זכויות שוחט שעבר מהעיר
הרב חמווי מ. ב.
הרב שאר ישוב א.
נהנתבע טוען שלא הותנה שום דבר.
ב. על התובע לשלם סכום חד פעמי לנתבע על שהשאיר בית שחיטה מסודר קודם עזיבתו.
ג. אם יתפנה מקום יש זכות קדימה לתובע.
פד"רים כרך ב' עמ' 376- 384
בענין: התובע: זישא שמואל
נגד: הנתבע: שלמה וינר
שוחט שהיה שותף עם חבירו בשחיטת עופות באחד השווקים בעיר מסוימת ועבר
לפי הסכם ביניהם לשחוט בעיר אחרת, תובע שיצרפו אותו לארגון השוחטים שהוקם בינתיים
בעירו לשם שחיטת עופות
במשותף בבית המטבחים החדש.
— יסוד טענתו שבעת שעבר לעיר האחרת התנה עם הנתבע שזכויותיו במקומו תהיינה שמורות
לו. — תשובת הנתבע שלא היתנו ביניהם שום תנאים ושאיבד את זכותו בעיר הזאת ומקומו נתפש
על ידי שוחט אחר.
מסקנות
א.1 ) בתנאי ההתקשרות בין
שותפים ישנן כמה שיטות בין הפוסקים : לדעת הרמב״ם לא נגמר השיתוף אלא בקנין הראוי
לו. ומתוך כך לא מועילים תנאי שותפות בין אומנים אף בקנין, משום שאין קנין בדבר שלא בא לעולם. אחרים סוברים שיכולים
להקנות זה לזה אף בדבר שלא בא לעולם.
לדברי פוסקים אחרים נגמרת השותפות באמירה בעלמא ואין צורך בקנין כלל.
ויש אומרים ששותפות ללא קנין מועילה על העבר, שלא יכולים לחזור מהשיתוף ברווחים
שכבר קיימים, אבל יכולים לחזור מכאן ולהבא.
2) הכרעת הפוסקים היא שאם נעשה קנין על השותפות, לא יכולים לחזור אף בחבר
שלא בא לעולם ואף מכאן ולהבא. ואם בלא קנין, יכולים לחזור להבא אבל לא על הרווחים
שלעבר.
ב. 1) עצם התחלת עסק השותפות נחשב כקנין ולא יכולים לחזור.
2) אולם בשותפות האומנים שהיא בדבר שעדיין לא בא לעולם, לא עדיפה
התחלת עסק השותפות מקנין, ולדברי הפוסקים שלא מועיל קנין בדבר שלא בא לעולם, אינה מועילה גם התחלת עסק
השותפות.
ואף לאלו שסוברים המועיל קנין בדבר שלא בא לעולם אף לעתיד, אך התחלת
העסק אינה מועילה לעתיד.
ג. הסכם בכתב על שותפות הריהו כקנין ולא יכולים לחזור. במה דברים
אמורים אם כתוב בלשון התחייבות ועשו קנין על התחייבות זו.
ד. שטר בדבר שלא בא
לעולם מועיל רק אם מוסרים את השטר לידי הקונה לאחר שהחבר
בא לעולם, ולדברי פוסקים אחרים — שהשטר יהיה לפחות בידי הקונה בשעה שהדבר בא לעולם.
ה. 1) אנשים שהסכימו להשתתף בעוסק וקיבלו עליהם אחריות השותפות, אף
אלה שעדיין לא הספיקו להכניס את הכסף המגיע לחלקם ואמרו בכל פעם הרינו משלמים, כשם
שיש להם דין של שותפים לגבי ההפסד כך הם שותפים לגבי הרווחים.
2) אולם אלה שאין להם אחריות לגבי הפסד, אין מקבלים חלק גם ברווחים.
ו. שותפים שלא קבעו
זמן לשותפותם, יכול כל אחד מהם להפסיק את השותפות בכל זמן כרצונו.
ז. התחייבות
בשותפות מועילה אם התנאים שהיו בשעת התחייבות עודם קיימים, אך אם שונו התנאים
והמצבים של השותפות אין ההתחייבות מחייבת.
פסק דין
הצדדים המתדיינים היו שותפים בעבר בשחיטת עופות בשוק הרוכלים בחיפה. התובע מגולל השתלשלות הענינים: הוא השוחט הראשון מעת הווסד השוק הנ״ל.
מפקח הכשרות דאז דרש מהתובע לצרף עוד שוחט למקום שחיטתו (לפי תקנת
הרבנות הראשית בחיפה שבכל מקום קבוע לשחיטת עופות יש צורך בשני שוחטים).
אליו צורף השו״ב וינר הנתבע. בעת צירופו לשותפות נערך ביניהם הסכם
הדדי המצורף לפרוטוקול מס׳ 4. לשניהם לא היתה אפשרות של קיום ממקום שחיטתם. עם
הקמת בית מטבחים קבוע בעתלית נדרש שם שוחט קבוע. מפקח הכשרות ביקש מהנתבע שיעבור
לשחוט בעתלית, וכמה ימים שחט בעתלית ולא החזיק מעמד והיה נאלץ לחזור לשוק הנ״ל,
ולכן ביקש מהתובע ,שיעבור לשחוט בעתלית. התובע הסכים ועבר לשחוט שמה והחזיק מעמד
עד חיסול בית המטבחים בעתלית, כעבור שנה וחצי.
בעת שעבר לשחוט בעתלית התנה תנאי מפורש בע״פ עם הנתבע שנשאר בשוק הנ״ל,
שאם תיפסק עבודתו בעתלית וזכותו שמורה עם כל הזכויות שהיו לו לפני עזיבתו. לפי
טענות התובע, הוכחה לכך כשעזב הוא את הנ״ל השאיר את סוחרי העופות שהיו בחזקתו
הבלעדית, לנתבע.
במשך הזמן בנתה העיריה בית מטבחיים קבוע לשחיטת עופות. הנתבע התארגן
עם עוד כמה שוחטים והקימו שותפות בבית המטבחיים.
אי לכך דורש התובע: הואיל והשוחטים בעבר בשוק הרוכלים קבלו זכויותיהם
בבית המטבחיים הקבוע, והואיל לפני עזיבתו את השוק הנ״ל התנה במפורש שכל זכויותיו
שמורות לו — הוא דורש שגם הוא יצורף לארגון. הוא מוכן להשקיע את ההוצאות של בית
המטבחיים הקבוע שהשקיעו השותפים.
ולחילופין דורש שאם לא יצרפו אותו לשותפות, לצוות על הנתבע לא לשחוט
עבור סוחרי העופות שהיו בזכותו הבלעדית ובאופן כזה התובע ימשיך לשחוט עבור הסוחרים
הנ״ל.
הנתבע משיב:
א. לא הותנה שום
תנאי בע״פ בינו לבין התובע לפני עזיבתו את שוק הרוכלים;
ב. עם עזיבתו של התובע את שוק הרוכלים סופח ע״י רבנות הראשית בחיפה עוד
שוחט במקומו של התובע ;
ג. עם עזיבתו את שוק הרוכלים רצה התובע לשחוט בחיפה בכל יום חמישי
מימי השבוע שהיה פנוי ממקום עבודתו בעתלית. הרב פלבניק תתנגד לזאת בטענה שאין
תופסים שני מקומות ;
ד. כשהתארגנו השוחטים בבית המטבתיים הקבוע בשוק הנ״ל השקיע כ״א סכום
של חמשת אלפים ל״י בערך. התובע ידע מזאת ולא ביקש אז את צירופו.
מתוך העובדות הנ״ל הוכח שעם עזיבת התובע את שוק הרוכלים, למעשה ויתר
התובע על זכויותיו שהיו לו בשוק הנ״ל מתוך שלא ביקש את צירופו בעת התארגנותם ולא השקיע
שום כסף ברכישת בית המטבחיים, וכן לא היה אף פעם התנאי בע״פ. גם מפקח הכשרות מיאן
שהתובע ישחוט יום אחד בשבוע. הוכחה מתוך כך שאין לו כעת שום זכות לדרוש מקום
עבודתו הראשונה שעזב אותה מפני כדאיות כספית שקיבל משחיטתו בעתלית.
לטענתו שיחזירו לו סוחריו, משיב הנתבע, כי הסוחרים קשורים עם השוק
הנ״ל שהוא בקרבת עסקם, אי לכן אין מקום לדרישתו.
בישיבת בית הדין מיום ב׳ במרחשון תשי״ח, טען התובע כי הוא השאיר בבית
המטבחיים שלשה סוחרים שההכנסה החדשית מהם היתה לערך 200 ל״י, ההכנסה הופחתה אח״כ
עם פרוק השותפות בין חלק מסוחרי העופות, והיא נאמדת על ידו לסך 40 ל״י לשבוע.
הנתבע משיב כי למעשה סוחרי העופות נוספו עם פתיחת בית השחיטה החדש. הוא מודה אמנם שהתובע
השאיר שני סוחרים, ומעריך ההכנסה בהרבה פחות מהערכת התובע. הצדדים חתמו על כתב בוררות.
א. בדרישת התובע לספחו לשיתופם, יש לדון אם בשותפות זו שהיתה קיימת יכולת לחזור אחד מהשני משיתופם.
והנה דעת הרמב״ם בהלכות שלוחין ושותפין פ״ד הלכה א׳ הובאה להלכה בחו״מ סי׳ קע״ו ס״א:
״השותפין שבאו להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור לבד שאם אמר באו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם, ואינו מתקיים אלא בקנין, מכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קנינו מתקיים שיתופו, לפיכך המטבע שאינו נקנה בחליפין אין השיתוף מתקיים בו בקנין, שאפי׳ קנו מיד שניהם שיביא כ״א מעותיו וישתתף בהם וכתבו שטר ע״ז.והעידו עדים אינו מועיל, אלא צריך שיביא כ״א מעותיו ויטילו מעות שניהם בכיס ויגביהו שניהם הכיס״.
ומכיון שדעת הרמב״ם שאין השיתוף נגמר אלא בקנין הראוי לו, לכן פסק שם
בהלכה ב':
״האומנין שנשתתפו באומנות אעפ״י שקנו מידם אינם שותפים. כיצד, שני חייטים או שני אורגים שהתנו בניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה, אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם״.
זו היא דעת השו״ע, אך ברמ"א שם סעיף ג' הביא כמה שיטות בנידון זה:
א. ״וי״א דיכולין להקנות זה לזה אפי׳ בדבר שלא בא לעולם.
ב. וי״א דאפי׳ קנין
אינן צריכין אלא כל מה שמתנין זה עם זה מתקיים אפי׳ באמירה בעלמא ואינן יכולים לחזור
בהן כ״ז השותפות שהתנו.
ג. ויש אומרים
שיכולים לחזור בהן לענין מה שירויחו אח״כ אבל לא לענין שהרויחו כבר ואין נאמנים
לומר שכבר חזרו בהם״.
נתיבות המשפט שם ס״ק ה׳ הפריע במחלוקת זו:
״ולענין דינא בשותפין בדשבל״ע שנעשה בק״ס או אפי׳ ע״י משיבת המטלטלין בקנין גמור במ״ש מהרי״ט ח״א סי׳ ק״מ א״י לחזור אפי׳ להבא, ובלא קנין רק כשהתחילו לישא וליתן, דיכול לומר קים לי כרמב״ן ורשב״א דס״ל דיכול לחזור להבא אבל לענין מה שהרויחו לכ״ע אינו יכול לחזור. ובאומנין שנשתתפו בדשלב״ל כשהיה בקנין נראה דיש לדון דא״י לחזור בו אף להבא כיון דהרמב״ם והרמב״ן יחידאי נינהו נגד כל הפוסקים, וכן נגד מה שהרויחו נראה דא״י לחזור אפילו בלא קנין״.
דעת בעל כסף הקדשים שם ס״ק ג׳ ״שאולי המוחזק יכול לומר קים לי נגד
ההכרע״.
בנידון דידן השתתפו שניהם במעשי ידיהם בעבודת השחיטה. קנין סודר לא
התקיים ביניהם. נעשה הסכם ביניהם ששניהם שותפים בהוצאות מקום השחיטה ובהכנסות. ומכיון
שלא נערך ביניהם קנין סודר והואיל שהשותפות היא בדבר שלא בא לעולם, הכרעת הנתיבות
המשפט שיכולים לחזור להבא משיתופם, וא״כ מכיון שהנתבע אינו רוצה לספחו כעת לשותפות
הרי הוא חוזר משיתופם ומה״ד יכול לחזור בו.
ב. אך יש לדון דמכיון שנתעסקו שניהם בשיתופם ודעת הטור בחו״מ סי׳ קע״׳ו לדעת
הרמב״ם שאם התחילו להתעסק בשיתופם נגמרת בזה השותפות ואין יכול לחזור אחד מהשני.
וז״ל הטור:
״כתב הרמב״ם ז״ל שצריך שיביא כל א׳ מעותיו ויטילו אותם לכיס אחד ויגביהו שניהם את הכיס ע״כ ונראה דה״ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני, ואפילו לא עשו משיכה לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השותפות לקנות או למכור נראה דמהני״.
אך יש לדון בביאור דברי הטור דהתחלת העסק הוא גמר קנין השותפות, אם גם
באומנין שנשתתפו דעתו דמהני התחלת העסק, ואף דאין מועיל קנין בדשלב״ל אך התחלת
העסק עדיף מקנין, או דילמא התחלת העסק מועילה דוקא בדבר שבא לעולם אפל בדבר שלבל״ע
הואיל ואין מועיל קנין, גם התחלת העסק לא עדיפה מקנין.
ויש להוכיח מדברי הרמ״א שם בסי׳ ג׳ .דדעת הטור דהתחלת העסק היא גמר
קנין השותפות, היא דוקא בדבר שבא לעולם, אבל בדבר שלב״ל לא מהני התחלת העסק.
הרמ״א פסק:
״ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אח״כ אבל לא לענין מה שהרויחו כבר ואין, נאמן לומר שכבר חזרו בהם״.
ואם נאמר דהתחלת העסק מועילה אף בדבר שלא בא לעולם, איך הביא הרמ״א
שיש חולקין שיכולים לחזור לעתיד ואין יכולים לחזור לעבר הרי התחילו בעסק ודעת הטור
דנגמרת השותפות בהתחלת העסק, ואיך יכולים לחזור לענין מה שירויחו.
הרי הוכחה דדעת הטור היא דוקא בדבר שבא לעולם מועילה התחלת העסק והיא במקום
קנין שמועיל בו, אך בדבר שלא בא לעולם שאין מועיל קנין, גם והתחלת העסק אינה עדיפה
מקנין ואינה מועילה לגמור שיתופם.
וכן נראה מדברי הפרישה שם ווז״ל:
״ואע׳׳ג דרבינו ס״ל דלהרמב״ם והרמב״ן אפילו התחילו לא מהני אלא דוקא בדאתו כל אומני אותו העיר יחד וכמ״ש בסמוך ס"ד, שאני הכא שכבר תפסו ועירבו מעותיהן לשם שותפות, מ׳׳ה כשמתחילים להתעסק מאותן מעות לצורך שותפות אז נגמר הקנין של כל המעות כאילו הגביהו״.
וכן פירש שם בפרישה וז״ל:
״לכ״נ ודרבינו שכ׳ לעיל ואפי׳ לא עשו לא וזה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לעסוק ר״ל בנשתתפו שהביאו כל אחד מעותיו והניחום בכיס אחד רק שלא עשו הגבהה ולא משיכה ומ"ה דוקא מהני התחלת העסק, משא״כ באומנין או בשותפין שלא הניחו יחד כלם אלא כל אחד מעותיו ברשותו רק שהסכימו שכל אחד יקנה סחורה או ימכרנה ויחלקו בריוח דומיא דהנהו טבחי זה קצת דוחק... ״.
ואף דמתש׳ חת״ס חו״מ סי׳ צ״ו משמע שפירש דברי הטור אף באומנין, אך גם
הוא ביאר דהתחלת העסק מועילה מדין פועל שאין צריך קנין אלא בהתחלת עבודתו אצל בעה״ב
נגמר קנינו, ואי מתוך כך גם לפי פירושו יכול לחזור להבא כמו פועל שיכול לחזור.
וז׳׳ל החת׳׳ס:
״ולפענ״ד היינו שהוסיף הטור בסי׳ קע״ו ,על לשון הרמב״ם שאם התחילו השותפות לעשות אז נתקיים הקנין, ורמב״ם לא הזכיר מזה מאומה וכו' והיינו הרי שותפין כשהם כבר שותפין נעשים שומרי שכר זה לזה ושמור לי ושמור לך למחר, ומכ״ש כששניהם עושין תמיד והו״ל פוועלין נשכרין זה לזה ממש, אלא ס״ל לרמב״ם דהיינו כשכבר הם שותפין אבל במה נעשו שותפין ושכירין זל״ז מעיקרא ע׳׳כ צריך קנין, והנה בפועל קי״ל משהתחיל במלאכת בעה״ב שוב אין צריך קנין וזהו קנינו וחזקה שלו שהתחיל במלאכה, וא"כ הכא בשותפין כשהתחילו וכל א׳ מהם פעל ועשה מודה רמב״ם שנעשו שכירי יום זה לזה, אבל זולת זה לא״.
וכן דעת הרמב״ן בחידושיו והביאו הב״י בחו״ומ סי׳ קע״ו וז״ל:
״אבל תרי תלתא דמתני במאי קנו ומצינו בתוספתא וכו' אבל שותפיו שאמרו כל מקח שיבוא לידינו יהא הריוח בינינו במה קנו, שאלו במתני באומנתם לאמצע י״ל נעשו שכירין זה לזה בדאמרינן בב״מ י״ב ובפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או שהתחילו במלאכה יכולים לחזור בהם...״.
מתוך האמור מבואר דבאומנין שהתחילו להתעסק, לדעת הטור בשיטת הרמב״ם
יכולים לחזור. ובנדון דידן מכיון דשיתופם הוא במעשי ידיהם אין התחלת העסק גמר קנין
השותפות שלא יוכלו לחזור להבא וכן הכריע הנתיבות המשפט שהבאנו. ובזה שאינו רוצה לספחו
לשותפות אין לך חזרה גדולה מזו.
ג. אך יש לדון על הסכם שנעשה ביניהם בהתחלת שיתופם שיועיל מדין שטר
התחייבות.
והנה מה שמצינו בשטר התחייבות אם מועיל בשותפות, הסמ"ע בחו״מ סי׳
קע״ו סע״ק ד׳ כתב וז״ל:
״בע׳׳ש כתב דנ״ל דהיינו דוקא כשכתוב סתם פלוני ופלוני נשתתפו בקנין וכיוצא בזה ותו לא (ע״ז פסק בחו״מ שם וכתבו שטר על זה והעידו עדים אינו מועיל), אבל כתב בשטר שקבלו עליהם פלוני ופלוני להשתתף בח״ח ובש״ד (דמהני לבטל אסמכתא וכמ״ש מור״ם ל׳ בסימן ר״ז ס״ט עי״ש) לא מצי לחזור בהו, ואע׳׳ג דלא ידעינן אי קבלו עליהן כן בפירוש, מ״מ כיון דכבר נהגו כן הסופרים בשטרות שקבלו עליהן הצדדים לאשר ולקיים הדבר בכל תוקף, סתמא דמלתא כל הבא לפניהם ואמר להם שיכתבו ביניהן שטר על ענין מה דודאי קיבל עליו לקיים בכל חומר ואינו יכול לחזור וע״ש ודברים של טעם הם. מיהו אף שבאו לפני עדים וקבלו עליהן שיהיו שותפים יחד אין להעדים לכתוב שטר ביניהן בכל תוקף כל שלא קבלו בפניהם בק״ס עד שיצאו הצדדים לכתב דכל דהכתיבה מגרע כחו דאחד אין כותבין בלא דעתן וכמ״ש הטור והמחבר לעיל בסי׳ י״ג״.
ובט״ז שם כתב בסמ״ע אם כתב בח"ה ובשבועה דאורייתא מהני ולא ידענא
מאי בעי עונש שבועה וחרם לקיום הקנין הא יש חילוק ביניהם כמ׳׳׳ש רמ״א סי' ר"ט
ס״ד, אלא נלענ״ד דבלשון חיוב תלייא מילתא שנתחייב א׳ לחבירו לעשות כן וזה מהני לכל
מילי כמ״ש בסי' ס'.
א״כ ,מבואר דלשון המועיל בשטר שע״י יהיה גמר קנין השותפות, לדעת הע״ש
והסמ״ע אם כתבו שקבלו בח״ח ובש״ד מועיל, ולדעת הט״ז אם קיבל עליו בלשון התחייבות וקנו
על התחייבות זו מועיל ככל התחיבות בקנין בדשלב״ל.
בנידון דידן לא קיבלו עליהן לשון התחייבות ולא היה קנין שע״י תחול
ההתחייבות הכתובה בשטר, אי לכך יש לדון רק לפי מה שכתוב בשטר ההסכם ושטר רגיל הרי
פסק בשו״ע דאף שהעידו עדים אינו מועיל.
ד. ויש גם לדון בהסכם אם הוא מועיל מדין שטר בדבר שלא בא לעולם אף אם הוא
כתוב בלשון התחייבות.
והנה בחו״מ סימן ר׳׳ט ס״ד:
״אין מקנה דבר שלבל״ע בין במכר בין במתנה... ויכול לחזור בו אפי׳ אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין".
ובהגהת הרמ״א:
״ואפילו לא תפס אלא כתב ליה שטר ומסר ליה השטר כמאן דתפיס דמיא״.
ובסמ״ע שם ס״ק י"ג:
״כמאן דתפיס דמי, נראה דמיירי דאחר שבא לעולם מסר השטר אז מהני השטר דמסר לו כאילו בא לידו וכן כתב בהג״מ שם בהדיא... דמחשב כהילך׳׳.
ובט״ז שם:
"אלא כתב לו שטר... ומ״ש הסמ״ע דמיירי שמסר לו השטר אחר שבא לעולם שכ״כ בהג"מ לא ידעתי ראיה מהגה זו... ואפשר דהסמ״ע הכי קאמר שיהא עכ״פ השטר בידו בשעה שבא לעולם״.
ובנתיבות המשפט שם ס״ק ד׳ בחלק הביאורים הכריע להלכה כדעת הסמ״ע דדוקא
אם מסר לו השטר אחר שבא לעולם מהני דלא מחסרא גוביינא בעת המסירה, אך אם בשעת
המכירה כתב לו שטר אין מועיל אף שהשטר בידו לאחר שבא לעולם, ע״ש.
והנה בנידון דידן מכיון דשותפות זו היא למעשי ידיהם, אף אם נאמר דהסכם
שלהם הוא בר תוקף שטר, אך יש צורך דוקא שימסרנו אחר שבא לעולם. ומכיון שהסכם הנ״ל
נעשה בהתחלת שיתופם הרי לא נמסר השטר אחר שבא לעולם ואינו מועיל אף אם אח״כ יבוא
לעולם.
ואף לדעת הט״ז דאם השטר נמסר לפני שבא לעולם אם נמצא בידי הלוקח אחרי
שבא לעולם מועיל שטר זה לקנות, אך גם לדעתו לא מועיל שלא יוכל לחזור בו משותפותו
מפני שלהבא דומה הוא לדבר שלא בא לעולם ויכול לחזור בו.
ולכן ניחא שהרמ״א בסי׳ קע״ו שדן במה מועיל שיתוף בדבר שלבל״ע לא הזכיר
שטר, מפני שלהבא הרי אין מועיל השטר מפני שלא בא לעולם עוד ויכול לחזור בו.
ה. אך יש לדון שיועיל הסכם הנ״ל ככתב דמועיל בדבר שלא בא לעולם מדין מנהג
הסוחרים.
בת׳ נאות דשא סי׳ קי״ג דן אודות מחזיקי הפאכט שנותנין חק המלך מן בשר
כשר עשרה גדול פי׳ מכל אוקי וכן מעופות כפי סך הקצוב ודרך המחזיקין נתינה ההיא
שושוכרין מהמלך, דרכם להתפשר עם יחידי העיר ואח״כ עקרו אלו שהתפשרו עם שוכרי המלך,
שהעיר ודן אם צריכים לשלם בעד כל השנה.
והשיב דזה ברור שזהו דבר שלבל״ע מ״מ נקנית השכירות ההיא ואין שום א׳ יכול
לחזור כפי שביאר מהרש״ל בת' סימן ל״ו בענין ששכרו רשות למכור יי״ש והעלה דמהני קנין;
וכן בת׳ משאת בנימין סי׳ כ״ז וכל הטעמים שכ׳ מהרש״ל שם שייכים גם כזה והוא ג״כ
מנהג ודינא דמלכותא... ואופן הקנייה על פי מנהג, או בתקיעת כף כדרך החגרים או ע״פ
כתב.
בנדון דידן לכאורה מכיון שעשו הסכם ביניהם והוא על דבר שלבל״ע ואם כתב
מועיל מטעם מנהג בדבר שלא בא לעולם גם הסכם זה יהיה בר תוקף. אך נראה דהוא דין
מיוחד לאלו השוכרים מהמלך דיש מנהג איך תועיל מכירה זו שהקונה מהמלך יוכל למוכרו זכות
זו. אבל בשותפים בדבר שלא בא לעולם או אם אחד מכר פירות אילן או ולד פרתו לא יועיל
כתב, דהא הבאנו לעיל ודעת הסמ״ע והנתיבות דשטר דמועיל בדבר שלא בא לעולם כשאחרי כן
בא לעולם הוא דוקא אם מסר לו אחרי שבא לעולם. ומטעם דמיחשב כהילך ולא חסרה גוביינא
ואילו תפס הפירות דמי שאין מוציאין מידו, אבל כתב לא הוזכר שמועיל מטעם מנהג,
וצריך לומר דהמנהג הנ״ל היא רק בזכיות מסי המלך, דאחרת אף אחד לא יקנה מהמלך אם לא
יכול למכור זכויותיו שקנה וע״ז יש מנהג שכתב יועיל, אך בדברים שבינו לבין חבירו
שיכול למוכרו כשיבא לעולם אין ע״ז מנהג, ולכן לא דנו הסמ״ע והנתיבות דיועיל שטר אף
שנמסר לפני שבא לעולם מטעם מנהג. ועיין בפתחי תשובה חו״מ, סימן ר״א.
אי לכך אין מנהג בשותפות שיועיל כתב שנעשה ביניהם על דבר שלא בא לעולם,
ומתוך כך ההסכם הנ״ל אין משמש כגמר קנין השותפות.
ו. ויש עוד לדון בזה שלא השתתף בעת שהם התארגנו יחד, אם אפילו נחליט שהיתה
לו זכות שותפות אם ע״י כך נפקעת זכותו.
והנה בשותף שלא השתתף בנתינת הכסף אם זכותו נשמרת לו.
בחו״מ ,סימן קע״ו ס׳ מ״א ובהגהת הרמ״א ס״ז:
״ראובן ושמעון בקש מהם עכו״ם להלוות לו סך מעות ולוי בקש להשתתף עמהם בחוב ונתרצו וקדם ראובן ונתן מחלקו לעכו״ם ד׳ זקוקים וחצי ואמר העכו״ם שלא היה צריך יותר, והלך ראובן ואמר לשמעון ולוי אם תרצו לחלוק עמי בחוב תנו לי כל א׳ חלקו בחוב ושמעון נתן לו חלקו ולוי לא נתן לו ונפטר, אם כשתבע ראובן ללוי ואמר איני חפץ ליתן הרי נעקר משותפתם, אבל אם אמר תדיר הריני משלם אע״ג דדחה אותו קצת, כיון דלא אטריחי לב״ד קנו רווחא וחייב ליתן ליורשיו״.
מקור הלכה זו הוא מהמרדכי בפרק מי שהיה נשוי, וטעם הדבר דאף שלא נתן
חלקו נשאר בשותפותו, דמכיון דהסכימו כולם להיכנס לשותפות זו ובזה שאמרו לעכו״ם אנו
שותפין בהלואה זו התחייבו הם שאם העכו״ם לא ישלם להם כ״א יסבול בחלקו שהשקיע,
ומכיון שכ״א סובל חלקו בשותפות זו אם יהיה הפסד, הרי קיימת שותפות וגם לוי הסכים
להשתתף בסך זה שנתן ראובן. ומדמי שם לשומר חנם שנגנב מידו ואמר הריני משלם, אף שלא
שילם מקנה לו כפילו. וה״נ אם אמר תדיר הריני משלם, נשאר הוא בעסק השותפות הנ״ל
בהפסד וגם ברווח.
בנדון דידן לא השתתף התובע בהוצאות רכישת שותפות זו, ובאם היה נפסד
שותפות זו מן הדין לא היו יכולים לחייבו לשאת בהוצאות מפני שלא קיבל שותפות זו במקום
הנ״ל, א״כ למקום החדש שנרכש בכספי השותפות אין הוא יכול להימנות כשותף, כי אם אין
רובצת עליו אחריות של הפסד אין הוא יכול גם לזכות ברווחים המתהווים בשותפות הנ״ל.
ודברי המרדכי שפסק שנמנה לשותף אף אם לא השתתף בהשקעת חלקו הוא מפני שהוא משתתף
בהפסד השותפות והרי הוא נקרא שותף להפסידים מפני שלא הסתלק מלהשתתף בחלק השקעתו של
ראובן, לכן דחייתו להשקעה אינו מגרע זכותו, ודמי לשומר חנם שאמר הריני משלם ואם לא
ימצא הגנב עליו לשלם ונושא הוא בהפסד לכן אם נמצא הגנב כפילא שלו.
זאת ועוד. אף אם נחליט שהנתבע התחייב שאם תיפסק עבודתו של התובע
בעתלית יקבלהו חזרה, מובן שהתחייבות זו היא רק אם ישאר באותה החנות. אך בנדון דידן
השתנה עסק השותפות שהיתה קיימת, החנות ששחטו נסגרה ואסרו לשחוט שם. ואף לפני שסגרו
את מקום השחיטה הכניסה הרבנות הראשית בחיפה עוד שוחט במקומו, והוא השוחט הספרדי
חורי, שינויים כאלו לא עלו על דעתו של המתחייב בעת התחייבותו, אי לכך אין מקום לדרוש
שהתחייבות הנ״ל בעינה עומדת.
ובדומה לזה הביא הב״י בחו״מ סימן כ״ו מת׳ מהרי״ק בשורש י׳:
״אם אמר שמעון ליעקב השתדל להוציא גט לבתך וכל מה שתוציא מחמת זה אפרע לך, נ״ל שאם יעקב טוען שהוציא דבר שאין רגילות אין שמעון חייב לפרוע אלא מה שאפשר שהוציא, דאיכא למימר דלא אסיק אדעתא שיהא מפזר יעקב כ״כ, וראיה מפרק מי שאחזו דף ע״ג״.
וה״נ לא עלתה על דעתו של המתחייב שאף שיהיו חמשה שותפים יצרפו לשותף
ששי.
ז. ואף אם נחליט שהשותפות שהייתה קיימת היא שותפות מוחלטת ובקנין גמור
נגמר שיתופם, בכל זאת יכול לחזור אחד מהשני והוא דמבואר בחו״מ סי׳ קע״ו ס׳ ט״ז:
"נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כ״ז שירצה אחד מהם ויטול כ״א חלקו מהסחורה. ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או כגון שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרין אותה וחולקין הדמים״.
בנידון דידן השתתפו סתם ולא קבעו זמן עד מתי ימשך שיתופם, אי לכך יש
בידו של כ״א לחזור בו משיתופם הנ״ל.
ח. אך היות שהתובע השאיר אצל הנתבע בעת עזיבתו את שחיטתו בשוק הרוכלים כמה
סוחרים בידי הנתבע, והוא היה יכול למכור זכות זו לנתבע, הרי זכות זו היא זכות
מיוחדת של התובע. בישיבה שהתקיימה בביה"ד לא הובהר באופן החלטי מה השיווי של
הזכות הנ״ל. הסוחר העיקרי שהיה מספק את העופות עזב, שבוע אחרי שהתובע עזב את מקום
שחיטתו, ומכיון שיש חילוקי דעות בין התובע והנתבע לגובה ההכנסה מהסוחרים שהשאיר
התובע בידי הנתבע, והואיל והכנסה זו עיקרה הוא במלאכת ידם וכמובן שלא היה משתלם
לתובע לרבנים שכיר במקומו וישחוט לסוחריו מפני תשלום שהיה צריך לשלם לשכיר הנ״ל,
והואיל והנתבע קיבל זכות זו, עליו לשלם בעד הנאה זו שהיתה שוה אז.
וכן הואיל והשוחט הראשון בשוק הנ״ל היה התובע ואילו היה נשאר במקומו
כל הזמן, כמובן שזכותו להצטרף לשוחטים היתה ראשונה, והואיל ועזב מקום הנ״ל לבקשת
המפקח לכשרות שדאג לשחיטה בעתלית ע״י שוחט מומחה, יש להמליץ בפני הרבנות הראשית
שבאם יתפנה מקום שחיטה בחיפה, הרי מגיעה להתובע זכות ראשונה בסידור עבודה כי למעשה
נעתר לבקשת הרבנות ובסופו של דבר נפסד הוא.
כמו כן אם שותפות זו תצטרך לספח עוד שותף, זכות ראשונה מגיעה להתובע
מפני שהוא היה השוחט הראשון בשוק הנ״ל.
לכן פוסק בית הדין ומחליט:
א. תביעת התובע לספחו לשותפות, כשוחט עופות בשוק הרוכלים על יסוד
זכויותיו הקודמות, נדחתה.
ב. על הנתבע לשלם לתובע תשלום חד פעמי, בסך —.400 ל״י, תמורת סלוק כל
זכויותיו, כי למעשה הוא השאיר בית שחיטה מסודר, באופן יחסי עם מספר סוחרי עופות,
שהיו מכניסים סכום קבוע תמורת השחיטה.
ואם כי לא נערך באופן מדויק ערך הזכות, בית הדין עשה בזה פשרה הקרובה
לדין, על יסוד ״שודא דדיינא״.
ג. אם יתפנה מקום
פנוי לשוחט בשוק הרוכלים ותהיה אפשרות לקלוט שוחט נוסף, זכות עדיפות למקום הזה היא
לתובע.
בית הדין ממליץ בזה בפני הרבנות הראשית בחיפה שמקום שחיטה כזה ימסר
לתובע, אם יווצר מקום שחיטה, וכל עוד התובע לא יסודר במקום עבודה מתאים אחר.
ד. כל אחד מהצדדים
ישא בהוצאותיו שהוציא על משפט זה.
ה. פסק הדין ניתן בתאריך כ״ג בטבת תשי״ח.