תביעה על חוב הרשום בפנקס המוכרת

פד"רים כרך ד' עמ' 317-320

התובעת: א.

נגד: הנתבעת: ב. (ב״כ מר מ. דהאן)

הנדון: תביעה כספית.

תביעה מצד חנוונית נגד לקוחה בחנותה שנשארה חייבת לה סכום כסף תמורת הסחורה שקנתה אצלה בהקפה כפי שמוכיחות הרשימות בפנקסה. — טענת הנתבעת שהפנקס לא התנהל בסדר וכי החוב שלה מסתכם בסכום קטן בלבד. — דין חנווני על פנקסו. — דין שבועה במודה במקצת.

מסקנות

א. ההלכה שחנווני על פנקסו נשבע ונוטל אינה אלא במקרה שבעל הבית אומר לחנווני לתת למאן דהו בהקפה על חשבונו, כי אז הוא מקבל עליו נאמנותו, אבל בהקפות סתם אין החנווני נאמן להוציא כסף עפ׳׳י רשימותיו בפנקסו ואין דינו אלא ככל טוען טענת ברי.

ב. נמצא רשום בפנקסו שהוא חייב כסף ויש רגליים לדבר, מוציאים מידו ואף מהיתומים שלו, כי רשימתו כמוה כהודאה בעל פה.

ג.  נתבע שנתחייב שבועה עליו להישבע בנוכחות התובע.

ד. מצא ביה״ד שאחד הצדדים חייב שבועה, רשאי הוא לעשות פשרה בין המתדיינים כדי להיפטר מעונש שבועה.

פסק דין

הצדדים חתמו על שטר בוררות כחוק.

התביעה היא סך של שלש מאות ארבעים ושלש ל״י ושמונים אגורות, שלפי דברי התובעת נשארה הנתבעת חייבת לה הסך הנ״ל מההקפות שהיתה מקיפה במשך זמן בחנותה, וכפי הרשום ברשימותיה שהיתה רושמת הקפות החנות. היא הגישה לשם כך דפי מחברת שעליהם רשומים ההקפות והתשלומים שהיתה משלמת מדי פעם, וכן הראתה לביה״ד גם פנקס החובות והתשלומים שהיתה מעבירה לשם מדפי המחברות, וטענה שסיכמה את החוב עם התובעת וברור שלא שילמה אותו.

הנתבעת באמצעות בא כחה הכחישה את התביעה וטענה ששילמה כל מה שהיתה חייבת פרט לסך תשע ל״י שנשארה עוד חייבת לה. טענה כי התובעת אינה נאמנת וכי אין לסמוך על פנקסה כי לא נהלה אותו בסדר.

בדפי המחברת של הנתבעת שהוגשו לתיק ואשר לפי דברי הנתבעת הוא העתק מדפי מחברתה היא וניכרים שחסרים שם דפים, מצא ביה״ד שאין שום קשר וזהות בין החשבונות הרשומים בדפי המחברת של התובעת לבין החשבונות הרשומים בדפים אלה, לכן אין לדון בהם ועל פיהם כלל. כן לא הוכח כי בידי הנתבעת נמצא עוד פנקס כפי שטענה התובעת.

ב״כ התובעת השמיע שתי טענות הלכותיות, והן:

א)            יש לדון בזה מדין חנוני על פנקסו ;

ב)            הנתבעת הודתה במקצת ויש לחייבה על כן עכ״פ שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת הטענה.

ונבוא לבררן במיצוי הדין.

והנה לכאורה צדק ב״כ התובעת שצריך לתת לה נאמנות במה שכתוב על פנקסה אחרי שתשבע על כך מדין חנוני על פנקסו דהרי הכי שנינו במשנה במס׳ שבועות דף מ״ד ע״ב:

״כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין וכו' וחנוני על פנקסו״.

ופירש״י: ״וחנוני על פנקסו, על מה שכתוב בפנקסו שהוא כותב עליו ההקפות שהוא מקיף״. והכי שגור בפי העולם לומר על כגון דא דהחנוני נאמן במה שרושם ברשימותיו מדין חנוני על פנקסו.

אבל באמת במעט עיון נוכחים לדעת דטעות הדבר בפי העולם ושוגים הטוענים כן, דבסיפא דמתניתין בדף מ״ה ע״א שם כתוב בפירוש הכוונה של חנוני על פנקסו שכתוב ברישא, לאמור:

״והחנוני על פנקסו כיצד ? לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא אומר לו תן לבני סאתים חטין תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו וכו׳ ״.

ומפרש רש״י בדף מ״ז ע״ב: 

״לא שאמר לו כתוב על פנקסי וכו׳ אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן וכו׳ ״.

הרי למדנו דלא נתנו בסתם נאמנות לחנוני על פנקסו שיוכל תמיד לטעון כך כתוב וחתום על פנקסו, והלוקח שמוכרח לקחת אצלו בהקפה בגלל חוסר בכסף מזומן יהא מסור בידו כחומר ביד היוצר לתובעו בכל כמה שירצה ולבוא בטענה בפיו: כך רשום בפנקסו, דא״כ אתה פותח דלת לחנונים רמאים שיוכלו לתבוע מלקוחותיהם ככל אשר יעלה על לבם לרשום בפנקסיהם, אלא צריך שיהא רגלים לדבר שהלוקח נתן לו נאמנות על כך בדומה לבעל הבית שמודה שאמר לחנוני תן לבני סאתים חטין ונתן לו נאמנות שיהא נאמן לומר נתתי.

והכי פוסק הרמב״ם בפט״ז מהל׳ מלוה ולוה הלכה ה':

״חנוני שהיה נותן לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו, ואמר לו בעל הבית תן לפועלים סלע וכו' החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן, שהרי הוא אמר לו ליתן".

הרי שלא מספיק לתת נאמנות לחנוני בזה לבד מה שהחנוני נותן תמיד לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו, אלא בכל מקרה של חילוקי דעות על איזה סכום שהוא, צריך שהבעל הבית יודה שאמר לו לתת הסכום הזה ועי״ז מודה שנתן לו נאמנות על כך.

והכי נפסקה ההלכה בחו״מ סימן צ״א סעיפים א—ג.

ומתוך הלכה זאת שצריכים ידים מוכיחות על נאמנות, נפסקת עוד הלכה בחו״מ שם סעי׳ ה׳ לאמור:

״יש לדון על פי פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו ואפי׳ להוציא מיתומים הקטנים, היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת״.

הרי שהושם הדגש על ההלכה הזאת של נאמנות אדם על פי פנקסו, שצריך שיהא רגלים לדבר וסיבות מוכיחות שאמנם מה שכתוב שם הוא אמת, וברור לפי״ז, איפוא, דמה שחנוני יושב ורושם בפנקסו הקפות וחובות של לקוחיו, אין בכך שום רגלים לדבר לומר שמה שכתוב שם הוא אמת.

וביאר הדבר בהדיא ה״באר היטב" שם בשם תשובת פליטת ב״י סי׳ י״ח, דכל זה בפנקס המחייב את עצמו אבל לא המחייב את חבירו דלחיובי דידיה מהני ולא לחיוב חבירו, ע״ש.

ויוצא לפי״ז דאפילו חנוני שאומנתו בהקפות וכותב הכל בדקדוק ואינו מרע אומנתו, אפ״ה ג״כ לא מהני להוציא ממון בשבועה.

והכי מצינו שמבאר כן בפשיטות הגאון הנודע ביהודה ז״ל במהדו״ת חחו״מ טי׳ ט״ו׳ וכדאי להעתיק קצת אריכות דבריו בזה כי יש בהם בכדי לקבוע מסמרות בהלכה קבועה זאת של חנוני על פנקסו ולהוציא מלבם של הטועים בזה. וככה הוא כותב:

״דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא, שאין פנקסו של ראובן מועיל לחייב את שמעון ואין פנקסו של אדם מועיל יותר מטענתו בעל פה בטענת ברי, ואם הלה מכחישו כשם שטענתו בעל פה אינה מחייבת את שכנגדו רק שבועה, כך אין פנקסו מחייב את שכנגדו רק שבועה, ומה שמבואר בש״ע סי׳ צ״א סעי׳ ה׳ יש לדון ע״פ פנקסו וכו' שם מיירי שע״פ פנקס המתחייב מוציאין ממנו ע״פ פנקס שלו בעצמו, דאי לאו שהיה חייב לא היה כותב בפנקסו שהוא חייב והוי פנקסו כמו הודאתו בע״פ, ואף גם זה דוקא ברגלים לדבר וכו' וכל דיין שרוצה להאמין לחנוני על פנקסו להוציא ממון אפילו בשבועה, לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו וטועה בדבר משנה הוא, ואין חילוק בין פנקס לפנקס, אפילו מה שקורין הויפט בוך (הפנקס הראשי) אין לו שום יתרון בדיני ישראל וכו׳״. הרי מבואר שאפילו חנוני שאומנתו בהקפות וכותב הכל בדקדוק ואינו מרע אומנתו (והיינו ממש מה שקורין אצל הסוחרים הויפט בוך), אפ״ה לא מהני להוציא ממון אפילו בשבועה, עיי״ש בנו״ב באריכות דבריו בזה.

אחרי דברי האמת והצדק האלה, מיותר לנו איפוא להיכנס לבירור אם הרשימות שהוגשו לפנינו על דפים תלושים של חוברת שהתובעת רשמה עליהם ההקפות, דינן כדין פנקס מבורר שכותבים עליו הכל בבירור עד שיהא שייך בזה לטעון דחזקה אומן לא מירע אומנתו, כי כאמור, אפילו אם היה כזאת, ג״כ לא היה החנוני נאמן כשלקוחו מכחישו והיה דינו לכל היותר רק כתביעת ברי בע״פ ושכנגדו מכחישו, דמחייבו רק שבועה.

ובזה נעבור לטענה ההלכתית השניה, דיש לחייב את הנתבעת שבועה דאורייתא מדין מודה במקצת כי הרי הודתה שנשארה חייבת לתובעת סך תשע ל״י.

ובזה אמנם אין חולק על כך, וזה מתאים עם המציאות שהנתבעת הודתה במקצת וגם מתאים עם ההלכה דמודה במקצת הטענה חייב שבועה דאורייתא, והתובעת הרי טענה גם טענת ברי בע״פ, כי סיכמו החוב וברור שלא שילמה אותו.

אולם בהיות והלכה פסוקה היא בחו״מ סי׳ י״ב סעי׳ ב׳, דאם חייבו בי״ד שבועה לאחד מהם, רשאי הבי״ד לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה, ומה גם במקום שבועה דאורייתא החמורה שבשבועות, לכן דעת ביה״ד להטיל פשר בין הצדדים שג״כ דין הוא בכגון זה, ובבואנו להטיל פשר יש לקחת בחשבון שהשבועה צריכה להיות בנוכחות התובעת, והנתבעת לא יכולה להישבע במקום שהיא נמצאת, כפי שטען ב״כ הנתבעת. והיא צריכה, איפוא, לבוא ביום מן הימים לכאן במקום שנעשה העסק ולהישבע לפנינו שבועה דאורייתא בנוכחות התובעת, כנפסק בחו״מ ס' פ״ז סעי' כ״ג.

לכן מחליטים:

על הנתבעת לשלם לתובעת סך מאה וחמשים ל״י במזומן.

הודע ביום ג׳ כ״ג אייר תשכ״א.