החזקת ספר תורה
הרב הדאיה עזרא
הרב רקובר ב.
פד"רים כרך ד' עמ' 183-188
התובע: י. ק.
נגד: הנתבע: ג. פ.
הנדון: החזקת ספר תורה
תביעה מצד מי שהכניס ספר תורה לבית כנסת לקבלו בחזרה בטענה שלא נתנו אלא
בהשאלה. — לדברי הנתבע ניתן הספר במתנה ואין להחזירו. — דין עדות של אנשי אותה
העיר או גבאי בית הכנסת בענין ספר התורה שברשותם.
מסקנות
א. 1)
המכניס ספר תורה לבית כנסת ולא ידוע אם כיון לשם מתנה או להשאלה, הולכין אחר מנהג
המקום.
2) בארצנו, עד כמה שידוע, נהוג שמי
שמכניס ספר תורה לבית כנסת וברצונו שישאר רכושו הפרטי, הוא מקבל כתב מהגבאים על
כך. ואם לא לקח כתב כזה מסתם הרי זו מתנה גמורה ואיהו דאפסיד אנפשיה. אולם לאור
קיבוץ הגלויות קשה לקבוע כיום מהו המנהג שבכל מקום, לאחר שכל אחד הביא אתו את
המנהגים שבארצו.
ב. באין
מנהג קבוע, יש מחלוקת בין הפוסקים בספר שהוכנס לביכ״נ ללא תנאי מפורש, אם הוא נמצא
בחזקת הבעלים הקודמים או בחזקת הציבור. ולכן אם הספר נמצא בביהכ״נ אין להוציאו
מספק מרשותו דכל המוציא מחבירו עליו הראיה.
ג. אמר
המנדב שהוא נותן את הספר במתנה, הרי זו לצמיתות ואף שיתכן שבלבו חשב לזמן מסוים,
דברים שבלב אינם דברים. אמנם יש סוברים שבמתנה דברים שבלב הוויין דברים, אבל לאחר
שלא הוכרעה ההלכה אין מוציאים מידי המוחזק.
ד. 1) נפל סכסוך בעיר בנוגע לספר התורה, פסולים אנשי אותה העיר לדיינים
ולעדים ולא מועיל גם סילוקם מהספר, הואיל והוא
עשוי לשמיעה שהכל מעונינים בכך, כולם נוגעים בדבר.
2) ישנו
בעיר עוד ס"ת ואפשר לקרוא בספר השני,
יש מחלוקת בין הפוסקים אם הדיינים והעדים צריכים להסתלק מהספר שדנים עליו או הם
כשרים ללא סילוק.
ה. כשהנתבע אינו דורש הספר לעצמו אלא
עבור ביהכ״נ בתור גבאי, מכיון שאין לו או לקרוביו שום זכות, בזה כשר הוא להעיד.
פסק ־ דין
הנתבע הוא גבאי בבית הכנסת בכפר סמיר. התובע הכניס לבית הכנסת הנ״ל לפני כשמונה שנים ספר תורה. כעת הוא תובע אותו בחזרה. לאחר שחתמו על הצהרה חוקית מתאימה שיצייתו להוראות בית הדין נשמעו טענותיהם.
התובע טוען כי אחיו היה גר בכפר סמיר. מאחר ולא היה להם ספר תורה פנה אליו אחיו משה, וביקש ממנו להשיג ס״ת בהשאלה. במקום לקחת ספר תורה בהשאלה הוא קנה ס״ת ושילם עבורו 120 ל״י, כן שילם לסופר סת״ם בעד הגהה 20 ל״י. כעת, מאחר ואחיו עזב את המקום ועבר לגור בעפולה, רצונו להוציא את ספר התורה ולהעבירו לבית הכנסת בעפולה, שם הוא מתפלל.
הנתבע טוען כי ספר התורה ניתן כמתנה לבית הכנסת ולכן אין להוציאו משם. הוא כיהן אז כגבאי והוא זוכר שהתובע נתן הס״ת במתנה לביה״כ בלי להתנות שום תנאים.
התקימו מספר ישיבות, והושמע עדים משני הצדדים. בשלבים האחרונים של הדיון הציע בית־הדין פשרה שהס״ת ישאר במקום, ואילו בית הכנסת ישלם לתובע סך 100 ל״י.
הנתבע הסכים לסדר תשלום סכום זה
והתובע לא הסכים לכך.
בכ״ז תשרי תשכ״א העיד זליקוביץ: כל הקהל ידע שנתן ס״ת לקהל. הנותן לא אמר כלום איך נותן הס״ת. היום יש 2 ס״ת. כל אחד הבין שזה ס״ת שקבלנו במתנה. באותו יום העיד היינריך: ידוע לי שאת הס״ת נתן במתנה לקהל. חוזר ומצהיר שהתובע אמר לו שהוא נותן הס״ת במתנה. מוכן להשבע על כך.
התובע אמר באותו יום: לגבאים לא אמרתי
כלום, לאחי אמרתי שכל זמן שהוא שם אני מסכים שהס״ת ישאר שם.
ביום כ״ז טבת תשכ״א העיד יעקב יחזקאל:
הביא ס״ת ואמר שמכניס אותו לביה"כ וישאר כל זמן שאחיו משה קירשנצוייג יגור
שם. הס״ת הוכנס על תנאי שהזקן יגור שם.
ביום ד׳ בתמוז תשכ״א אמר הנתבע: לי עכ״פ
ברור שמשה נתן הס״ת במתנה לכפר ושיעץ לקירשנצוייג שיתנה שיוכל למכור הס״ת כשירצה
ולא התנה.
ביום י״ד בתמוז תשכ״א העיד דוד גייגר:
דברו כל הזמן שהס״ת ניתן במתנה לביה״ב. כל אחד דיבר וידע שנתן מתנה הס״ת לביה״כ.
לא שמעתי שדובר על כמה זמן ניתן הס״ת... וכל הקהל דיבר שהס״ת ניתן במתנה לביה״כ עם
קירשנצוייג לא דברתי על ענין הס״ת. אם זה יהי׳ לכל הזמן או לא, לא אשבע.
לאור הנ״ל יוצא שיש רק עד אחד — מר
יעקב יחזקאל — המעיד שהס״ת הוכנס שישאר בכפר רק כל זמן שאח התובע יגור שם. לעומתו
יש עדות כי הס״ת ניתן במתנה (וראה להלן).
א. אלא שיש פה מקום לעיין היות ואף אחד
מהעדים לא העיד שהתובע אמר בפירוש שנותן מתנה עולמית ולחלוטין, יתכן שהתובע נאמן
לומר שהמתנה היתה זמנית. אולם כפי שיתבאר להלן אין התובע נאמן בטענתו זו.
איתא באו״ח סימן קנ״ד סק״כ:
״יש מי שאמר שס״ת שהוחזק שהיה אבותיו של ראובן (ומונחת בביהכ״נ — משנה ברורה), אין הציבור יכולים להחזיק בו״.
וכתב שם בט״ז סקט״ו:
״הטעם בב״י בשם מהרי״ק סי׳ ע׳ דלא שייך חזקה בס״ת העשוי מתחלתו על מנת כן שיקראו בו רבים ושיהי׳ תמיד מונח בביה״כ עד יום פקוד אותו הבעלים ואפילו עדים לא מהני לומר דשל צבור הם כי נוגעים בעדות הם וסילוק לא מהני אא״כ יש להם ס״ת אחרת מדויק וכשר כמותה. ובתשו׳ רש״ל סי׳ ט״ו כתוב באחד שנתן ס״ת להיכל מכמה שנים ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהן משל ציבור והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהי׳ אומר שלי הוא ולא נתתיה לחלוטין אמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כ״א קונה ס״ת ונותנה להיכל וכ״א מכיר ס״ת שלו להתיחס בה, פסק שם: דאם בא אח״כ איהו גופיה ורצה לקחת לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה דהוא המוציא ועליו הראיה ומש״ה ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמנדבין ס״ת לביה״כ היו מתנין ברבים שאינה לחלוטין וא״כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה כו'. ונראה שהוא חולק על פסק השו״ע כאן שהוא בשם המהרי״ק דס״ל דאין הקהל נקראים מוחזקים, וכן מסתבר כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזיקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו״, ע״כ לשון הט״ז.
היוצא מדברי הט״ז שיש מחלוקת בדבר אם
הס״ת בחזקת הבעלים הקודמים או בחזקת הקהל, והט״ז מכריע כדברי השו״ע — שהס״ת בחזקת
הבעלים ואין הקהל מוציא מהם מספק.
אולם בא״ר אות ל״ה (הובא במשבצות זהב
שם) כתב:
״בשו״ע איירי שהתנה בפירוש דלא תחול הקדושה עליה״.
ולפי דבריו כל זמן שלא התנה בפירוש גם לדברי השו״ע הקהל נקרא מוחזק ואין הבעלים יכולים להוציא הס״ת מחזקת הקהל בלי ראיה. ובשער הציון סקפ״ב הביא שכ״כ במטה יהודה ושכן משמע מהגר״א, יעו״ש.
ועי׳ במגן אברהם שם בסעיף י״ח בהא
דכתוב שם:
״יש מי שאומר שכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם תמיד בביהכ״נ אין יכולים להוציא לחולין״.
וכ׳ במג״א ס״ק מ״ג:
״ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם וא״כ הוי כאילו התנו עליהם״.
ובס׳ מטה־יהודה או״ח סי׳ קנ״ד כתב
דמנהגינו דכל מי שמביא תפוחים ואין רצונו להקדישו שם שיכתוב שטר מקודם כדי שלא
יהיה צד ערעור כלל, ובס׳ כף החיים שם אות קנ״ד הביא גם לענין ס״ת כן, וסיים שם:
״מיהו רק אם יש מקום שיש להם מנהג פשוט שמי שנותן לביהכ״נ שנשארים ברשותו אפילו בלא כתיבת שטר יחזיקו במנהגם כמ״ש באות הקודם בשם המ״א וכ״כ האחרונים״.
ועי׳ רמ״א יו״ד סי׳ רנ״ט סעיף ב׳.
והנה בארצנו, עד כמה שידוע המנהג הוא שמי שנותן ס״ת לביהכ״נ וברצונו שזה ישאר שלו, הוא מקבל כתב מגבאי ביהכ״נ על זה. וא״כ בנידון שלנו שלא לקח כתב כזה איהו דאפסיד אנפשיה. אמנם יש לציין כי קשה לקבוע את המנהג בכל מקום ומקום, לאור קיבוץ־הגלויות שבארצנו, שכל אחד ואחד בא עם מנהגו המיוחד.
ועי׳ בס׳ דעת־תורה שם שכתב:
ועיין גו״ר חו״מ כלל ג׳ סי״ז שכתב דרש״ל מיירי שהי׳ שם מנהג ידוע שהמביא ס״ת מביאו לשם הקדש ואינו חולק עם מהרי״ק ובדליכא מנהג ידוע אין ביד הציבור להחזיק בטענת ספק בס״ת, מאחר שהם מודים שהוא של פלוני ואם טוענים ודאי שהקדישה אם יש עדים או חזקה שהוא של ראובן ישבע ראובן שלא הקדישו ואם הוא יורש ישבע שלא פקדונו אבא ויטול הס״ת ואי ליכא עדים וחזקה ישבעו הקהל שהקדישו פלוני ויזכו בו, ע״ש באורך, ועי׳ ר״מ אלשיך סי׳ כ״ז, עכ״ל.
וזה לשון שו״ת ר״מ אלשיך סי׳ כ״ז —
בנידון שהמקדיש טען שהקדיש הס״ת על תנאי - :
״כיון שהס״ת ברשותם זכו הם מן הסתם וזה שבא להוציא מידם באמרו תנאי היו דברי עליו להביא ראיה שהתנה כך בפירוש״.
ועי׳ בס׳ ישמח לב יו״ד סי׳ י״ד שגם דעתו
שהס״ת היא בחזקת הבעלים, יעו״ש.
ובספר דובב מישרים סי׳ צ״א הביא בשם
הגאונים מלבוב בס׳ מגן־גבורים דבס״ת שפיר אמרינן בודאי לא הקדישו למסרו לציבור כדי
שלא יפקע ממנו מ״ע דכתיבת ס״ת. והביא עוד בשם שו״ת מהרי״א הלוי ח״ב סי׳ י״ט שהעלה
דאפילו לדעת המהרש״ל זה הוא רק ברוצה ליקח הס״ת בשבילו משא״כ ברוצה למסרה לבה״מ
אחר. ועי׳ בספר אבני שיש סי׳ נ״ד.
היוצא מכל הנ״ל שיש דעות לכאן ולכאן —
באם אין המנהג ידוע — אם הס״ת בחזקת המקדיש או הציבור, וכיון דלמעשה כעת הס״ת נמצא
בביה״כ אין להוציא הס״ת מהמקום בו הוא נמצא, דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ב. ונראה דבעניננו יש לומר שלכו״ע אין
התובע יכול להוציא הס״ת מביהכ״נ מאחר שהעדים מעידים שאמר שהוא נותן מתנה לביהכ״נ,
הרי סתם מתנה הוא לצמיתות, ועי׳ שו״ע או״ח סי׳ תרנ״ח סעי׳ ה':
".... נתנו לו סתם הוי כאילו אמר לו ע״מ שהחזירהו לי דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר״.
מבואר דכל היכא דליכא הטעם דמסתמא וכו'
הוי המתנה לצמיתות, ועי׳ גם ברמ״א שו״ע חשן משפט סי׳ רמ״א סעי׳ ו'.
וכל המחלוקת של הפוסקים הנז׳ הוא כשלא
נאמר כלום בשעת הכנסת הס״ת.
ובעניננו, התובע אמר — בישיבה מיום
כ״ז בתשרי תשכ״א — שלא אמר כלום לגבאים בשעת הכנסת הספר, וא״כ לפי דבריו תלוי זה
במחלוקת הפוסקים וכאמור אין להוציא מהמוחזק.
ג. אמנם בישיבה מיום ד׳ בתמוז תשכ״א אמר
שכן אמר לגבאים, ושבישיבה מיום כ״ז בתשרי שכח שאמר לגבאים, אולם מאחר שאין כאן
אמתלא מתקבלת, שלא מתקבל ששכח דבר כזה, אילו היה כן, ומאחר שכן אין יכול לחזור
מדבריו הראשונים, ראה חו״מ סי׳ פ׳, ועי׳ גם סי׳ ע״ט ס״א, ובש״ך שם.
ומאחר שהעדים אמרו ששמעו שאמר שנתן
מתנה, הרי י״ל דלכ״ע הס״ת בחזקת ביהכ״נ, ואף שיתכן שחשב בלבו רק לכל זמן שאחיו שם,
הרי זה דברים שבלב ואינם דברים. אמנם ברמ״א חו״מ סי׳ ר״ז סעיף ד׳ כתב: ״ויש אומרים
דבמתנה דברים שבלב הויין דברים״. וזה מהגהות אלפסי, כתובות פ׳ אלמנה ניזונת.
ועי׳ בספר ישמח לב ובס׳ אבני שיש,
אולם יש שחולקים ע״ז, וראה שם בביאור הגר״א שכתב שבדברי הרמ״א יתיישבו קו׳ התוס׳
בכמה מקומות. הרי דמדברי התוס׳ דלא תירצו כן משמע דס״ל דאף במתנה דברים שבלב לא
הויין דברים, וכן הוא במפורש דעת הרגב״ש בסי׳ קצ״ה, ע״ש.
ועי׳ בס׳ כנסת הגדולה בתשובותיו חו״מ
סי׳ ק״ו שכתב נמי דהתוס׳ והרא״ש חולקים על דעת ההג״א הנז׳ וכנז׳, ועי׳ גם בתשב״ץ ח״א
סי׳ צ״ה. ואם כי יש לדון דאולי נלך בתר אומדנא שלא נתן הס״ת אלא כל זמן שאחיו שם,
וראה שו״ת רא״מ סי׳ נ״ג, מ״מ לא ברור הדבר שי״ל דהעובדא שאחיו היה שם היתה סיבה
לתת לצמיתות למקום זה שהנו ישוב חדש, ואע״פ שהסיבה נתבטלה מ״מ המתנה לא בטלה (ראה
שו״ע אהע״ז סי׳ צ״ט ס׳ ב׳).
ד. ויש עוד צורך לדון אם אפשר לקבל
העדויות של העדים מאחר שהם (חוץ מהעד גייגר) גרים גם כעת בכפר סמיר מקום בו נמצא
הס״ת ויתכן שהם נוגעים בדבר שישאר הס״ת במקום. אולם מאחר וחוץ מהס״ת הנידון, יש
בכפר עוד ס״ת, נראה שיש לקבל עדותם אע״ג שלא סלקו עצמם מהס״ת וזה כפי שיבואר להלן:
איתא בחו״מ סי׳ ל״ז סי״ט:
״בני העיר שנגנבה ס״ת שלהם הואיל ולשמיעה הוא עשוי שא״א לאדם לסלק עצמו ממנו אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה״.
וכתב שם בהג״ה:
״דבשיש להם ס״ת אחרת מותר״.
וכתב שם בסמ״ע ס״ק נ״ג:
״ואז אפילו סילוק א״צ ויכול לשמוע ולקרות מאותו ס״ת כיון דאפשר לו לשמוע ולקרות מס״ת אחרת ומצות לאו להנות נתנו וכ״כ הרא״ש בתשובה כלל ג׳ סי״ג...״
וכ״כ בסמ״ע סי׳ ז׳ ס״ק כ״ח וכ״כ הנתיבות.
אולם מ״ש הסמ״ע: ״וכ״כ הרא״ש בתשובה
כלל ג׳ סי״ג״. צ״ע, כי בתשובת הרא״ש שם משמע שגם כשיש ס״ת אחר צריך סילוק. וכ״כ
בבאה״ג סי׳ ז׳ סק״ז, וכ״כ בתומים שם סקי״ז וכ״מ מדברי הט״ז באו״ח סי׳ קנ״ג ס״ק ט״ו
הנ״ל. אולם במחצית השקל שם ס״ק מ״ה כתב כדברי הסמ״ע שאם יש ס״ת אחר אין צריכים
סילוק.
המוכח מן האמור לעיל שיש מחלוקת אם
צריכים סילוק כשיש ס״ת אחר, ובעניננו שהעדות של בני הכפר היא לא להוציא אלא להחזיק
ולהשאיר הס״ת במקום בו הוא נמצא, הרי גם בזה אי אפשר להוציא הס״ת מחזקתו וצריו
להשאירו באותו בית כנסת.
ובר מן דין נראה שהעדים כשרים עפ״י מ״ש בחו״מ סי׳ ל״ז סכ״ב:
״עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל הקדשות ועל כל ענייניהם״, ועיין בפ״ת שם ובסי׳ ז׳ ס״ק כ״ו.
ויש גם להוסיף שגם הנתבע שהוא הגבאי
של ביהכ״נ כשר להעיד בזה כפי מ״ש בחו״מ סי׳ ל״ז ס״ט:
״הגזברים כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי הקדש ולא בפירותיהם כשרים להעיד".
וכיון שהנתבע אינו דורש את הס״ת לעצמו
אלא עבור ביהכ״נ, א״כ אין לנתבע שום זכות פרטית בס״ת והוא כשר להעיד בזה.
לאור האמור לעיל מחליט בית הדין:
א. שאין
לחייב הנתבעים להחזיר הס״ת לידי התובע מאחר שהס״ת נמצא למעשה כעת כבית הכנסת.
ב. אולם
מאחר שבישיבה מיום ד׳ בתמוז תשכ״א הציע בית הדין שמתפללי ביהכ״נ כפר סמיר יתנו
להתובע כפיצוי סך מאה ל״י והנתבע הודיע שיכול לסדר נתינה זו, לכן מן הראוי שיעשה
כפי דבריו.
ג. התובע
ישא בהוצאותיו.
ניתן ביום כ״ט בתשרי תשכ״ב.
