טענת אשה שבעלה נתן לה את דירתו

פד"רים כרך ב' עמ' 109 - 113

בענין: התובע: א.

נגד: הנתבעת: ב. (ב״כ עו״ד כרמלי)

טענת אשה שבעלה נתן לה את דירתו

תביעת הבעל לחזור לדירתו, הרשומה על שם בתו ונתפשה על ידי אשתו. — טענת האשה שהבעל עזב את דירתו מרצונו הטוב, לאחר שנתגלו סכסוכים בינו לבינה ולבין בתו, ואיבד את זכותו. היא גם מסתמכת על הסכם ביניהם, בו מאשר הבעל שהיא בעלת הדירה. — הבעל טוען שהוא בא בהסכם עם האשה שהיא בעלת הדירה, לפני שידע שבתו מסרה לאשתו יפוי־כוח על הבית.

מסקנות

א.              1) זכות דייר הוא דבר שאיו בו ממש ולכן אי־אפשר להקנות אותה רק על־ידי קניו בגוף הבית לדור בו.

2) הואיל והבעל לא הקנה לאשה כלום בגוף הבית ובכלל לא נעשה כאן שום קנין, לא קנתה האשה את הדירה והדירה עומדת ברשות הבעל.

ב.              לא מועיל כאן גם ויתור מצד הבעל על זכותו בדירה, משום שלא עשו שום קנין.

ג.               כן לא מועיל ההסכם כסיטומתא, שבמקום דנהיגו ביה קנו, משום שבדבר שאין בו ממש אין על מה שיחול הקנין.

ד. ההסכם נמצא בטל משום נימוק נוסף, הואיל וברור שאם הבעל היה יודע שהאשה דורשת שיצא מהבית הקטן באותה חצר, בו הוא מתגורר כעת, לא היה מסכים למסור את הדירה לאשה.

פסק- דין

בני הזוג נישאו לפני למעלה משלשים שגה בפולניה, ולהם בת יחידה למעלה מבת עשרים  וחמש  שנים. הבת נשלחה ע״י ההורים ללמוד בחו״ל,  הכירה שם  נוצרי ובאו שניהם לארץ  ונישאה לו בנצרת. אסון זה קעקע את המשפחה, גרם להפרדה עובדתית בחיי הזוג תוך קנטור הדדי. בין השאר טוען הבעל שלאשתו—הנתבעת יד בזה שבתם נישאה לגוי, כי היא הסכימה אחרי שכנוע מצד הבת ביחס לגוי וקירבה אותו. האשה מכחישה זאת, והדברים הגיעו לבקשת דרכים לפירוד בין בני הזוג. בינתיים עזבה הבת את הארץ ונסעה לקנדה, והשאירה יפוי־כח לאם על הבית ועל רכושה בכלל. בתוספת ליפוי־כח ישנן הגבלות מיוחדות, מכוונות נגד האב. כיום אין האשה נותנת לבעל להכנס לתוך הבית שהם גרו בו מקודם, נוסף לכך הגישה האשה תביעה בשם הבת בבית משפט השלום שהבעל א׳ יצא גם מהבית הקטן בו הוא מתגורר כעת. הבעל תובע את הדירה בבית הגדול ואת זכותו להכנס לתוכה ולהשתמש בה כבדירתו. האשה הנתבעת וב״כ משיבים שהדירה אינה שייכת לו ואין לו זכות להכנס לדירה ; הוא עזב את הדירה מרצונו ואיבד את זכויותיו. יש גם הסכם חתום ביניהם שהדירה שייכת לאשה. הבעל עונה כי ההסכם נעשה לפני שידע שאשתו מקבלת יפוי כח מהבת על הבית, כי המדובר היה שהוא יקבל יפוי כח, הן העלימו ממנו זאת וסדרו בחשאי יפוי כח כזה לאם. נוסף לכך טוענת האשה שהבית מושכר, פרט לחדרה, והיא מפחדת לגור עם בעלה כי הוא איים עליה וירק בפניה.

הדיון ההלכתי

א.

תחילה עלינו לבדוק את ההסכם שביניהם מתאריך 8.12.1953, בו נאמר בסעיפיו הראשונים: הגב׳ ב׳ ומר א׳, שהפרידה ביניהם היא עובדה קיימת, הגיעו להסכם הדדי כדלקמן:

1)              הפרידה בין הזוג בתקפה כל צד רשאי לדרוש גרושין בהסכמה מראש של הצד השני.

2)              גב׳ ב׳ היא בעלת הדירה עם זכויות בלתי מוגבלות המאושרות ע״י הא׳ א׳. היא רשאית לגור בה לבד או להשכיר אותה באופן חלקי או כולה. הא׳ א׳ יגור הלאה בבית התחתון (החדש).

והנה לא נזכר באיזה אופן נעשתה הגב׳ ב׳ בעלת הדירה ; הדבר יכול להעשות ע״י מכירה, מתנה, השכרה או ויתור על זכותו של הבעל בדירה היינו הסתלקות.

ננסה לבררם בקצרה אחד אחד.

מכירה ומתנה בדירה מועילה רק בצורת הקנאה מסוימת, כדברי הרמב״ם בפרק כ״ב מהל׳ מכירה הלכה יג:

״אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה״

ובהלכה יד: 

"לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זה, או דירת בית זה, לא קנה עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו״.

וכן נקבע להלכה בטור ושו״ע ח״מ סי׳ רי״ב סע״א. מקור הלכה זו הוא בבבא בתרא קמ״ז ב':

״שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה — לא אמר כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, מילתא דליתא בבריא ליתא בשביב מרע״.

וברשב״ם שם:

״הדירה אין בה ממש להקנותה וכיון דבמתנות בריא אפילו בקנין סודר לא קני, שכיב מרע נמי לא קני דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע״.

וכ״ה בתוס׳ שם ד״ה שכ״מ, וכ״ה דעת רב האי גאון, הובא בהגהות מיימוני פ״י מהל׳ זכיה ומתנה אות ז', ובסוף הגהות מרדכי למס׳ ב״ב, ובשמ״ק ב״ב שם, וכ״ה דעת ״יד רמה״ והר״ן ב״ב שם.

והנה בהסכם הנ״ל לא נזכר שמר א׳ הקנה לאשתו קנין בגוף הבית כדי שתדור בו, א״כ אפילו אם היה מזכה לה בקנין זכות דיור, אין חלות קנין על זה כנ״ל, ובפרט שלא נזכר בהסכם שום קנין והקנאה בכלל, ובמה נעשתה, איפוא, גב׳ ב׳ בעלת הדירה הבלעדית של מר א׳ ?

ולכן אפילו לדעת נחשון גאון בהגהות מיי׳ ובהגהות מרדכי שם דידור פלוני, שעה אחת משמע, ומשום כך לא קנה מדלא אמר ידור כך וכך זמן (הובא להלכה בשו״ע שם סי׳ רי״ב סע״א בהגה), ולפי״ז כאן, שהאשה גרה מאז בבית הזה, לא שייך לומר שההקנאה היא רק לשעה שהרי המטרה היתה גם להמשכת דיורה הקבוע, ועי׳ רשד״ם סי׳ שכ״ג הובא להלן, כי כל זה אמור אם היה שם קנין, אבל כאן הוא לא היה שום קנין כנ״ל. מלבד זאת, רוב הראשונים הנ״ל סבורים שלא שייך כאן קנין כלל משום שאין בו ממש, וכבר הקשו ותמהו על הגהה זו הש״ך הט״ז והגר״א שם ע״ש.

ולכן אף לדעת הראב״ד—בשמ״ק ב״ב שם—שהטעם בדין ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום הוא לפי שאינה נקראת דירה אלא ע״ש עמידתו שמה, ואותה עמידה אינה עד שיעמוד שמה והרי הוא כמו שלא באו לעולם, א״כ כאן שהאשה גרה מקודם בדירה זו הוי כמו שבאו לעולם וצריך הקנין לחול, כ״ז לא מועיל כאן משום שהרי אין כאן קנין כנ״ל. וכן הדין אף להרשד״ם סי׳ שכ״ג, הובא בבה״ט אות ג׳ שם, דאם כבר היה גר בבית — גוף הבית נתן ע״ש, דכ״ז אם היה שם קנין, מלבד זאת הלא יש חולקים עליו, עי׳ בה״ט שם, וכן אף לדעת ר׳ יהונתן בשמ״ק ב״ב שם שיש לו שיטה חדשה בזה אלא שאכ״מ ע״ש.

השכרה לא קיימת כאן כלל ואיש לא הזכיר זאת. נוסף לכך גם בהשכרת קרקע ודברים המחוברים לקרקע צריכים אותם דרכי הקנין, עי׳ חו״מ סי׳ קצ״ה סע״ט, וסי׳ שט״ו סע״א.

ב.

נשאר ענין ויתור על זכותו, היינו הסתלקות מזכותו שהיתה לו למר א׳ בדירתו. הנה הלכה מפורשת היא באה״ע סי׳ צ״ב סע״א שאפילו בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, אם כתב לאחר נשואין שהבעל כבר זכה בזכותו צריך לקנות מידו. וכאן הלא יש לו זכות בדירתו ובלא קנין ודאי לא מהני, א״כ במה זכתה גב׳ ב׳ בדירת מר א׳. ומכיון שלא זכתה נשארה הדירה ברשות מר א׳.

ג.

ברם לכאורה צ״ע, למה לא יחשב ההסכם החתום ביניהם — שהעתק ממנו הגישו לפני ביה״ד והצד השני לא ערער בעת הגשתו לא על עצם קיומו ולא על העתקתו — כסטומתא דבאתרא דנהיגו למקני ביה קנו (ב״מ ע״ד א), וכן נפסק להלכה בח״מ סי׳ ר״א סע״א, ואף בשכירות בית וקניתו מועיל, כהמהרש״ל בב״ק סי׳ ל״ו, הובא בש״ך שם סק״א ע״ש.

אולם דעת גדולי אחרונים היא דסיטומתא היא במקום קנין ולא יותר מקנין, ומכיון שקנין כאן לא מועיל כנ״ל א״כ גם סיטומתא לא מועיל. ע״י מהרש״ל ב״ק סי׳ מ׳, קצה״ח סי׳ ר״א, רע״א סי׳ קל״ד, תשובת הרדב״ז ח״א סי׳ דע״ת, הגהות מרדכי ספס״י דשבת הובא בפ״ח ח״מ סי׳ ר״א סק״ד ע״ש.

אכן דעת הח״ס בחח״מ סי׳ ס״ו אות ב׳ דסיטומתא מהני אפילו בדשב״ל וכ״ש אסמכתא דהא טעמא דלא קני משום דלא סמכא דעתיה, ומכיון שנהגו שפיר סמכא דעתיה וקני, הובא גם בפ״ת שם.

והנה לכאורה היה אפשר לומר שמתי מהני סיטומתא אף במקום שקנין לא מהני בדשב״ל, מכיון שהטעם הוא משום דלא סמכי דעתיה. וכאן מכיון שנהגו סמכי דעתיה כנ״ל, אבל במקום שמניעת חלות הקנין הוא משום דהוי דבר שאין בו ממש, אף סיטומתא לא מועיל כי אין לו על מה שיחול הקנין. ובזה אולי יודה אף החת״ס לדעת רוב גדולי האחרונים הנ״ל שלא עדיף מקנין.

ד.

אולם בר מן דין, הלא בסעיף ב׳ של ההסכם נאמר כי גב׳ ב׳ היא בעלת הדירה עם זכויות בלתי מוגבלות המאושרות ע״י ה׳ א׳ וכו׳ .והא׳ א׳ יגור הלאה בבית התחתון (החדש), והנה הגב׳ ב׳ הגישה תביעה בשם בתה בבית המשפט להוציא את מר א׳ גם מהבית הקטן שבחצר שנקרא בהסכם הבית התחתון (החדש), בו הוא מתגורר כעת, א״כ היתה כאן טעות בעצם ההסכם בדבר שהוא בלבו ובלב כל אדם, כי לא יעלה על הדעת שמר א׳ היה מסכים לעשות את גב׳ ב׳ לבעלת הדירה באותו הזמן שהוא ישאר מנוטל מכל אפשרות של דיור אף בבית הקטן.

וכעין זה כתב בשב״ו ח״ג סי׳ קע״ט — הובא בפ״ת חו״מ סי׳ שי״ב סק״ו —באחד שהוצרך מאד למעות להתפרנס מהם והשכיר את ביתו לאחר, ועשה עמו תנאי שיתן לו מיד סך מה על שכירותו — והוא עצמו יגור בבי עקתא ואח׳׳כ נודע הדבר לגוי בע״ח של המשכיר ועיקל המעות של השכירות, והמשכיר אינו רוצה לצאת מהבית וטוען כיון שאינו יכול ליטול מהמעות אינו רוצה להשכיר, גם אומר כי השוכר בעצמו גילה הדבר להבע״ת, והשוכר כופר שלא גילה הדבר, ופסק דהדין עם המשכיר, פשיטא דאם יש לברר שהשוכר גילה הדבר לבע״ח שהשכירות בטל. אף דכה״ג לא נקרא מוסר עי׳ ח״מ סי׳ שמ״ח סי״ב בהגה — מ״מ רעה גדולה עשה ובודאי אדעתיה דהכי לא השכיר לו שיעשה לו רעה גדולה כזו — ואפי׳ אם נעשה העיקול שלא בידיעת השוכר ג״כ השכירות בטל, ואף שהוא נאנס, ואונס רחמנא פטריה, מ״.מ המשכיר רצה ג״כ פטור דאין לחייב לאחר בשביל אונסו. וכ״כ הש״ך בח״מ סי׳ כ״א וכו׳ ע״ש.

והנה כאן,גב׳ ב׳ הגישה בשם בתה לסלק את האב—הבעל גם מהבית הקטן שהוא מתגורר בו כעת שזהו אחד מיסודי ההסכם. ודבר ברור וגלוי הוא לכולם, שלא עלה על דעת מר א׳ להסכים באופן שלא ישאר לו מקום בדירתו ובחצרו לגור בו, לבי״ד ברור שלאשה יד בהגשת התביעה בשם בתה לסלק את בעלה מר א׳ אף מדירתו בבית הקטן, ואף אם היתה אנוסה לכך, הלא גם במקום אונס, אם ברור לנו שהמשכיר לא היה משכיר או מסכים לתת את הסכמתו בתנאים כאלה, אין הסכמתו מחייבת כעין דברי השו״י הנ״ל. נוסף לכך י״א דבמתנה אף דברים שבלב הוי דברים, משום דבמתנה אומדן דעת כל דהוא מבטל המעשה עי׳ חו״מ סי׳ ר״ז סע״ד בהגה, בסמ״ע והגר״א שם. ועזיבת הבית ע״י מר א׳ אחרי הריב עם הבת תוך הגבה על היחס אליו ועל התנהגותם אינו ויתור על זכויותיו בדירה.

לאור כל הטעמים הללו נפסק כי הבעל לא איבד את זכותו בדירתו בבית הגדול, ויש לו רשות להכנס לדירה ולהשתמש בה ואין האשה רשאית למנוע זאת. ניתן בנוכחות שני הצדדים וב״כ האשה — ביום ד׳ מנחם-אב תשט״ז (12.7.56).