הכחשת תשלום חוב על ידי שליח
הרב וולדינברג אליעזר יהודה
הרב קאפח יוסף
פד"רים כרך ב' עמ' 294 - 297
בענין:
התובע: אליעזר לובלינסקי
נגד: הנתבע: משה מאיר סגל
הנדון: תביעת ממונות.
תביעה לתשלום סכום כסף. — הנתבע טוען בי שלח לתובע את חובו ע״י שליח. —
התובע מכחיש שקבל את כל הסכום המגיע לו. —
מסקנות
א. 1)
לפי הדין שליח שלא עשאו המלוה או המפקיד אלא שאמר לו הלוה או הנפקד תוליך לפלוני מעותי שבידי והשליח אומר נאנסו או מסרתי למלוה והמלוה אומר לא עשיתיו שליח ולא קבלתיו,
ישבע השליח שנתנם למלוה וישבע המלוה או המפקיד בנקיטת חפץ שלא קבלם ויגבה חובו
מהלוה או הנפקד.
2) אם יש לתובע עד
המסייע, הוא נוטל בלא שבועה.
3) גם אם אין
לתובע עד מסייע, אך ישנם נתונים לצדד בזכות התובע, אין לחייב את התובע בשבועת
הנשבעים ונוטלים בנקיטת חפץ, אלא לכל היותר שבועת היסת או קבלת חרם.
ב. ביה״ד
מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מדת האפשרות ויש להם הרשות גם לעשות פשרה קרובה לדין
בין הצדדים כדי ליפטר מעונש שבועה.
ג. פשרה הקרובה לדין הוא
שליש פחות ממה שזכאי לקבל עפ״י הדין או פחות מזה, הכל לפי ראות עיני בית הדין.
פסק דין
הצדדים חתמו על שטר בוררות כחק.
מדברי התובע: תפרתי לנתבע ובנו דוד בגדים במחיר —.406 ל״י, בנו דוד שלם לי
עה״ח סך —.100 ל״י.
עם גמר העבודה שלח הנתבע את בנו אלחנן לקבל את הבגדים, נתן לי סכום כסף ואמר לי
שאת הנשאר ישלם אבא בשבוע הבא. ספרתי את הכסף בפניו והיו —.100 (מאה) ל״י בשטרות של חמש ל״י׳ רשמתי את זה בנוכחותו בפנקס
ואמרתי לו: אחיך שלם —.100 (מאה)
ל״י ואתה מאה ל״י׳ נשאר חוב עוד —.200 (מאתים)
ל״י. אח״כ פגשתי את הבן דוד ושאלתיו לשארית החוב ואמר לי הרי שלמנו כבר —.300 ל״י, עניתיו שלמתם
רק מאתים, אתה מאה ואחיך מאה, והוא ענה לי שאחיו שלם —.200 ל״י. בשבוע שעבר שלם לי הנתבע —.104 ל״י׳ שתי ל״י נתתי לו הנחה, ואני תובע כעת שישלם לי עוד —.100 (מאה) ל״י. הבן אלחנן
גדול ואני לא אמרתי להם שישלחו כסף על ידו.
התובע הציג לפני ביה״ד הפנקס שרשם בו חשבונות התשלומים והוסיף
שכשמשלמים לו את כל החוב אינו רושם, אבל כשמשלמים לו בתשלומים הוא רושם תמיד, וכך
עשה במקרה שלפנינו.
מדברי הנתבע: אני שלחתי לתובע ע״י בני אלחנן —.200 ל״י ואחרי שבני שלם
לו אמר לי בני שהתובע היה שבע רצון, אני בטוח שבני שלם לו. התובע לא רושם התשלומים
שמקבל וגם במקרה שלפנינו אני בטוח שלא רשם בנוכחות בני, וכנראה שחסר לתובע
מחשבונות הכספים שלו, לכן חושש שזה ממני.
השליח למסירת הכסף אלחנן סגל העיד בפנינו: בשעה שאבי מסר לי את
הכסף ע״מ לשלם לתובע לא ספר אלא הוציא חבילה הוריד ממנה —.1 ל״י ואמר לי שיש בחבילה —.200 ל״י. אני לא ספרתי את הכסף והלכתי ושלמתי לתובע. התובע ספר
לפני את הכסף בקול רם ושאלתיו אם זה בסדר שיש לך —.200 ל״י וענה בסדר. אינני זוכר אם לקח את הפנקס ורשם בו. היה
נוכח שם עוד אדם בשם יהושע כהן, אני לא ספרתי את הכסף יחד עם התובע, לא שמעתי
שהתובע אמר שיש רק מאה ל״י, אני לא מוכן להשבע על כך כי אינני רגיל להשבע, השטרות
היו בני חמש ל״י כל אחד, ואינני זוכר אם התובע ספר את מספר השטרות או את מספר
הל״י, אחרי שהתובע אמר שיש מאתים ל״י הוספתי ואמרתי לו כי אחי דוד שלם כבר —.100 ל״י׳ ואני בטוח
שהמספר —.200 ל״י
שאמר לי התובע היה מכוון על מה שאני שלמתי ולא היה קשור זה עם המאה ל״י ששלם כבר
אחי. אני בטוח שהחבילה שאבי נתן לי נתתיה בשלימותה לתובע ולא נאבד ממנה כלום.
החבילה לא היתה קשורה בגומי ואינני זוכר אם בכיס ששמתי את הכסף היו עוד איזה
דברים.
התובע הזמין כעד את יהושע כהן והלה העיד בפנינו:
הייתי נוכח בחנות של התובע בשעה שאלחנן בנו של הנתבע שלם לו כסף. זה
היה ביום ששי. אלחנן ספר לו על השלחן את הכסף, לא ראיתי כמה ספר. התובע ובנו של
הנתבע עמדו וספרו יחד, וסכמו שמקודם קבל מאה ועכשיו נהיה מאתים. לא ברור לי מי אמר
המלים ״נהיה מאתים״ אם התובע או אלחנן. ראתי שהתובע רשם מיד בפנקס, אבל לא ראיתי
מה הוא רשם. ביום ראשון שאחר המקרה שאל אותי התובע כמה כסף נתן לי אלחנן ביום ששי
ועל סמך מה ששמעתי ביום ששי עניתי: ״אמרת מאה״. אינני זוכר באיזה בטוי אמר ביום
ששי אם אמר ״החשבון מאה״ או ״קבלת מאה״, אבל לפי הרושם שלי קבל התובע רק מאה ל״י׳
אלחנן לא אמר לתובע המלים: ״עכשיו מאתים ומקודם מאה״.
הנתבע טען שהתובע אינו רושם אף פעם כשמקבל תשלומים, וכי הלוה באותו
יום כסף למישהו, או כאילו התובע נתן מהכסף לאשתו ושכח מזה, ומשום כך בא בטענה
כאילו הוא לא שלם לו רק מאה ל״י, אבל לא עלה הדבר בידי הנתבע לבסס כלל טענתו זאת
ואדרבה העד יהושע כהן השיב לשאלות הנתבע כי בשעת מעשה לא היתה אשת התובע בחנות,
וגם לא שמע מהתובע שהוא רוצה לתת גמילות חסד ולו אפילו לא היה רושם התובע קבלת
התשלום מיד בפנקסו ג״כ לא היה מגרע זה מעצם טענתו שלא קבל כי אם מאה ל״י, ובפרט
שהעד הנ״ל המסייעו אמר במפורש שראה שהתובע רשם מיד בפנקסו, ואף שלא ראה מה שרשם
ישנן רגלים לדבר שבטח רשם דבר קבלת התשלום שהתעסק בזה באותו רגע, ולכן אין לקבל
טענות אלה כחשבון כלל, ואין לנו לדון כי אם בעצם דבר ההכחשות בין הצדדים בסכום
התשלום ובדברי העד אחד בזה (עיין בחו״מ סי׳ צ״א סעיף ד, ה׳ ובש״ך ס״ק כ״ד, וכן
בשו״ת נו״ב מהדו״ת חחו״מ סי׳ ט״ו בנוגע לכתב הרשום בפנקס החנוני עיי׳׳ש).
א. והנה הנידון שלפנינו אפשר ללמדו מהנפסק בחו״מ סי׳ קכ״א סעיף ט׳:
״שליח שלא עשאו המלוה או המפקיד אלא שאמר לו הלוה או הנפקד תוליך לפלוני מעותיו שבידי והשליח אומר נאנסו או מסרתי למלוה והמלוה אומר לא עשיתיו שליח ולא קבלתיו ישבע השליח שנתנם למלוה וישבע המלוה או המפקיד בנקיטת חפץ שלא קבלם ויגבה חובו מהלוה או הנפקד וכו׳. (עיין במקור הדין בזה בקדושין דף מ״ג ע״ב וברש״י ד״ה והשתא)...
ובדיוק כציור הזה הוא נידוננו, התובע לא אמר לנתבע לשלוח לו הכסף ע״י
בנו אלחנן כי אם הנתבע שלח מעצמו את הכסף על ידו, ואח׳׳כ נולדו הכחשות בין שליח
הנתבע לבין התובע בסכום הכסף שקבל, דפשוט שאין חילוק בזה אם שליח הנתבע הוא אחר או
בנו, וכן מבאר בהדיא בהגהות חכמת שלמה מהגר״ש קלוגר בחו״מ שם דאפילו בן הלוה או
השואל שכל עסקיו עם אביו נמי דינו כאחר והמלוה נשבע ונוטל ע״ש.
ב. ולפי״ז אילו העד יהושע כהן היה מעיד בבירור שראה ששליח הנתבע נתן
לתובע רק מאה ל"י אזי היה מקום לומר שהתובע יטול אפילו בלי שבועה כדפסק הרמ״א
בחו״מ סי׳ פ״ז סעיף ו׳ דבנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל בלא שבועה ע״ש גם בש״ך
ס״ק י״ח ובאה״ט סקי״ז.
אבל היות והעד לא ראה במו עיניו כמה כסף נתן וגם בהמשך החקירה שחקרו
אותו הטיל ספק בודאות עדותו על מה ששמע ואמר שאיננו זוכר באיזה ביטוי אמר, אם אמר
״החשבון מאה״ או ״קבלת מאה״ ורק לפי הרושם שלו קבל התובע רק מאה, אם כן אי אפשר
למיחשב זאת לעדות ברורה בכדי לפטור עי״ז את התובע לגמרי משבועה.
אולם מאידך גיסא גם טענת השליח איננה כ״כ ודאית, כי הרי אמר שלא ספר
בעצמו הכסף לא מקודם ולא בשעה שהתובע ספר, ורק מסר כל חבילת הכסף שאביו מסר לו
עבור התובע, וטענת ודאותו הוא על סמך זכרונו ששאל לפי דבריו את התובע אם זה בסדר
שיש לך —.200 ל״י,
וענה בסדר, וכל בדומה לזה שהשליח לא ספר בעצמו מצינו בש״ך בחו״מ בסוף סי׳ קכ״א
שמביא בשם תשובת מבי״ט:
״בראובן שהיה לו מעות אצל שמעון וצוה לו שיתנו ללוי ולוי שלחו לידו ואח״כ אמר ראובן שלא הגיע לו כל המעות רק חסר קצת שמעון אמר שמסר הכל ללוי ולוי אומר איני יודע החשבון, אבל כל מה שמסר לי שלחתי לך ואיני זוכר ביד מי, והשיב דשמעון פטור אף משבועה כיון שלוי אינו מכחישו רק יקבל בחרם ע״ש״.
ונהי דלא דמי נידוננו לגמרי לנידון המבי״ט דשם אין מלוי שום הכחשה
ודאית, ובנידוננו יש הכחשה מצד השליח במה שטוען ששאל את התובע אם יש מאתים ל״י
וענה בסדר, אבל בקחתנו בחשבון מה שישנו בנידוננו עוד כמה נתונים לצדד בזכות התובע
הרי בהצטרפם יחד שפיר יש לדון ולומר שאין לחייב את התובע בשבועת הנשבעים ונוטלים
בנק״ח, כי אם שבועת היסת או קב״ח לנוכח, והם:
1. יש מהפוסקים הסוברים בכלל
שבכגון הנידון בחו״מ שם בסי׳ קכ״א לא צריכים לישבע בנק״ח, עיין שם בש״ך ס"ק
מט, ובמחבר בחו״מ סי׳ צ״א סעי׳ ג׳ בשם י״א ובסמ״ע עיי״ש.
2. השליח אמר במפורש שאינו
מוכן לישבע על דבריו, ואעפ״י שנימק הדבר מפני שאיננו רגיל להשבע, בכל זאת א״א כבר
בכגון דא לחייב את התובע בלבד בשבועה חמורה עם נק״ח.
ג. בצירוף כל הנימוקים יחד יש שפיר לפטור את התובע משבועה בנק״ח ואין
לחייבו אלא לכל היותר קב״ח לנוכח שזה משמש לכמה מהפוסקים גם כתחליף לשבועת היסת
(עיין בחו״מ סי׳ פ״ז סעי׳ י״ח ובסמ״ע סק״ג, עיין שם בש״ך ס״ק מ״ד בכוונת הביאור,
וגם הש״ך שחולק בזה מודה שפיר לדעת השו״ע שם שאינה לא בשם ולא בכינוי אלא אומר:
אני נשבע שאין אצלי כלום עיי״ש) וליטול מהנתבע כל המאה ל״י.
ד. ברם בי״ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מדת האפשרות, ויש להם הרשות גם
לעשות פשרה בין הצדדים כדי ליפטר מעונש שבועה כנפסק בחו״מ סי׳ י״ב סעי׳ ב׳ וש״ך
סק״ז, ולכן גם בנידוננו יש לעשות פשרה הקרובה לדין בכדי למנוע שבועה או קב״ח, עיין
שם בפ״ת סק״ג דפשרה הקרובה לדין היינו שליש פחות ממה שזכאי לקבל עפ״י הדין או פחות
מזה, הכל כפי ראות עיני הדיין ע״ש. ומכיון שעפ״י הנימוקים הנ״ל הדין נוטה לזכות
התובע, לכן יש לעשות הפשרה בכיוון של נכוי שליש בקירוב מזכות התובע על המאה ל״י,
ומחליטים כדלהלן:
א.
על הנתבע לשלם לתובע סך —.65 (ששים
וחמש) ל״י.
ב.
הוצאות המשפט לחצאין.
הודע לצדדים ביום כ״ד בכסלו תשט״ו.
