ירושת שררה
הרב הלוי אפשטיין י.
הרב טנא ש.
הנפטר היה שמש וגובה בית הכנסת, לאחר פטירתו בנותיו תובעות לאפשר לאחד החתנים להמשיך בתפקיד אביהן. או לפצותן על כך.
לטענת הנתבע כיוון שעבר זמן מהפטירה והבנות לא טענו עד עכשיו שרצונן להמשיך על ידי החתן במשרת האב, לאחר שכבר מינו אדם אחר, הפסידו את זכותן. ובעניין הפיצווים טוען שאינו חייב כי פיצויין נועדו רק למי שהתפרנס מהעבודה או היה תלוי בה באופן ישיר כאישה או ילדים על שולחן אביהם.
האם ירושה בכלל שררה.
האם חתן יורש משרת חותנו.
האם חתן יורש במקום בן.
התובע ויתר בזמנו על המישרה.
כבר מינו אחר במקומו.
פד"רים כרך ד' עמ' 206-216
3024/722
תיק מס׳ 8/כ׳׳א
בבית הדין הרבני האזורי תל־אביב־יפו
בפני כב׳ הדיינים: — הרבנים ש. ב.
ורנד — אב״ד, י. הלוי אפשטיין, ש. טנא
בענין:
התובעות: א. ב. ג. ד.
(בנות ה.) ב״כ ארנפלד עו״ד
נגד:
ה נ ת ב ע י ם:
ועד בית הכנסת ״היכל מאיר״ וו. (שמש וגובה ביהכנ״ס הנ״ל)
ב״כ טוניק עו״ד
ירושת שררה
תביעת פיצויים מצד יורשי שמש בית כנסת שנפטר מאת ועד בית הכנסת. — מי
נקרא בעל שררה, ומי יש
לו בה זכות ירושה.
מסקנות
א. אין אדם זכאי למכור משרה
ציבורית שהוא מוחזק בה לאיש אחר. ומכל שכן שאין יורשיו זכאים למכור אותה.
ב. כל שררה ציבורית שאדם זוכה בה,
עוברת בירושה לזרעו אחריו ולכל יורשיו הראויים לכך ככל דיני נחלות.
ג. 1) בסוג
נושאי שררה נכללים כל אלה ששייך לגבם מינוי, כגון: שוחטים, מוהלים, חזנים, גבאי
צדקה וכדו׳.
2) אשר לשמש בית כנסת, אם
תפקידו לעסוק בשירות בלבד, כגון: נקיון, סידור רהיטים וכדו׳, אין זה בכלל מינוי
ואין בזה דין חזקה ; אם תפקידו לקרוא לעליות לתורה וכדו׳, חלים עליו כל דיני שררה.
ד. יש דעה בין הפוסקים שגם חתן
הוא בכלל היורשים לגבי שררה ; ויש אומרים שבהיות שכל כוחו בא מצד אשתו ומכיון שהיא
אינה ראויה לירושה זו, גם לו אין בה כל זכות.
ה. הפוסקים חולקים בדין ירושה במקום שיש בנים, אם
גם שאר הקרובים נחשבים כיורשים אלא שהבנים קודמים ; או שהם נחשבים אז כזרים. ונפקא
מינה למקרה שהבנים מסתלקים מהירושה או שהיא אסורה עליהם בהנאה, מי הבא אחריהם.
ו. יורש יכול להסתלק מירושה רק כשאינה מן התורה
אבל לא בירושה דאורייתא, כי סילוק מועיל רק לגבי זכויות שיש בנכסים אבל לא מעצם
דין יורש.
ז. זכה אדם בשררה, אין להורידו מגדולתו.
פסק דין
התובעות הן בנותיו של ה. שעבד כשמש
וגובה בביהכנ״ס הנ״ל כעשר שנים ושנפטר בתשי״ז, ותביעתם מועד ביהכנ״ס בתיק זה היא
השלישית בגלגולה. בראשונה הוגשה תביעה (תיק 2527/יח) מאת אלמנתו של השמש ז. נגד ועד ביהכנ״ס לפיצויים. הואיל ובעלה
עבד כשמש בביהכ״נ עשר שנים והתובעת עזרה לבעלה בנקיון וסידור ביהכ״נ, והוסיפה עוד
לטעון כי המשרה הזו קנו בעלה המנוח והיא, מאלמנת השמש הקודם שעבד בביהכנ״ס ושלמו
התמורה שבעים ל״י, ולכן תובעת האלמנה לאפשר לה למכור המשרה הזאת לאדם מתאים שישלם
לה תמורת הזכות, או שביהכנ״ס יתן לה פיצויים שהיא מעריכה בסך חמשת אלפים ל״י בולל
דמי חופשה שהמנוח לא קיבל כל שנות שירותו שם.
עוד בתחילת הדיון הוגשה תביעה (תיק 3003/יח) מבנותיו של השמש
המנוח (מאשתו הראשונה) המבקשות לצרף אותן כתובעות נגד ועד ביהכנ״ס בהיותן יורשות
כהלכה ומגיע להם חלק בירושת המשרה מהפיצויים אשר נושא התביעה הנ״ל. הבנים של השמש
המנוח אינם מעונינים בתביעה זו.
ב״כ הנתבעים דרש שביה״ד יחליט ויפסוק
מי הוא התובע ובעל דברים שעמהם עליהם להתדיין או להתפשר.
ביה״ד בפס״ד מיום ו׳ תמוז תשי״ח פסק:
״אילו היה אחד היורשים מחתני השמש מוכן לעבוד בביהכנ״ס במשרה שעבד בה אביהם, היה
ביה״ד דן בתביעתם אם לחייב את ביהכנ״ס לקבל את אחד מחתניו לשמש בקודש למלאות מקום
חותנם. ברם בנדון שלפנינו התביעה היא לחלק מהפיצויים שניתנים מטעם ביהכנ״ס, מוצא
ביה״ד שאין לזה דין ירושה בשל קירבת היורשים כי מטרת הפיצויים מיועדים לשקם את אלה
שהיו תלויים בנפטר בחייו והיו מתפרנסים מעבודתו, ובהתאם לנוהג המקובל תומך בהם
המעביד גם לאחר פטירת העובד.
לכן ביה״ד פוסק שבנדוננו אלמנתו של
המנוח היא היחידה שהיתה תלויה בפרנסתו בחייו.
לאור הנ״ל ביה״ד פסק: א. לדחות תביעת
התובעות היורשות של המנוח המופיעות כתובעות פיצויים (בתיק 3003/יח) מגבאי ביהכנ״ס ״היכל מאיר״ (פרט לתביעת דמי חופשה שע״ז יש
מקום לדיון בתביעת היורשות); ב. אלמנתו של המנוח התובעת פיצויים (בתיק 2527/יח) מגבאי ביהכנ״ס ״היכל
מאיר״ היא היחידה שביה״ד יזדקק לתביעתה.
בעקבות פס״ד זה התפשרו ועד ביהכנ״ס עם
אלמנתו של המנוח ושלמו לה פיצויים בהתאם להסכם שביניהם. והועד קבל את ו. בתור שמש
וגובה ביהכנ״ס במקומו של ה. המנוח.
אחרי שעברה תקופה למעלה משנתיים,
הופיע לפני ביה״ד ב״כ התובעות, בנותיו של השמש המנוח, והודיע כי ח. אחד מחתני
המנוח מוכן עתה לקבל על עצמו את התפקיד של שמש וגובה בביהכנ״ס ״היכל מאיר״ במקום
חותנו, ובהתאם להחלטת ביה״ד הוגשה תביעה מתוקנת שזוהי הנושא לדיוננו. התביעה מכילה
ההודעה של נכונותו של ח. לקבל את התפקיד הנ״ל ושהוא מסוגל למלא תפקיד זה, ומכיון
שועד ביהבנ״ס קבל שמש אחר למקום עבודה הנדון, לכן כללה תביעתם גם את השמש ו. בתור
נתבע ולחייבו שיפנה את המקום לטובת התובעות ולחייב את ועד ביהכנ״ס לקבל את ח.
לתפקיד זה במקום חותנו המנוח או פצויים תמורת זכות זו.
ב״כ הנתבע משיב כי אינם מודים בכלל
שיש זכות ירושה למשרה זו, ושהם התפשרו עם אלמנת השמש בגלל שהיא עצמה עבדה ועזרה
לבעלה, ובכדי שלא תדרוש לעצמה זכות עבודה התפשרו אתה. כמו כן מכחיש שהמנוח שילם
למי שהוא עבור משרת השמשות, ואם עשה זאת לא ברשות ב״ד, אין זו זכות שניתנת בירושה.
כן טוען כי בשעתו לא הציע את עצמו אף אחד מבני המשפחה למשרה זו. אילו הוצע אז היו
מקבלים אותו ברצון. ועתה נתקבל כבר אחר למשרה זו. כמו כן דוחה ב״כ הנתבע הדרישה
לפצויים — כי פיצויים ניתנים רק לתלויים שהיו סמוכים על שלחן המנוח והם עוד קטנים,
לא כן בנד״ד שהבנות הנן נשואות. זאת ועוד. פיצויים נוהגים לתת כשהמנוח משתתף בקרן
פנסיה, לא כן בנדוננו שאין בביהכ״נ קרן כזאת והמנוח לא השתתף בקרן פנסיה, לכן יש
לדחות את התביעה על כל סעיפיה.
ביה״ד לאחר ששמע טו״מ הצדדים ושקל את הענין לכל צדדיו, מוצא שעליו לברר בעיות הלכתיות דלהלן:
א. במקום שהמשרה עוברת בירושה ליורשים, הזכאים היורשים למכור את המשרה הזו לאדם אחר מתאים למשרה זו, והיורשים יקבלו התשלום תמורת המשרה ;
ב. אם משרת השמשות בביהכנ״ס היא מאותן סוג השררות שעוברות בירושה לבניו אחריו ;
ג. אם גם לחתן המנוח זכות ירושה למשרה כבן במקום שאין בן ;
ד. במקום שיש בן, אלא שהבן מוותר על המשרה או שאינו ראוי לתפקיד זה, הזכאי חתנו לתבוע ירושת המשרה ;
ה. אם מחלו היורשים, האפשר להם להתחרט ולחזור ולתבוע ירושת המשרה ;
ו. אם אחר המינוי כשנתקבל אדם אחר במקומו של המנוח אם עדיין
נשארת זכות המשרה ליורשו.
ונעמוד בקצרה בבירור הלכות אלו אחת אחת.
א.
התביעה לאפשר לתובעות למכור את המשרה לאדם מתאים ושהן תקבלנה את התמורה — תביעה זו יש לדחות, כי גם אם היו יורשות כדין את המשרה אין להם זכות למכור משרה צבורית לאחר אף גם לאדם המתאים למשרה.
כן פסק רבינו ירוחם נתיב כ״ו ח״ב בשם הרמ״ה והובא בב״י חו״מ סימן רע״ו. וז״ל:
״מי שיש לו שררה על הצבור הוא וזרעו אין הבנים יכולים למכור אותה השררה לשום אדם״.
והובא ברמ״א חו"מ ס״ס קמ״ט וכ״כ המרדכי פ״ח דב״ק וז״ל:
״ועוד השיב הר״מ על ראובן ושמעון שהיה להם ירושה שאין שום אדם רשאי לבנות דבר בב״ה זולתם ועתה בא ראובן למכור חלק ירושתו לאחד מעשירי העיר, דנראה דלא כל כמיניה שהרי לא השלימו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו האיש ולזרעו אבל לא למכור לאחרים״ ע״ש.
והובא להלכה בשו״ע או״ח סי׳ קנ״ג סעיף י״ב וע״ש בט״ז (ויבואר בסמוך בעז״ה). ולכן בנדוננו אין מקום לתביעתם לאפשר
להם למכור משרת חותנם המנוח לאחר, דבר שגם השמש המנוח עצמו לא היה יכול כי גם הוא
אינו זכאי למכור את משרתו הציבורית למאן דהוא אחר אף אם ראוי לכך, ומאין ירשו
היורשים דבר שלא היה למוריש.
ב.
נפק לברר דין ירושה במשרה ציבורית. יסוד הלכה זו מבוארת ברמב״ם פ״א מהלכות מלכים ה״ז וז״ל:
"ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה שנאמר: למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן, משמרין לו המלוכה עד שיגדל וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו. ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם״.
וכ״כ בפ״ד מכלי המקדש ה״כ:
״כשימות המלך או הכהן הגדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו שנאמר במלך: הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהמלכות ירושה. והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו״.
מקור דברי הרמב״ם הם מהספרי פרשת שופטים (סי׳ קס״ב):
״למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, הוא ובניו שאם מת, בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, ת״ל הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו״.
וכן מבואר בכתובות ק״ג: ובהוריות י״ג: ובכריתות ה:. בהלכה זו כבר האריכו למדי בשו״ת ראשונים ואחרונים בדין ירושה ברבנות, שזהו ככל המינויים של שררה שבישראל שנוהג בזה ודינה כדין מלכות וכהונה גדולה העוברות בירושה כנ״ל.
ולענין חזן — ש״ץ — ביכנ״ס אם יש בזה משום שררה שעוברת בירושה לבניו, כתב הרשב״א בתשובה ח״א סימן ש. שהדבר תלוי במנהגא.
ועיין ח״ס או״ח סימן י״ג. ולענין שמש ביכנ״ס כתב הבית יצחק חיו״ד ח״ב סימן ע׳ עפי״ד
המבי״ט ח״ג ס״ר, דשמש ביכנ״ס הרי הוא בכלל המינויים והשררות של ציבור שעוברות
בירושה ליורשיו. ומסתמך על דברי הירושלמי פ״ד דקידושין הובא בתוס׳ סוטה מ״א ב. ד״ה
אותו: ״כתיב שום תשים עליך מלך. אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה
וסופרי דיינין ומכין ברצועות ת״ל מקרב אחיך תשים עליך מלך. כל שתשימוהו עליך לא
יהא אלא מן הברורין שבאחיך״ ומבואר דאם המכין ברצועות מיקרי שימה ומינוי, ממילא יש
גם דין ירושה במינויים הללו. וה״ה בשמש ביהכנ״ס ע״ש (וע״ע במבי״ט ח״ג סימן ר׳
בלשון השאלה דגם חזן שוחט ומוהל הם בכלל המינויים).
והרדב״ז בתשובותיו ח״ו סימן ב׳ אלפים
ע״ח העתיק תשובת הרמב״ם ״שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרין גדולה ועד חזן ביהכנ״ס
אא״כ עבר עבירה בפרהסיא״ (תשובת הרמב״ם פרימן סימן י״ח). והובא בברכי יוסף חאו״ח
סימן נ״ג ומשם בשע״ת סקל״א. וחזן הנזכר בחז״ל הוא שמש ביהכ״נ, עיין רש״י יומא ס״ח
ד״ה חזן, וע״ע תוס׳ ברכות ל״ד ד״ה לא, שכתבו דחזן לאו היינו שליח צבור דחזן הינו
מתעסק בצרכי ציבור ע״ש, ומזה למדו האחרונים דשמש הוא בכלל המינויים של שררה. אכן
אין מכאן הכרח, דהתואר חזן כינוי חז״ל לכמה תפקידים. עיין שבת י״א ״החזן רואה היכן
התינוקות קוראים״, ופירש״י שם: ״חזן הכנסת המקרא את השבעה הקוראים בתורה וכו׳ ל״א
חזן מלמד תינוקות״. ועיין ב״מ צ״ג חזן דמתא ופירושו שומר העיר ע״ש, וע״ע ירושלמי
סנהדרין פ״ז ה״ז.
בספר שו״ת חזון נחום להגר״נ וידנפלד
זצ״ל (קונטרס דברתי בחזון פרפר טז) דן בשאלה זו והביא דעת החולקין על הבית יצחק
הנ״ל, הסובר דבשמש ביכנ״ס יש דין מינוי ושררה לירושה. והביא דברי צור יעקב
(להגאב״ד דפראבוזנא) סימן רצ״ו שכתב ״שאין בשמשות שום התמנות רק שהיא לשמש הבאים
להתפלל להדליק נרות ולהביא מים, ואיזה מינוי הוא מאחר שגם עכו״ם ראוי לזה והרי
הגבעונים נתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים למזבח ה׳ — והתפלא על הגאונים מה ראו
על ככה לפסוק דין חזקה בשמשות, והגאון בעל חזון נחום כתב דמהגבעונים אין ראיה דכבר
כתב התוס׳ יו״ט תענית פ״ד מ״ד ״דיתכן בעיני לומר שזה לצורך עובדי המקדש לבשל קרבנותיהם
ושאר צרכיהם, ופירוש למזבח ה׳ דכתיב ביהושע היינו לעובדי המזבח, אבל למזבח עצמו לא
היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים, ע״ש שכתב דהבאת עצים הלא הוא בכלל
קרבן ויו״ט הוא למביא קרבן זה, ולדברי התוס' יו״ט לא היו הגבעונים ראויים לשמש
למזבח ולכן אין מכאן ראיה״. ובאמת שכדברי התוס׳ יו״ט מפורשים להדיא בירושלמי
קידושין פ״ד ע״ש, אבל אין בזה כדי דחיה דאם ראויים היו הגבעונים לשמש לכהנים
בקרבנותיהם, למה יפסלו לשמש מתפללי ביהכנ״ס ואם הם כשרים ע״כ דאינו מינוי דכל
המינויים צריו להיות מקרב אחיך.
אכן לע״ד תמוהה הראיה מגבעונים ביסודה, דהרי יהושע לא עשה להם מינוי של שררה, אלא אדרבה עבדות גזר עליהם בתורת עונש על אשר רימו את בני ישראל וכמפורש ביהושע ט׳: ״ויקרא להם יהושע וידבר אליהם לאמר למה רמיתם אותנו לאמר רחוקים אנחנו מכם מאד ואתם בקרבנו יושבים, ועתה ארורים אתם לא יכרת מכם עבד וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלקי״, והיינו שבכלל הקללה של יהושע ״לא יכרת מכם עבד״ הוסיף מה שנשיאים נשבעו להם להחיותם ונתנם לעבדות זו, אבל ברור שלא היה בזה שום דמיון למינוי של שררה בקללה זו, עד שנאמר דעכו״ם פסול למינוי זה כיון שאינו מקרב אחיך. ותמיהה על הגאונים הנ״ל שדימו עבדות הגבעונים למינוי של שררה לשמשות ביכנ״ס. וכמו כן נראה לדחות מש״כ עוד החזון נחום שם להוכיח דיש דין חזקה בשמשות, שהרי אפילו המחזיק בהדלקת הנרות של ביהכנ״ס הוי חזקה כמש״כ הרדב״ז בתשובה ח״ד סימן י׳׳א, שדן שם באלמנה שהיתה מוחזקת להדליק נרות ביהכנ״ס שבירושלים, וכתב כיון שהחזיקה כמה שנים להיות מדלקת בפני קהל רואים ולא מיחו, אין לך חזקה גדולה מזו, ע״ש. אכן המעיין בתשובת הרדב״ז יראה דאין זה ענין לחזקה ומינוי של שררה בציבור, דאם היתה הדלקת הנרות בביהכנ״ס בכלל מינוי של שררה הלא אין למנות אשה לשום מינוי כזה, כמש״כ הרמב״ם פ״א ממלכים ה״ה: ״אין מעמידין אשה במלכות שנאמר: עליך מלך ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש״. אלא שהרדב״ז דן שם מנימוק אחד מהא דגיטין דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ״והשתא אם בדבר שאינו של מצוה שיהיה העירוב מונח בביתו אמרו כך, כל שכן בהדלקת ההיכל שהוא מצוה דכתיב על כן באורים כבד ה׳ דאיכא דרכי שלום״. הרי מבואר טעמו ונימוקו של הרדב״ז דמפני דרכי שלום קאתינן עלה, וכיון שאין זה מטעם מינוי הקהל, לא שייך בזה דין חזקה וכמו שכתב המהר״א בתה״ד פסקים וכתבים סימן קכ״ו וז״ל:
״אף על פי שמהר״א יצ״ו היה ברעגנשבורק קודם דירתו של מהר״י (ברונא) בזה לא יפה כוח חזקתו כיון שהקהל לא מינו אותו עליהם לא לראש ולא לקצין, הרי הוא כאחד מבעלי הבתים שדר בעיר״
והובא בד״מ יו״ד סימן רמ״ה סק״ז (ועיין רמ״א בשו״ע שם וח״ס יו״ד סימן ר״ל). וכל זה כשלא מינו אבל מינו הקהל
את השמש י״ל דהוי מינוי של שררה ושייכת ביה חזקה וירושה.
ובהכרעת הדברים במחלוקת הפוסקים
במינוי שמש בחזקתו וירושת המשרה, נראה דהדבר תלוי בתפקידים שהוטל עליו, דאם יש
בתפקידיו גם לקרוא לעולי תורה לתורה, או תפקידים אחרים דומים לזה, יש לראותו כשררה
והוי כמינוי לשררה דצריך להיות מקרב אחיך מהברורין שבאחיך, ושייכת במשרה זו חזקה
שאין מעבירין אותו מחזקתו וגם עוברת בירושה לבניו, כדין משרת מלך וכהן גדול. אבל
אם תפקידו רק לדאוג לנקיון ביהכנ״ס וסידור הרהיטים וכדומה לזה, אין לראותו לממונה
ובעל שררה, ואין זו חזקה שלא נוכל להעבירו ממשרתו וכ״ש שאין ליורשיו תביעת חזקה
וירושה ע״ז.
ולכן בנ״ד יתכן דהוי מינוי ושררה
בתפקידו של השמש המנוח ומצד זה יש לדון שתהא עוברת המשרה ליורשיו.
ג.
והנה במינוי של שררה שעוברת בירושה, אף שעיקר דין ירושת המשרה ממלך ילפינן לה ושם כתוב רק בניו, ״למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים י״ז כ׳), מ״מ גם שאר היורשים יורשים המשרה, וכן הדין במלך וכהן גדול ובשאר המשימות שבישראל, וז״ל הרמב״ם פ״א ממלכים ה״ז:
״ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המניויים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה״.
ולכאורה משמע מדקדוק לשון הרמב״ם דלגבי מלך הירושה עוברת לא רק לבניו אלא כל הקודם בנחלה קודם לירושת המלכות, אבל לגבי שאר המינויים כתב דעוברת רק לבנו ולבן בנו, ואילו שאר היורשים בסדר הנחלות אינו מזכיר כאן שיהיה הקודם בנחלה קודם לירושת המינוי.
וכן משמע מלשון המאירי ביומא דף ע״ב ע״ב שז״ל שם:
״כהן גדול שמת, ממנין את בנו או הקודם לנחלה במקומו כל שהוא ממלא מקומו או בחכמה או ביראת שמים, ושאר השררות כל הזוכה לה זוכה לו ולזרעו אחר שזרעו ראוי לכך״,
ומשמעות דבריו דבשאר השררות שונה
ממשרת כה״ג, ובהן זוכה לו ולזרעו אבל אין הדין והזכות שיהיה קודם לנחלה שיירש כדרך
שכתב בכה״ג.
אכן הרמב״ם עצמו כתב בפ״ד מכלי המקדש ה״כ בזה״ל:
״כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו. וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה אע״פ שאינו כמותו בחכמה, שנאמר במלך: הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהמלכות ירושה. והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו״.
והנה אע״ג
שסיים שבכל שררה זוכה לעצמו ולזרעו, די״ל ג״כ רק לזרעו ולא לשאר היורשים, הרי
בתחילת דבריו כתב להדיא שב״אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו״.
הרי דכל הראוי ליורשו מעמידין תחתיו, והמשרה עוברת בירושה ככל דיני נחלות.
והדברים מפורשים להדיא בתוספתא דשקלים פ״ב הט״ו:
״כשרים (הגזברים) בכהנים בלוים ובישראלים, מי שיש לו בן ואח בן קודם לאח, אח ובנו אח קודם, כל הקודם בנחלה קודם בשררה ובלבד שינהג כמנהג אבותיו״.
הרי
מפורש להדיא דירושת המשרות כגזברות ואמרכלים (שהוזכרו בתוספתא שם) עוברות בירושה לכל היורשים, בן, אח, ובן אח, וכסדר הנחלות וכדרך שנוהג במלך וכהן גדול (דברי
התוספתא הובאו בפירוש לתו״כ המיוחם להר״ש משאנץ פרשת צו ריש פרק ה׳ מ״ש).
ד.
ולענין חתן המנוח אם יורש משרת חותנו,
עיין בסוף ספר שו״ת הרמ״א תשובת הגאון ר׳ שאול מקרקא בן הגאון ר׳ העשיל זצ״ל שכתב
דדא אינו צריך לפנים דכל שפוסקין גדולה פוסקין לו ולזרעו אחריו עד עולם, ואין לחלק
בין בנו לחתנו, כנראה לפום ריהטא בעיני ההמון, אבל לא כן הוא כי חתנו בכלל בנו
הוא. וכן מוכח מירושלמי גבי לא יסור שבט מיהודה — אלו ראשי גולה שבבבל, ומחוקק
מבין רגליו — אלו בניו של הלל, ואיתא בירושלמי שזה בא מן הזכרים וזה בא מן
הנקיבות, וא״כ אף מה שבא מן הנקיבות הוא בכלל לא יסור, ע״ש שהאריך בזה.
אכן לא כן דעת העבודת הגרשוני שדן
בתשובה מ״ט ובתוך דבריו כתב בזה״ל:
״ואם כן הוא שבאים השמעונים להתעסק ולהשתמש בתגא ולנהוג שררה בשביל נשותיהם, נראה לע״ד דלא דברו נכונה כי אין לבנות לירש גדולת ושררת אביהן, כי עיקר מוצא מקור דין זה שיוכל אדם להוריש גדולתו לבניו הוא מהא דאיתא בת״כ פ׳ צו, והמעיין שם יראה באר היטיב שאין לבנות לירש גדולת אביהן״.
ומשמע מדבריו דאע״ג דשאר יורשים יורשים את משרת ושרדת מורישיהם, וכמבואר
בתוספתא שקלים הנ״ל ובראשונים, מ״מ סובר עבודת הגרשוני דחתן אינו יורש את חותנו
בשררה ובגדולה, כיון דכל כוחו הוא מצד אשתו בת המנוח, וכיון דהבת אינה ראויה לירש
המשרה ולמלא מקומו, דמלך ולא מלכה כתיב, שוב אין לבעלה שום כוח לירש ולהמנות כממלא
מקום חותנו. ודעת הגאון ר׳ שאול הנ״ל בתשובת רמ״א דגם חתן יורש משרת חותנו.
הרי מבואר דדבר זה במחלוקת שנוי, וראה
מה שהאריך בזה הגר״א מסוכצ'וב בספרו אבני נזר מ״ד ח״ב סימן שי״ב ובית יצחק יו״ד ח״ב
סימן ס״ט ע, ובספר כוכב מיעקב סימן קכ״ה.
ועדיין יש לדון דאף להסוברים שחתן
יורש משרת השררה של חותנו, יתכן שזה רק במקום שלא נשארו בנים לרשת ולמלאות מקומו,
אלא שנשארו בנות וחתנים, אז ס״ל דחתנו כבנו למלאות מקומו. אבל במקום שנשארו בנים
יורשים אלא שהם מוותרים על המשרה, יש לומר דבמקום בן, החתן כמי שאינו ובטל דין
ירושה מהמשרה.
ה.
והנה בכל דיני ירושות כשיש בנים ושאר קרובים אם גם אז נקראו האחרים כיורשים רחוקים, נחלקו בזה הראשונים וז״ל הרשב״א בתשובה ח״ד סי׳ כ״ב:
״ועוד דבר, מן הדין כל שמנשה ראוי לירש ואין אחר ראוי לירש עמו׳ אע״פ שסילקו מנכסיו, כל שלא נתנו לאחר, ממלא הוא יורשן דמאן לירות, אטו בר קשא דמתא לירות, והאחיות ובניהם כנכרים גמורים הן במקום מנשה הראוי לירש״ ע״ש.
וע״ע
בתוס׳ ב״ב דף מ״ט ד״ה וכרב כהנא וכו׳ וי״ל דשאני ירושה דנפלה קמיה הבעל דיורשי האשה
כנכרים הם לגבי בעל״.
אבל יש חולקין על דעת הרשב״א והתוס׳
הנ״ל, וס״ל דגם המאוחר יש לו דין יורש, אלא שכיון שהמוקדם זוכה בהנכסים לא נשאר
להמאוחר מה לירש, אבל אם המוקדם לא יוכל לזכות בהנכסים אזי יורש המאוחר. ועיין
ברא״ש פרק החולץ בסוגיא דספק ויבם דמתניתן קפסיק ותני דבכל גונא אין הספק יורש
אותן, אפילו אם לא הניח המוריש בנים כי אם בנות או אחין, לעולם אין הספק יורש, אף
דהוא ספק בן מ״מ אין ספק בן מוציא מידי ודאי אח או בת, וכ״כ הרמב״ן רח״י שם. אבל
הריטב״א בפרק נושאין על האנוסה כתב דמתני׳ איירי דוקא שיש בנים להמוריש אז אמרינן
אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל במקום בנות הוי ספק וספק דאי דמר לאו דמר, וא״כ ודאי
אח וספק בן חולקין בשוה.
ומחלוקתם היא דאי נימא שלבת דין יורש
במקום בן אלא שע״י זכות הבן בהנכסים לא נשאר להבת מה לירש, ונמצא שהבן מפקיע מהבת
ומוציא ממנה הראוי לה מכח דין יורש שיש לה, ואין ספק מוציא מידי ודאי דהבת ודאי יש
לה דין יורש. אבל אם נאמר דבמקום מוקדם אין להמאוחר דין יורש כלל, אין שייך לקחת
להבת ודאי במקום ספק בן, דהא ממילא הספק הוא על הבת אם יש לה דין יורש או לא, דאם
הספק הוא בן אין להבת דין יורש כלל, ומשו״ה הוי ספק וספק כמש״ב הריטב״א וזהו כשיטת
הרשב״א הנ״ל.
ו.
וכמו כן לגבי סילוק מירושה דס״ל
להרשב״א דסילוק לא מהני לדין יורש אלא שלא יזכה בנכסים. וכבר נחלקו בזה התוס׳
והר״ן בפירושיו דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, דהתוס' פירשו דהיינו נחלה דרבנן
לאפוקי ירושת האב דהיא דאורייתא, והר״ן כתב דטעמא דאינו יכול להסתלק מירושת אביו,
אינו משום דהוי דאורייתא אלא מפני שכבר יש לו דין יורש, ומשו״ה ביבם קודם יבום
יכול להסתלק מירושה שתפול לו ע״י היבום כמש״כ הר״ן ס"פ האשה שנפלו, דלדעתו הסילוק הוא על דין יורש, וכיון שהבן תיכף משנולד
יש לו דין יורש בנכסי אביו אף שעדיין אין לו זכיה בנכסים מ״מ אינו יכול להסתלק.
ודעת התוס׳ דסילוק אינו על דין יורש אלא על זכות הנכסים, ומשו"ה גם בבן היה
שייך דין סילוק אי לאו טעמא דהוי דאורייתא.
וכבר האריך בזה הגר״א וסרמן זצ״ל בקובץ שיעורים ובקובץ הערות וכתב דנ״מ אם היו הנכסים אסורים בהנאה לאחד מהבנים, אם נאמר דאין ירושה באיסור הנאה יזכה השני בכל הנכסים, אבל בבן בין הבנות דאפילו אם יסתלק הבן מלזכות בנכסים, מ״מ לא נסתלק מדין יורש דע״ז לא מהני סילוק, וכיון שיש להבן דין יורש גם אחרי הסילוק, חשובה הבת כנכריה אצל הירושה להסוברים דיורש מאוחר אין לו דין יורש כלל במקום מוקדם והנכסים הפקר בכה״ג. ע״ש שהאריך.
ולגבי ירושת משרה ושררה לא ברור אם הוא דאורייתא (עיין מג״א סימן נ״ג סקל״ג ושו"ת ח״ס או״ח סי׳ ב׳) דנימא שאינו
יכול להסתלק, וכשנסתלק הבן ממשרה אם היורשים הרחוקים זכאים עוד לתבוע המשרה, ועוד
יותר יש לדון דמלשון הרמב״ם נראה דסבר הירושה בשררה אינו כמו סדר נחלות בשאר
הירושות, שהרי בירושת המלוכה כתב הרמב״ם בהלכות מלכים: ״כל הקודם בנחלה קודם
לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו״, ואילו בשאר סדר הנחלות מצינו רק דבכור
נוטל פי שנים אבל לא מצינו העדפת וקדימה בבן בין הבנים הגדול על הקטן ממנו, מה
שפוסק הרמב״ם שנוהג בירושת המלוכה (והוא מהסוגיא דכריתות דף ה׳), ויש לעיין אם דבר
זה נוהג גם בכהונה גדולה ובשאר המשימות שבישראל ואכ״מ, וכמו כן שונה ירושת השררה
מסדר הנחלות ששם חולקים הבנים בירושה, אלא שהבכור נוטל פי שניים והפשוטים חלק אחד,
ואילו בירושת השררה בן אחד יורש ושאר הבנים נדחים, ולכן יש לדון אם חתן המנוח יורש
משרת חותנו במקום שיש בן והבן מוותר על המשרה.
וראה בדברי מלכיאל (להגאב״ד מלומזא) ח״ד סימן פ״ב וז״ל:
״ואם יש לו בנים והם אינם ראוים לזה כגון שאינו ממלא מקומו ביראת חטא וכדו', לכאורה נראה דבטל בזה דין ירושה מהאח, ואף דמצינו גבי בנים שאם הבכור אינו ראוי ניתנה הנשיאות להשני וכדמוכח בכתובות (דף קג), היינו רק בבנים שירושתם שוה אבל לא לאח וכדומה״
והיינו דבמקום
שיש בן, היורשים האחרים כזרים נחשבו.
וע״ש שהביא הוכחות לכאן ולכאן.
ועיין במרדכי סוף פ״ח דב״ק שכתב בזה״ל:
״עוד השיב הר״מ על ראובן ושמעון שהיה להם ירושה שאין שום אדם רשאי לבנות דבר בב״ה וזולתם, ועתה בא ראובן למכור חלק ירושתו לאחד מעשירי העיר תראה לאו כל כמיניה שהרי לא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו האיש ולזרעו אבל לא למכור לאחרים ודמיא לההיא דתו״כ פרשת צו גבי כה״ג תחתיו מבניו שבנו קודם לכל אדם, יכול אע״פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת״ל ואשר ימלא ידו, בזמן שממלא מקום אבותיו אין ואם לא יבוא אחר וישמש תחתיו כ״ש שאינו רשאי למכור לאחר בלא רשות הקהל, וכן כל מיני שררה כהונה ולויה וכיוצא בהם אין לו רשות למכור״.
ונראה בבאור דבריו שמוכיח מהתו״כ דאינו יכול למכור דאם היה יכול למכור לאחר א״כ אף כשאין הבן ראוי למלא מקום אבותיו, עדיין יש זכות בירושת המשרה למכור לאחר הראוי לכך, ולמה אמרו בתו״כ שבזמן שאין הבן ממלא מקום אבותיו יבוא אחר וישמש תחתיו, והלא הבן יכול למכור המשרה למי שירצה שיהיה במקומו. אע״כ דזכות הבן הוא רק כשהוא ראוי למלא מקום אבותיו דזו זכות רוחנית מיוחדת כמש״כ ולא ירושה שאפשר למוכרה, ולכן כשאינו יכול למלא מקום אבותיו עוברת הזכות לציבור והם הם הממנים אחד שיבוא תחתיו וישמש בכהונה. וזהו שמוכיח המרדכי שאין אפשרות למכור לאחר ירושת משרת אבותיו, ולזה כיון הגר״א בביאוריו לאו״ח סימן קנ״ג סקל״ה ע״ש.
ומבואר מדברי התו״כ דאם אין הבן ראוי למלא מקום אבותיו בא אחר ומשמש תחתיו,
ולא אמרינן שכשאין הבן ראוי למלא מקומו שיבוא אח או קרוב אחר הקרוב קרוב קודם, אלא
מוכח מכאן דאם יש בן אלא שאינו ראוי למלא מקומו נדחית הירושה מהיורשים דבמקום שיש
בן, היורשים האחרים הרחוקים מהבן כזרים נחשבו, ועוברת לציבור והם ממנים את הראוי
לתפקיד זה מבני אהרן הכהנים.
ומתבאר מזה לנד״ד, מכיון שהשמש המנוח
השאיר אחריו בנים זכרים והם מוותרים על הירושה של משרת השמשות, אין החתנים יכולים
להופיע כיורשים ולתבוע את ירושת המשרה להם, כי אף להסוברים דחתן כבנו לרשת המשרה,
היינו רק במקום שאין בן, אבל במקום שיש בן, החתן כזר לירושה זו. זאת ועוד אחרת כי
הלא התובע בעצמו, חתן השמש המנוח, וויתר בזמנו בהצהירו לפני ביה״ד שאינו מוכן לקבל
תפקיד של חותנו המנוח ולמלא את מקומו. ולכן אפילו אם הוא היה היורש בהלכה והיה
נוהג במשרה זו דין ירושה, שוב אינו יכול לתבוע את ירושת המשרה, כמו שביארנו לעיל, דבירושה שאינה מן התורה יכול לוותר ולהסתלק מזה או דהסלוק אינו מדין יורש אלא
מהזכויות שיש לו בנכסים ובזה מהני הסילוק ואינו יכול עתה לדרוש את מה שמחל והסתלק
מזה.
ונוסף לכך מכאן שועד ביהכנ״ס כבר מנה
שמש אחר שוב אי אפשר להורידו מגדולתו ולמנות אחר במקומו. וכ״כ הדברי מלכיאל שם וז״ל:
״אם כבר מנו אחר במקומו אין מורידין בקודש, וגם כי כבר זכה השני בזה״, וע״ע בשואל
ומשיב מה״ק ח״ב ס"כ ושם אריה או״ח ובית שלמה או״ח סימן י״ג.
בסיכום מכל מה שבארנו בעז״ה, דיש לדחות
תביעת התובעות לחייב את ועד ביהכנ״ס לקבל את התובע עתה לשמש: א) שעצם הדבר ששמש
ביכנ״ס אם הוא מהמשרות שעוברות בירושה במלוכה וכהונה גדולה במחלוקת שנויה ; ב)
שנחלקו הפוסקים אם חתן יורש משרת חותנו ; ג) שאף להסוברים דחתן יורש את חותנו, עדיין
לא ברור אם יורש גם במקום שיש בן והבן מוותר על המשרה ; ד) התובע וויתר בשעתו על
משרה זו ונדחה כבר ממנה ; ה) מכיון שנתמנה אחר למשרת השמשות שוב אי אפשר להוריד אותו
מגדולתו, לדברי הסוברים ששמשות נקרא מינה של שררה.
מכל הנימוקים הנ״ל, החליט ביה״ד:
לדחות את תביעת חתן המנוח לחייב את
ועד ביהכנ״ס שימנו אותו לתפקיד של שמש ביהכנ״ס במקום חותנו ע״ה.
וכן דוחים התביעה נגד המשמש בקודש כעת
ו. מנמוקים הנ״ל.
ניתן ביום ד׳ כסלו תשכ״ב (12.11.61).