פסק הדין כקובע זכויות בנכס למפרע

ב"ה

תיק 809633/3

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המערערת: פלונית       (ע"י ב"כ עו"ד לאה אליאב)

נגד

המשיב:     פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם ברזל)

הנדון: פסק הדין כקובע זכויות בנכס למפרע;

חובת דמי השימוש בנכס – השאלות העובדתיות וההלכתיות־משפטיות והמקום לבירורן

החלטה

רקע

לפנינו תגובת המשיב לבקשת המערערת "להשלמת פסק דין".

נזכיר: בט' באלול התשע"ט (9.9.2019) ניתן פסק דינו של בית דין זה שבמסקנותיו נקבע כי ערעורה של המערערת מתקבל וכי הדירה ששימשה למגורי הצדדים ושבעניינה נכרת בשעתו ההסכם שלפיו מעביר האיש את מחצית מהבעלות בה לאישה – בעלותה היא של שני הצדדים בחלקים שווים ושלא כפי הרישום.

בפסק דיננו ביארנו כי הסכם זה נחשב 'קניין' מן ההיבט ההלכתי ובנסיבות העניין – בצירוף כוונת השיתוף המוכחת ממנו ומשמעותה המשפטית – הרי שהוא 'קניין' גם מן ההיבט המשפטי־אזרחי ואין הוא לוקה בפגמים הלכתיים של אי־התאמה ל'דינא דמלכותא' או של העדר גמירות דעת לקניין בגינו של דין זה.

משיב דנן, קבענו אפוא, הקנה למערערת דנא מחצית מן הבעלות בדירה הרשומה של שמו ומעתה יש לפסוק כי הבעלות בדירה משותפת לשני הצדדים בחלקים שווים.

הוספנו לבאר גם כי אומנם בפסק דינו של בית דין קמא עלו לדיון גם טענות כי המתנה הייתה פִּריָה של הטעיה וכמותן גם השאלה של החזרת מתנות ב'מורדת' אלא שהמענה – העובדתי בעניינן של חלק משאלות אלה וההלכתי בחלקן האחר – לא היה מענה של הכרעה מבוררת אלא של הכרעה מסופקת של "המוציא מחברו עליו הראיה".

גם בפסק דיננו לא הוכרע ספק זה הכרעה שבתורת ודאי, בין השאר משום שלא נזקקנו לכך אך גם בשל העובדה כי בהקשר העובדתי אכן קרוב הבירור בענייננו להיות מן הנמנעות, אלא שכפי שביארנו בפסק הדין תולדתה של פסיקתנו בעניינו של ההסכם – כיוצא בה והיא כי אף אם קיים ספק כאמור הטוען לבטלות מתנה שניתנה כבר או להחזרתה הוא "המוציא" ש"עליו הראיה".

לאחרונה, נזכיר, ניתנה גם החלטתי שבה שבתי וביארתי בקצרה את האמור ודחיתי את בקשתו של המשיב לסתירת הדין.

לאחר מתן פסק דיננו עתרה המערערת וביקשה לחייב את המשיב בדמי שימוש בגין שימושו הבלעדי משך שבע־עשרה שנה בנכס שבעניינו הכרענו כי משותף היה.

תגובתו של המשיב באה עתה לפתחנו – באיחור שעליו כבר התרעמנו בהחלטות קודמות –ולאחר בחינת התגובה הכוללת היבטים עובדתיים לצד היבטי דין והיבטי סדרי דין אני מסיק וקובע כי אומנם יש לדחות את בקשתה של המערערת כי נחייב את המשיב בדמי שימוש, אך זאת לא לגופה של הבקשה אלא מן ההיבט של סדרי הדין המחייבים כי דיון בבקשה כזו יתקיים, אם תחפוץ המערערת להגיש תביעה בעניינה, בבית הדין האזורי ולא בערכאת הערעור.

נבאר את הדברים אך תחילה נקדים מכל מקום ונדחה את טענותיו הלא־צודקות של המשיב שדחייתן הכרחית למרות הקביעה דלעיל משום שעניינן בתוכנו של פסק דיננו ובאי־הבנתו, אי־הבנת מהותם של הליכי הערעור ושל ההכרעות בהם או השמת המשיב את עצמו כמי שאינו מבין:

פסק הדין כקובע למפרע את הזכויות בנכס טרם מתן פסק דין

המשיב טוען כי עד למתן פסק דיננו לא הייתה למערערת כל זכות בנכס וכי פסק דיננו הוא שיצר את זכותה זו וממילא לא קמה לה עילת תביעה לדמי השימוש בגין התקופה שעד למתן פסק דיננו. זאת, לטעמו, אף משום שפסק שעד למתן פסק דיננו חל פסק דינו של בית דין קמא.

נבהיר:

אכן עד להכרעה בערעור עומד פסק דינו של בית דין קמא בתוקפו, לא מכבר האריך החתום מטה בעניין זה בכלל דבריו שבפסק הדין בתיק 884268/1 (ניתן ביום ט"ו במרחשוון התש"ף – 13.11.19, פורסם), ונביא מקצת מן האמור שם בפרק כ"ח לפסק הדין שעסק בשאלה זו גופה "מעמדו של פסק דין שהוגש עליו ערעור טרם ההכרעה הסופית בערעור" ושוב בפרק ל' לפסק הדין:

[...] ובאמת היה מקום לדון מה תוקפו של פסק דינה של ערכאה קמא: אם פסק הדין הוא פסק דין חלוט אלא שהקבלה היא שכשיוגש ערעור יוכל בית הדין הגדול לדון לפסוק ולסתור את פסק דינה של ערכאה קמא, או דנימא אף מעבר לכך, שפסק דינה של ערכאה קמא אינו תקף כל עוד ישנה אפשרות ערעור או שהוגש ערעור [...]

אך נראה – ולהלן נבסס זאת עוד – שהעיקר הוא כצד הראשון, שכל עוד לא נסתר פסק הדין אף אם יש אפשרות ערעור או אף הוגש ערעור אין הפסק בטל וחובה לקיימו כל עוד לא ניתן עיכוב ביצוע או נתקבל הערעור [...]

ואומנם כבר ביארנו במקום אחר שמעיקר הדין אין לעכב ביצוע פסק דין, וכמבואר ברמ"א (חושן משפט סימן יד סעיף ד) וזו לשונו: "וצריך לשלם מיד, ואם יסתור הדין – יחזרו לו."

[...] מעיקר הדין פסק הדין תקף מיום נתינתו למרות האפשרות לערער עליו. לפיכך כל עוד לא ניתנה פסיקה הסותרת את הפסיקה של ערכאה קמא, פסק דין זה בתוקפו עומד [...] אין מניעה לצד שזכה בערכאה קמא לפעול על פי פסק דין זה [...]

[...] בנידון דידן: החלטת בית הדין האזורי תלויה באפשרות הערעור, דהיינו שהערעור לא יעקור ולא יבטל את פסק הדין, שהרי עד שהערעור קובע שפסק הדין בטל, יש תוקף לפסק הדין וכמו שביארנו. ומעתה השלמת ההליך תלויה בפסק דינו של בית הדין הגדול הדוחה או מקבל הערעור. ואין לחלק בין הדבקים. משכך בנידון דידן, רק החלטה סופית של בית הדין הגדול היא שתסיים את ההליך המשפטי שבין הצדדים [...]

אבל אין משמעות הדבר שפסק דין שניתן בערעור אינו קובע ואינו יכול לקבוע זכויות שלמפרע. פסק דין – גם פסק דינה של ערכאה קמא – חל במובן של הוראות אופרטיביות רק מיום הינתנו ואילך, אך עשוי הוא לקבוע זכויות למפרע. כך בענייננו ההוראה בדבר שינוי רישומי הבעלות בנכס היא הוראה שתוקפה מכאן ואילך, אין היא ואין היא יכולה להיות הוראה למפרע, וכי מי מהצדדים או מפקידי הרישום יכול היה לנבא כי כך ייפסק ורשאי היה משום כך לשנות את הרישום טרם שנפסק? אך ככל שהדבר נוגע לקביעת הזכויות עצמן ולא לרישומן קובע פסק הדין כי הבעלות בנכס הייתה של מי שזכה בה על פי פסק הדין למן המועד שבו נוצרה הבעלות על פי פסק הדין ובענייננו: הבעלות של המערערת במחצית הדירה המדוברת היא מאז כריתת ההסכם המדובר שעל פי פסק דיננו כריתתו כמוה כקניין והעברת בעלות, למרות הרישום הסותר.

דמי שימוש אינם 'קנס' על הפרת הוראה חוקית, לו היו כאלה לא היה יכול פסק דין לחייב בהם אלא ממועד הינתנו ואילך, כך בפסק דין של ערכאה קמא וכך בפסק דין של ערכאת ערעור המשנה את שפסקה ערכאה קמא. אבל לא כך הדבר. דמי שימוש כשמם כן הם, תשלום בעבור השימוש של האחד בנכס של האחר. כל עוד לא נפסק שהנכס הוא "של האחר" רשאי המחזיק בו להשתמש בו, והדברים אכן אמורים במשנה תוקף משנפסק בפירוש כי רשאי הוא לעשות כך וכי הנכס שלו הוא – כל עוד לא בטלה פסיקה זו במסגרת הליכי הערעור. אך שימוש זה יחייב אותו בתשלום – אם ייפסק כי הנכס של האחר הוא – לא ממועד הפסק אלא מהמועד שכלפיו נקבעה הבעלות בפסק הדין.

לפיכך יש לדחות טענה זו כשלעצמה מכול וכול.

עם זאת נעיר כי אכן תיתכנה משמעויות לעובדת היות השימוש שימוש בתום לב, שעה שהמשתמש סבור כי בשלו (או בשלו לבד) הוא משתמש. עשוי הדבר להיות סיבה לתשלום מופחת אם ייטען כי הנאתו של המשתמש לא הייתה במלוא שוויה של שכירות הנכס (או מחציתו כשמדובר במחצית דמי השימוש) או כי לא היה ממצה הנאתו זו לו ידע כי אין הנכס שלו וכי יצטרך לשלם בעבור הנאתו. מוצא הדברים בשמעתתא ד"הניח להם אביהן פרה שאולה" ובסוגיא דספסירא (כתובות לד, ב; בבא קמא קיב, א ובבא מציעא מב, ב) ומאחר שלגופה של תביעה אין אנו דנים עתה לא נרחיב את היריעה מעבר לכך.

חובת דמי השימוש – השאלות העובדתיות וההלכתיות־משפטיות והמקום לבירורן

המשיב מעלה גם טענות נוספות, בין השאר שב הוא על טענותיו בדבר הונאתו על ידי המערערת ובדבר אחריותה לפירוד ביניהם ולעזיבתה את הבית בשל אי־נכונותה לשלום הבית שבו חפץ הוא, לטעמו, וממילא אי־יכולתה להלין על שימושו הבלעדי בנכס שכן רשאית הייתה היא להשתמש בנכס עימו.

טענה זו האחרונה נוגעת כמובן אך ורק לתקופה שבה היו הצדדים נשואים עדיין. משהתגרשו הצדדים – ולעניין זה שאלת האשם בגירושיהם אינה מעלה ואינה מורידה – לא היו רשאים להתגורר בנכס יחדיו וממילא קמה לכל אחד מהם לכאורה הזכות למחצית מזכויות השימוש בנפרד מחברו, קרי: הזכות להשתמש בנכס תוך תשלום מחצית שכר הדירה הראוי לחברו, לקבל את מחצית שכר הדירה מחברו – אם הלה ישתמש בנכס, להשתמש בנכס לסירוגין או לקבל את מחצית דמי השכירות מצד ג' שלו ישכירו הצדדים יחדיו את הנכס.

כאמור, אין אנו דנים עתה בתביעה לגופה, להלן יתבאר מדוע, ועל כן ודאי שלא נאריך עתה באשר הלכו בו כבר נמושות – בשאלת היחס בין דברים אלה לסוגיות "זה נהנה וזה חסר" או "וזה לא חסר" שבהקשר לדין "הדר בחצר חברו שלא מדעתו", "אמר לו צא" ולדינו של שותף האומר "בשלי השתמשתי" (חושן משפט שסג, ו לעומת האמור שם קעא, ח). כללו של דבר כמבואר מהסוגיות ומדברי הפוסקים ואף בפסקי דין רבים כי משהשתמש אחד הצדדים לבדו בנכס עשוי הדבר להקים לרעהו אפוא את הזכות לתבוע ממנו את מחצית דמי השימוש, אלא שמובן שתביעה כזו מצריכה תחילה הסכמה בעובדות או הוכחתן, קרי: הסכמה או הוכחה כי אכן היה שימוש בלעדי של אחד השותפים בנכס, בניגוד לדעתו של חברו, ובירור או הסכמה בדבר משך השימוש האמור. זהו כללו של דבר כאמור והחילוקים או המחלוקות אינם אלא בפרטיו.

על כל פנים כיוון שמדברי המשיב עולות גם מחלוקות עובדתיות המצריכות בירור וראיות כאמור, וכיוון ששאלות עובדתיות אלה לכאורה טרם נבחנו כל צורכן, אם גם עלו בדרך אגב, בערכאה קמא ולא בעניינן היה הערעור, הרי שהדין עימו כי סדרי הדין מחייבים את בירור העניין בערכאה קמא, ומכאן מסקנתנו האמורה לעיל כי דיון בסוגיית דמי השימוש יתקיים, אם תחפוץ המערערת להגיש תביעה בעניינה, בבית הדין האזורי ולא בערכאת הערעור.

נוסיף ונאמר:

המשיב שב והעלה כאמור גם את טענותיו העובדתיות הנוגעות לשאלת הטעייתו או אי־הטעייתו בהסכם האמור. במידת מה הפתיענו המשיב כשחיסר מסִפרו את העיקר שציפינו כי ייאמר בהקשר זה והוא כי אף אנו לא קבענו דבר מוחלט בעניין זה אלא קבענו כי הקניין שבהסכם עושה את המערערת כמוחזקת וממילא דינו של המשיב בעניין הבעלות בנכס כדין המוציא מחברו שעליו הראיה.

דון מינה ואוקי באתרה כי בעניינם של דמי השימוש שלגביהם לכאורה מוחזק הוא המשיב בשלו – על המערערת להביא ראיה. וכבר מילתנו אמורה לעיל כי בית דין קמא דן את הדברים כספק אף לאחר שבחן את כל שהביאו הצדדים לפתחו, ואנו אומנם לא התיימרנו לומר בהכרעתנו כי הגענו לכדי בחינה עד תום של המכלול כולו, שכן דיה להכרעתנו בהותרת הדבר מסופק, אך זאת גם בשל אי האפשרות להגיע לאותה בחינה עד תום המצריכה גם בחינת לב וכליות וזאת אף בנוגע לאשר אירע לפני שנים רבות. לולי סברנו שכך הדבר היינו נזקקים לבחינת הדברים עד תומם ולא להכרעה הלכתית שבנוגע לבירור העובדות נאלצת להישען על הספק.

על כן בצד אומרנו כי מקומו של הבירור בשלב זה הוא בבית הדין האזורי, וכדי שלא ניחשב כמכשילים בעצה שאיננה טובה בהפנייתנו את הצדדים לקיום הליך משפטי נוסף, חובה עלינו להאיר אף את עיני המערערת – ולחסוך אולי משני הצדדים כאחד הליכים ארוכים שעשויים להתברר כמיותרים – כי לכאורה יהיה טעם בהגשת תביעת דמי השימוש רק אם "יש בידה כנגדן" דבר שאותו תובע ממנה המשיב או שחויבה כבר ליתנו לו – מה שיכול להעמידה במעמד של מוחזקת. אם לא כך הדבר ותביעתה היא להוציא מהמוחזק נראה, בלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סיכוייה להוכיח את הדרוש (בנוסף להוכחת העובדות השנויות במחלוקת לגבי שימושו הבלעדי של המשיב בנכס בניגוד לרצונה ומשכו של שימוש זה) אינם מן המשופרים.

מסקנה ומתן הוראות

סוף דבר:

א.       מקומה של תביעת דמי השימוש בבית הדין האזורי.

אם תבחר המערערת לעמוד על תביעתה זו – תגישנה לבית הדין האזורי.

בית הדין יבחן את טענותיהם וראיותיהם של הצדדים בלב פתוח ובנפש חפצה, תוך הכפפת הדברים כמתבקש להכרעה החלוטה בעניין הבעלות המשותפת בנכס, שסטתה מהכרעתו של בית דין קמא עצמו אך מחייבת היא אותו.

עם זאת בית הדין יבחן את הדברים גם תוך שימת לב שהכרעה זו ניתנה לא כהכרעה ודאית בטענות העובדתיות ובנגזרותיהן המשפטיות וההלכתיות בסוגיות ההטעיה שבמתנה והחזרת המתנות אלא על יסוד קביעתנו כי מעמדו של ההסכם שנכרת בשעתו בין הצדדים הוא כשל קניין וכי בכל הנוגע לבעלות בנכס המדובר הרי שבספק שבעניינן של טענות אלה – שלא הוכרע לחלוטין בדברי בית הדין האזורי ושסבורים אנו שכמעט שבלתי אפשרי להכריעו בתכלית – דין המערערת דנא כמוחזקת.

ב.       תיק דנן ייסגר עם חתימת החלטתי זו.

ג.        ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ד' בשבט התש"ף (30.1.2020).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה