חנות אופטיקה שסיפקה עדשות שונות במשקפיים שנרכשו

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 180-נו כרך ד עמ' רג-רד

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס”ד בתביעה להחזר דמי משקפיים מאופטיקה שהכינה עדשות פלסטיק במקום זכוכית

נושא הדיון

התובעת הזמינה משקפיים בחנות אופטיקה ושילמה דמי קדימה בצ׳קים. לדבריה היא ביקשה עדשות זכוכית, וכשבאה לקבל את המשקפיים גילתה שהעדשות הן של פלסטיק.

היא סירבה לקבל את המשקפיים, אך בעל החנות סירב, ולטענתה הוא אמר לה שעדשות פלסטיות עדיפות על זכוכית, והוא סירב להחזיר לה את הצ׳קים, והגיש אותם לפרעון. התובעת ביטלה את הצ׳קים בבנק תוך ציון שהביטול נעשה בגלל שלא קבלה את תמורתם. האופטקאי מסר את תביעתו להוצל״פ, והם דרשו מהתובעת שתשלם את סכומי הצ׳קים ועוד הוצאות ורבית.

התובעת דרשה לדון בתביעתה בבית דין, ובקשה לאסור על האופטקאי להמשיך בהליכים בהוצל״פ. בית הדין נענה לבקשה והורה לאופטקאי להפסיק בהליכים בהוצל״פ ולבוא לדון בדין תורה. האופטקאי לא נענה לבית הדין והמשיך בהליכים בהוצל״פ, ובעקבות כך פסק בית הדין שהאופטקאי מסרב לפסק בית הדין, ודינו מפורש בשו״ע, והזמינם שוב לדיון.

ערב הדיון החוזר נכנע האופטקאי והודיע שהוא מפסיק את ההליכים בהוצל״פ ומוכן להחזיר לתובעת את הצ׳קים. עקב כך בוטל הדיון.

השאלה לדיון

קונה ששילם כסף עבור הכנת משקפיים, ולאחר הכנתם סירב לקבלם בטענה שהזמין עדשות ממין אחר, האם על המוכר להחזיר לו את הכסף.

תשובה

א. שינוי במכר מהמוצר שביקש הקונה

בגמ׳ ב״ק כז א:

"אמר רב פפא היינו כד היינו חבית למאי נפ״מ למקח וממכר וכו׳, דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא, מהו דתימא זיל בתר רובא, קמ״ל דאין הולכין בממון אחר הרוב".

ופרש״י:

"שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפי׳ התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן לו כל שהיא קטנה".

ובתוס׳ שם כתבו דאם התנה לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים, יכול לומר לו המוכר לא אתן לך אלא כד, דקרי לכדא חביתא, ולא אזלינן בתר רובא. ובשם ר״ת שם כתבו דה״ה לרב דס״ל הולכין בממון אחר הרוב, הכא מודה דיכול המוחזק לומר למוציא אע״פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני, דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט.

וכתב בתי׳ הגרש״ש ב״ק סי׳ כו בביאור דברי התוס׳ שכיון שהלוקח לא נתן את הדמים עבור זכיית החפץ אלא עבור פסיקת ההתחייבות, ופסיקת ההתחייבות תלויה רק בדעת המוכר, והמוכר טוען ברי, משו״ה לא מהני טענת הלוקח אף אם הרוב מסייע לו, ואפי׳ לרב, דכיון שכבר נתן המעות ה״ז כמי שהתנה שאינו מבקש עבור מעותיו רק שיקבל עליו המוכר להתחייב עי״ז כפי משמעות דבריהם, ויקיים אח״כ כפי מידת ההתחייבות שהתחייב, וכיון שהמוכר לא חייב עצמו רק בכד, אם נותן לו כד אין לו שום תביעה יותר (ועי׳ שו״ת מלבושי יו״ט חו״מ סי׳ ח על הגמ׳ ב״ב סא א בדין מוכר בית לחבירו שנותן לו הקטן שבבתים שחקר אם זה משום ספק ויד בעל השטר על התחתונה או שאין זה מטעם ספק אלא מפני שהוא הפחות שבמשמעות, ועי׳ חזון יחזקאל ב״ב פ״ד ה״ב).

ובנידון דידן שהתובעת הזמינה משקפיים וקבלה משקפיים, אלא שחלוקים הם במין העדשות, שהתובעת טוענת שהזמינה עדשות זכוכית והמוכר טוען שהוא הבין את ההזמנה על עדשות פלסטיות, כיון שהקונה כבר שילמה עבור המשקפיים, צודק המוכר בטענתו, וכמו שכתבו התוס׳ שאפי׳ לרב שהולכים אחר הרוב והרוב קוראים לכד כד ולחבית חבית, אין המוכר צריך להחזיר לקונה את כספו, וכמו שביאר הגרש״ש הנ״ל. מה גם שבנידון דידן אין רוב שמכחיש את טענת המוכר.

ב. האם המוכר נחשב כמוחזק בגלל שמוחזק בצ'קים?

אלא שיש לדון האם תשלום בצ׳קים נחשב כתשלום לעשות את המוכר כמוחזק, או שכיון שביד הקונה לבטלם בטרם פרעונם אין לו דין מוחזק. ונראה עפ״י המבואר לעיל עמ׳ קפא שצ׳ק נחשב כתשלום, א״כ דינו של המוכר כמוחזק.