פיצויי פיטורין לחוקר במכון מחקר שהתפטר

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 207-נו כרך ד עמ' רכא-רכד

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב צבי ובר; הרב אפרים קניג.

פס״ד בתביעת פיצויי פרישה ובתביעה נגדית להחזר חומר עבודה

נושא הדיון

התובע עובד כעורך במכון תורני להוצאת ספרים, והוא מבקש להתפטר בגלל עיכוב בתשלומי המשכורת כמה חדשים (חלק ממשכורת ינואר 95, משכורת פברואר 95 ששולמה בצ׳ק שחזר, משכורת מאי 95, משכורת יוני 95, משכורת יולי 95, משכורת אוגוסט 95, משכורת ינואר 96, משכורת פברואר 96, משכורת מרץ 96 ומשכורת אפריל 96. בס״ה 9 משכורות מלאות בסך 1.000$ לחודש, ועוד חלק משכורת נוסף, וכן חוב עבור נסיעות בסך 450 ש״ח על רוב החדשים), ולחייב את הנתבע בפיצויי פיטורין כחוק.

מנהל המכון הנתבע מודה בעיכוב המשכורות, אך מתנצל שהדבר נובע בגלל עיכוב בקבלת תקציבים ממשלתיים. הוא שילם לפני החג חוב של 2 משכורות. הוא מביע נכונות להתחייב לשלם מכאן ולהבא את המשכורות בזמן, אילו היה התובע מוכן להמשיך לעבוד כפי התנאים של עבודתו. לטענתו של הנתבע מאז שהוגשה התביעה ע״י התובע הוא אינו עובד עוד במכון וע״כ לא מגיעה לו משכורת עבור חלק מחודש מרץ 96 ועבור אפריל 96. עוד הוא טוען שהמשכורת הבסיסית של התובע היתה רק 600$, אך בתקופה מסויימת הועלתה לו המשכורת בעוד 200$ תמורת כמה שעות נוספות של עבודה במכון, ועוד פרמיה עבור סיום מסכת מסויימת. בשנה האחרונה כשעברו למסכת אחרת, הפסיק התובע לעבוד את השעות הנוספות במכון, וע״כ לא מגיעה לו אלא משכורת של 600$. הוא תובע מהעובד להחזיר סוגיא שהתובע עבד עליה במסגרת המכון במשך כמה חדשים, ושהוא תופס בו כמשכון. כמו כן מבקש להחזיר לו ערבות בנקאית שנתן לעובד באופן פרטי.

מנהל המכון מבקש לפרוס את חיוב המשכורות שהתעכבו לכמה תשלומים, ומציג מסמך שהתובע עצמו כתב שמוכן להסדר פריסה של החוב בהצעת המכון בתנאי שיפוצה על הרבית הבנקאית שחוייב בה בשנה האחרונה.

התובע טוען שלא היה תנאי מפורש שחייב לעבוד במכון עצמו, והראיה שישנם עובדים אחרים שמקבלים תוספת למשכורת הבסיסית למרות שאינם עובדים במכון אלא בבית או במקום אחר, וע״כ הוא תובע את מלוא המשכורת עבור עבודתו בשנה האחרונה למרות שלא עבד את השעות הנוספות במכון. לטענתו גם בחדשים האחרונים אחרי שהגיש את התביעה בבית הדין המשיך לעשות מלאכתו בבית.

פס׳׳ד

במצב היחסים שנוצר בין הצדדים יש לקבל את הודעת הפיטורין, ולחייב את הנתבע בהחזר חוב המשכורות וחוב הנסיעות בחמשה תשלומים חדשיים שוים, ובתשלום מידי של קופת ביטוח המנהלים שקיימת לזכותו של התובע, וכן בתשלום פיצויים עבור התקופה שאין עליה ביטוח מנהלים, וזאת בחמשה תשלומים חדשיים.

לאחר התשלום יחזיר התובע לנתבע את הצ׳קים שחזרו וכן את חומר העבודה.

השאלות לדיון

א. תפס העובד חומר עבודה, האם עובר המעביד בבל תלין.

ב. האם על העובד לעבוד במקום עבודה מסויים כתנאי לקבלת שכר.

ג. שכיר שקבל את משכורתו לפי שעות עבודה מוגדרות, אך היה עליו גם להספיק עבודות מסויימות, האם דינו כפועל או כקבלן.

תשובה

א. האם המעסיק עובר בבל תלין כשהעובד תפס מחומרי העבודה?

פסק בשו״ע סי׳ שלט סעיף ו:

"נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות וגמרה, כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר".

וכתב הסמ״ע ס״ק י דאז אין פעולת השכיר מוטל על בעה״ב לעבור עליו, שהרי תופס משלו כנגדו. ועי׳ פת״ש ס״ק ב שהלבוש כתב טעם אחר שכיון שאין האומן נותנו לו מוחל הוא על תשלום שכירותו כל זמן שהוא בידו.

לפי״ז בנידון דידן, גם אם מנהל המכון עובר בבל תלין על עיכוב משכורת לעובדים שנגרם כתוצאה מעיכוב תקציבים ממשלתיים - דבר שאינו פשוט כלל ועיקר, עי׳ פס״ד בתיק מס׳ 227-נו - באופן כזה שהתובע תופס חומר עבודה אין הנתבע עובר בבל תלין, אם משום טעמו של הסמ״ע או משום טעמו של הלבוש.

ב. באיזה מקום עבודה על העובד לעבוד?

מקום העבודה כמו שאר מרכיבי העבודה נקבעים בין המעביד לעובד לפני תחילת העבודה, וקביעה זו משמשת כתנאי לתשלום השכר, ואם העביר על דעת בעל הבית אמר ר׳ מאיר שנקרא גזלן, עי׳ תוספתא ב״מ פ״ח וירושלמי קדושין פ״ב ה״א. ועי׳ תנא דבי אליהו סוף פט״ו שנקרא עושה מלאכת ה׳ רמיה. לא התנו ביניהם במפורש, או אין למעביד ראיה שהותנה ע״כ מראש, יש לבחון בראשונה אם קיים ע״ז מנהג מדינה, שהרי הכל כמנהג המדינה. והיה אם המנהג אינו קבוע, יש עובדים בביתם ומקבלים שכר משלם ויש עובדים דוקא אצל המעביד, הממע״ה.

ג. שכיר שקיבל לפי שעות, האם נחשב כפועל או כקבלן?

פועל שיכול לחזור בו בחצי היום, מסתבר שה״ה אם היה לו בנוסף גם דין של קבלן, שאע״פ שמהקבלנות אינו רשאי להסתלק בחצי העבודה, מ״מ מדין פועל שלו יכול לחזור. ונראה שעובד במכון תורני לפי שעות עבודה מוגדרות, שדינו כפועל, יכול לחזור בו בחצי היום, אע״פ שיתכן שדינו גם כקבלן בחלק שצריך להשלים מיכסת עבודה מסויימת.

ובנידון דידן, במצב היחסים שנוצר בין הצדדים נראה שעדיף לקבל את דרישת הפיטורים, ולחייב את המעביד בתשלום המשכורות שחייב לעובד, וזאת עפ״י הסכם הפריסה שהסכימו ביניהם. כפשרה ולפנים משורת הדין הואיל ותלו ביה טפלי, עי׳ חולין יח א, ומרדכי ב״מ סי׳ רנז, חייב הנתבע לשלם לתובע שמונה וחצי משכורות של 1.000$ כל אחת ועוד חוב הנסיעות, פחות 2 משכורות ששילם בערב החג. וכן לשלם לו את ביטוח המנהלים, ופיצויים עבור התקופה שלא היה עליה ביטוח מנהלים. התובע יחזיר לנתבע את חומר העבודה שברשותו, וכן כמה צ׳קים שחזרו.