שכרו של טוען רבני שהוחלף וחיוב בהוצאות דיון
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
ביה"ד לעניני
ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 326-נד
כרך ד' עמ' קמא-קמו
בהרכב
הדיינים: הרב אברהם
דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.
פס”ד
בתביעת החזר הלואה וייצור בגדים ותביעה נגדית לשכ״ט טו״ר והחזר הוצאות נסיעה מפטרה
נושא
הדיון
התובעת
הלותה לנתבע, שהוא טוען רבני, סכום כסף שהיה לה, והוא החזיר לה רק כחמישית מהסכום.
הנתבע מודה בהלואה אך טוען שכנגד רוב הסכום חייבת היא לו עבור עבודה של טו״ר שעשה
לה עפ״י בקשתה ושעדיין לא שילמה לו עבור זה. התובעת טוענת שמלכתחילה לא דובר על
תשלום שכ״ט עבור אותה עבודה, והיא פנתה אליו לא כטו״ר אלא כרב ידיד, ואח״כ כשדובר
על שכ״ט היה ברור לה שדבר זה צריך להיות מוסכם גם על בעלה, כיון שהעבודה היתה
לצורך שניהם, ובעלה אינו מוכן לשלם, ע״כ לא התחייבה לתשלום מעולם. בסופו של דבר
העבירה את הטיפול בענינה לעו״ד אחר (ואותו עו״ד אף ביקש את הסכמת הנתבע להעביר
לידיו את הטיפול בתיק, כמתחייב מכללי האתיקה של עורכי הדין והטוענים הרבניים).
הנתבע
טוען שכבר מלכתחילה היה ברור גם לנתבע וגם לתובעת שהוא מקבל את הטיפול בתיק בתור
טו״ר תמורת שכ״ט, ואז גם נקב בגובה השכ״ט עבור פתיחת התיק והטיפול בו. לטענתו
למרות הענין המשותף של התובעת ובעלה באותו תיק, הטיפול היה עפ״י בקשת התובעת וכנגד
הבעל, וע״כ החיוב מוטל עליה בלבד. עוד טוענת התובעת שהנתבע חייב לה סכום מסויים
עבור בגדים ותחפושות שייצרה עבור אשתו
וילדיו בתור מעצבת אופנה. הנתבע טוען שהסכום שנקבה הוא מוגזם, ואילו הנתבעת לא
ביססה את טענתה בקשר למחיר הבגדים.
באחת
מישיבות בית הדין שדן בתביעות ההדדיות הופיע בעלה של התובעת לבדו כדי לדון בשמה,
והוא התנצל בשם אשתו שלא יכלה להופיע לדיון בגלל מחלה. הנתבע דורש החזר הוצאות
שהיו לו להגיע לדיון זה לחינם, מכיון שבאותו יום היה בטיול משפחתי בפטרה שבירדן,
ולצורך הדיון קטע את הטיול והוציא הוצאות כדי להגיע לירושלים בזמן, ואילו היתה
התובעת מידעת אותו בבוקרו של אותו יום על כך שאינה יכולה להגיע לדיון היה חוסך
הוצאה וטירחה זו. התובעת משיבה שההזמנה לדיון לא נשלחה לנתבע לפטרה בירדן אלא
לביתו בירושלים, וע״כ אינה חייבת לשלם לו הוצאות שגרם לעצמו ע״י נסיעתו באותו יום
לפטרה.
פס׳׳ד
כפשרה, על
הנתבע לשלם לתובעת סכום מסויים של כסף.
השאלות
לדיון
א. טו״ר שמקבל טיפול בתיק מבלי לסכם על תשלום
שכ״ט, וכן מעצבת אופנה שמייצרת בגדים מבלי לסכם על מחיר, האם חייב המקבל בתשלום
כפי שמקובל אצל אותו טו״ר ואצל אותה מעצבת אופנה.
ב. נתבע
שהוציא הוצאות לדיון שלא יכל להתקיים בגלל היעדרו של התובע, עד כמה ניתן לחייב את
התובע בהוצאות.
תשובה
א. גובה התשלום לטו"ר כשלא נקבע מראש
במרדכי ב״מ סי׳ שמו וברמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ שלה סעי׳ א הביאו את תשובת המהר״ם בדבר
מלמד שאמר לו בעה״ב למוד בני ולא נדר לו שום דבר, ולאחר הזמן לא רצה ליתן לו שום
דבר הואיל שלא נדר לו כלום, והשיב שצריך ליתן לו לפי הזמן שלמד, הן רב הן מעט, כמו
שרגילין ליתן במקום אחר, ואין לעכב לו שכר טורחו. וכתב המרדכי הטעם כיון דלא גרע
מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. וכ״כ בשו״ת הרשב״א ח״ד סי׳ קכה שאם הביא ראובן
קונים לחנותו של שמעון ותובע שכר, הדין עם ראובן התובע, שכל שנהגו בעלי החנויות בכך
סתמן כפירושן שעל דעת כן מתעסק זה במלאכת בעל החנות ומביא לו ריוח ומשבח מקחו, וכל
דברים מה שנהגו בהם הרבים סתם הרי הוא כתנאי מפורש.
וכ״כ הר״ן בכתובות פרק שני דייני גזירות בשם הרשב״א שהמהנה את חבירו לא לשם מתנה
קמכוין. ופסק הרמ״א בשו״ע סי׳ רפד סעי׳ ד שכל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא
יוכל חבירו לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא ציויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו.
לפיכך
בנידון דידן שהנתבע עשה עבודה לתובעת שרגילים לשלם עליה שכר כפי שנקב הנתבע, חייבת
היא לשלם לו שכרו גם אם מלכתחילה לא נדרה לו כלום, והחיוב הוא עליה ולא על בעלה,
למרות הענין המשותף שלו בתיק, שהרי העבודה נעשתה עפ״י הזמנתה ולצורכה, וכיון שיש
בידי הנתבע כסף השייך לה - שהבעל לא טען עליו בביה״ד בעלות - זכאי הנתבע לגבות
שכרו מאותו כסף.
והוא
הדין בעבודתה של התובעת כמעצבת אופנה, חייב הנתבע לשלם לה שכרה כפי שרגילים לשלם
לעבודה מסוג זה שעשתה למשפחתו, אך מכיון שהתובעת לא ביססה את טענתה בדבר גובה השכר
עבור אותה עבודה, ומאידך הנתבע בטענותיו היה מודה במקצת, נראה לפשר בין הצדדים
ולחייב את הנתבע בסך מסויים עבור יתרת חוב ההלואה ועבור עבודות העיצוב שעשתה לו
התובעת.
ב. חיוב תובע בהוצאות הנתבע שהגיע לדיון בהעדר התובע
בגמ׳ סנהדרין לא ב:
"אמר רב ספרא שנים שנתעצמו בדין, א׳ אומר נדון כאן וא׳ אומר נלך למקום הועד, כופין אותו ודן בעירו. אמר לפניו ר׳ אליעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה, אלא כופין אותו ודן בעירו".
וכתבו
תוס׳ שם:
"מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אע״פ שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת".
כוונת
התוס׳ לומר שכיון שאינו יכול לגבות הוצאותיו מן החייב לפיכך אין החייב יכול לכופו
לדון במקום רחוק ולגרום לו הוצאות. וכ״כ הריב״ש סי׳ רכב עפ״י הגמ׳ שם ועפ״י ב״ב קסח
א שכל אחד עושה הוצאותיו לעצמו. וכ״פ שו״ע חו״מ סי׳ יד סעי׳ ה:
"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אע״פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת"
(ועי׳ פד״ר כרך ג עמ׳ 22 שאין זה רק משום דין גרמא, אלא שכיון שירד
לדין ברשות אינו מזיק כלל).
אך
אם גרם הבעל דין עיכוב בדין ובגלל כך נגרמו הוצאות לשכנגדו, פסק הרמ״א בשו״ת סי׳
קח עפ״י ב״ק קיב ב שחייב לשלם לו הוצאותיו, וכ״פ שו״ת נאות דשא סי׳ נא. ועי׳ פד״ר
כרך ו עמ׳ 81 שפסקו הוצאות לנתבע כשהתובע לא הופיע לדיון
כלל בלא שנתן לכך כל נימוק.
ובנידון
דידן שטוען הנתבע שבגלל אי הופעתה של התובעת לאחד מן הדיונים נגרמו לו הוצאות
נסיעה מיותרות, כיון שהתובעת שלחה את בעלה לאותו דיון במקומה ואף התנצלה על היעדרה
בגלל מחלה, לא נראה לחייבה בהוצאות, מה גם שההוצאות המיוחדות שהיו לנתבע כדי להגיע
לאותו דיון לא היו תוצאה של הזמנה לדון בעיר אחרת, שהרי שניהם תושבי ירושלים, אלא
שבאותו יום החליט לנסוע לטיול לפטרה שבירדן, וע״כ אין לראות בהזמנת הדיון משום
גרמי לאותן הוצאות.
הרב
אברהם דוב לוין.
ב2 האם ניתן לטעון שההנה את חבירו בחינם?
איתא
בירושלמי פרק איזהו נשך סוף ה״א:
"חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה, א״ל הב לי דינרי, א״ל הב לי אגר ביתי, אתא עובדא קמי ר׳ בא בר מינא ומריקו ליה מאי דהוה חזי למשריא".
וכתב
הרשב״א בפרק אין בין המודר דף לג ב:
"והכא ודאי שהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי ולא שהעמידו בפירוש בשכר, דא״כ לא הוה א״ל אידך הב לי כל דינראי, דהוה ליה פרוע מה שהתנה עמו לתת בשכירותו, וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר, דא״כ הו״ל למימר נכו לי אגר ביתי, אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לא למתנה איכוון אלא לשם שכירות".
והביא
עוד ראיה מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם ולא אמרינן
שכיון שירד לתוכו סתם לא נתכון זה אלא למתנה. ופסקה הרמ״א בסי׳ רסד סעי׳ ד.
אולם
בנידון דידן טוענת האשה אף דאין רגילות לעשות דבר בחינם אבל מאחר והיתה ביניהם
אהבה ואחוה עם כל משפחתו והיו כולם כמשפחה אחת וגם היא עזרה להם דברים שהיה בהם
מסירות נפש בטיפול במחלות מדבקות, ולעצב להם כל מיני בגדי יקר שאין אדם עושה כן
אלא לאוהבו, מ״מ גם באוהבו אמרינן שצריך לתת לו כל שכרו.
דאיתא
בתרומת הדשן סי׳ שיז:
"חתן שהיה סמוך על שולחן חמיו יותר ממה שפסק עמו ועתה תובע ממנו דמי מזונותיו, דאיכא למימר דאדעתא דבחינם האכיל לחתנו ולביתו דאי הוה שקיל דמי הוה זילותא, נראה שאין לחלק כן מסברת הכרס ולא אומדנא דמוכח הוא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחינם".
ובהדיא
כתב חכמת שלמה סי׳ קפה סעי׳ ה שבעושה פעולה לחבירו אין לחלק בין אוהבו או לא וחייב
לשלם כל שכרו. וכש״כ בנידון דידן שאין דרך אוהבין לייצג אדם בבי״ד שיש בו טרחה
מרובה ושכרה מרובה בחינם. וכן פסק מהרי״ח בשם רבינו אפרים דמי שאמר לחבירו אכול
עמי ואכל עמו חייב לשלם דמי מזונו. וכן פסק הרמ״א בסי׳ רמו סעי׳ יז:
"האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה ולכן מי שהאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונו צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, ודוקא בדליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה רק אח״כ נפלה קטטה ביניהם ולכך תובע ממנו פטור".
והמהרי״ל
הקשה על תרומת הדשן מדאמרינן בחולין קלא. גבי מעשר אי הוי ממון שיש לו תובעים ת״ש
הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר אם באנסרות פטור מלעשר אלמא יש לו
תובעים ומשני שאני התם דקמשתרשי ליה ביה דלאו טעונין הודאה בדיינים מיירי אלא חיוב
מדין מעשר כיון שיש לו הנאה דהא חייב הוא לפרוע מעות. ובתוד״ה שאני התם הקשו דבאוכל
מתנות כהונה אמאי פטור הא משתרשי ליה שאינו צריך לאכול דבר אחר ותירצו דבאנסו בית
המלך אי לאו הני פירות היו לוקחים משלו דבר אחר אבל באוכל מתנות כהונה היה יכול
להתענות והקשה המהרי״ל אמאי לא נימא הכי גם בהאי דינא דמאכיל לחבירו דנאמר שהיה
יכול להתענות? ותירץ דלא דמי דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דממון שאין לו
תובעים הוא ומשום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה וזה לא נהנה אבל שאכל משל חבירו נהי
דלא יתחייב משום נהנה משום מזיק מיהא מחייב.
ובשו״ת נו״ב תנינא סו״ס לד כתב מה שרוצה דמי
מזונות מהיתומה שהחזיק על שולחנו זהו מהלכות עמומות והדברים סותרים זל״ז בכמה
מקומות, עיין בב״י בחו״מ סי׳ קכח ובסו״ס רמו בהגה ובסי׳ ר׳׳צ סעי׳ כה וביו״ד סי׳
רמג סעי׳ ה ובאהע״ז סי׳ ע בבית שמואל ס״ק ח. ולכן נראה לענ״ד אם אין לנו הוכחה
ברורה שהאפוטרופוס כיון בתורת צדקה והאפוטרופוס מוחזק בנכסי היתומים, ישבע
האפוטרופוס שהיה דעתו ע״מ לקבל התשלומים וינכה דמי המזונות ממה שבידו והכל לפי
ראות עיני הדיין איך היה דעת האפוטרופוס בעת שנתן המזונות. והב״ח בספרו ובשו״ת
הב״ח העלה דהוי ספיקא ואין להוציא מעות מהמוחזק. ובשו״ת חת״ס חלק חו״מ סי׳ קיט
בסוף דבריו העלה ע״כ אין אני רואה שום מקום להוציא מיד המוחזק. ובשו״ת רע״ק סי׳
קמז דן באחד שפרנס יתום קטן ותפס משל היתום ותובע דמי מזונות וגם מה שהזיק לו בקטנותו,
הנה בדין לאיניש דעלמא בסתם נראה דעת הפוסקים ראשונים ואחרונים דחייב לשלם ויעוי׳
במשנה למלך פ״ג מהל׳ אישות דבנותן לחבירו דבר סתם דלא הוי מתנה, אולם בזן ליתום קטן
אין צריך לשלם כשהגדיל כיון דלא פירש לו בתורת הלואה.
מכל
האמור לעיל בנידון דידן שאין מקובל להיות טוען רבני בחינם אפילו לאוהבו, וכן אין
מקובל לטפל במסירות נפש בכל מיני ענינים בחינם, לכן על הטוען לקבל שכרו לפי המקובל
כטוען רבני ברמתו, ובפרט שהוא מוחזק במעות, ולנכות הדמים מאז שפיטרו אותו ועברו
לעו״ד אחר, וכן על הטוען הרבני לשלם דמי השרות שקיבל וכן בעד הבגדים שנקנו עבורו.