דרישה להעלאה במשכורת בעקבות התייקרות בלתי שכיחה
הרב שפירא אליעזר
הרב כהן יוסף
פדר"ים כרך ב' עמ' 304-320
התובע: א. (ב״כ עוה״ד ד. ינובסקי, ירושלים)
נגד: הנתבע: הנהלת המוסד ב. (ב״כ הרב יצחק נאה, ירושלים)
הנדון: העלאת משכורת
תביעה מצד פקיד במוסד מסוים שיוסיפו לו על משכורתו בהתאם
לחישוב האינדכס הנהוג בכל מקומות העבודה. —
טענת הנתבעים, שנקבע מראש לתובע מטעם בית הדין ובהסכמתו —שכר
מקסימלי למצב של התייקרות החיים. — אם ההסכם למשכורת מקסימלית יש לו תוקף אף במקרה
של יוקר בלתי שכיח. — אם יש חיוב על המעביד להוסיף על משכורתם של העובדים בהתאם
ליוקר החיים. — אימתי יכולים העובדים לתבוע תוספת זו.
מסקנות
א. 1) יש מחלוקת בין האחרונים
במקבל עליו לזון את בת אשתו שחייב לזונה בין אם המזונות ביוקר ובין אם הם בזול, מה
דינו ביוקר בלתי שכיח. לדברי הט״ז ובית שמואל פטור הוא מהתחייבותו ודינו כאונס דלא
שכיח. לדברי שער המשפט ואבני מלואים וכן חוכך לומר גם בעל בית מאיר, חייב הוא
לקיים התחיבותו בכל התנאים.
2) סברתו של
״בית מאיר״ שחובת המזונות חלה גם במקרה של יוקר בלתי שכיח, היא משום שבודאי עלה
בדעתו להתחיב ביוקר דשכיח והיה לו לפרש שביוקר בלתי שכיח איננו מקבל התחיבות
ומכיון שלא פירש חייב מכל מקום. נמצא לפי זה שאם חיוב מזונות בא מצד פסק דין של
בי״ד, יתכן שלא חייב ביוקר בלתי שכיח.
3) סברתו של הט״ז
שאינו חייב לקיים התחיבותו ביוקר בלתי שכיח אינה משום שהוא אנוס, אלא משום שהתחייב
בתנאים רגילים בלבד ולא בתנאים בלתי רגילים כאלה. ומשום כך אף אם הוא עשיר ובידו
לקיים את התחיבותו אף במצב של יוקר בלתי שכיח — הוא פטור משום שלא קיבל עליו
התחיבות כזו.
4) אולם לעומת זה, אם
לא נתייקרו המזונות אלא שהוא אנוס לקיים את התחיבותו, כגון שהעני, מודה הט״ז שהוא
חייב, כי מכיון שחלה התחיבותו אין האונס פוטרו.
5) במה דברים אמורים,
שקודם חלה ההתחייבות ואח״כ אירע האונס, אבל אם אירע האונס לפני שחלה ההתחיבות או
בשעה שצריכה לחול ההתחיבות, כגון שנשבע ליתן לזמן פלוני וכשהגיע הזמן נאנס בדבר,
פטור מהתחיבותו.
6) כל טענות אונסין
אינן אלא בתנאי שתלה קיומו בדעת עצמו, אבל בתנאי שתלה בדעת אחרים אין טענת אונסין.
ב. המתחייב לזון את חבירו לזמן
ממושך, חייב גם ברפואתו, ואעפ״י שמחלה היא אונס, היינו לגבי יום מסוים, אבל לגבי
תקופה ממושכת, מכיון שזה שכיח היה צריך להתנות, ומדלא התנה בודאי נכלל בהתחיבותו.
ג. מעביד שאין לו חוזה עם
האיגוד המקצועי אין לחייבו להעלות את המשכורת לעובדיו לפי התנאים של אותו איגוד.
ד. ויתור מראש של עובד על תוספת שכר אין לו תוקף, משום שזה דבר שלא בא
לעולם והוא רשאי לחזור. וכן לא מועיל הסכם לתנאי כזה בשעת השכירות.
ה. 1)
המעביד מצווה מצד ההלכה להוסיף לעובדיו תוספת שכר עם התיקרות החיים.
2) אולם אין העובד
יכול לתבוע תוספת זו מהמעביד, משום שאין חובה על המעביד להעבידו והוא רשאי לפוטרו
בכל שעה או להשבית בכלל את העבודה.
3) במקרה שיש חובה על
המעביד להעסיק עובד, זכאי העובד לתבוע ממנו שימלא חובתו כלפיו להוסיף לו תוספת
יוקר, וכמובן בתנאי שהעלאה זו לא תסכן את קיומו של אותו מפעל העבודה.
פסק דין
התביעה שלפנינו — כהמשך למשפטים קודמים שכבר התבררו בבתי־הדין — יסודה
בפסק-דין של הרב הראשי לישראל הרב הרצוג, והגאב״ד של ירושלים הרב פרנק, מיום כ״ט
בכסלו תשי״א.
תחילתה של הפרשה היתה תביעה של המבקש מהנהלת המוסד ב׳ למנותו כמנהל
במוסד כממלא מקום אביו, שלפי דבריו שרת כמנהל במוסד יחד עם אביו של מנהל המוסד כיום. ביה״ד בירושלים בפס״ד מיום כ״ב בתמוז תש״ח דחה את תביעתו כחסרת יסוד, כי גם
האב לא היתה לו משרה זו וגם לא תבע שיתנו לו משרה כזו, אולם כיון שאבי התובע היה
מהפעילים הראשונים במוסד, לכן מהראוי להמציא לתובע איזו משרה שיוכל למלאותה, ואם
עתה אין מקום למשרה תהיה לו זכות קדימה כשתזדמן שם איזו משרה. פסק־דין וזה אושר גם
בבית הדין לערעורים ביום ג׳ בכסלו תש״ו.
כשעברה שנה ועדיין לא הוצעה לתובע משרה זו במוסד, פנה בתלונה לבית
הדין, ובית הדין בירושלים פנה ביום כ״ט בטבת תש״ז להנהלת המוסד בדרישה להמציא
לתובע איזו עבודה, הואיל ועבר זמן, לפיו יש לשער שכבר היתה הזדמנות להעסיקו, כפי
שנאמר בפסק־הדין שהתובע הוא קודם לכל אדם לקבל משרה במוסד.
הואיל והדבר לא בוצע עד שנת תשי״א, חזר התובע והביא את תביעתו למילוי
ההחלטה בפני הרב הראשי לישראל והגאב״ד של ירושלים, הם החליטו לחייב את הנהלת המוסד
לשלם לתובע סך של —.20 ל׳׳י
מדי חודש בחדשו עד למציאת משרה לתובע במוסד.
במכתב להנהלת המוסד מיום כ״ט בכסלו תשי״א כותבים הרב הרצוג והרב פרנק:
״בענין א. הנ״ל החלטתנו הקודמת שמוסדכם הנכבד ישלם לו —.20 ל״י מדי חודש בחדשו שריר וקיים, אלא שאנו מוסיפים תיקון על
הדברים שלא הוחלטו מאתנו ואתם הוספתם בכתב הסידור, היינו: א. במקרה של הורדה ביוקר
צרכי החיים אנחנו הח״מ נחליט כמה להוריד מהקצבה הנ״ל ולעולם לא נוריד מסך —.15 ל״י לחדש, במקרה
ההפוך היינו של עליית יוקר החיים ג״כ אנחנו נחליט על ההוספה לקצבה הנ״ל, אבל לעולם
לא נוסיף על —.28 ל״י
לחדש. במקרה שלא תקבלו את הדברים האלה הנה היותנו תרשים את טובת המוסד לא נוכל
להשאר סבילים בפני אי צייתנות כזאת לאלה שהם באמת אביהם של יתומים ולצערנו הגדול
ננקוט בצעדים חמורים מאוד״.
על הטופס המקורי של המכתב שבתוך התיק כתב התובע: ״אני מקבל את כל
הנ״ל״׳ וחתם שמו. יש שם גם העתק מנוסח נוסף בשם הנתבעים: ״אנחנו מקבלים את כל
הנ״ל״. חתימה לא נמצאת על המסמך, אולם כפי שיש להבין ממכתב הרבנות הרי ההגבלות
בענין עליה והורדה מהמשכורת נעשית על פי דרישתם הם.
עם החלטת הרבנים הנ״ל באו הנתבעים בהצעה שיקבל עליו למלא תפקיד של
שומר התחייבויות המוסד כלפי הנדיבים והתומכים בו, כגון אמירת קדיש,
לימוד משניות והזכרות וכו'. המשכורת תהיה זו שהוזכרה ע״י הרבנים בהחלטה האמורה,
התובע הסכים לכך.
הומצא לביה״ד העתק של הצהרת התובע שבו נאמר, כי בהתאם לפס״ד משנת
תש״ה, לפיו יש לתובע זכות קדימה לקבלת משרה, הציעו לו משרה של שומר תקנות
והתחייבויות המוסד כלפי הנדיבים, לכן הוא מצהיר שבזה הנו מסלק תמורת משרה זו את כל
טענותיו ותביעותיו בנוגע לחזקת אביו, המשכורת היא —.20 ל״י לחודש, ובמקרה של עלייה או ירידה ביוקר החיים יוחלט על
שינוי מסכום זה, אך ורק עפ״י הסכמת הרבנות. והוא מתחייב לא לבקש באיזה אופן שהוא
כל תוספת על משכורת זו ולא על עבודתו כפי שפורטה שם.
התובע קבל את העבודה וקבל משכורת של —.20 ל״י לחדש במשך שנה. כעבור שנה ביקש תוספת יוקר וההנהלה העלתה
את המשכורת ל—.28 ל״י
לחדש, כשיעור הנזכר בהחלטה של הרה״ר. זוהי פרשת היחסים בין הצדדים ביחס לזמן שעבר.
עתה הגיש התובע תביעה להעלאת המשכורת בשיעור של מאה ל״י לחדש. התביעה
מתבססת על ההנחה שלמרות האמור בהחלטה של הרה״ר כי התשלום של —.28 ל״י הוא הסכום
המקסימלי שזכאי לו במקרה של עליית יוקר החיים, הרי אין לראות את ההגבלה הזאת
כקיימת לאור השינוי המפתיע במדד יוקר החיים מאז ועד היום ; שינוי כזה לא היה ניתן
לראות מראש והוא מקרה בלתי רגיל ובלתי מצוי, ועל מקרה בלתי רגיל כזה אז חלה החלטת
הרה״ר, ויש להשוות את המשכורת עם ערך הכסף של אז כיום.
בטענות לפני ביה״ד טען ב״כ התובע שהנתבעים בכלל לא קבלו עליהם את
החלטת ההה״ר ורק התובע חתם על קבלת ההחלטה ולא הנתבעים, ומזה מוכח שסרבו להסכים
להצעת הרה״ר ולא יכולים, איפוא, להסתמך עתה על פשרה שבשעתה לא קבלוה. אולם גם אם
ההחלטה קבלה תוקף בשעתה הרי נוכח השינוי הגדול בערך המטבע מאז — ששויה של הלירה
היתה בערכה של לירה שטרלינג — עד עתה, שינוי שכל הצדדים לא יכלו לראותה מראש, יש
להגדיל את שיעור המשכורת מעל ל־—.28 ל״י
הקצובות בהחלטה, כיון שבזמן ההחלטה ניתן היה לשער רק עלית אטית של יוקר החיים
ובשעורים קטנים, ועל כן יש להוסיף לו תוספת יוקר כפי הנהוג בכל מקום עבודה וישלמו
לו את הערך של —.20 ל״י
בשנת תשי״א.
התובע הביא מסמך מהאיגוד המקצועי של הפועל המזרחי המאשר שפקיד שמשכרתו
היתה —.28 ל״י
בשנת 1950 ז.
א. דרגא א. ממשלתית ודרגה ב. בעיריה שכרו היסודי כיום —.63 ל״י ובתוספת 149 נקודות אינדקס יוקר המחיה, הוא 156,870. כן המציא התובע מסמך מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בו נקבע שמשכורת
היסוד הנמוכה בדירוג הכללי לפקידים היתה: 12 ל״י — בדצמבר 1950 ; 23 —
באפריל 1951; 63 —
ביולי 1953.
סכום כולל של —.20 ל״י
בדצמבר 1950 באותו
חדש היה מקביל ל־7,225 ל״י יסוד ו־12,775 ל״י תוספת יוקר.
כן העיד פקיד הגזברות של עירית ירושלים שהסביר את כל דרכי החישוב של
תוספת היוקר עד שנת 1952,
לפיו כל נקודה של עליית היוקר ערכה בחישוב כ־10 גרוש, ובהתחלת 1952 שונה החישוב בזה שכל תוספת היוקר שמגיעה לעובד עד אז נצטרף
ביחד עם עיקר המשכורת להיות משכורת יסוד, ועל משכורת יסוד זו העריכו כל נקודה של
תוספת יוקר כאחוז אחד ממשכורת זו. חישוב זה הוא לא רק במוסדות השלטון, אלא נוהג
בכל משכורת של העובדים בארץ המאורגנים בארגון המקצועי. חישוב זה נעשה מחמת זה
שההבדל בין משכורת היסוד לתוספת היוקר נעשית גדולה מאד במשך הזמן. ההפרש הגלובלי
במדד המחיה מהתחלת שנת 1952 עד
עתה הוא 525%.
הוגש מסמך חתום ע״י גזבר עירית ירושלים, בו הוסבר על התנודות שחלו
במשכורתו של פקיד בעל משכורת של —.20 ל״י
ב־1.1.51, שמהן שכר ייסוד הוא 7,225 ולפיו פקיד זה צריך לקבל ביוני 1956 משכורת של 101,650.
ב״כ הנתבע קובע שהחלטת הרבנים משנת תשי״א לא היתה הצעת פשרה שכאילו
הנתבעים לא קבלוה, אלא פס״ד, והפס״ד בוצע למעשה כל הזמן, ופסה״ד קובע בפירוש שאין
להעלות את המשכורת על סמך שינוי באינדקס למעלה מ—.28 ל״י. הוא לא תבע כל הזמן כי ידע שלא מגיע לו, ורק בזמן האחרון,
כשבקש מהמוסד שיוסיפו לו —.7 ל׳׳י
שחייב במס הכנסה והמוסד סרב כדי שהדבר לא ישמש תקדים לשאר הפקידים, הגיש תביעה זו.
המכתב של האיגוד המקצועי בנוי על הנחה מוטעית כאילו משכורתו בשנת 1950 היתד. —.28 ל״י. כיו״ב הנחתו של
העד מוטעית לגבי נידון דידן וכן הסברתו של גזבר העיריה אינה מספקת. הוא מסתמך על
כך, שב־ 1.4.51 עלה השכר היסודי המינימלי ל־23 ל״י ויוצא איפוא כי לפי זה יועלה השכר היסודי של 7,223 ל״י׳ בעוד 2225׳6 ל״י. אבל זה נבע מהחלטה כללית להעמיד בעיריה את המינימום ל־23 ל״י מבלי לקבוע
שיעור אחוזים והחישוב של משכורת יסוד בסך 13 הוא — לפי דברי ב״כ הנתבעים — אינו נכון. לפי דברי ב״כ
הנתבעים עליה זו במשכורת נקבעה רק לעובד במשרה שלמה, ואין להסיק מזה על עובד שאין
לו משרה כזאת. החישוב הנכון הוא על משכורת יסוד של —.20 ל״י ועוד 16 נקודות
שערכן 10 גרוש
כל אחת, היינו 21,600 ל״י, ועל זה לחשוב תוספת של 149 נקודות מ־1952 עד
היום ויוצא בס״ה 52 ל״י
בערך, אבל לדעת הנתבעים לא מגיעה שום תוספת יוקר לתובע למעלה מסך של .—28 ל״י, כפי הנקוב
בפסה״ד מתשי״א.
מנהל החשבונות של המוסד מסר פרטים על שיעור העלאת תוספות היוקר לפקידי
המוסד שאינו ניתן באופן שוה לכל אחה אלא הוא נחלק בדדך בלל ל־3־4 קבוצות שוות בערך בשיעור. אין הסכם עם האיגוד המקצועי, כמעט
שאינו זוכר העלאה בלי שיקדם לה לחץ מצד העובד. אין קביעות של משכורת יסוד ותוספות
יוקר, אלא הכל נחשב ביחד. התוספת המקסימלית מאז 1951 היא 380%,
אולם לפי ירידת כח הקניה של המטבע יתכן שהיה צורך להעלות פי חמש.
והנה נגש לבירור הענין.
א. בבירור על אופן החישוב הנהוג של תוספת היוקר מאז שנת 1951 רצתה התביעה להוכיח
שני דברים: א. עלית היוקר היתה גדולה ובלתי רגילה ; ב. התובע זכאי שיחשבו לו תוספת
יוקר כזו במשכורתו. בנקודה אחרונה זו טענות ב״כ הנתבעים צודקות יותר, שכן חישוב זה
אמנם נוהג ברובם המכריע של מקומות העבודה בארץ, אבל יסודו בחוזה עבודה בין האיגוד
המקצועי ובין המעבידים, ואין לחייב מעביד שלא חתם על חוזה כזה ואינו נוהג בחישוב
כזה — בהעלאת משכורת עובדיו על סמך נוהג שתמיד הוא קשור ומהודק עם התחייבויות
הדדיות של חוזה. אולם מאידך, לגבי הנקודה העיקרית שביסוד התביעה — היינו שיוקר
החיים עלה בשיעור בלתי רגיל — אין פרטי החישוב הזה חשובים ביותר ; תשובה היא ההנחה
שנתבררה, לפיה היוקר הגלובלי מאז ועד עתה הוא למעלה מ־500%, ויש איפוא לראות את היוקר כבלתי רגיל.
יתר על כן. גם החישוב הרגיל משנת 1952, לפיו צרפו את תוספת היוקר לעשותן משכורת יסוד, לא היתה באמת
העלאה ממשית ביסוד המשכורת מחמת חשיבותה של העבודה. לא היתה זו אלא העלאה פיקטיבית
המכוונת לכך, שמצד אחד תוספת המשכורת תדביק את ערך המטבע הממשי, ומאידך לא תתגלה
צורה אבסורדית של משכורת שיסודה הוא פעוט ותוספת היוקר הוא מגדל. ומתוך כך תמיד יש
להסיק שכל זמן שלא קיימת העלאה בדרגה, הרי כל סכום שעובד מקבל בחישוב המקובל כיום,
שוה — פחות או יותר — לערך הריאלי של משכרתו לפני כשבע שנים, והמסקנא היא איפוא
פחות או יותר שוה להנ״ל גם בחישוב זה, ויוצא איפוא שיש כאן העלאה בלתי צפויה של
יוקר החיים. יש לדון איפוא אם זה יכול להשפיע על תוקף ההחלטה משנת תשי״א, שאז היה
מדובר על יוקר בשעורים של ארבעים אחוז /8 לגבי 20/
ורק על ממדים כאלו החלט שאין להוסיף יותר מ־8 ל״י, אבל כששיעורי היוקר נמדדים בעליה של מאות אחוזים שלא
היתה צפויה מראש, הרי זה מקרה של אונס ואינו בכלל ההחלטה.
ב. והנה דין דאונס דלא שכיח פוטר אפילו
בתנאי מפורש להתחייב במקרה של אונס רגיל, היא סוגיה בגיטין ע״ב ונפסק בשו״ע חו״מ רכ״ה, ד עיי״ש בההוא דזבן שומשמי אגודא דנהר מלכא אגור מלחי לעבורינהו קבלי עלייהו כל
אונסא דמיליד לסוף איסתכר נהר מלכא וכו׳ אתו לקמיה דרבא אמר להו וכו׳ אונסא דלא
שכיח הוא, אולם במקרה שלפנינו, כגון זה, שיש חיוב לגבי מקרה של יוקר רגיל ואח׳׳כ
עלה היוקר בשעור בלתי רגיל, יש דיון בספרי האחרונים.
באה״ע קי״ד בדין דמקבל עליו לזון את בת אשתו חייב לזונה בין אם המזונות ביוקר או בזול, וכתב שם בט״ז:
״נראה דהיינו על כל פנים ביוקר דשכיח אבל אם היוקר לא שכיח לא קבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בחו״מ רכ״ה דלא מהני אפילו אם קבל עליו אחריות בפירוש״.
וכן כתב שם בבית שמואל.
אולם בבית מאיר שם חולק עליהם וכתב:
״שאפשר לחלק בין אם קבל עליו אחריות אונסים שהוא כולל לכמה מיני אונס שפיר אמרינן דמין אונס זה לא אסיק אדעתיה, אבל במקבל עליו פרט ענין מזונות, אפשר מדמחויב נמי ביוקר, על כרחך שכבר מסיק אדעתיה להתחייב בשינוי סוג זה ממה שהוא עכשיו וכ״ו מחויב לאסוקי אדעתיה גם יוקר דלא שכיח, ומדלא התנה הפסיד״.
אכן הבית מאיר בעצמו מסיק בהשגתו על דט״ז לחלק כמו״ש
בצ״ע ולא החליט בדבר.
ראיה לדבריו, — כתב הבית מאיר — ממה שכתב הרשב״א בגיטין נ״א להשיג על
שיטת רש״י דהתחייבות לזון את בתו שנים קצובות אין זה נקרא התחייבות לדבר שאינו
קצוב, והקשה, הרי בש״ס אמרו דמזונות אשתו לא קייצי, ולפי הט״ז הרי אינו דומה
מזונות אשתו להתחייבות מזונות בעלמא, שלאשתו הרי חייב במזונותיה גם בנתייקר יוקר
גדול מהרגיל, ולהכי הוי אינו קצוב, אבל במזונות בעלמא אם נתייקר הרבה פטור, להכי
נקרא קצוב.
וראיה זו כתב גם בשער המשפט חו״מ סי׳ ס', והאריך שם לדחות בשתי ידים
את כל יסוד הדין של הט״ז, שכן הדמיון למ״ש דאונס דלא שכיח אינו דמיון כלל, דהתם לא
נתחייב כלל באונס כזה דלא התכוון כלל לאונס כזה, אבל הכא בקבל על עצמו לזון את
חברו הרי נתחייב במזונות מיד עד זמן ידוע, ואף שנתייקרו אח״כ ולאו אדעתיה יוקר כזה
מ״מ מה בכך — כי נתייקר ברשות המקבל נתייקר ומזלו של נותן גרם שהרי נתחייב בו
מקודם ושעבודה על נכסיה רמיא. והביא ראיה מיו״ד רל״ב: ״הנשבע ליתן לנדונית בתו
ואח״כ הפסיד ממונו ואין לו רק דידה וכליו פטור משבועתו דהוי אונס״. ואילו בחייב
עצמו בקנין כה״ג מוכרין כלי
תשמישו ולא אמרינן דהוי אונס ואדעתא דהכי לא חייב עצמו, אלא ודאי דרק בשבועה דאין
שעבוד על נכסיו אמרינן הכי, אבל בנשתעבדו נכסיו לא נפטר מחמת זה.
ומדברי השעה״מ נראה שלמד בהבנת דברי הט״ז שהוכיח מדין דאונס דלא שכיח
על יוקר דלא שכיח, שכוונתו שגם היוקר הוי אונס דלא שכיח ומשום זה הוא שפטור, ולהכי
הקשה דהרי גם ירד מנכסיו הוי אונס כמו״ש בשבועה ואפ״ה באם נתחייב כבר לא נפטר מחמת
זה דלא פקע השעבוד מחמת טעם זה.
אכן אם נפרש כך, דכונת הט״ז היא שאם נמנע ממנו מחמת יוקר לא שכיח הוי
כנמנע ממנו לקיים משום אונס דלא שכיח, הרי לפי זה תלוי כאן עד כמה היוקר הלא שכיח
גורם שימנע מלקיים חיובו לזון. ולפי״ז אם הוא עשיר שגם אחרי שנתייקר הרבה אין בזה
שום מביעה בשבילו לזון כפי היוקר הבלתי שכיח, בזה יודה הט״ז דיתחייב.
והנה זה על כל פנים נראה לשיטת הט״ז, דביוקר דלא שכיח שפטור כמו שפטור
מאונס דלא שכיח, דמכל מקום אינו דומה לגמרי. כי נראה פשוט מסברא דהט״ז אינו פוטרו
מלזון אלא מהשיעור העודף על היוקר דשכיח, אבל מהשיעור שבזמן התחייבותו וגם בתוספת
היוקר דשכיח, מזה אינו נפטר גם עכשיו בשעה שאינו יכול לקיים חיובו במלואו, שאטו
משזם שאינו יכול לקיים את התחייבותו במלואה משום שנתייקר הרבה, יפטר גם מאותו חלק
שהיה חייב גם לפני שנתייקר.
ואם כן הוא, לא קשה מה שהבית מאיר מוכיח מהרשב״א שלא כהט״ז שמדמה
מזונות אשתו לחיוב מזונות הבת אם התחייב לה והלא יש הבדל ביניהם ביוקר דלא שכיח,
כי הרי שיעור היוקר השכיח משלם באמת בשניהם, והיוקר דלא שכיח שהט״ז פוטר היינו
שהוא גם לא שכיח וגם מחמת יוקר זה נמנע ממנו לזון והוי אונס, והרי במקרה כזה גם
לאשתו אינו חייב לזון כשעת הנשואין אלא לפי רכושו כעת.
אבל באמת נראה שהט״ז אינו מתכוין כלל להשתמש ביסוד דאונס לפטור אותו
מיוקר דלא שכיח. ומה שהט״ז מביא הסוגיא דאונס דלא שכיח הוא רק להוכיח שכל התחייבות
כלפי אחר, הכונה להתחייבות בתנאים רגילים ולא כשנתחדשו תנאים לא רגילים, דגם באונס
דלא שכיח יסוד הפטור הוא לא מדין אונס רחמנא פטריה, אלא משום דבכלל לשונו שהתחייב
בפירוש על אונסים כלול רק אונסים שרגילים לקרות, ואלה שאינם רגילים אינם נכללים
כלל ולא דבר עליהם ולא התחייב בהם, והכי נמי כשמתחייב ליתן מזונות מתכוון למזונות
בשיעור הרגיל, ובשיעור שאינו רגיל לא התכוון כלל מלכתחילה, ולא משום שע״י זה הוי
אונס והאונס פוטרו, אלא משום שמזונות בשיעור כזה לא נכללו מעולם בכלל התחייבותו.
וא״כ לא קשה כלל מה ששער המשפט מקשה מאונס דעניות, דאפילו אם נימא כבר
דעניות הוי אונס (עיין יו״ד רל״ב בש״ך ס״ק כ״ב בשם מהר׳׳מ גלאנט. וברעק״א בשם
מהרי״ט ובשו״ת ר׳ בצלאל אשכנזי כ״ב וברמ״א שם שאם אירע אונס שאפשר לסלקו בהרבה כסף
הוי אונס, ומ״ש שם הגר״א מגיטין כ״ז דהפסד ממון הוי אונס ומרש״י שכתב שם שמשום
שאין לו כסף הוי אונס אבל יש לו אין זה אונס משום שכרוך בהפסד), אבל מה דמחויב
ועומד אינו נפטר, ואם אינו יכול לשלם לפי הדין כעת, ישאר חוב זקוף במלוה עד שירוח
לו ויחזיר. אבל ביוקר לא שכיח לא משום אונס שאין בידו ליתן הוא פטור, אלא גם אם
בידו ליתן פטור, שבכלל התחייבותו הי׳ רק מזונות כפי שיעור הרגיל, ולשיעור שאינו
רגיל לא התחייב מלכתחילה בשעת דבורו.
ונידון דידן יהיה תלוי במה שנתבאר עד כה בשיטה זו, שאם הטעם שיוקר דלא
שכיח הוי אונס, אין זה פועל כאן לביטול הסכמת התובע, שהרי לגבי דידיה לא שייך כלל
ואונס, כי אונס שייך רק באדם שהתחייב לקיים משהו, אבל במי שלא התחייב לקיים בקום
ועשה לא שייך בו שיקרא אנוס בכלל.
יתר על כן אם נניח שכוונת הט״ז הוא מכח האונס שאין בכחו לזון מחמת
היוקר, הרי זה שייך דוקא בהתחייבות, אבל בויתור לא שייך טענת אונס דכיון שויתר
ויתר.
אולם אם הטעם הוא, כאמור, מפני שיוקר דלא שכיח אינו בכלל התחייבות, גם
כאן אין יוקר דלא שכיח בכלל הסכמתו.
ג. והנה
נתחיל בבירור נקודה זו.
הנה בגוף דברי שערי המשפט שיש הבדל בין התחייב ממון שכיון שבי״ד
יורדין לנכסיו חייב גם אם אירע לו אונס אח״כ, לבין נשבע לשלם, שכיון שאין בי״ד
יורדין לנכסיו, פטרינן ליה כשנולד לו אונס, צ״ע דמה זה תלוי בכך לגבי דין מזל גרם
אם יש דין גבי׳ מנכסים או לא. ולכאורה יש סתירה לכל דבריו מגמרא בנדרים דף כ״ז,
באם התחייב אדם לבוא עד יום פלוני ואם לאו
יפסיד זכויותיו ונאנס ולא בא דמוכיח רבא מדין נדרי אונסין דנפטר על־ידי־זה שלא בא
מחמת אונס, ולשעה״מ יש מקום לחלק בין נדרים לחיוב ממון שהרי התפיס זכויותיו ביד
בי״ד ועיי׳׳ש בר"ן דאמר מעכשיו, אלא מוכח שבכל מקום שאונס פוטר בנדרים
ושבועות יכול הוא לפטור גם מחיוב ממון. ועיי״ש בפירוש הרא״ש שרב הונא שחולק על רבא
בזה וסובר דיש לחלק בין נדרים לממון, דבנדר בעינן פיו ולבו שוים ולא הי׳ בדעתו
לידור אם יעכבנו אונס, אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו, ואי לא אתני בפירוש בלא
עכבת אונס, אין אונס מבטל תנאי, אבל לרבא אין כל הבדל בזה.
אכן באמת גם בנדרים גופא כתב הריטב״א כאן שדין נדרי אונסים הוא דוקא
בנדר שבקום ועשה, אבל בנדרים שבשב ואל תעשה אין דין של נדרי אונסים. ומבואר בדבריו
יסוד מחודש, שרק אם אירע האונס בשעה שהנדר צריך לחול הוא דאונס פוטר, אבל בשב ואל
תעשה הרי מיד כבר מחויב בנדר, ואם אירע אונס באמצע אחר שכבר חל — שוב אין פטור
אונסים וזהו יסוד גדול בדיני אונסים. וא״כ כ״ש בממון אחרי שכבר מחייב הוא בממון
אין מקרה של אונס שבא אחר כך מהני לפטרו ממה שכבר נתחייב, משא״כ בנשבע ליתן לזמן
פלוני כ״ז שלא הגיע הזמן אין כאן חוב של שבועה, אבל בהתחייב ממון לפרוע לזמן פלוני
הרי החוב כבר קיים ועומד מיד, ורק זמן פרעון הוא אח"כ ומה שכבר חל ועומד א״א
להפקיע, וכן בהתחייב בתנאי כל זמן שלא הגיע התנאי אין כאן חיוב ואם עבר על התנאי
באונס אין כאן עבירה וממילא לא חל החיוב וכ״ז פשוט, ועיין במחנ״א שבועות י״ב שהביא
חילוק כזה מהמהרי״ט והשיג עליו, ולא ראה שחילוק כזה כתב הריטב״א בגוף הדין של נדרי
שוגגים.
וכן מצינו בדין חוכר שדה ונשתדף השדה, שיש הבדל: אם מכת מדינה היא —
פטור מלשלם חכירתו. ואם אינה מכת מדינה — חייב, והרי עכ״פ לגבי החוכר הוי אונס דלא
שכיחי. ועיי״ש שמובא עובדא שנאנס ע״י שנסתכר נהר מלכא סבא, והוא בדומה ממש למה
שהוזכר בגיטין ע״ג ועיי״ש שרק מחמת שזה מכת מדינה נפטר, עיי״ש ברש״י, ובל״ז היה
חייב, אלא פשוט שכאן יש כבר חוב ואינו נפטר מחיובו ע״י אונס, אבל אם הוי מכת מדינה
נחשב שהפגם הוא בשדה שחכר, ועל שדה כזו אינו חייב לשלם חכירות ואכמ״ל, ועיין
במחנ״א בזה.
אכן, באמת דבר זה שיש הבדל בין נדרים לממון, מפורש בריב״ש, שבנדר
שנוגע רק לעצמו הולכים אחר כונתו, אבל בנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה כולל
הולכים אחריו ואין הולכים אחר אומדנא, והובאו דבריו במחנ״א שבועות י״ב.
אבל נראה שהדברים אמורים כשהדיון הוא על כונה בשעה שהתנה, שבנדרים
אינו צריך לפרש מה שכוון בלבו ובממון אם כוון בלבו צריך לפרשו ומשלא פירש לא מהני
מה שחשב. אבל באם הנדון הוא מובן הלשון כשהוא לעצמו אם כולל דבר מסוים או לא, בזה
שוה ממון לנדרים.
והנה בנדרים שם דנו לפטרו לזה שהתפיס זכויותיו, משום דאונס רחמנא
פטריה : ולכאורה מה שייך כאן פטור דרחמנא, וע״כ הביאור הוא דמדחזינן דחיובים
שהתורה הטילה על אדם לא נאמרו על אונס, ה״נ יש ללמוד דמה שאדם מתחייב בעצמו, אין
אונס בכלל הדבור, ובזה שפיר יש ללמוד ממון מנדרים.
והנה התוס׳ בכתובות מ״ח כתבו דאם אירע פגם במכר אחרי שנקנה ללוקח, לא
אמרינן אומדנא דאדעתא דהכי לא קנאה ויתבטל המקח מחמת זה כמו שאמרו כה״ג גבי
התחייבות דכתובה, וכתבו הטעם משום שאין זה תלוי רק בדעתו של לוקח אלא גם בדעתו של
מוכר והמוכר לא הי' מתרצה.
ולפי״ז צ״ע מה שבגיטין הוכיחו בדין אונס דלא שכיח בממון דאין זה בכלל
התחייבות, ממה ששנינו אם לא אעמוד מחולי זה ואכלו ארי אין זה גט, והרי לדברי התוס׳
הנ״ל אם בגט נימא דאונס דלא שכיח הוי אומדנא ואינו בכלל דבורו משום שהכל תלוי בדעת
הבעל, אבל במקח וממכר כיון שתלוי גם בדעת השני אין לחלק בין שכיח ללא שכיח כיון
שלא התנה בפירוש.
ומה שהגמרא בנדרים מדמה נדרים לממון לא קשה די״ל דהתם התחייב המתפיס
מעצמו לזכות לחברו ולא מחמת חברו, ואע״ג שמתשובת מהר״מ מבואר שגם במתנה אמרינן
שתלוי בדעת המקבל, היינו משום דאם לא הי׳ מהנה אותו בודאי לא הי׳ נותן לו מתנה,
אבל כאן התפיס שטרות לחוק דבירו ומשום קנס, ואין הדבר תלוי אלא בו.
וי״ל שיש הבדל אם האומדנא הוא על סמך שמקרה זה אינו כדאי לבע״ד והוא
התכוין רק לתנאי שכדאי בשבילו, כה״ג מניחים שכמו שזה אינו כדאי בשבילו, הרי משום
זה גופא כדאי הוא בשביל הצד האחר והלה לא יסכים לכך, וע״כ אין דנים כלל דין אומדנא
לבטל המקח, אבל בהאי דגיטין באונס דלא שכיח הרי מלבד הפטור מדין אונס, שאונם דלא
שכיח לגבי אונס רגיל הוי ליה דין אונס שבכ״מ, עיקר הדיון הוא שמקרים לא שכיחים —
בכלל אינם נכללים בתנאים שבני אדם מתנים, ולא מבחינת ההפסד והריוח שבדבר, וכיון
שלא מצד הריוח של צד אחד הדבר נידון, הרי האומדנא שוה בזה מצד שני הצדדים, וע״כ
אין הבדל בזה בין גיטין להתחייבות.
ובאמת אם מצד אונס גרידא הרי דעת הרא״ה בכתובות ב. שהדיון אם יש
בגיטין טענת אונס — רק בתנאי שאומר ״אם אני אבוא״, אבל בתנאי "אם אחר יבוא״
שם אין מקום בכלל לטענת אונס, וביאור הדבר הוא שיסוד של אונס היינו כשהתנאי תכליתו
לתלות ברצונו הוא אם יקיים או לא יקיים וכשאנוס הוא בהפרת התנאי אין זה בכלל הפרת
התנאי שכוון, אבל אם קיום או הפרת התנאי לא היה תלוי בתחילה ברצונו אלא ברצון
אחרים אין זה משנה אפילו אם הקיום או ההפרה היתה מתוך אונס.
וראה בהגהות ר׳ עקיבא איגר ביו״ד רל״ב, שכתב חידוש גדול על פי שיטת
רש״י בנדרים שם דאם מדלא התנה על אונס שכיח אנו מניחים דלא איכפת לו אונס זה, שוב
גם על ידי אונס דלא שכיח כלל יהא כן, וא״כ תקשה: למה אין כוללין אונס דלא שכיח
בכלל אונסין שהתנה, הרי לזה לא איכפת לו האונס, וע"כ דלא משום האונס שבדבר
אלא משום אי־הרגילות שבמקרה — אפילו לא יהי׳ קשור באונס — אין זה נכלל בתנאי
שהתנה.
סיכומם של הדברים, שיסוד הדין ביוקר דלא שכיח הוא דאין זה נכלל בכלל
התחיבותו.
ד. האבני
מילואים חולק ג״כ על הט״ז וכתב, שהלא הדין הוא מכיון שנתחייב במזונות חייב ג״כ
ברפואה, והרי חלה הוי אונס כמו שאמרו ריש כתובות, ואי נימא דיוקר דלא שכיח אע״ג
דהוי מזונות הו״ל אונס ולא מחייב ביה א״כ מהאי טעמא גופא נמי לא יתחייב ברפואה
דהוי אונס.
אכן, הראיה מריש כתובות דחולי הוי אונס יש לדחות. שהרי בש״ס שם חילקו
בין אונס לא שכיח לאונס השכיח, אכן בדין אונס דרחמנא פטריה פשוט שאין חילוק איזה
אונס מנע, והיינו, שרק בהתחייבות של אדם התלויה ברצונו אמרינן דאונס דשכיח הוה ליה
להעלותו בדעתו קודם ולהתנות על כך, ומשלא התנה מוכח שלא איכפת לו באונס זה, אבל
כשהדיון על חיוב שנתחייב מאיליו, אין כל הבדל איזה אונס מנעו מלעשות. וא״כ בריש
כתובות בדין הגיע זמן לישא את האשה ולא נשא דחייב במזונות, אמרו שאם אינו נושא
משום שחלה אין לחייבו, כי לא מרצונו נמנע מלישא, אבל לגבי התחייבות ליזון שפיר
חייב גם ברפואה.
אולם נראה שראיתו של האב״מ היא ממ״ש בתוס׳ שם דחולי הוי שכיח ולא שכיח
ורק משום אין אונס בגיטין אין זה פוסל בגט׳ עיי״ש.
אבל באמת נראה שלא קשה מהתוס׳ על הט״ז, שזה ודאי לא מסתבר שהמקבל עליו
לזון חמש שנים וכ״ש לעולם, לא יהיה בכלל זה רפואה, מפני שאין זה שכיח שיחלה תוך
זמן זה, כי הדבר לא ניתן להאמר כלל (ועיין בשו״ת ר' עקיבא איגר׳ ק״ג), ובודאי היה
לו לחשוב שעלול לחלות תוך זמן זה דהוה שכיח ושכיח.
ומה שאמרו בכתובות שחולי אינו שכיח לגבי גיטין בהתנה אם לא אבוא לזמן
פלוני — היינו דוקא שיחלה בסוף הזמן שקצב, זה לא שכיח, ששם הרי מה שחלה באמצע
פשיטא שאין זה כלל סבה להשיב כאונס לפסול הגט, ורק אם נמנע בסוף הזמן לבוא משום
שאז היה חולה — בזה דנו שם אם הוא אונס, וזה באמת לא שכיח שיחלה דוקא בזמן שצריך
לבוא, אבל כשדנים על תקופה ממושכת אם עלול אדם לחלות במשך זמן זה ודאי שכיח ושכיח
הוא, ומשלא התנה אין כאן טענת אונס׳ ועל כן חייב למאן דאמר שרפוי בכלל מזונות.
ויש לעיין בבבא מציעא צ״ד, ב דפריך מנין דשואל חייב על שבויה, וכי תימא
נילף משבורה ומתה מה לשבורה ומתה שכן אינסא דסליק אדעתיה הוא תאמר בשבויה שכן
אונסא דלא סליק אדעתיה ועיי״ש ברש״י וכו'. הרי מבואר דשבורה ומתה הוא אונס דשכיח
וצריך לאתנויי. וצ״ע מ״ש מחולי דהוא אונס דלא שכיח (ועיין במרדכי והובא באהע״ז קמ״ד א׳ דלמד מכאן לגבי אין טענת אונס בגיטין דגם שבוי׳ בכלל זה, ועיי״ש בח״מ
ובהגר״א שר״ל דשבויה הוי שכיח ולא שכיח וצריך להתנות), אלא ע״כ כמו שכתבנו דלעולם
שכיח שבויה או מתה תוך תקופה ממושכת של שאלה, אבל שיקרה בזמן מצומצם בסוף זמן שקצב
זה לא שכיח וכמו״ש.
אלא שלפי פסק המרדכי דשבויה הוי שכיח ולא שכיח, א״כ צ״ע טובא דמהיכן
נלמוד בשואל דחייב בכל אונסים אפילו באונסים דלא שכיחי כלל, כגון אכלו ארי, והרי
בקבל אחריות דאונסים נקטינן דאונס דלא שכיח כלל לא קבל, וא״כ ה״נ לגבי חיובי
אונסין דקרא. ואלמלי דברי המרדכי, — וכפי שנתבאר בח״מ והגר״א — אפשר היה לומר
דשבויה לא שכיחי כלל, ומכאן הוא דילפינן באמת דשואל חייב גם על אונסים דלא שכיחי,
אבל לפי המרדכי הרי ליכא קרא.
אולם באמת צריך עיון לכו״ע אם בכל התחייבות על אונסים חייב רק באונסים
דשכיחי, למה בשואל חייב בכל ולמה לא נלמוד משואל ומאי שנא זה מזה.
וצ״ל דשואל דחייב באונסים הוא כמו שכתב רש״י בסנהדרין ע״ב משום שכל
הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס וכו, והיינו כיון דנטל לצרכיו חייב
להחזיר או את החפץ או דמיו ומשו״ה אין הבדל באיזה אונס נאנס. וא״ל דזה תלוי בספק
אם משעת משיכה נשתעבדו נכסים או בשעת אונס, ועיין בקצות החושן ש״מ ירצ״א ואכמ״ל.
שוב ראיתי במאירי גיטין שעמד ע״ז וכתב שמ״ש לפטור באונס שאינו מצוי
הוא כשמתחייב ע״י תנאי שמתנה על עצמו, אבל שואל שחייב באונסים אף בלא תנאי, חייב
אף באונס שאינו מצוי.
ולפי״ד המאירי י״ל דשו״ח שהתנה להיות כשואל יהיה פטור מאונס שאינו
מצוי.
כיון שרק ע״י תנאי שלו נתחייב, אבל נראה שבתנאי כשואל נכללה התחייבות
מפורשת על אונס דלא שכיח, אבל שו״ח שהתנה להיות חייב באונסים לא יתחייב כדין שואל
באונס שאינו מצוי, וכ״נ מדברי הרשב״א ח״ג כ״ב עיי״ש, ובאמת כ״ז מפורש בגיטין דרש״י
פירש קבלו אחריות אונסים המוכרים, אבל הרמב״ם פירש דהפועלים שקבלו להעביר הם קבלו
אחריות, והרי פועלים אלו יש להם דין שומרים עכ״פ כדין אומן והתנו תנאי על אונס,
ואפ״ה פטורים מאונס שלא שכיח. ואכמ״ל מה די״ל במה דנחלקו רש״י והרמב״ם בפירוש ד״ז
ואיך היה אופן אחריותם כלפי הבעלים, ועיין בשו״ת הרשב״א ח״ג כ״ב דשומר שקבל סתם
אחריות מתכוין לאחריות דגגיבה ואבידה ועכ״פ לא אונס דלא שכיח ועיין ברשב״א גיטין
שם מהירושלמי.
ה. ויש עוד לעיין בזה לנידון במה שנפסק להלכה דטענת אונס הוא לפטור את המתחייב, אבל אין
טענת אונס לחייב את השני, דאונס רחמנא פטריה אמרינן ולא דאונס רחמנא חייביה, כמו
שפירש הש״ך חו״מ כ״א את דברי הירושלמי במקדש את האשה ע״מ שיכנסנה ביום פלוני
ונאנס, דלר״י אונסא כמאן דלא עביד ולר״ל כמאן דעביד והלכה כר״י, ופירש הש״ך הטעם
כנ״ל, זה״נ טענת אונס של זה אינו מחייב את הנתבעים.
אכן באמת גם זה אינו, דקוטב מחלוקת ר״י ור״ל הוא דלר״ל כיון שאונס
פוטר התחייבות, פטור זה קיים לא רק בהתחייבות גרידא, אלא גם אם זו משתבצת כחלק
מהסכם שני צדדים שמחייב את שני הצדדים, שהפרת התחייבות מתוך אונס אינה הפרה, ולר״י
אין זו הפרה רק אם קיום הדבר תלוי רק בו ואין דעתו להתחייב במקרה של אונס, אבל אם
המעשה תלוי באדם אחר אין כונתו של זה מחייבת את השני, אולם כשהנידון הוא לא מצד
אונס אלא מצד משמעות הדבור כשלעצמו, אין הבדל בדבר, שעכ״פ אין הסכמה מצד התובע על
אונס כזה.
ויתכן להוכיח כהט״ז מדברי הרשב״א בתשובה לגבי התחייבות של שידוכין שאם
המשודך קלקל מעשיו הדין שיכול לחזור בו משום אומדנא. (ועיין בשו״ת הרא״ש כלל כ״ד
בנידון זה, שהאריך והביא כל אומדנות שבש״ס והזכיר גם דסוגיא של אונס דלא שכיח),
וכתב הרשב״א שאפילו קלקל קצת קודם והאב ידע מזה, ואח״כ קלקל יותר, הדין עם אבי הבת
; הרי שאעפ״י שידע וקבל עליו פגם ידוע אין אומרים שהיה לו להתנות בפירוש באם
יתקלקל יותר, ולדעת הבי״מ כיון שידע מפגם ידוע היה לו להתנות ומשלא התנה אומדנא
דלא איכפת ליה, וע״כ דאין חילוק, וגם בגוף הסברא צע״ג דכיון דלא שכיח, אינו חושב
שיקרה, למה לו להתנות ע״ז בפירוש. ועיין באמרי בינה בחושן המשפט ובמשפט שלום ר״ט.
והנה יש לומר דעד כאן אין הט״ז חולק על הסברא של הבי״מ דהיה לו
להזכיר יוקר בלתי שכיח אחרי שמסכים על יוקר שכיח, משום שגם הסכמה זו לא
הזכיר בפירוש אלא מכללא אנו מפרשים שלא איכפת לו, אבל במקום שבפירוש הזכיר יוקר
רגיל י״ל שגם הט״ז יודה שהיה לו לפרש ולהוציא יוקר בלתי שכיח. ומדלא פירש הסכים גם
ליוקר בלתי רגיל.
אולם באמת נראה שאפילו להבי״מ י״ל שהדברים אמורים רק אם הצדדים התנו
הדדי, לכן כיון שעלה בדעתו יוקר רגיל היה לו לפרש, ומשלא פירש ידע וקבל, אבל
בנידון דידן שלא הצדדים התחייבו אלא ביה״ד פסק, ורצון הצדדים אינו קובע, הרי כאן
גוף היסוד של הבי״מ שהיה לו להתנות ומדלא התנה הפסיד, לא שייך כאן, — שבית הדין
אינו חייב לדון ולפרש על מקרה לא רגיל, שכשיבוא מקרה זה, בסמכותם אז לדון בדבר
כרצונם, שהרי גם עצם ההחלטה הזאת כפו ביה״ד על הצדדים מיזמתם ומרצונם הם, וגם
דיינים לעולם נאמנים לפרש כונתם, (עיין חו״מ כ״ג בפת״ש), וכל הטעם שאין סומכים
בממון על אומדנא דאדעתא דהכי לא היה מתחייב, הוא מפני שתלוי בדעת הצד השני שיסכים
גם הוא, והכא הוי כנדרים שאין הדבר תלוי אלא בו.
ו. אלא
שלכאורה גם לפי הט״ז שאונס יוקר אינו בכלל, אבל כאן הרי הדיון אינו על חיוב אלא על
ויתור, וא״כ לוא יהא דבפס״ד שהגביל את תוספת היוקר לא היה מכוון אלא על יוקר רגיל,
אבל עכ״פ הרי גם להפך שהנתבע יהיה חייב ביוקר שלא רגיל אינו כתוב בפסה״ד. וא״כ אין
לתבוע על סמך פסה״ד.
אכן נקודה חשובה במשפט זה שטענת האונס הכרוכה עקב העלית הגדולה ב־500 אחוז ביוקר המחיה,
יכולה לבוא רק מצד התובע המבקש להוסיף לו על הסכום הנקוב בפסה״ד, ואילו הנתבע אינו
יכול לטעון שגודל הסכום המבוקש הויא לדידיה כמקרה של אונס שלא יחויב בסכומים
מופרזים לערך הסכום שחוייב בפסה״ד, שכיון שגודל הסכום נובע מעלית יוקר המחיה ועקב
ערך הכסף הירוד במדה שוה לעלית היוקר, ומתוך כך השתנתה כל מערכת המחירים במדינה,
וחלה העלאה כללית ברמת ההוצאות, ובמדה מקיבלה חלה העלאה במובן מספרי — עקב צירופם
של כמה גורמים כלכליים — גם בגובה ההכנסות וההוצאות של היחיד והציבור. הרי ש־20 ל״י בצירוף תוספת
האינדקס כיום שוה בדיוק ל־20 ל״י
לפני שש שנים, וכל אדם משלם כיום ברצון סכום כזה תמורת מצרך שבשנת תשי״א היה משלם
בעדו —.20 ל״י׳
וממילא גודל הסכום אינו בכלל אונס לנתבע. מה שאין כן לגבי התובע הרי בקבלת סכום של
—.20 ל״י
כיום נגרם לו הפסד לגבי הערך הריאלי של אותו סכום בשנת תשי״א.
ויש להוסיף בביאור הדבר. שי״ל שכל הדיון במתחייב לזון והמזונות
נתייקרו הוא רק באם מחירי המזונות בלבד עלו, ושיעור הרווחים של המתחייב לא עלו
באופן מקביל, אבל אם באותה מדה של העלאת מחיר המזונות הועלה במדה מקבילה גם רווחיו
של המתחייב, י״ל דלא נפטר מחיובו, דאם כי עתה הוא משלם סכום כסף גדול יותר במספר,
אבל מאחר שיחס סכום החיוב לגבי סכום רווחיו לא נשתנה במידה לא רגילה עם עלית
המחירים, התחייבותו במקומה עומדת. אם — לדוגמא — בשעה שהרויח מאה ל״י התחייב לזון
באופן שהיה עולה לו אז עשר ל״י, ועם עלית היוקר הוא צריך לתת כעת חמשים ל״י בשעה
שגם רווחיו מגיעים עקב יוקר זה כעת כחמש מאות ל״י, אין כאן טענה של פטור משום אונס
דלא שכיח, בין אם נניח בכוונת הט״ז שיש כאן טענת אונס ממש, ובין אם נפרש שלא כיון
על בזבוז מזונות בשיעור זה (ועיין ב״ב דף צ״א לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר
וכ׳, וב״ק דף צ״ז בהוזלו פירות אם מחמת טיבעא או מחמת תרעא) ואכמ״ל.
ומתוך כך יש להסיק שאם הפס״ד הקודם לא קבע הגבלה של מקסימום הסכום על
מקרה כזה, הרי אעפ״י שגם חיוב העלאת הסכום לא נפסק למעשה באותו פס״ד, אבל אותו
שיקול דעת ואותו נמוק שהיה קיים לפני ביה״ד שפסק בתשי״א לחייב את הנתבע — על סמך
הפס״ד של תש״ה — בסכום של —20 ל״י,
אותו נימוק ושיקול דעת קיים ועומד לפני בי״ד זה, שסמכותו לפסוק בנידון זה היא אותה
סמכות שהיתה לבי״ד בשנת תשי״א כפי שנכתב בפסה״ד.
ז. כל
זה אמור לגבי הבעיה העקרונית של יוקר בלתי שכיח, אולם בנידון דידן נקודת היסוד של
זכות התביעה היא לא רק על סמך פסק־הדין מתשי"א, היינו על ידי ביטול ההגבלה של
שיעורי התוספת במקרה של יוקר כיום. משום שלמעשה פסק־דיו זה היה קיים במציאות אך
ימים אחדים, שהרי פסק־דין זה היה מבוסס על סמך שהנתבעים נמנעים לתת לתובע משרה כפי
החיוב משנת תש״ה, בטענה שלא נמצאה בשבילו משרה, ולכן נפסק שישלמו לו תשלום זה — עם
ההגבלות המלוות — גם מבלי שיעבוד עבודה כל שהיא. אולם מכיון שעם החלטה זו של
הרבנות, הוסכם מיד בין הצדדים שהתובע מקבל משרה ידועה תמורת משכורת בשיעור שבה״ד
קצב, נשתנה בסיס היחסים — לגבי חיוב המשכורת — בין הצדדים. במקום שהתובע מקבל תשלום
מתוך חסד או כבוד או לחץ שעכ״פ הוא זכאי להם לא בזכותו הוא אלא בתוקף פס״ד של
ביה״ד מחמת הנימוקים שהיו להם, ותשלום זה כיון שלא בא בשכר פעולה לא חלים עליו כל
דיני שכר פעולה כבל תלין וכו׳, אולם עם קבלת המשרה הרי מקבל התובע את משכורתו זו
כתמורה לעבודתו, וזכות תביעתו היא כזכות תביעת עובד ממעבידו. עם שינוי זה הרי מאבד
פסה״ד של הרבנות את ערכו הממשי, במיוחד בנוגע להגבלות הנזכרות, אחרי שהבסיס לתשלום
הוא אחר לגמרי, ולגבי חיוב שכר פעולה אין ויתור משנת תשי״א מחייב על שכר פעולה
להבא.
עם הפיכת בסיס התביעה על סמך יחסי מעביד ועובד כפי שהוסכם, מתעוררת
ג"כ שאלת ההגבלה אם נמצאת בהסכם כזה בנוגע לאי־העלאת משכורת למעלה מ־28 ל״י. מובנה של הגבלה
זו בהסכם זה יכולה להתפרש בשני אופנים: א. כמחילה או ויתור למפרע על כל שכר עודף
המגיע לעובד ; ב. כתנאי לעצם קיומו של ההסכם, היינו שעל שכר למעלה מ־28 ל״י פג תקפו של
ההסכם מעיקרא, ואין התובע זכאי יותר בתוקף ההסכם לעבודה זו.
מסתבר ששני הנימוקים כאחד אינם יכולים להתקבל. מחילה על שכר פעולה
שעדיין לא נעשית אינה מועילה, כדין מחילה על דבר שלא בא לעולם (עיין חו״מ ר״ט),
ואם כי לאחר שהגיע זמן התשלום, והעובד לא תבע, אין להוציא מידי המחזיק, אבל אם תבע
ומחה אין המחילה הקודמת בת תוקף כלל.
הנמוק של תנאי מוקדם על אי־העלאה, כבר נאמר עליו קודם מה שנאמר — בדין
של יוקר בלתי שכיח אם הוה בכלל דין אונס לא שכיח, אולם בבעיה שלפנינו כעת יש צד
אחר המהוה את עיקר הבעיה.
יש הבדל אם התביעה מתבססת על פסה״ד של הרבנות או אם היא מבוססת על
יסוד ההסכם בין שני הצדדים, ואם כי דתנאים הכלולים בשני המסמכים הם זהים בערך, בכל
זאת יש הבדל עמוק ביניהם.
בהסתמכות על החלטת הרבנות יש לתובע רק גורם חד פעמי ויחיד לזכות
תביעתו למשכורת, היינו ההחלטה עצמה ולא יותר. אולם ההסכם בין הצדדים מחייב את
תשלום המשכורת כתמורה לעבודה, היינו כל חודש עבודה בדרך כלל, היא עצמה נעשית —
לאחר חתימת ההסכם — יסוד תביעה חוקית כשלעצמה בלי להשען על התחייבות של הסכם, וכפי
שנראה להלן, גם מתוך ניתוק גמור של זיקה להתחייבות שבהסכם. בתביעה כזו שלפנינו —
להגדלת סכום התחייבות מחמת שינוי למסיבות דזמן, יש לזה חשיבות מכרעת.
בהתחייבות הבעל דין או בחיוב של בית הדין, הרי זמן מתן ההתחייבות או
החיוב הוא הקובע בדרך כלל, אבל בשכר פעולה קובע הזמן שבו נעשית הפעולה. ושכר
העבודה היא לפי ערכו בזמן שנעשית העבודה. אלא אם כן הותנה בפירוש על מחיר פחות.
אותו הדין אם נקבע המחיר על זמן השכירות והעובד ממשיך לעבוד גם לאחר זמן השכירות,
הרי שיש בזה הסכמה להמשך אותם התנאים שהוסכם קודם. אבל הפועל רשאי לתבוע בכל עת
לשנות את המחיר שהוסכם עליו קודם לפי המחיר הממשי. לפי הדין נראה שיש חיוב על
המעביד בעצמו להוסיף על השכר המותנה לפי היוקר. אולם חיוב זה אין לראותו
בדרך כלל כממשי ובר ערך לגבי תביעה בדין.
ח. יסוד הדבר שיש חיוב על המעביד להוסיף מתבאר מהברייתא בכתובות ק״ד
שגוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. לא ספקו
למזונות, אעפ״י שלא רצו ליטול מוסיפין עליהם. ענין תשלום שכר מתרומת הלשכה שהכסף
הוא כסף הקדש כרוך באיסור : שהרי כל הנהנה מהם חייב במעילה, ואף על פי כן אם השכר
שהוסכם אינו מספיק, והם בעצמם אינם תובעים הוספה על השכר, וגם אינם רוצים כלל
בהוספה זו, בכל זאת הדין מחייב לקחת עוד כסף מכסף הקדש לשם תוספות כדי סיפוק.
והנה בכתובות שם בדף ק״ו, א מובא אח״ז: ״מגיהי ספרים בירושלים היו נוטלים
שכרן מתרומת הלשכה״, וכן מנו עוד כמה וכמה עבודות שהשכר עליהן שולם מתרומת הלשכה,
והסיום הנ״ל באם לא רצו מוסיפין לא הוזכר.
וברמב״ם פ״ד מהלכות שקלים אנו רואים שחילק בסדר הלכות אלו. בה״ד כתב:
״מבקרי מומין שבירושלים ותלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכוהנים הלכות קמיצה ונשים המגדלות בניהן לפרה אדומה כולם נוטלים שכרן מתרומת הלשכה, וכמה הוא שכרן כמו שיפסקו להם בי״ד״.
ובהלכה ז׳ כתב:
״מגיהי ספרים שבירושלים ודיינים שדנים את הגזלנים בירושלים נוטלים שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלים תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם אעפ״י שלא רצו מוסיפין להם כל צרכן הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם״.
אנו רואים איפוא שהרמב״ם חילק בסידור הלכות אלו בשני מקומות נפרדים ולא כללן ביחד. הבדל נוסף — והוא גם נזכר בגמרא — שבגוזרי גזירות מפורט הסכום שמשלמים ובאחרים לא מוזכר, והרמב״ם כתב ״כמו שיפסקו להם בי״ד״, אכן הרמב״ם כלל גם מגיהי ספרים עם גוזרי גזירות.
לכאורה נראה שכונת הרמב״ם במה שחילק בסדור ההלכות הוא שבה״ד מדובר
בעבודות זמניות ועונתיות ולא שולם להם שכר קבוע, ובה״ז בעובדים קבועים ולכן היה
שכרם קצוב, אולם אין זה נראה למספיק בישובו של דבר.
אכן הנראה שבה״ד מדובר בעבודות שעל כל פנים שייכות לצרכי עבודות
המקדש, והקדש חייב בתשלום שכרן, אחרי שבי״ד קובע שיש צורך בדבר, וכשבי״ד קבעו זהו
שכרן ואין אונאה בזה, שבין בשכר פעולה ובין בהקדש אין דין אונאה. אכן בשכר דיינים
וכן מגיהי ספרים הרי אין לזה זיקה להקדש, וע״כ (עיי״ש ברש״י) משום צורך הרבים
הפקירו בי״ד תרומת הלשכה שיצא לחולין לשם כך. וב־״ד שתקנו תקנו להפקיע תשעים מנה וזה
לעולם הוי חולין, ואם יש צורך להוסיף צריך להפקיע עוד הפעם סכום נוסף מדמי הלשכה,
משא״כ מ״ש בהלכה ד', שם אין ענין להפקיע קדושת דמי הלשכה, אלא רק סכום קצוב ככל
שכירת פועל כפי שהתנו עמו. ועיין שקלים פ״ד מ״ה ומעילה י״ד. וזה שאמרו בה״ד ״לא
ספקו״׳ היינו שלא הספיק הסכום של תשעים מנה הנז' שניתן לכולם יחד כפי התקנה הקבועה
לצורך זה ולא לכל אחד, שהוא סכום מרובה ביותר לפרנסת אחד (עיין סוף פאה).
ולפי זה היה אפשר לומר ש״לא ספקו״ יתכן מפני שנוספו עליהם אחרים ויש
צורך להפקיע עוד מעות מקדושת הקדש. אכן מלשון הרמב״ם שמוסיפין כדי צרכן הם ונשיהם
ובניהם ובנותיהם, מוכח שההוספה היא גם משום שיש להם צורך בשכר גדול משקבלו קודם,
ובשביל זה חייבין בי״ד להפקיע מקדושת בדה״ב כסף נוסף כדי לספק כדי צרכן. ועיין
בחת״ס חו״מ סימן ה׳ וכ״ב דמקור הדברים הוא משום שקשה כיון שבין כך נוטלים מתרומת
הלשכה למה לא רצו שיוסיפו להם, אלא דס״ד שמה שהם זקוקים לעצמם מותר ליקח מהקדש,
אבל תוספת מחמת רבוי בני הבית, בזה ס״ד שאין להם היתר לקחת, וע״ז נפסק שגם משום
רבוי הוצאה זו צריכים להוסיף להם.
ברי בכן שכל תביעה של עובד לתוספת משכורת מחמת עליית יוקר המחיה מזמן
שהסכימו על שיעור המשכורת היא מצדקת לפי הדין, והמעביד כשהוא לעצמו צריך להעלות על
הסכום שהסכים לשלם את התוספת של יוקר המחיה. אכן אין התביעה יכולה להיות ממשית
בכדי להוציאה בדיינים, אלא אם כן התביעה תוכל להתבסס גם על זכות העבודה שיש לפועל
על עבודתו מבלי להיות תלוי בזה ברצות המעביד. כשזכות כזו אינה קיימת — הרי עצם
מציאותו במקום העבודה תלויה תמיד ברצון המעביד, והוא רשאי לפטרו או להשבית את
העבודה בכלל, וממילא יכול המעביד לקבוע את תנאי העבודה והמשכורת כרצונו, וכאילו
נתקבל לעבודה רק עתה, והשינוי ביוקר המחיה מזמן התחלת העבודה אין לו כל חשיבות
במקרה זה.
אולם בנידון דידן יש לקבוע שזכות עבודתו של התובע אינה תלויה כלל
ברצון הנתבעים, אחרי שקיים פסה״ד שיש לתובע זכות משרה באם תתפנה משרה המתאימה לו
ברגע שהנתבעים החליטו על יצירת משרה זו בשביל התובע, שוב החל לפעול אותו חלק
מפסה״ד שיש לתובע זכות למשרה כשתמצא. המשרה נמצאה, או הומצאה — והשיקולים שהיו בזה
להנהלה כשהחליטו על כך הם דברים הנוגעים רק להנהלה עצמה ולא לבית הדין. ברי לדעתם
שהמוסד מפיק תועלת ממשרה זו, וגם אם יש עוד אחד שממלא תפקיד זה, אין זה גורע מערכו
של עבודתו לצורך המוסד ונדיביו. ובאחרונים יש דיון בכלל על ההיתר שנהגו שלכמה
נדיבים כאחד שנדבו נדבתם ע״מ שיאמרו קדיש לזכרון נשמתם יוצאים יד״ח בקדיש אחד,
וברי עכ״פ שכל שמרבים באנשים השומרים על זכויות הנדיבים עדיף טפי. ועכ״פ אין לבית
הדין להכנס לשיקולים של ההנהלה כשהחליטו על משרה כזאת. ומתוך כך נוצר כאן מצב של
עדיפות לתובע, שיש לו זכות מכח פס״ד על משרה כזו ודינו כדין אריסי בית אבות שאינו
ניתן לסילוק מעבודתו כשאר עובדים.
ומכיון שנתברר שאם זכות העבודה של הפועל במקום אינה תלויה ברצון
המעביד, הרי תביעתו של העובד לתוספת יוקר המחיה, למרות שהוסכם בשעת השכירות על
סכום קצוב — היא מוצדקת לפי הדין. לכן בנידון שלפנינו יש לקבל את תביעת התובע
לתוספת יוקר, והנתבע אינו יכול כיום לטעון שעבודה זו נעשית מיותרת עתה. ואינו יכול
להשתמש גם הוא בטענת אונס מחמת גובה הסכום העודף של הסכום שהוקצב, מכיון שלגבי
הנתבע אין בהעלאת הסכום מחמת יוקר המחיה משום אונס שאינו יכול לעמוד בו ולא עלתה
על דעתו קודם, כמו שנתבאר לעיל.
נוסף לכך הרי בהצהרת התובע עם קבלת המשרה לא הוזכרה כלל הגבלה זו,
ולהנ״ל עם קבלת המשרה נוצר מצב חדש שאינו צמוד להחלטת הרה״ר, וממילא לא קיים כלל
ויתור על תוספת גדולה מ־28 ל״י.
אלא דאפשר לומר שאם כי תנאי המשכורת לפי החוזים הנהוגים אינה יכולה
להקבע ולקבל תוקף של מנהג מחייב, אבל מכל מקום יש להסיק מזה על כל פנים לגבי קביעת
הערך הממשי של שכר העובד. ואם פועל נשכר לעבודה סתם בלא קיצוב שכר, הרי כשתובע
בסוף עבודתו את שכרו יש לפי הדין ליתן לו שכר פועלים כפי שרגיל בשוק, ובזה קביעת
השכר של האיגוד המקצועי קובע, וא״כ נפ״מ בזה גם לנידון דידן וי׳׳ל.
ט. לאור הנ״ל הרי יש מקום לחייב את הנתבעים בתוספת בשיעור המלא של
עליית יוקר המחיה שהיא כאמור למעלה מחמש מאות אחוז. אולם מאחר שיסוד החיוב נסמך על
זכות העבודה שהנתבע קבל בפסה״ד משנת תשי״א, ומאחר שפסק הדין זה מבוסס לפי האמור
בפסה״ד שם לא לפי דין תורה אלא מחמת חיוב לפנים משורת הדין זכאי התובע לקבל משרה
במוסד, לכן אין זה מן הדין לחייב את הנתבע בתוספת יוקר גדולה יותר מהנהוג במוסד
כלפי שאר העובדים.
לפי מה שנתברר מתוך עדות מנהל החשבונות של המוסד, העובדים מחולקים
בדרגות שונות לגבי קבלת תוספת יוקר, וההפרשים שבין דרגא לדרגא מגיעים אפילו ליותר
ממאה אחוז. אפשר להבין הפרש גדול כזה בכך שהמוסד מבחין בין עובדים שעבודתם האישית
היא הכרחית יותר למוסד ובין העובדים שנקל למצא אחר שימלא מקומם ונוח לפטרם.
ביה״ד מוצא בזה לחובתו להביע באופן כללי את מורת רוחו הרבה כלפי תופעה
שמעביד ינצל את פחדו של העובד מפני פיטורים, כדי לסחוט ממנו הסכמה — במפורש או
בשתיקה — לעבוד בתנאי שכר ירוד ומהראוי לפי עליית יוקר החיים.
כל שכן אין הדבר נסבל מצד מוסד של חסד, כיון שהמוסד קיים לשם תכלית של
חסד, ולשם מטרות חסד שולחים הנדיבים את נדבותיהם, אין להעלות על הדעת שדוקא שכרו
של העובד במוסד יקופח באופן שלא יספיק להביא טרף לבני ביתו, מכיון ששכרו שנקצב
מזמן אינו מדביק את עליית מחירי המחיה, חוץ מאשר אם העלאה כזאת עלולה לסכן את מצבו
הכספי של המוסד, וכל עבודתו של השכיר נעשית עקב זה ללא כדאית. ברור שעל מקרה כגון
דא נפסק בדין שיש חיוב על בעה״ב כלפי פועליו משום ארחות צדיקים תשמור ודינא הוא.
עיין סוף האומנים, ועיין חו״מ י״ב.
במקרה המסוים שלפנינו, הרי הנתבעים כב״כ מוסד ליתומים כפופים ישירות
להוראות ביה״ד בירושלים, שהא לפי הדין אביהם של יתומים, ודעתו של ביה״ד בירושלים
על מה שרצוי ומתאים למוסד מחייבת את המוסד, וכבר הוזכר בזה בקצרה וברמז בפסה״ד
משנת תשי״א. אין ביה״ד חושד ח״ו בהנהלת המוסד, שידועים לת״ח גדולים ועסקנים
מסורים, שכונתם היא לשם התנצחות בעלמא עם התובע, אלא ברור שרצונם בחוות דעה ברורה
מביה״ד על חובתם, לאור הפקפוקים שיש להם בתום לב, בפירוש ההסכם עם התובע.
לאור הנ״ל ולאחר שנאמר לעיל מה שנאמר לגבי משמעות ההסכם בין הצדדים,
ועל זכויות התובע על מקום עבודתו, יש לקבל את טענת התובע ולחייב את הנתבעים בתוספת
יוקר.
אכן לגבי שיעור תוספת יוקר, הרי לאור ההבדלים הקיימים במוסד ביחס
לשיעור תוספת היוקר והואיל והתובע אינו ניתן להחלף באחר כאמור, לכן יש לקבוע את
סכום תוספת היוקר של התובע לשיעור המינימלי בקבוצה ראשונה, היינו לתוספת בשיעור
של 375% (שלש
מאות שבעים וחמשה אחוז).
אי לזאת פוסק ביה״ד שיש להעמיד כעת את משכורת התובע בסך של —.75 ל׳׳י לחדש החל מיום
התביעה.
כל צד ישא בהוצאתיו.
