא ראיתי מי שכתב כן כי אם בשו״ת שו"מ מהדו״ק (ח״א סי' כ'). כיע״ש. עדיין יש לדון מצד טובת התושבים והלקוחות אשר יהנו ממחירים זולים יותר ממה שמשלמים ביישובים. ואמנם גם בזה טענו התובעים שלא שייך דין זה כשגורם לפסיקת חיותם. והביאו תחילה ראייה מדברי הרב פנים מאירות בתשובה (ח״א סי' ע״ח) שנשאל במחזיקי ארנדרש שהחזיקו שני כפרים בתוך תחום אחד כל אחד משר אחד ורוצה אחד למכור משקה י״ש ושכר בזול יותר ממה שנקבע השער במדינה. והשני מוחה בידו באומרו כי הוא גורם לו היזק שע״י זה מרגיל לבוא אצלו אנשי הכפר שלו לשתות שם. וע״י זה בא לו הפסד.
תשובה לזה דלא מבעיא כי האי דינא שאין הלוקחים ישראל נהנים פשיטא שיש איסור בדבר. כמבואר בח"מ סי' ק״נו ולא יוכל לומר אני בשלי עושה. דהא על הניזק להרחיק עצמו אף בשלו. אלא אפילו בעיר ובשכונות ישראל שהלקוחות נהנים אפ"ה יכולים שאר מוכרי שכר וי״ש לעכב על זה. וראיה דאמרינן בפי הזהב (ס' ע״א) ולא יפחות את השער. וחכמים אומרים זכור לטוב .ע"כ. ואמרינן מ״ט דרבנן משום דקא מרווח לתרעא. ופי' רש״י דאוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול עכ״ל. הלא מדפריך מ״ט דרבנן. הלא הטעם הוא פשוט בשביל שמהנה הלוקחים ישראל. ולכך נקטי לשון ברכה זכור לטוב. אלא ע"כ דלא משגחינן בטובת הלוקחות כיון דאיכא פסידא למוכרים וכבר יצא השער והוא חוק המדינה להתנות על השערים. והוי כדינא דמלכותא ולכך הוצרכו ליתן טעם שע״י זה ישתנה השער. וזה דווקא במכירת פירות ותבואה כשיראו אוצרי פירות שהוזלו יביאו כל פירותיהם למכור לשוק וישתנה השער. אבל במכירות השכר מ"מ ע״י זה לא ימכרו בזול התבואה. שהכל יודעים דחוק המדינה שהשכר ביוקר. ועוד אפשר לומר דדווקא בפירות י״ל שמשתנה השער לפי ריבוי הפירות וכשיראו אוצרי פירות שהוזלו יוציאו כל פירותיהם וממילא ישתנה השער. אבל בשכר וי״ש שהוא חוק המדינה ונימוסיה להכריז בכמה המידה. וכן אם רואים שראוי למכור בזול מכריזים שימכרו בזול הוי כדינא דמלכותא ולא משגחינן כלל בטובת הלוקחות. ואף דפליגי ר״י הלוי והרמב״ן בסי' קנ״ו לגבי בני עיירות אחרות שבאים בסחורה. לדעת ר״י הלוי כיון שמוכרים בזול שטובה לבני עיר אין מעכבין. והרמב״ן סבר שאף בכה״ג מעכבין מפני שהם מבני עיר אחרת. היינו התם י״ל דע״י דמוזיל גבייהו ישתנה השער של הסחורות. אבל הכא בשביל השכר לא ישתנה השער של תבואה ברור הדבר שאליבא דכו״ע יכולים לעכב על ידו. ופשיטא בנדון דידן שהלוקחים הם נכרים פשיטא דיכול לעכב. ואף שבהלוואת הרבית כתב רמ״א בסי' קנ״ו בשם רבינו ירוחם דאם אחד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לכותים אין חבירו יכול למחות בו נראה דשאני רבית דאין שער ידוע לרבית ורשאי כל אחד לוותר קצת כדי שירגיל הכותים אצלו דומיא דרשאי החנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות דאמר ליה אנא מפלגינא אמגוזי פליג את שיסקי אבל להוזיל סחורה מן שער הידוע אם אינם נהנים ישראל אסור. וכו'. עכ״ל.
והוכרחתי להעתיק כל הלשון מפני שבטענות בכתב שהגישו התובעים ע״י ב"כ לא מצאנו שביארו פרטי התשובה. והתייחסו רק למה שנראה בעיניהם כזכות להם. אכן הקורא את כל דברי הרב פנים מאירות יאירו פניו בהבנת נידו״ד במכירת שכר שאינו גורר אחריו הוזלת דברים החיוניים. אי נמי ששערו נקבע ע״י המלכות ונימוסיה. ולכן לא שייך לומר בזה זכור לטוב. אבל בגוף נידון שלפנינו הרי שהמדובר במוצרים חיוניים אשר אין להם בלאו הכי שער קבוע. והורדת המחיר של הבשר או הירק ודאי יגרור אחריו הורדת מחירים לטובת הלקוחות. ובכל אופן סיים הרב פנים מאירות וז״ל:
אכן נראה באם שהוא עושה שכר טוב יותר מחבירו שדרך העולם ליקח מן מידה תבואה ג' מדות שכר והוא לוקח שני מדות וחצי וע״י זה מרגיל אצלו, נראה דשפיר דמי ודמי לההיא מתניתין דאמר ליה אנא מפלגינא אמגוזי וכו'. עכ״ל.
ואילו הכרח לומר מתוך דבריו שאין לו להוזיל אא"כ גם השני יכול להוזיל. וכפי שכתבו התובעים וב"כ. לא התבררה לנו המשמעות בתוך דברי הרב פנים מאירות. שכן הוא לשונו:
שבהלוואת הרבית כתב רמ״א בסי' קנ״ו בשם רבינו ירוחם דאם אהד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לכותים אין חבירו יכול למחות בו נראה דשאני רבית דאין שער ידוע לרבית. ורשאי כל אחד לוותר קצת כדי שירגיל הכותים אצלו דומיא דרשאי החנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות דאמר ליה אנא מפלגינא אמגוזי פליג את שיסקי .אבל להוזיל סחורה מן שער הידוע אם אינם נהנים ישראל אסור עכ״ל.
ויש לומר בדוחק ממה שכתב לגבי ריבית שכל אחד רשאי לוותר וכו'. שמשמע שיש לו אפשרות לזה. ומ"מ קשיא שאם נהנים ישראל מותר אף לדעת הרב פנים מאירות. ועוד שאין שער ידוע למרבית הסחורות. ובכל אופן מה שמצי מעכב הוא מלהוזיל המחיר. ולא מלפתוח החנות. ובהוזלת מחירים אין לנתבעת כל קשר. והגם הלום ראיתי בחכמת שלמה (סי' רכ״ח על סע' י״ח) שיצא חוצץ נגד דברי הרב פנים מאירות. שנידו״ד בשני כפרים שבתחום אחד. דהיינו תחום שבת אחד שאפשר ללכת מזה אל השני. ודנו כעיר אחת. ואפילו ע״ז חולק בספר גור אריה יהודה (סי' כ״ב) אבל בכפר שאינו באותו תחום אף הרב פנים מאירות מודה שאינו יכול לאסור. וגם תמוה מה שמחלק בין תבואה ליי״ש משום שבתבואה הוי מעלה דזילי תרעא וכמש״א בש״ס. ותמוה שהרי הטור ושו״ע כתבו סתם שמותר למכור בזול. ולא חילקו בין תבואה לדבר אחר. [ראה שו״ע חו"מ סי' רכ״ה סע' י״ח וז״ל: מותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו. ואין בני השוק יכולים לעכב עליו (וע"ל סימן קנ״ו סעיף ה'). עכ״ל ] ומוכה שאין כל חילוק בדבר. וגם מה שביאר דברי הש״ס מאי טעמייהו דרבנן וכו'. הנה פירש״י על אתר שהשאלה היא רק למה מברכים אותו רבנן. [ וז״ל רש״י במציעא (ס' ע״א) זכור לטוב - שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול.] וע״ז מתרץ דזילי תרעא. אבל בגוף הדין אין חילוק בין זילי תרעא או לא. ואין לומר שמעשה שהיה [לפני הפנמ״א] כך היה אבל הוא הדין בעיר אחרת וכו'. ובלאו הכי דבריו תמוהים. ועיקר לדינא כפסק השו״ע ודואי מותר אפילו בעיר אחת. את״ד. יע״ש. והתובעים הביאוהו לעזרתם. והנה כפי זה כשל עוזר ונפל עזור. שמלבד מה שדחה ראיית הפנים מאירת גם פסק בסכינא חריפתא שמותר להוזיל אפילו באותה עיר. ואינן רשאים לעכב. ואין חילוק בטיב הסחורה. וגם מלשון הרמב״ם מוכה כדברי השו״ע ומהר״ש קלוגר הנ״ל וז״ל בפרק יח מהלכות מכירה (הל' ד'):
מותר לבור את הגריסין אבל לא על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין וידמה שהוא הכל ברור, ומותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבא אצלו. ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו. ואין בני השוק יכולין לעכב עליו ואין בזה גניבת הדעת. עכ״ל.
הרי שמבואר מדבריו שאין כל חילוק בין סחורה
לסחורה. ומותר לו ללא כל סייג או הגבלה לפחות משער השוק. ואין מי שיוכל לעכב בידו.
ובין אם יוכל לעמוד בזה ובין אם לאו. ובזה נדחית ראיית הפנמ״א שדווקא כשהשני גם יכול
לחלק דבר מה. וכנ״ל. שהרמב״ם סתם דבריו בלא חילוק כלל. ודו״ק. ואגב אורחין להעיר
שמדברי הרב פנים מאירות נראה שס״ל שהטעם שיכולים לעכב באופן זה או אחר הוא משום
שמזיק לחבירו. וכפי שנראה מדבריו שגורם הפסד וכו'. אכן כבר ביארנו בזה שדעת מר״ן
ז״ל ושאר פוסקים אינו מצד נזק. כי אם מצד קדימה שיש לבעל החנות הקיימת. ואמטו להכי
מתירים בפחתיה לחיותיה. וכמבואר לעיל. משא״כ לדברי הרב פנים מאירות שגם בהפסד דעתו
להחמיר, וכמבואר. ואין זאת דעת רוב הפוסקים. ועוד יש לדחות דבריו על פי מה שכתב בשטמ״ק
במה שהקשו התוס' (בתרא כ״ב ד״ה תנאי וכו'.) למה תלו בתנאי. והרי ר׳ יהודה אמר
שאסור לחנווני לחלק קליות וכו'. ותירצו שמחלוקת מבוארת להדיא עדיפא. כיע״ש. ברם
בשטמ״ק הנ״ל כתבו שי״ל שאע״פ שס״ל לר״י שאסור לו לחלק קליות מ"מ מותר לו לרדת
לאומנותו של חבירו. ושכ״כ ריצב״א בגליון התוס'. כיע״ש. ולמה שאנו פוסקים שמותר לו
לחלק קליות וכו'. וכרבנן לעומת רשב״ג. הרי שגם מותר לירד לאומנותו של חבירו לרבנן.
ואין מעכב בידו.
ט. עוד רגע אדבר בראייה נוספת שהביאו התובעים וב"כ מדברי מהר״ש נתאנזון בשו״ת שו"מ (מהדו״ק ח״א סי' כ') ונידו״ד במי שמשלם רשיון לחנות מזיגה. ויש אחר שאינו משלם. והשלטונות מעלימים עיניהם ממנו. אם אפשר לעכבו כפי ד״ת. ע"כ. וע״ז השיב שאם היה בעיר סך קצוב של בעלי חנויות או מוזגים שמתעסקים בזה. אפילו בכסף מלא יש לדון מצד קא פסקת לחיותאי. שמסתמא נקצב כמה אנשים יש בעיר או כמה פאמילטין (משפחות) יש במבוי. אבל אם אפשר שיהיו כמה חנויות או בתי מזיגה. רק שיש לאדון כו"כ א"כ אינו פוסק לחיותו. שאפשר שיבוא אחר. ומה שאינו משלם מזלו גורם שאינן משגיחים עליו וכו'. ובלאו הכי כל עניין פסיקת חיות אינו דבר ברור ואינו אלא גרמא בעלמא. וכל שאינו ברור שמפסידו שהרי גם אחר יכול לשלם א"כ מה שאינו משלם ואין משגיחים עליו אינו אלא גרמא בעלמא. ופשיטא שלכו״ע אינו יכול לעכב. אמנם נלפענ״ד שזה יכול לעכב אם יוזיל המקח עי"ז שאינו צריך לשלם וכו'. ע"כ. והנה לפי־טעמיו ורמזיו של הגאון שו"מ. הרי שכל שהאדון או השלטון לצורך העניין מתיר הקמת חנויות כאלו אשר כבר קיימים, אין אפשרות לראשונים לעכב. ושנית שכשההוזלה באה דווקא על ידי ניצול תנאי מיוחד. וכגון המבואר בתשובה הנ״ל שאינו משלם עבור הרשיון. ומתוך כך יכול להוזיל. ודאי אין זה שייך לנידו״ד כלל. שהרי רכש או שכר או עשה עסקא אחרת בכסף מלא. ואפילו לא היה עושה כן. הרי שידוע שההוזלה באה מצד שקונה סחורות בכמויות גדולות. ובזה מוזיל מחירי עלות. וממילא מחירים המוצעים ללקוחות. ואין כדי סמיכה לגוף טענת התובעים בדברי השו״מ הללו. הן אמת שהגאון בעל שו"מ סיים דבריו וז״ל :
הנה לפמ״ש אין הטעם משום פסיק חיות לר״ה בריה דר״י רק משום חזקת העיר אבל הב״י והסמ״ע והש"ך כולם תפסו דאף לר״ה בריה דר״י שייך פסיק חיות כל שאינו מבני העיר ולדידהו צ״ע דמ״ש בני מתא אחריתא מאותו מתא. ולפע״ד י״ל דבאמת כל שאין חזקה ישוב ל״ש משום פסיק חיותא דכל אחד יזכה במה שהוא שלו אבל בבר מתא אחר דאין להם חזקת ישוב שוב שייך ג"כ פסיק חיותא. דזה יש לו חזקת חיות ופרנסתו באותה העיר ודו״ק. ועי' בשו״ת נט״ש סי' ל״ו ל״ז ל״ח. ומ״ש למעלה שאסור להוזיל המקח אף שבשו״ע מבואר דאם מוזלין המקח לא מצי מעכבי מפני תקנת הלקוחות. זה דוקא כשמוזלים מצד שיכולים לתת בזול יותר שהראשונים רצו להוקיר אבל כאן מה שהם מוזלים מפני שאין משלמין המס, א"כ הראשונים לוקחים באמת כפי שווים בזה אין מעלה מה שהם מוזילים כנלפע״ד. עכ״ל.
וא"כ חזר שנית להגדיר הוזלת המחירים שאסורה רק כשבאה מניצול
תנאים מסויימים שאין האחרים נהנים מהם. חזר לדון שכל דין פסק לחיות הוא מצד תקנת
היישוב. וכפי דברינו משום שיש לראשונים דין קדימה. וכפי שביארנו לעיל. אבל דין זה
אינו שייך במשלם כרגא. וזה נידון השו״מ. שהשני אינו משלם הרשיון. ובזה נסתתמו
טענות התובעים בזה. ובכל אופן לגוף נידו״ד יש להבהיר שאין סברא לומר שתקנת יישוב
שייכת בכל שטח המעוצה האזורית. ודי שתתקיים בכל יישוב בשטחו. ואני תוהה אם יש להם
הסכם כזה של בלעדיות וחזקת יישוב ודין קדימה ביישובם עצמם. וראייה לדבר שאם נחוש
לחזקת יישוב בכל שטח המועצה א"כ כיצד לא חשש זה שביישוב פלוני מחבירו שביישוב
הסמוך לו. דשמא ימכור בזול יותר ויגררו אחריו הקונים אף מיישובו. ולעיתים המרחק
בין היישובים קצר יותר מהמרחק לחנות שבאזור הנטען. וגם הם או חלק מהם נמצאים בדרך
ליישוב אחר. ואינם צריכים לסטות מהדרך כי אם מעט. ואע״פ כן לא חשש בעל מכולת
מיישוב זה ממה שנפתחה מכולת ביישוב אחר. ויש יישוב שיש בו שתי מכולות. אלא ודאי שכל
יישוב הינו כעיר בפני עצמה. זאת ועוד שאם נסתייע מדברי הרב פנים מאירות שהביאו
התובעים וב"כ כסיוע לטענותיהם. הרי שכל אחד מהיישובים אינו בתחום שבת של חבירו
. ומתוך כך יותר יש לדון
כל יישוב כעיר בפני עצמה ועוד שלישית שבשטמ״ק מובאת דעת מהר״י מיגאש המבאר היטב שכל
מקום שיש ריווח ללקוחות אין משגיחים במוכרים. כיע״ש. ונביא דבריו לקמן בס״ד.
י. ואכתי יש פנים לכאורה לדון במה שהביאו התובעים מדברי מהריא״ז ענזי'ל
בתשובה (סי' ס״ט) שדן באדם אמיד אשר יש בידו להוזיל את מחיר היי״ש ע״י שקונה
כמויות גדולות בשער זול ומוכר אותה בריווח מצומצם. ושאר מוזגים אין בידם לעשות כן.
וע״ז השיב שבידי בני העיר לעכב ״שלא לפחות השער״. שלא שייך בזה ריווח תרעא. חדא
שלא נאמר זה אלא בדברים הנחוצים למזון כמו לחם ובשר ופירות וכיוצא בהן. אבל ביי״ש
שאין בו צורך מזון ולפרנסה לא שייך בזה רווח תרעא. וכן כשעיקר המכירה היא לנוכרים.
ועוד שהמעיין בפירוש״י יראה שפירוש שאוצרי פירות ותבואות יראו שהוזל השער וימכרו
ג"כ בזול. וכוונת שלא הגיע ע״י זה הפסד לחנוונים ולמוכרים. שגם הם יוכלו
לקנות בזול מאוצרי הפירות. ועל אוצרי פירות אין לנו לחוש. שעליהם נאמר שבור זרוע
רשע וכו'. וא"כ בנידו"ד שלא שייך האי סברא של אוצרי פירות. שבשביל זה
שקונה הרבה לא יוזילו סוחרי המדינה שער היי״ש. ואפילו אם היו הקונים ישראל. ואפילו
אם היה היי״ש דבר שחיי אדם תלויים בו לא היה שייך רווח תרעא. דמאי חזית דדמא דלוקח
סומק טפי מדמא דמוכר. וא"כ יכולים בני העיר לעכב ״שלא להוזיל המקח"
ע"כ. והאריך עוד שם לבאר דבר הגמרא כיד ה' הטובה עליו. והעלה שמה שאמרו
במוזיל זכור לטוב אפילו בדבר גדול שלפי שעה דומה דפסיק לחיותיה כשפוחת השער בדבר
גדול שרי לרבנן וזכור לטוב. לכך פריך מ״ט דרבנן . ופירש״י מ״ט דנקט זכור לטוב. שבע״כ
מיירי בדבר גדול שאינו יכול לעמוד. ומשני זכור לטוב. שאע״פ שלפי שעה וכו'.
מ"מ בעבור התועלת הגדולה שנמשך ממנו לא די דשרי למיעבד הכי. אלא שראוי לברכה.
שע״י זה גם אוצרי פירות יוזילו השער וישובו כולם אל מקומם. ותרבה הטובה לכל העולם.
ויצא לנו מזה שכשלא פסיק לחיותיה אע״ג שבלא רווח תרעא אינו יכול לעכב מן הדין.
וכשפסיק לחיותיה אי איכא ריווח תרעא לא מצי מעכב. ובנידו״ד לא שייך רווח תרעא. ומה
שכתב הרב הנ״ל לדמות דין דידיה לדינו של האביאסף שהביא הרמ״א. וכוותיה הכריעו
הגאונים שלפנינו. וכמבואר בשו״ת נטע שעשועים (סי' ל"ו עד סי' ל״ח). וכולהו
ס״ל היכא דברי היזקא ופסיק לחיותיה וכו'. נלענ״ד לבאר כלל אחד דקיי״ל כר"ה
בר״י היכא שאין האחד עושה תחבולה לגרוע חלקו של חבירו ולהוסיף לעצמו. וכגון המעמיד
חנותו ליד חנותו של חבירו ושניהם במצב שווה וכו'. אבל כשהאחד עושה פעולה ותחבולה
הנראית לעין שע״י זה יגרע מחלקו של חבירו ונוסף על חלקו ודאי מצי מעכב עליו ולא
מצי למימר מאי דפסקו לך משמייא מייתו לך. שנגד מעשה אדם בבחירתו לא שייך לומר כן
וכו'. עכת״ד. יע״ש. ומורם מדבריו שכל מה שיכולים לעשות זה לעכב מלפחות השער. אבל
אינם יכולים לעכב שימכור. ועיקרון קבע שצריך שיהיו שווים. הלא זה העיקרון נמצא
בדברי הרב נט״ש [ויובאו דבריו לקמן בס״ד]. והם דברי הרב פנים מאירות בהאי דאנא
פלגי שוסתקי וכו'. ודברי השו״מ בנידו״ד. ודחה הדברים בחכמת שלמה. שאין כן דעת
הרמב״ם והשו״ע. וכנ״ל. וגם מה שכתב מאי חזית דדם הקונים סומק וכו'. חזינן למהר״י
מיגאש ודבריו מובאים בשטמ״ק לבתרא דס״ל כל בתר אפכא. שכתב שמסתברא כששוו דמי אהדדי
ועסקי אהדדי שאין פסידא ללקוחות וגם אין להם ריווח עשו רבנן תקנתא לבני מתא כי
היכי דלא תפסיק חיותייהו. אבל היכא דשוו עסקי לאהדדי ולא שוו דמי לאהדדי. אי נמי שוו
דמי ולא שוו עסקי והלוקחים מישראל הם מסתברא שלעשות תקנה למוכרים במה שמפסידים
הלקוחות לא עבדינן. הלכך כיוון שיש ריווח ללקוחות לאו כל כמינייהו דמוכרים למיעבד
תקנתא לנפשייהו ומפסדי לאחרים וכו'. ע"כ.
י״א. ואתינן לדברי הרב צבי הירש בע״ס נטע שעשועים שבסי' ל"ו דן
במי שבנה חנויות חדשות באופן שכל מי שבא לקנות דבר בחנויות הישנות חייב לעבור על
פתח החנויות החדשות תחילה. והביא דינו של האביאסף. אלא שדין זה מיירי במבוי סתום
דברי היזקא. ומי יבוא אחרי הרמ״א שראה דברי הב״י וחלק עליו. והאגודה שדרכו להביא
דברים להלכה אחר שהביא דברי הרי״ף כתב דינו של האביאסף . ומסתבר לי טובא שר"ה
בר״י דפליג ארב הונא דס״ל להאביאסף שדווקא כשהשני בא להיות שונה עם הראשון. בהא
שייכא סברת הר״י מיגאש אבל כשזה השני בא ליטול היתרון שמתחילה זכה לו הראשון. וזה
השני עושה תחבולות להשיג יתרון שע״י אותו יתרון יגיע מהראשון ויתווסף לחלקו של
השני אין בידו להפקיע אותו יתרון ולהפקיע זכותו של ראשון, שזה ודאי ברי היזקא. ודווקא כשבא
להיות שונה שאפשר שיבואו קונים לראשון כמו לשני מצי א״ל את מאי דמטי לך וכו'.
וכדברי הר״י מיגאש .ע"כ. ושפתיו ברור מללו שכל שנוטל יתרון חבירו ומביאו אליו
שייך דינו של האביאסף. וחזר על יסוד זה בסי' ל״ז (ד״ה ולפ״ז וכו'.) וראה עוד שם
בסי' ל״ח שהביא מדברי הרמב״ן במי שמונע מהלקוחות מעבר לחנות חבירו שאין זה מזיק.
אלא מונע. וההיזק בא ממילא. וכתב ע״ז שיש פליאה ע״ד הרמב״ן אם סובר שהיורד לאומנות
חבירו לולא שאין שם כי אם מניעת ריווח חייב מדינא דגרמי. והאמת תורה דרכה שהרמב״ן
לא בא כלל לומר שאם היה מניעת ריווח כי אם הפסד הקרן היה חייב בדיני אדם. אלא ר״ל
שהיורד לאומנות חבירו פטור מדיני שמיים . דהאי דדרשינן לא עשה לרעהו רעה אינו אלא
מחסידות. וכמו שכתב הרב חוות יאיר. אלא שכ״ז אינו אלא כשמפסידו ריווח. ולא
כשמפסידו מהקרן. אבל לומר שבמניעת ריווח פטור היורד לאומנותו של חבירו וקובע חנות
זה דבר שאין לו מקום וכו'. ע"כ. ומלבד מה שי״ל שאין ביאורו את דברי הרמב״ן
מוכרחים. שיש פנים לומר כביאור הרב השואל דגברא רבא הוא. מר ניהו הר״ר אפריים זלמן
מרגליות. עוד י״ל שאפילו לדעת הרב נטע שעשועים אין דינו של האביאסף שייך אלא באופן
שלא יוכלו לעבור מבלי לעבור על פתח השני תחילה. וכגון במבוי סתום. משא״כ בנידו״ד.
וכמו שביארנו והוכחנו מפי סופרים וספרים. ועוד י״ל שדווקא כשיפסידו מהקרן. ולא
מהריווח. ובזה שווים כל הפוסקים הסוברים שדינו של האביאסף משום תקנות היישוב.
ומ"מ סיים דבריו שאין גופם של הלקוחות קנויות לבעלי החנויות. ואינם קניין
כספם. ועכ"ז מצי מעכב בכל מקום שמבטל יתרונו של הראשון. את״ד. יע״ש. והרב נטע
שעשועים הנ״ל הוא יסוד ובסיס למה שכתב הרב פנים מאירות והשו״מ קמא ושאר האחרונים
שכל שנהנה מדבר שאין בידי חבירו לעשות שנגררו אחרי דברי האביאסף. שכל שהופר היתרון
יכול לעכב. וכבר כתבנו שאין כן דעת השו״ע. והראשונים אשר סמך יתידותיו עליהם. הלא
המה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם. וכ"כ מהר״ש קלוגר בחכמת שלמה (חו”מ סי' רכ״ח) ועוד
אחרונים. גם מה שכתב שאין לחלוק ע״ד הרמ״א וכו'. והלא הרב בית אפרים והרב דברי
חיים כתבו שלא סבור הרמ״א שדינו של האביאסף הוא למעשה. וע"כ השמיטו מהגהותיו
לשו״ע. וכפי שכתבנו לעיל. וכפי זה אין חולקים ע״ד הרמ״א שלא אמר רמ״א הלכה זאת
למעשה. ושו״ר בדברי חיים מצאנז (סי' י״ט) שכתב שמי שעשה חנות במבוי ואח״כ בא אחר
ורוצה לעשות חנות גם הוא. שאין ביד הראשון לעכב. שאין בכוחו לשעבד קרקע חבירו שלא
להיות בו חנות. וכל אחד עושה בשלו. ואם יגיע היזק שהקונים לא יקנו ממנו אפי' אליבא
דרבנן. שאינו מזיקו ע״י עשייתו הגם שלא יוכל למכור כבתחילה. והרי זה בא ממילא
ואפי' רבנן מודו. שאינו יכול למחות. וכמבואר בנימוק״י . שאינו יכול למחות מלעשות
בקרקע שלו מה שירצה. וכי מי נתן לו רשות בזה שעשה חנות מקודם לשעבד קרקע חבירו.
שגם בו מקום לעשות חנות. ומותר לכו״ע. רק רב הונא ס״ל שאסור. שפסק לחיותיה
כבפירוש״י שכיוון שעמד שם תחילה והרגיל הקונים לבוא אליו הוי כמי שזכה במסחר הזה.
וחצרו זכה לו. ורק לר״י אסור שכיוון שזכה בזה תחילה הוי חבירו מזיק לו. שמעשיו
כגירי דיליה. ולקחת הקונים ממנו לדידן אינו היזק כלל וכו'. ע"כ.
י״ב. פש גבן
להתייחס לכמה קביעות שקבעו התובעים וב"כ. וזה יצא תחילה מה שכתבו בהערה 1 שאפילו אם יש כמה אחרונים שמסתייגים מדברי הרמ״א
וכו'. ע"כ. הרי מכל הנ״ל באורך מלבד מה שדין זה במחלוקת שנוי. והרי״ף והרא״ש
והרמב״ם לא ס״ל כלל דינו של האביאסף. וכ״ד מהר״ח או״ז (סי' קע״ב). והר״י מיגאש.
והראב״ן לה הכריע. ולמעשה פסק כהגאונים שהורו לו שלא כדברי האביאסף. דהיינו שלא
ס״ל למעשה. וכל אלו לא מן האחרונים המה. אלא מהראשונים אשר יסודות ההלכה מושתתים
על פסיקתם. ועוד שהלא אתה תחזה שיש באחרונים מי שהסתייגו הרבה מדברי הרמ"א.
ומהם שפסקו שהרמ״א גופיה לא ס״ל דין של האביאסף. וע"כ לא העלה דין זה
בהגהותיו על השו״ע. וכמו שכתבו הבית אפריים והדברי חיים. כנ״ל. ומה שכתב בהערה
הנ״ל שהרב גו״א יהודה (סי' כ״ב) אין כוונתו להתיר היכא דפסיק לחיותה. ע"כ לא
זכינו לראות הדברים במקורם. אכן ממה שכתב בערך ש"י(חו"מ סי'
קנ״ו) נראה שמה שלא התיר לגמרי הוא מדין מערופיא. כיע״ש. ואנן לא דנים דין
מערופיא. וכמו שכתב הדברי חיים. ומה שכתבו שטובת המוכרים גוברת על טובת הלקוחות.
וכו'. ע״כ. ובהערה 2 סמכו על הרב פנים מאירות. וכתבו שהרבה תלוי ומותנה שגם חבירו יוכל
להוזיל מחירים. ע"כ. חילוק זה אף הוא במחלוקת שנוי. שאין כן דתה עמודי ההוראה
והשו״ע. ומהר״ש קלוגר בחכמת שלמה. והדברי חיים בכמה תשובות. ומה שכתב בשם האגרות
משה (חו"מ סי' ל״ח) שגדר פסיק לחיותיה הוא שאינו משאיר לו כדי פרנסתו כדרך
האנשים הבינוניים ממדרגתו בחשיבות ע"כ לקוענ״ד הגדרה זאת מעורפלת. ושאלנו את
פי התובעים עד כמה נראית להם הגדרה זאת. ושמענו סכומים הנעים מ12 אלף ש״ח לחודש ועד ליותר משלושים או ארבעים
אלף. מה שמוכיח שאין מקום להגדרה זאת לקום אלא על פי הכרעת ביה״ד. שודאי לא תספק
את כל התובעים. שאינם עושים חשבון של הוצאותיהם למחיה ושאר ענייני פרנסתם. אלא
חשבונות וחישובים של כדאיות כלכלית. וזה כבר אינו עונה להגדרה. ומלבד כ״ז לא נראה
לענ״ד שיש צורך לבדוק כמה הרוויחו וכמה יתמעט הריווח. שבכל אופן הדין תלוי במחלוקת
עניפה ומסועפת. כפי שבואר ותבואר עוד התוצאה. ובכל אופן מה שכתבו שאם מפסידים
לגמרי טובת המוכרים גוברת. ע"כ. ג״ז אינו פשוט. ונסתר מדברי הר״י מיגאש
והרמב״ם והשו״ע ועוד וכנ״ל. ואם נאחז דברי הפנים מאירות ודעמיה הרי שכל מה שאפשר
לעשות הוא למחות שלא יוזיל מחירים. וזה אין בידינו לעשות. חדא משום שהרבה
מהראשונים סוברים שמותר לו להוזיל כאוות נפשו. ואפילו הרב ערך ש״י לא כתב אלא
שמוזיל מהקרן ומתכוון להזיק. משאין כאן במציאות שלפנינו. שהוזלת המחירים אינה באה
בתור נזק. אלא כך דרכו ויכולתו המסחרית. ואפילו למה שכתב מהריא״ז ענז'יל במי שיש לו
יכולה כלכלית גדולה יותר. וכו'. שעכ״ז אסור. וכמו שכתבו בהערה 5 . גם זה נסתר מדברי הרבה מהראשונים. ומה
שכתבו שכ״ד השו״מ. הנה ביררנו לנו שהשו״מ כתב הדברים רק כשהדבר נובע מיתרון שאינו
משלם דבר זה או אחר לשלטונות. ולא מיכולתו הכלכלית. ומה שכתבו להעיר כביכול לבי״ד
זה שיש להתייחס גם לתועלת היישובים. והלא בי״ד זה בתוך עמינו אנו יושבים. ואין
כמונו יודע סתרים ומסתורים שבכל אתר ואתר. והוא שיקול שעומד לנגד עינינו תמיד. ומה
צריך להזהיר. אלא א”כ נאמר שאין מזרזים אלא את המזורזים. ובכן גם לזה נתנו את
דעתינו לשאול את בעלי החנויות למה אין היישובים חלק מהתביעה מכל צד שהוא. ולא
קיבלנו תגובה מספקת. אלא שישקלו לצרפם. דבר שלא נעשה עד לכתיבת שורות אלו. אך אמת
ונכון הדבר שהיישובים גובים כסף לא מבוטל עבור שכירות של החנויות. ולמעשה אם הדבר
חיוני להם הרי שיש להם לבוא במו״מ עם התובעים ולראות כיצד מאפשרים להם להמשיך
ולשרת את היישוב. ועד כאן לא, נתבשרנו על כזה או על כעין זה. גם מה שכתבו שעל
המועצה יש חובה גדולה יותר מאשר לתושבים משום שבעלי המכולות באים בטענת פרנסה.
ואילו המועצה אינה יכולה לטעון כן. ע"כ. כ״ז לא מצאנו היכן מבואר זולת בדברי
המרא״ל צינץ. שרצה בזה לתת טעם וסברא לקושייתו לבאר מחלוקת בעלי השו״ע. אך מלבד
שי״ל שאינו מוכרח. ועוד אפשר שאין מחלוקת כלל. י״ל שיש הסברים וביאורים אחרים
למחלוקת. ולפי דברי התובעים וב"כ שצריך לבוא בטענת פרנסה א"כ לעולם לא
יתאפשר למאן דהו לפתוח יותר מחנות אחת. שהרי כבר יש לו פרנסה ממנה. ולמה לו לחפש
במקום אחר ועל חשבון מי שהוא אחר. ורק יוכל לעשות כן במקום שאין כל חנות. וסברא
זאת נראה בעיני שנסתרת גם מדברי הפוסקים הסוברים כהאביאסף. שמרביתם ס״ל שמותר לו
להפחית פרנסת חבירו. וכנ״ל. ואם כדברי התובעים וב"כ כיוון שאינו צריך לפרנסה.
שהרי יש לו במקום אחר. או שאינו צריך כלל וכגון בנידו״ד. וכטענת התובעים
וב"כ. א"כ היה להם לחלק בין מי שיש לו פרנסה לבין מי שאין לו ובא בטענת
פרנסה. וע"כ נראה שהדברים לא נאמרו אלא לפילפולא בעלמא. ולא נאמרו לדינא. וכמו
שכתב המהרא״ל צינץ להדיא בתחילת דבריו. כיע״ש. גם מה שכתבו שבמקום ספק יש להחמיר
שהוי ספק נזק. ע"כ. הרי ביררנו שיש כמה שיטות לבאר הדין הנ״ל ואם משום מזיק
או משום תקנת היישוב. וכבר ביררנו והוכחנו שלפוסקים שמותר להפחית מפרנסתו ודאי אין
הדין משום מזיק. שודאי אין הבדל בנזק בין מעט לבין הרבה. ובר מן דן הלא דברי
הראב״ן המובאים בבית אפריים שהביאו התובעים ברורים שכל תיקו דממונא לא חיישנן
לאיסורא. וכמבואר טעמו בדבריו שהבאנו לעיל. ועיין. ואף התובעים מודים שדעת השו״ע
כדעת הרי״ף והרא״ש והרמב״ם שס״ל שתיקו דממונא לקולא. דהוי כספק ממון ולא כספק
איסור. וכ"פ בשו״ע (סי' קנ״ו סע' ה'). ובזה נדחו דברי הרב ערך ש״י שאחז בזה
שהוי תיקו דאיסורא משום מזיק. כיע״ש. שזה אינו. וכפי שביארנו. ומי יבוא אחרי עמודי
ההוראה ומר״ן השו״ע להחליט אחרת. גם מה שכתבו שמצד לא עשה לרעהו רעה וכו'. הרי
שכ״ז אף הוא במחלוקת שנוי. ומה להם להביא רק דברי החת״ס המחמיר בזה ולהעלים דברי
החוו״י והנט״ש דס״ל שאינו אלא דברי חסידות. וכנ״ל. וממילא שאר דברים שכתבו שם אינם
מוכרחים כלל.
י״ג. למען הסיר כל
ספק נציין שכפי דרישת התובעים הופיע בפנינו יו״ר המנהלת. והרצה דבריו ונחקר ע״י
ביה״ד וע״י ב"כ התובעים בנדון הבטחות כאלו ואחרות. ותשובתו לא הועילה לתובעים
ולא לבירור העניין. ולא נתגלה דבר ברור בעניין הבטחות בע"פ.
י״ד. עוד יש פנים
להעיר שאם תביעתם על המועצה האזורית ו / או שלוחה משלוחותיה א"כ היו צריכים
לסייג הדין לשאלה האם מכרו או השכירו ברשות או לא. ומה להם להיכנס לדון בהוזלות
כאלו ואחרות. שאין זה עניינה של הנתבעת כלל. שאינה מנהלת את העסקים של אחרים. ולמה
להטריח את ביה״ד להתייחס לשאלות שלא לעניין התביעה. שכיוון שהונחו שאלות אלו
לפנינו אין מנוס מלהתייחס אליהן. ובכלל יש להקשות למה לא תבעו את בעל החנות
ישירות. דשמא היה מתרצה לבוא לביה״ד. ואם לא היה מתרצה יד ביה״ד תקיפה לנקוט
בצעדים המבוארים בשו״ע. וכעת זכה מן ההפקר שא״א להגבילו בדבר מהדברים. ושמא אם היה
בא לביה״ד היינו מוצאים דרך טובה יותר.
ט״ו. קנצי למילין שרבו הספיקות בדין זה. ולכל עבר שנפנה נמצא המחלוקת
פרוסה. שאין טענה אחת של התובעים שאינה שנויה במחלוקת. ומספיקא דדינא אין מוציאים
ממון. וכבר ביררנו שאין לומר שיש כאן ספק איסור כפי דעת עמודי ההוראה ומר״ן השו״ע.
וגם התובעים מודים בזה. וגם מודים שלכתחילה, לפי דעתן, יש לדון כספק איסור. אבל
בדיעבד לא. ואמנם לפי דרכינו גם לכתחילה אין כאן כל חשש ספק איסור. וזה גם להרבה
מהפוסקים שהביאו כסיוע ומתירים להפחית פרנסה. שאם מדין נזק לא שייך להזיק הרבה או
מעט. וכנ״ל. ומה גם שיש פנים לומר שאין כל מחלוקת בין בעלי השו״ע. וכראות עיני גם
לכתחילה אי אפשר לעכב. אך לאחר כל האריכות הבירור הזה נראה שגם התובעים יודו שעכ״פ
בדיעבד כבנידו״ד אין מקום לתביעותיהם. וע"כ אחזור על קביעתי שיש לדחות
התביעה. ונראה לענ״ד שיש לחייב את התובעים בהוצאות כפי שיקבע ביה״ד.