בס"ד


מס. סידורי:13149

ערעור על הסכם חלוקת עזבון

שם בית דין:בית הדין הגדול - לערעורים
דיינים:
הרב הדאיה עבדיה
הרב הדס יעקב
הרב ז'ולטי בצלאל
תקציר:
ערעור על פסק.
לדעת המערער יש לבטל את הסכם החלוקה שעשה לגבי ירושת אחיו כיוון שלא נעשו בו קנינים על פי דין תורה.
פסק הדין:
הערעור התקבל והסכם החלוקה בוטל
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ד חשון תשכ"ג

פד"רים כרך ד' עמ' 314-317

המערער: א. (ב״כ עו״ד כהן)

נגד: המשיבה: ב. (ב״כ עו״ד פיכמן)

ערעור   על פס״ד של ביה״ד חיפה המאשר הסכם בדבר חלוקת עזבון. — קנין חליפין וקנין סיטומתא במטבע. — קנין סיטומתא הוא מדאורייתא, או רק מדרבנן. — אם חתימה על הסכם מועיל מתורת קנין סיטומתא, לאחר ששוב קבלו קנין סודר.

מסקנות

א. לשון ״עובר״ הוא לשון הקנאה ולא לשון התחייבות.

ב. אין מטבע נקנה בקנין סודר, ויש סוברים שגם קנין סיטומתא לא מועיל במטבע.

ג.          יש סוברים שקנין סיטומתא מועיל אפילו בחוב של כסף.  אולם זה תלוי במנהג המקום, אם נהגו לקנות מטבע בדרך זו. אם אין מנהג ברור, אין להוציא מן המוחזק.

ד.         יתכן ששאלה זו אם מטבע נקנה בקנין סיסומתא. תלויה במחלוקת הפוסקים אם קנין סיטומתא הוא מדאורייתא או רק מדרבנן. לדעה האומרת שהוא מדאורייתא, אין לחלק בין שאר המטלטלין למטבע. אבל לדעה האומרת שהוא רק מדרבנן, יש לומר שחז״ל לא תיקנו קנין סיטומתא במטבע, כשם שאין קנין סודר במטבע.

ה. יש סוברים שאם עשו קנין סודר על מטבע ומטלטלין ביחד, מכיון שלא מועיל הקנין על המטבע, אינו מועיל גם על המטלטלין. ואף שיש חולקים על דעה זו. אין להוציא מן המוחזק.

ו. אם מקודם חתמו על הסכם ואחרי כן קבלו בקנין סודר, יש להניח שבחתימה על ההסכם לא כיוונו לשם קנין, וכוונתם היתה לקנות בקנין סודר.

פסק־דין

זהו ערעור על החלטת כבוד בית הדין האזורי חיפה מיום ל׳ אדר תשכ״ב, תיק מס׳ שכב/1368, לפיה ההסכם שנערך בין הצדדים ולפיו היבם מקבל —.9.000 ל״י הוא בתוקף.

ואלו הן העובדות:

המערער הוא אח המנוח שמת בלא בנים והניח אלמנה הזקוקה לחליצה, והיא המשיבה בערעור זה.

המנוח השאיר אחריו עזבון, והדיון בחלוקת העזבון היה בפני כבוד בית הדין האזורי חיפה. לאחר דיונים באו הצדדים לידי הסכם — הרשום בפרטיכל בית הדין האזורי — בנוסח זה:

״העזבון בשלמותו כולל הדירה וכל אשר בה, כספים בבנק וכל יתר העזבון עובר לרשות האלמנה, והאח יקבל —.9,000 ל״י בלבד תמורת כל זכויותיו".

שני הצדדים חתמו על הסכם זה.

האח־המערער התחרט מההסכם לאחר פיחות הל״י׳ ודורש חלוקת העזבון בהתאם לחוק, היינו: הוא יקבל מחצית העזבון והאלמנה מחצית העזבון.

כב׳ בית הדין האזורי כאמור, החליט שההסכם הנ״ל הוא בתוקף ועל זה הוגש ערעור בפנינו.

הדיון בערעור זה התקיים ביום כ״ו באייר תשכ״ב, וביום כ״ז אייר תשכ״ב הוחלט להחזיר את התיק לכבוד בית הדין האזורי, על מנת לנמק על יסוד מה הוחלט שההסכם שנערך בין הצדדים על חלוקת העזבון הוא בתוקף, כי לפי הדין המערער הוא היורש היחידי של אחיו המנוח, והיה צריך להקנות למשיבה לפי ההסכם כל דבר בקנין המועיל לו לפי הדין, ולא מצאנו בחומר המצורף כי ההסכם הנ״ל נעשה בקבלת קנין כדין, או שנעשה בלשון התחייבות או הודאה. לאחר קבלת הנימוקים נוציא פסק דין בגופו של הערעור.

בהתאם לאמור, הוזמנו הצדדים בפני כבוד בית הדין האזורי, והמערער הצהיר שחתם על ההסכם וקיבל קנין (קיבל עפרון ביד). המשיבה הצהירה חתמתי וקבלתי קנין (בעפרון).

על יסוד זה חזר כבוד בית הדין האזורי ואישר את פסק־הדין שניתן על־ידו בנדון, ואלו הם הנמוקים:

א.         ההסכם שנעשה בבית הדין ואושר בפסק־דין התבסס על קנין גמור במנא דכשר למיקניה ביה, אשר הצדדים התחייבו לקיים את ההסכם במלואו.

ב.         ההסכם אשר חתמו עליו הצדים בביה״ד הוא גם בתוקף על יסוד סיטומתא לפי הלכה פסוקה בחו״מ סי׳ ר״א.

והנה לצורך הדיון עלינו לפרט את הרכב העזבון אשר אין על זה חילוקי דעות. העזבון מורכב מכסף מזומן ומטבע זר הנמצא בבנקים, מזכויות לקבל פיצויים ומקופת תגמולים, מדירה ומטלטלין.

הדיון ההלכתי

א.

 הלכה פסוקה היא בשו״ע חו״מ סי׳ ר״ד סי׳ א׳, שאין מטבע נקנה בחליפין. וא״כ בנ״ד מה שהמערער הקנה למשיבה את הכסף הנמצא בבנקים בקנין סודר, לא הוי קנין כלל. אמנם כבוד בית הדין האזורי אומר, שיש כאן גם קנין סיטומתא בזה שהצדדים חתמו על ההסכם.

אולם, הנתיבות סי׳ ר״א סק״א כתב להלכה:

״נ״ל דבמטבע כיון שכתבו הרמב״ם וכל הפוסקים שאין שום דרך שיזכה במטבע כ״א אגב קרקע, משמע סיטומתא לא מהני במטבע, ועוד דהא הר״ן כתב הובא בב״י דצורת מטבע דמי לאותיות דאין לו קנין, ולא מצינו באותיות קנין סיטומתא אפילו במקום מסירה... ומכ״ש במקום שאין מנהג ברור על המטבע, בודאי שאין ללמוד מהמנהג שנוהגין לקנות במטלטלין ולומר מן הסתם שיועיל מנהג זה גם במטבע, הא ודאי ליתא כיון שאינו מנהג ברור גם במטבע, דהא אפילו בקרקע כתב הש״ך שיהא המנהג זה בקרקע להדיא״.

והנה לפי נוסח ההסכם אשר לפנינו:

״העזבון בשלמותו כולל הדירה וכל אשר בה, כספים בבנק וכל יתר העזבון עובר לרשות האלמנה והאח יקבל —.9,000 ל״י תמורת כל זכויותיו״ — ברור ש״עובר״ אין זו לשון התחייבות, אלא לשון הקנאה שהאח מקנה לאלמנה תמורת —.9,000 ל״י את כל העזבון.

ב.

ולפי האמור שעל כסף לא מהני קנין חליפין ולא קנין סיטומתא, א״כ האח יכול לחזור בו מההסכם בנוגע לכסף המופקד בבנקים.

ויש לדון שהוא יכול לחזור בו מכל ההסכם גם בנוגע לדירה והמטלטלין שבה, דכיון שלא חל הקנין על חלק מהעזבון דהיינו הכסף, בטל הקנין לגמרי, דכתב הרמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ ר״ג סי׳

״החליף מעות ומטלטלין או מעות וקרקע ביחד, י״א הואיל וחליפין אינן קונין במעות נתבטל כל הקנין, וי״א דכל הקנין קיים, וי״א דקיים אצל הקרקע והמטלטלין ובטל אצל המעות״.

ועי׳ בפתחי תשובה שם סק״ד שהביא משו״ת נודע ביהודה דהוי ספיקא דדינא דיש פוסקים דלא קנה כלל ואין להוציא מן המוחזק, עי״ש.

והנה בנ״ד המוחזק הוא המערער שהרי הוא היורש מה״ת, וכל הנכסים הם בחזקת היורש, א״כ לכאורה הוא יכול לחזור בו מכל ההסכם.

אמנם בשו״ת מהרשד״ם חו״מ סי׳ ש״פ כתב, שקנין סיטומתא מהני בחוב של כסף, וז״ל:

״שאם הדבר אמת שדרך התגרים כמנהג פשוט בעיר... היה לקנות חובות חבריהם באופן הנז״ל... היה מחויב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה, אע״פ שכפי דין תורתינו אין במו״מ זה ממש, מ״מ כיון שנהגו התגרים לקנות באופן כזה הקנין קיים...״.

והנה הנתיבות הנ״ל כתב שני טעמים דאין קנין סיטומתא במטבע, חדא שמכיון דבכל הפוסקים מבואר שאין שום דרך שיזכה במטבע כ״א אגב קרקע, משמע דסיטומתא לא מהני במטבע, ועוד שאין מנהג ברור על מטבע, ובודאי שאין ללמוד מהמנהג שנוהגין לקנות במטלטלין ולומר מן הסתם שיועיל מנהג זה גם במטבע.

אולם מדברי המהרשד״ם הנ״ל מוכח לא כמש״כ הנתיבות בטעם הראשון דמעיקר הדין אין קנין סיטומתא במטבע, אלא דשייך קנין סיטומתא במטבע, רק דזה תלוי במנהג המקום אם נהגו לקנות מטבע בדרך זו.

ונראה דהנתיבות לטעמיה דכתב בסי׳ ר״א סק״א, דקנין סיטומתא הוא רק מדרבנן ע״ש, א״כ אפשר לומר דלא תיקנו חז״ל קנין זה במטבע, כמו שאין קנין חליפין במטבע. אבל לדעת הח״ס המובא שם בפתחי תשובה סק״א דסיטומתא הוא קנין מדאורייתא, א״כ לא שייך לחלק בין מטבע לשאר מטלטלין אלא דזה תלוי במנהג המקום אם התגרים נוהגים לקנות בדרך זו.

והנה בדבר זה נחלקו גדולי הפוסקים, בשו״ת הרדב״ז ח״א סי׳ תק״ג כתב:

"אלא גדר הדברים הוא כי כל הדברים אשר תקנו רבנן דלהוי קנין, אית להו דינא דאורייתא, דעל סמך זה נושאים ונותנים בני העולם, ולא גרע מהמנהג...״.

אולם בשו״ת הרמ״א סי׳ פ״ז כתב במפורש, דקנין סיטומתא הוא רק מדרבנן וכדעת הנתיבות הנ״ל. ואין להוציא מן המוחזק נגד דעת הרמ״א והנתיבות.

עכ״פ לפי דברי הנתיבות בטעם השני שאין מנהג ברור על מטבע, א״כ בודאי שאין להוציא מן המוחזק מטבע שנקנה בקנין סיטומתא.

ג.

עוד יש לדון דהרי לפי הצהרת הצדדים בפני כבוד בית הדין האזורי, מקודם חתמו על ההסכם, ואחרי כן קבלו קנין, ולכאורה לשם מה היו צריכים לקבל בקנין, אם החתימה בעצמה היא קנין מדין קנין סיטומתא.

ויש להניח שבחתימה עצמה לא התכוונו כלל לשם קנין, אלא התכוונו לקנות בקנין אגב סודר, והרי זה כדאמרינן בב״מ ד״י עמ׳ א׳:

״כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד׳ אמות לא ניחא ליה דליקני״.

וע׳ ב״י חו״מ סי׳ רס״ח בשם הר״ן דדוקא בקניה דרבנן משום דהוי כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו, אבל בקניות דאורייתא אע״ג דגלי דעתיה קנה. אבל הרשב״א כתב דה״ה בקניות דאורייתא, והרא״ה חולק בדבר אפילו בקניות דרבנן וכו׳ עי״ש.

והנה הנתיבות סי׳ ר״א סק״א הנ״ל כתב, קנין סיטומתא הוא קנין דרבנן, א״כ לדעת הרשב״א והר״ן הנ״ל יש לומר דמה שקבלו אח״כ בקנין גמור, הרי זה גלי דעתיה דלא ניחא להו בקנין סיטומתא, ואפילו לדעת הח״ס הובא שם בפ״ת סק״א דסיטומתא הוא קנין מדאורייתא, הרי כתב הרשב״א הנ״ל דגם בקנין דאורייתא אמרינן גלי דעתיה דלא ניחא ליה בקנין זה.

מכל האמור, יש לצדד שהמערער יכול לחזור בו מכל ההסכם, ועכ״פ הוא יכול לחזור במה שנוגע לכספים המופקדים בבנקים, לכן רצוי לפשר בין הצדדים בפשרה הקרובה לדין בהתאם לנ״ל.

לאור זה, אנו מחליטים להחזיר את התיק לכבוד בית הדין האזורי, לקבוע את ערך הכספי של כל העזבון, ולפשר בין הצדדים בפשרה הקרובה לדין בהתאם לנ״ל.

אין צו להוצאות.

ניתן ביום ד', כ״ד בחשון תשכ״ג.

תגיות