אם יש חיוב להשיב אבידה בהקדם

משפטיך ליעקב, כרך שביעי סימן כח עמוד תלח

ראשי פרקים 

א.     במצות עשה של השב תשיבם

ב.     תחילת המצוה - בראיה או בהגבהה

ג.      שיהוי מצוה לא משהינן

שאלה

נשאלתי באחד שמצא חפץ ועליו שם וכתובת, וכעת אין לו זמן פנוי כ"כ להשיב את האבידה לבעליה ולעסוק בכך, ורוצה להשיב רק אחרי כמה ימים. כמו כן, אם לדעתו הבעלים לא צריכים כעת את החפץ, האם יכול לעכב את השבת האבידה בכמה ימים לכשיתפנה. (ומיירי באופן שאין אפשרות להודיע בטלפון, עיין מש"כ בח"ו כח/א).

תשובה

א.     במצות עשה של השב תשיבם

והשאלה אם החיוב למהר ולהשיב את האבידה הינה חלק ממצות השבת אבידה ומהשב תשיבם, או מדין זריזין מקדימין למצוות. ונפק"מ אם עובר על השב תשיבם. וגם נפק"מ, אם ימהר להשיב ויפסיד שכר בטלה דמוכח, דמצד השב תשיבם יכול לקחת שכרו כפועל בטל, וכדאיתא בגמ' ב"מ ל,ב ובשו"ע חו"מ רסה,א, אבל אם לא מקיים בזה מצות השב תשיבם אלא רק מדין זריזין מקדימין, לכאורה לא יוכל ליטול שכרו כפועל בטל.

גם י"ל שיש חיוב למהר ולהשיב ממצות ואהבת לרעך כמוך, בהיות המאבד דואג על ממונו, ויש לו עוגמת נפש על אבידת ממונו, ויתכן ויוציא הוצאות בגין העיכוב. ונפק"מ אם מדין זריזין מקדימין או ואהבת לרעך כמוך, בחפץ שכעת אין לבעלים שימוש ואינם דואגים כעת על ממונם זה, דמדין זריזין יש חיוב להחזיר, ומדין ואהבת לרעך כמוך לא יהיה חיוב להחזיר.

והנה בגמ' ב"מ ל,א איתא דכהן והאבידה בבית הקברות, אין הכהן מחויב להשיב, דהשבת אבידה עשה - השב תשיבם, וטומאת כהן - לא תעשה ועשה, וקדשתו, ולנפש לא יטמא בעמיו, ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. וברש"י שם הקשה, הרי בהשבת אבידה יש גם לא תעשה, ותירץ, דאין ל"ת דוחה ל"ת, ורק עשה דוחה ל"ת, ובקדושת כהן הוי ל"ת ועשה. ובנימוק"י (ב"מ טז,א מעמוה"ר) הקשה, מדוע עובר הכהן על עשה דהשב תשיבם, דכל שלא נטלה, כמו האבידה שהיא בבית הקברות, לא עבר אעשה כלל אלא  על הלאו של לא תוכל להתעלם, כדאמרינן לעיל המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, דעשה דהשב תשיבם אינו אלא על מי שנטלה על דעת להחזירה, ולאחר שהתיאשו התכוין לגזלה, כדאיתא בב"מ כו,ב, אבל מי שלא נטלה אינו עובר על עשה דהשב תשיבם אלא על לא תוכל להתעלם. והביא הנימוק"י את תרוץ הר"ן, וז"ל:

"דכל הרואה אבדה והולך לו עובר בעשה ולא תעשה. וכי אמרינן לעיל בהמתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד, התם היינו טעמא לפי שהמתין לה ולא הניחה באבדתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה, דודאי הרואה אבדה ולא נטלה מיד, כיון ששמר אותה לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והלך לו. וכשנתיאשו הבעלים ממנה, מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זו ולא מחמתו של מוצא זה, והרי הוא לענין זה כאילו נטלה להחזירה ואמרו בעלים אי אפשי בה שאע"פ שלא נתקיים עשה, שבה מ"מ לא נתבטל. ונטלה ע"מ לגוזלה דעבר משום השב תשיבם, טעמא נמי כדאמרן שהניחה באבדתה, ולא עוד אלא שהפקיעה מבעליה לגמרי. נמצאת אתה למד שכל הרואה אבדה ולא החזירה והלך לו, עבר על עשה ולא תעשה. כך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק יא מהלכות גזלה ואבדה, שכן כתב, הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עבר בלא תעשה שנאמר וכו' ובטל מצות עשה".

מדברי הר"ן מבואר דאם לא התעלם מהאבידה אלא שמרה באופן שעוד יכול להחזירה, אינו עובר על השב תשיבם: "דודאי הרואה אבדה ולא נטלה מיד, כיון ששמר אותה, לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והלך לו". (ואף שאין לו דין שומר אבידה קודם שהגביה, רק שמר והמתין, אף ללא דיני שמירה של אבידה). ואף שאח"כ התיאשו הבעלים, ביטול העשה אינו מחמתו אלא מחמת הבעלים, ולכן אינו עובר אף שלא קיים העשה. דכל מה שעובר על השב תשיבם הוא כשהניחה באבידה, או שהפקיע הבעלים לגמרי, כמו בנטלה ע"מ לגזלה, אבל כשעומד ושומר, לא עובר על השב תשיבם. ומה שעובר על לא תוכל להתעלם, הוא רק באופן שהמתין עד שיתיאשו, אבל אם שמר כל העת, ולבסוף הרים האבידה בטרם התיאשו, אינו עובר על לא תוכל להתעלם. והביא שכן דעת הרמב"ם בגו"א יא,א: "השב אבידה לישראל מצות עשה, שנ' (דברים כב,א) השב תשיבם לאחיך, והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה, שנ' (דברים כב,א) לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם, ובטל מצות עשה, ואם השיבה קיים מצות עשה". ולכן הכהן שאינו עומד ומשמר האבידה, עובר בעשה דהשב תשיבם ובל"ת דלא תוכל להתעלם. ומבואר שאף ביטול עשה הוא רק בהתעלמות. ולפ"ז כאשר עדיין בשמירתו ואחריותו, אינו עובר בהשב תשיבם ובלא תוכל להתעלם. ולפ"ז לכאורה גם אין ענין להזדרז בקיום מצות ההשבה מדין זריזין מקדימין, דגם עצם השמירה היא קיום מצוה, אף שאינו בקיום תכלית המצוה וכדלהלן.

והנימוק"י שם כתב דתרוץ הרמב"ן רחוק בעיניו, אף שגדולי המפרשים סמכו עליו. והרמב"ן ב"מ ל,א כתב בתרוץ ראשון לישב האופן שיש בהשבת אבידה ל"ת ועשה בכהן הרואה אבידה בבית הקברות, בהיכי תימצי שהגביהה ע"מ להחזירה ולפני יאוש נמלך שלא להחזיר, שעובר בלאו ועשה הואיל ולפני יאוש מעלים עיניו ממנה ואינו מחזיר, והגמ' הקשתה לצריכותא של הפסוק, דאילימא לכהן והיא בבית הקברות, לא מיבעיא לא נטלה כלל דפשיטא שאינו מחזיר, אלא אפילו הגביהה קודם לכן ולא החזיר ועכשיו היא בבית הקברות, נמי פשיטא שלא יחזיר אף על פי שנתחייב בהשב תשיבם, כיון שכבר נטלה ע"מ להחזיר. ולפ"ז ההיכי תימצי שכהן מצא מציאה והגביה ע"מ להחזירה, וכעת נמצאת האבידה בבית הקברות, דהוי כנמלך שלא להחזיר, ועובר על ל"ת ועשה, רק כיון שיש עשה ול"ת בקדושת כהן, אינו עובר. ותירוץ זה הביא הרשב"א ב"מ ל,א בשם הרמב"ן. ובתרוץ נוסף כתב הרמב"ן, דאף אם אינו עובר על עשה באי ההשבה, בהשבה מקיים עשה, והו"א דידחה העשה שיכול לקיים בהשבת אבידה את הל"ת דטומאת כהן, אי לאו עשה דקדשתו, וז"ל:

"דהכי קאמרינן דאע"ג דלא עובר משום השב תשיבם עד שתבא לידו. מיהו כיון שאם החזירה קיים מצות עשה של השב תשיבם חשיב ליה עשה, שאם בטל עשה שבטומאת כהן הרי קיים עשה של השבת אבידה, הילכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ול"ת הוא, הוה אמינא ידחה דהשבת אבידה עשה הוא".

והנימוק"י כתב דתרוץ הרמב"ן רחוק בעיניו, אף שגדולי האחרונים סמכו עליו. ומ"מ מדברי הרמב"ן אין ראיה לנדו"ד אם מבטל עשה כששומר ואינו משיב, אך מתרוץ הר"ן מוכח דכל ששומר על האבידה, אינו עובר על השב תשיבם, ואף על לא תוכל להתעלם לא עובר כשאינו ממתין עד שיתיאשו הבעלים ויזכה בה, דכאן לא שייך שיזכה אף בהתיאשו הבעלים, דהוי יאוש שלא מדעת, וקיי"ל דלא הוי יאוש.

ומחלוקת הרמב"ן והר"ן היא אם השב תשיבם חל מיד כשרואה ולא לוקח, וזו דעת הר"ן. ודעת הרמב"ן דדוקא לאחר שבאה האבידה לידו חל עליו חיוב של השב תשיבם. והגרב"ב בברכרת שמואל ב"מ כה,ו כתב בסברת הרמב"ן, דשם אבידה חל על החפץ רק לאחר שבאה לידו לענין חיוב המצוה להשיב; "דהוי כמו על תנאי, דכך חייבה התורה דוקא כשלקחה מחויב הוא בדיני ממונות להשיבה לבעלים, וקודם שבאה לידו ליכא עוד אבידה לענין השבה, ואינה חלה עליה מצות השבה". ומה שעובר בהשב תשיבם לרמב"ן בנטלה ע"מ לגזלה, הרי מיד שנטלה יש עליו חיוב חיובי של השב תשיבם ולא קיומי, דהאבידה נכנסה לרשותו לענין דיני ממון שישיבנה לבעלים, דהגזילה עושה חלות חיוב השבה, וע"כ עובר על השב תשיבם. ודעת הר"ן שלא יכול לחול חיוב השבה מכח מעשה הגזילה, אא"כ נאמר שחל חיוב השבה עוד קודם שנטלה. וביתר ביאור כתב הגרב"ב, וז"ל:

"מה דאמרינן נטלה ע"מ לגוזלה עובר עליה, דשמעינן מזה דלא רק שעובר על מצות השב תשיבם כמו שכת' למעלה, דאפי' אם מניחה לארץ הוי עובר בידיים. אבל הכא שמעינן דנעשה עליה עובר ועושה איסור, דנעשה עליה גזלן, וזהו איסור השבה, דגזילה באבידה הוי איסור, וע"כ צריך תקוני לאוי דאבידה ... ונמצא דעברתו הוא לא רק שאינו עושה השבה, אלא שעשה גזילה ואיסור בה. וזה מבואר בדברי הראב"ד דצריך לתקוני לאוי, דהיינו לשלם תשלומים של השבה".

ומה שמוכח לכאורה מדברי הנימוק"י דכל עוד יכול להחזיר לא עובר על השב תשיבם, ולכן בהמתין לה עד שיתיאשו הבעלים, אינו עובר אלא על לא תוכל להתעלם, כדמוכח בגמ' ב"מ כו,ב. ולכאורה צ"ב מדוע על לא תוכל להתעלם עובר בהמתין, ועל השב תשיבם אינו עובר. וראיתי לגרא"ז באבן האזל גזילה ואבידה יא,א, שכתב וז"ל:

"וצריך לומר דכיון דבאותה שעה העלים עצמו מהשבתה, עובר אפי' אם אח"כ חזר בו והשיב, אבל השב תשיבם, כל זמן שלא ביטל ואפשר עוד לקיימו לא עבר, ולא דמי למילה דעובר בכל יום, ומשמע דהוא הדין בכל רגע, היינו משום דהוא צריך להיות מהול, וכל זמן שמשהה עצמו והוא ערל עובר על המצוה. אבל הכא המצוה הוא להשיב את האבידה, אבל המשכת הזמן אין בזה עבירה על המצוה, אלא דאם מתעלם בכוונה עובר על לא תוכל להתעלם".

מדברי הגרא"ז מבואר דמצות העשה של השב תשיבם ואיסור הלאו של לא תוכל להתעלם שונים במהותם, דמצות העשה הוא להשיב את האבידה הוא בתכליתה, ואינה מוגבלת בזמן, ואילו איסור התעלמות הוא בעצם ההתעלמות, ולכן כשמתעלם ולא משיב מיד עובר, משא"כ על עשה דהשב תשיבם אינו עובר כל עוד שיש אפשרות לקיים תכלית המצוה והיא ההשבה. ומבואר מדבריו גם שאין איסור של השב תשיבם בהתמשכות הזמן, ובנדו"ד כיון שהוא שומר על האבידה ולא התעלם, לא עבר על הל"ת דלא תוכל להתעלם, ואין עליו מדיני עצם המצוה חיוב למהר. והחיוב הוא רק מדין זריזות במצוות, וכן ממצות ואהבת לרעך כמוך וכדלהלן.

ולכאורה יש להקשות קצת מדברי הרמב"ן, הובאו דבריו בריטב"א קדושין לד,א, בענין חיוב נשים במצות אבידה ומעקה ושלוח הקן, דהזמן לא גרמן, תיפוק ליה דחייבות מצד הלאו. דהרמב"ן תירץ, וז"ל:

"דבהני אע"ג דאית בהו לא תעשה, אין העיקר אלא בעשה שבהם, ולא אתא לא תעשה אלא לקיומיה לעשה, דבמעקה כתיב ועשית מעקה לגגך, ובו הרצון והכוונה, ואח"כ כתיב ולא תשים דמים בביתך, כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו. וכן באבידה העיקר השב תשיבם, והזהיר שלא יתעלם מלקיים מצוה זו. וכן בשלוח הקן לא תקח האם לעצמך רק שלח תשלח. וכיון דעשה הוא עיקר, אילו היו נשים פטורות מן העשה, היו פטורות מלאו שבו, שאין הלאו אלא קיום עשה שבו, וגם זה נכון".

ולפי מש"כ הגרא"ז הרי שחלוקים הלאו והעשה. אולם אין זו קושיא, דהרי מהגמ' ב"מ כו,ב מוכח שחלוקים הם, אלא אף לרמב"ן שהעשה הוא המטרה והלאו לקיומיה, כל אחד כדינו, רק תלויים האחד בשני, כשאין עשה, גם אין ל"ת בעצם, דהיינו דבר שאין בו תכלית של העשה, גם אין בו איסור של לאו, אבל דבר שחייב להשיב, אף שע"פ דיני המצוה אינו חייב, מ"מ יש על החפץ דיני אבידה, ועובר על לא תוכל להתעלם, אף שעל העשה כעת עדיין לא עובר.

ודברי הגרא"ז מבוארים לכאורה בדברי הגר"ח (בסטנסיל סי' רסז). הגר"ח חקר אם עובר על לא תוכל להתעלם במה שאינו משיב או במה שהוא מתעלם, והיינו שאם עוד יכול להשיב והתעלם, כמו בהמתין והתעלם, עובר בלאו. והביא ראיה מהר"ן הנ"ל דעל השב תשיבם אינו עובר, אף שעל לא תוכל להתעלם עובר: "ומזה משמע דהלאו דלא תוכל להתעלם הוי איסור בפני עצמו, על החפצא דהעלמה. ולפ"ז הוא עובר בכל רגע ורגע, אלא היכא דמשיב את האבידה דמנתק את הלאו. אבל היכא שאינו מקיים העשה כשהבעלים הפקיעו (ע"י יאוש), משום הכי עובר על הלאו". ומ"מ בנדו"ד אף על הלאו אינו עובר וכנ"ל, כיון שלא התעלם, ועל עשה דהשב תשיבם אינו עובר, שאינו מוגבל בהמשכת הזמן, וכל שישיב בסופו ועודו משמרה, אינו עובר אעשה.

והגר"ש רוזובסקי זצ"ל (שעורי ב"מ סי' מג) כתב דזהו חידוש גדול לומר דכל היכא שלא רצה רגע אחד להשיב ולבסוף השיב, דעובר בלאו דהעלמה על הזמן שלא רצה להשיב. וכתב לבאר, דאף דאינו מחויב מצד השב תשיבם להשיב מיד, וכל זמן שרואהו, אפי' אין בדעתו להשיב מיד, אינו עובר על השב תשיבם, דאינו מחויב להשיב לבעלים מיד ברגע הראשון. לכן גם אם לבסוף התיאשו הבעלים, לא עבר על השב תשיבם. אבל על לאו דהעלמה, אם רגע אחד חשב לא להשיב, יש לאו של לא תוכל להתעלם, אך העבירה על הלאו מותנית בכך שלבסוף לא ישיב, דגדר הלאו הוא אל תתעלם אלא השב תשיבם. ולכן דוקא אם לבסוף לא השיב, עבר על הלאו מרגע שהתעלם. דלא תוכל להתעלם, אף שמחויב מיד ברגע הראשון להשיב לבעלים, מ"מ דוקא אם מה שהתעלם בתחילה, לא הושבה האבידה לבסוף, בזה הוא דעובר על לאו דהעלמה. ונפק"מ, דלגר"ש אף אם התעלם רגע אחד, אם לבסוף השיב, לא עבר על הלאו, בהיותו מותנה באי השבה, משא"כ לגרא"ז מיד שהתעלם עבר על לא תוכל להתעלם.

ב.     תחילת המצוה - בראיה או בהגבהה

ובהמשך הקשה הנימוק"י דלא שייך בכה"ג עשה ידחה ל"ת, דהרי בשעה שיעקור את הלאו של טומאת כהן ויכנס לבית הקברות, עדיין לא יקיים מצות עשה של השב תשיבם, דרק כשיגביה יקיים, וא"כ לא דמי למילה בצרעת וסדין בציצית, דבשעה שעוקר הלאו מקיים העשה. והביא מתרצים, דאה"נ, רק לרווחא דמילתא הקשו כן. והביא הנימוק"י את תרוץ הר"ן, דגוף המצוה מתחיל משעת הראיה, ומיד שמתעסק בהליכה להגבהת האבידה, מקיים את מצות השב תשיבם אף בטרם הגביה, דאין זה מכשירי מצוה אלא גוף המצוה, דהמצוה מתחילה מ"לא תראה" – מהראיה ומההתעסקות מהראיה להשבתה. אך הביא דעה החולקת, וז"ל:

"דיכולים לומר דלא דמיא למילה, דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי המצוה, כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו, וכן בתקיעת שופר אם לא השלים התקיעות. אבל גבי השבת אבדה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים, שזהו עיקר גוף כוונת המצוה, והשאר הוי כעין מכשירי מצוה, דודאי אף על פי שצריך להשבת אבדה הנטילה וההבאה קודם לכן, עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו, ודמי למכשירי שאר מצות, שאע"פ שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל, מ"מ העיקר הוא הנטילה. ואף על פי שבתחלה מתעסק הוא לקיום המצוה, גבי השבה נמי מתחלה אינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתו".

לפ"ז לכאורה גוף הקיום של מצות השבת אבידה היא ההשבה אל ביתו, והיותו שומר אינו אלא מכשירי מצוה. ולפ"ז אף שאינו מבטל עשה דהשב תשיבם כל עוד הוא שומר על האבידה, כיון שעיקר המצוה היא השבה אל ביתו, כל עוד לא השיב האבידה לביתו לא קיים המצוה, דהשמירה היא רק מכשירי מצוה כמו אסיפת הלולב מהדקל.

והנה מש"כ הר"ן דחיוב ההשבה הוא משעת הראיה, וכמש"כ דהכי מוכח קרא ב"לא תראה", לכאורה לא משמע כן מדברי המאירי ב"מ כו,ב בענין חיובו של המוצא שהמתין עד שיתיאשו, שאינו עובר על השב תשיבם. המאירי שם כתב דאם המתין עד שיתיאשו, והוא שיעור משמוש בכיס, ונטלה לאחר יאוש; "אין כאן בל תגזול שהרי יש כאן יאוש בשעת נטילה, ולא השב תשיבם שהרי קנאה, אלא עבר על לא תוכל להתעלם, שהרי התעלם שלא להגביהה בשעת חיוב החזרה". ואם היה ס"ל כר"ן, הו"ל לומר שאינו עובר על השב תשיבם מפני שהוא שומר על האבידה ומקיים בזה מצוה, ומה שאח"כ התיאשו, הרי זה כמחזיר והבעלים מסרבים לקחת וכנ"ל, ומדכתב המאירי שאינו עובר על השב תשיבם כיון שקנאה, מוכח דמצות ההשבה חלה לא משעת ראיה אלא משעת הגבהה, ולא נתחייב כיון שקנאה.

וכן נראה מדעת הרא"ש בתוספותיו (ב"מ כו,ב), דמה שעובר רק על לא תוכל להתעלם ואינו עובר על השב תשיבם: "השב תשיבם אינו עובר, דאומצאתה קאי, ואמרינן ומצאתה, דאתאי לידיה משמע. אבל לא תוכל להתעלם, מעיקרא קודם לקיחה משמע". הרי דמצות השב תשיבם היא משעת המציאה ולא משעת הראיה, וא"כ גם אם שומר לפני ההגבהה, לא מקיים מצות השב תשיבם. אבל לכאורה גם לשיטתם אחרי שהגביה המציאה, כשיושב ושומר, מקיים מצוה של השב תשיבם.

גם מדברי הריטב"א ב"מ ל,א מוכח שאינו עובר על השב תשיבם אלא משעת מציאה ולא משעת ראיה. הריטב"א מתיחס לקושית הראשונים, שהקשה גם רש"י, דבאבידה, ובכללה התעלמות כהן בבית הקברות, יש עשה ול"ת, ותירץ דבהשבת אבידה לא משכחת עשה ול"ת ביחד: "שאם לא נטלה, לא תוכל להתעלם איכא, השב תשיבם ליכא. ואם נטלה, השב תשיבם איכא, לא תוכל להתעלם ליכא, לא משכחת להו כחד אלא כשנטלה על מנת לגוזלה". ומבואר דבשעת ראיה לא נתחייב בהשב תשיבם, ורק בהתעלמות עובר על לא תוכל להתעלם.

וכן נראה מדברי הראב"ד, הובאו דבריו בשטמ"ק ב"מ כו,ב לענין חיוב השב תשיבם: "שאין לשון השבה אלא בדבר שהוא שלו ונדחה ממנו שיחזירנו לו, כי לשון השבה לבעליו משמע, כדכתיב כסף ישיב לבעליו, וזה הואיל וכבר נתיאש בשעת שנטלה לא נתחייב בהשב תשיבם, אלא משום דכתיב לא תוכל להתעלם בלבד שכבר העלים ממנה עיניו". ומבואר דכל חיוב השב תשיבם הוא בנטלה ונדחה ממנו שחייב להחזיר ולא משעת ראיה. ומ"מ כשנטלה ונדחה ממנו להחזירה, חייב בשמירתם ומקיים בזה מצות השב תשיבם.

ועיין בריטב"א ב"מ כו,ב דמשמע מדבריו דכל שעה ושעה שאינו משיב, עובר על השב תשיבם. הריטב"א קאי על דברי הגמ' בנטלה לפני יאוש והמתין עד לאחר יאוש ואינו מחזירה, דאף שבאיסורא אתי לידיה, אינו עובר אלא על השב תשיבם. והקשה הריטב"א, מדוע לא כתבה הגמ' שאינו עובר אלא על השב תשיבם, ונקטה שעובר על השב תשיבם, והיינו שלא נקטה במיעוט שרק על השב תשיבם אלא בדרך החיוב, שעובר על השב תשיבם, והרי  בסיפא כתבה הגמ' שאינו עובר אלא על לא תוכל להתעלם, והוא בדרך מיעוט שאר איסורים. ותירץ הריטב"א: "משום דלקמן כיון שראה אותה העלים את עיניו והלך לו, ולא עבר אלא פעם אחת על לא תוכל להתעלם, אבל הכא כיון שבאת לידו, עובר כל שעה ושעה בהשב תשיבם, כנ"ל". מבואר דקיום העשה של השב תשיבם הוא קיום תמידי עד אשר מקיים המצוה, וכל רגע ורגע יש עליו חיוב, וכשעובר על השב תשיבם, אינו עובר רק בפעם אחת אלא כל רגע ורגע. ומוכח גם דקודם שנטלה ע"מ לגזלה, קיים מצוה של השב תשיבם, דבעצם השמירה הוא קיום המצוה של השב תשיבם.

ומדברי המחבר בשו"ע חו"מ ריש הל' אבידה (רנט,א), מבואר לכאורה כדברי הר"ן שמצות השב תשיבם מתחילה משעת הראיה, דכך כתב: "הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם". ומבואר שהחיוב הוא בשעת ראיה. ומקור דברי המחבר, מלשון הטור, שגם מדבריו משמע כן. והסמ"ע רנט,א כתב דמש"כ הרואה, הוא לאו בדוקא, דהרי דעת הטור והמחבר דאם המתין ולא נטלה עד אחר יאוש ונטלה לעצמו, דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, ולמש"כ היה לו לעבור גם על השב תשיבם. אלא מש"כ הטור והמחבר הכונה להרואה והגביה ובאה לידו קאמר, דעובר נמי משום השב תשיבם כו', ולישנא דקרא נקט. דתחילת הפרשה מ"לא תראה", וענינה בהשב תשיבם, וסיומה ב"לא תוכל להתעלם", דאיסור התעלמות הוא משעת ראיה, דלאו דהעלמה עובר משום שרואה ומעלים עינו מהשיב, אבל על השב תשיבם אינו עובר עד דאתא לידו. אמנם בט"ז שם העיר על הסמ"ע, דאישטמיטיה דברי הר"ן (הנ"ל), ושכן דעת הרמב"ם, שעובר על השב תשיבם בשעת ראיה.

וכן דעת הב"ח בדעת הטור, דחייב אפי' כשרואה מרחוק, שאפי' רואה את האבידה בשדה, חייב ליטפל ולהביאה לעיר, ואף ברואה מרחוק חייב ליטפל אחריה, ובב"מ לג,א נתנו שיעור ריס אמה, ראיה שיש בה פגיעה, ויליף לה (שמות כג,ד) מכי תפגע, דכתיב לגבי אבידה, ומכי תראה דלגבי פריקה. ולפיכך כתב הטור והמחבר הרואה סתם, דאפי' רואה מרחוק חייב להשיב. ומבואר דלא כסמ"ע.

ובדעת הרמב"ם, אף שפשטות לשונו נראה שעובר בשעת ראיה, ביד המלך (גזילה ואבידה יא,א) כתב דהא דכתב הרמב"ם דהרואה ולא השיב דביטל עשה, אין כוונתו דעבר על השב תשיבם, רק כוונתו שהוא בטל מלקיימו, אבל מ"מ לא עבר על העשה, דכל זמן שלא בא לידו אינו חל עליו חיוב העשה כלל. (וכיוצא בזה ראיתי בגר"ח בסטנסיל סי' רסח, דקודם שהגביה יש חיוב אקרקפתא דגברא כמו מצות הנחת תפילין, אבל כשבאת לידו יש עליו חיוב ממון להשיבו, ובזה לא מהני יאוש, כיון שהתחייב בהשבה מדין דררא דממונא, אבל בחיוב עשה בלי חיוב ממון, מהני יאוש, עיי"ש). אמנם העיר ביד המלך דלשון הרמב"ם אינו נח בכוונה זו, דשם בה"ב כתב הרמב"ם גם כלשון זו, דאם לקח ולא השיבה בטל מצות עשה, ושם ודאי הכוונה שעבר על העשה ממש, דהא כבר לקח האבדה לידו וחל עליו חיוב השבה, ואם לא השיב ביטל בידים מצות עשה של השב תשיבם, והקשה על לשון הרמב"ם בלשון השוה שנקט בשתי ההלכות, אף שהדין לכאורה שונה. וכתב דאין לומר דבראיה עצמה עובר על עשה, דבה"ז כתב הרמב"ם, דאם המתין ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו, ואח"כ נטל הדינר מעל הארץ, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. והאיך נוכל לומר דכוונתו כאן דאם הניחה ולא נטלה דבטל העשה, היינו דעבר על העשה דהשב תשיבם, והלא לא עדיף כחו בהא דהמתין לה ולא נטלה ולאחר יאוש נטלה ולא החזירה, מאלו הניחה ולא נטלה כלל, ואיך נאמר דבהמתין לה ולא נטלה עד אחר יאוש ואז נטלה לו לעצמו אינו עובר אלא בלאו דלא תוכל להתעלם לבד אבל לא בעשה, ובהניחה ולא נטלה כלל יהיה עובר בלאו ועשה, ונשאר בצ"ע. ועיין עוד ביד המלך (גזילה ואבידה יא,יח) לענין כהן הרואה בבית הקברות, דאסור לו לקיים העשה, מחמת עשה ול"ת בטומאת כהן, והרי בשעה שהולך לא מקיים העשה, ולזה הוכיח שאף בשעה שהולך מקיים העשה.

ועיין בנצי"ב בהעמק דבר (דברים כב,ג), דמצאתה משמעו דאתא לידך, ומאידך - רישא דפרשה היא "לא תראה", דתלה הכתוב בראיה, אלא שהזהירה התורה שאם תראה אזי ומצאתה, תקח לידך, ונכלל בזה שאם תקח לידך, והשבתו לו. ומבואר שעצם החיוב של השב תשיבם הוא בנטילה לידו, אבל יש חיוב נוסף של "ומצאתה", שכשאתה רואה תקח לידך, עיי"ש.

ומ"מ לנדו"ד לאמור לעיל לא מצאנו חיוב שחייב למהר ולהשיב, וכשכבר נטלה והוא שומר עליה, לא עובר על איסור או מבטל עשה, ומוכח מהנ"ל לכאורה שאינו עובר ואינו מבטל עשה, כיון שנטלה להשיבה ובדעתו להשיבה, והרי הוא שומר עליה. אמנם אם החפץ עצמו בהעדרותו יהיה לבעלים הפסד, כמו חפץ שצריך למלאכתו ויש חשש שאם לא יחזיר מיד יקנה אחר, הרי שיש חיוב להחזיר מדין מניעת הפסד מחברו, וכדאיתא בב"מ לא,ב: ראה מים ששוטפין ובאין, הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא (דברים כב), לכל אבידת אחיך, לרבות אבידת קרקע". והיינו שמחויב להציל חבירו מהפסד, והוא בכלל הריבוי של "לכל אבידת אחיך". אבל באין הפסד לבעלים בשיהוי, אינו מחיוב להשיב במהירות מדין המצוה של השבת אבידה. ונפק"מ שאם החליט להזדרז ולהשיב, והיה בטל ממלאכתו, אינו יכול ליטול שכר כפועל בטל בגין זריזותו.

ג.       שיהוי מצוה לא משהינן

ואף דענין של זריזים מקדימים למצוה מצאנו במצוה שהיא תלויה בזמן, שיש להקדים זמנה, וכמו שמצאנו לענין מילה (פסחים ד,א) דכל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר וישכם אברהם בבקר, וכמש"פ הרמב"ם בהל' מילה א,ח דמצוה להקדים לתחילת היום, דזריזין מקדימין למצוות. דהנה ביבמות לט,ב נחלקו אם ביאת קטן או חליצת גדול, מה עדיף. ושם בגמ' דאם תלה בגדול עד שיבוא ממדינת הים או בקטן עד שיגדיל, לכ"ע אין ממתינים, דשיהוי מצוה לא משהינן. וכן ביבמות מז,ב בגר שקיבל עליו מצוות, דמלין אותו מיד, דשהוי מצוה לא משהינן.

ונפק"מ בין מש"כ בחליצה למש"כ בגר, דהנה בתש' עבודת הגרשוני סי' יב כתב דלא נקרא שהוי מצוה אלא במקום שיש להסתפק שתעבור המצוה, כגון בקטן עד שיגדיל, ובגדול עד שיבא ממדינת הים, דאיכא למיחש שמא ימות הקטן או לא יבא הגדול ממדינת הים, אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבא משהינן. והראה מקורו לתרומת הדשן סי' לה, שכתב: "דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה, אז לא משהינן לה, אבל בשאין ראוי להסתפק לא". ולכאורה מגר מוכח אפי' אין ספק שתעבור המצוה. אלא י"ל דגם בגר יכול לקיים מצוות כל רגע ורגע אחר שמל, ע"כ יפסיד המצוות שיכול לקיים. ולפ"ז גם באבידה יש חשש שאולי אח"כ לא יוכל להחזיר, או תאבד גם ממנו וכד', אא"כ מדובר בדיחוי קטן שלא חיישינן.

ומ"מ שיהוי מצוה לא עדיף מזריזין מקדימין, ואף בזריזין מקדימין דעת המאירי שאינו חיוב גמור, שכך כתב ביומא כח,ב: "כל היום כשר למילה, שנאמר וביום השמיני וכו', ומ"מ ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית, שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן ולאחוז בדרכי האבות, שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבוקר". ועיין ברד"ך בית ב,ה שהביא ראיה מחגיגה ז,ב: "נראה שיש כל כך איסור גדול למי שאינו מקדים המצוות בתחלת זמנן כאלו נכתב בתורה, שאם תאמר חייב להקדים מצוה פלונית ואם לא הקדמת אתה עובר איסור תורה ...".  ועיין בטורי אבן ר"ה ד,ב לענין הא דתנן בחגיגה ט,א: דמי שלא הביא חגיגה ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג, דאף דיו"ט אחרון רגל בפני עצמו, הוי תשלומין לראשון, דמשמע מצותו לכתחילה לחוג ביו"ט ראשון, אך אין אסור למאחר אלא זירוז בעלמא הוא מדרבנן משום דזריזין מקדימים למצות, עיי"ש. וע"ע בשבות יעקב חאו"ח סי' ל מש"כ בזה.

ולאור זאת אם מדובר בשיהוי קצר, כיון שאינו אלא זירוז מדרבנן וברי שלא תתבטל המצוה, יכול לעכב קצת. אבל כשמדובר בשיהוי שיש חשש שתתבטל המצוה, חייב להזדרז, דשיהוי מצוה לא משהינן.

עוד סברתי שזירוז בהשבת אבידה, הוא בכלל המצוה של ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח), וכמו שכתב החינוך מצוה מג: "שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חבירו כמו שיתנהג עם עצמו, לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק ... ועובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה ...". רק נפק"מ אם מדין שיהוי מצוה או ממצות ואהבת לרעך, אם מצא חפץ שיודע שחבירו לא יחפש אותו כעת ואינו צריך לו כעת, כמו מטריה בקיץ, אין בזה צער לחבירו, שאפשר שאינו יודע בזה כלל ואינו צריך לחפץ זה כעת, ואין בהקדמת ההחזר משום ואהבת לרעך, משא"כ אם מדין שיהוי מצוה שחייב להזדרז, אם יש חשש שתתבטל המצוה.

לאור האמור לעיל,

מדיני השבת אבידה אין חובת זירוז, אא"כ יהיה לחבירו הפסד בשיהוי ההשבה, ומ"מ חייב להזדרז בקיום המצוה, דשיהוי מצוה לא משהינן, אם מדובר בשיהוי ארוך, שתתבטל המצוה בעיכוב השבתה. ואם בטל ממלאכה או הוצאה אחרת בגין זריזותו, אינו יכול ליטול שכרו כפועל בטל או הוצאות שנגרמו לו עקב זרוזו בקיום המצוה.