חזקת נזיקין בסוכה

פד"רים כרך ה' 158-160

בענין: התובע: מר א.

נגד: הנתבע: ב.

פסק־דין

הצדדים חתמו על שטר בוררות כחק.

התובע הגיש תביעה נגד הנתבע להורות לו כי בחג הסוכות הבא ירחיק הקמת סוכתו ממול חלון חדרו, כפי שעשה עד כה, למרחק של ארבעה מטר. אמנם בפעם האחרונה הקים הנתבע גם דופן רביעית באופן שלא יוכל להציץ דרך החלון אבל הרחיקה מחלונו רק כ־30 ס״מ, והוא, איפוא, מאפיל על חדרו ושולל אוירו. ולא עוד אלא שמתחיל לבנות את הסוכה כשבועיים לפני החג ועד אחריו. התובע הודה כי זה כבר שלש שנים שהנתבע מקים סוכתו ע״י חלון חדרו, אבל טען כי בשנה הראשונה לא הקפיד מפני שהחדר שימש לו אז רק למחסן, ובשנה השניה ביקשו כבר שלא יקים הסוכה ע״י חלונו, אך לא שעה למבוקשו, ובשנה השלישית פנה אליו על אודות כך גם באמצעות עו״ד.

הנתבע באמצעות ב״כ הר״ר אליהו פרידמן  השיב על התביעה כי מאז שנכנס לגור בדירתו (הנמצאת בקומה השניה), זה אחת עשרה שנה, החזיק להקים במקום המדובר את סוכתו, והמקום הזה הוקצה מלכתחילה לשם כך מיד עם הקמת הבנין, וכשהתובע נכנס לגור בדירתו הודיע לו הנתבע מיד עם כניסתו כי המקום הזה מיועד לו להקמת סוכה בחג, והוא הסכים לו בנמקו כי החדר הזה ישמש לו לעבודה ואם יהיה חושך ידליק אור. הוא הוסיף לטעון כי אין לו מקום אחר להקמת סוכתו, הוא גם לא יוכל להרחיק סוכתו מקיר הבנין כי צריך לחזקה כדי שתוכל עמוד נגד הרוחות החזקות המנשבות שם.

הנתבע הגיש גם אישור מחברת ג. חתומה ע״י מר ד., שבו מאשרים כי ״ניתן לב. בזמן כניסתו לדירתו הנוכחית בשכונה ה. הרשות להקים את סוכת החג באותו המקום שהעמיד אותה כל השנים שהוא גר בדירה זו״.

אחרי העיון בחומר שבתיק ובצדדי ההלכה מוצא ביה״ד כי אין לחייב את הנתבע שימנע מכאן והלאה להעמיד סוכתו במקום שהיה מעמידה עד כה. והטענה של הסתרת האור  והאויר נסתרת מיסודה, כי  מדברי הטענות וההוכחות מתברר בודאות, כי הנתבע החזיק להקמת סוכתו במקום עוד הרבה שנים לפני שהתובע שכר את מקום מגוריו מאת בעלי הבנין, וכי התובע בשעה ששכר את דירתו ידע גם על כך, וא״כ חל על כך הדין של ״אין בדברי השני כלום שהראשון זכה״, בכעין שנפסק בחו"מ סי, קנ״ד סעי׳ ל״ב, ויעוין בשו״ת מבי״ט ח״ג סי׳ ע״ג במה שהשיב דמאחר שהחזיק מכמה שנים שוב אין אחר נאמן לטעון נגד החזקה.

ועוד זאת יש רגלים לדבר, כי למעשה הסכים מתחילה על כך גם התובע והוא, בזה שבעצמו הודה בטענותיו כי בשנה הראשונה לא הקפיד, אע״פ שנימק מפני שהחדר שימש לו אז רק למעין מחסן, אבל אין בזה כ״כ בכדי להסביר אי הקפדתו, וכן הודה שבשנה השניה הודיע לו שיסתפק אם רק ירחיק מעט הסכך. ועוד זאת סיפר כי עזר לו גם בפועל שיוכל להקים סוכתו, דהוא שתל במקום 3 עצים וכששכן העיר לו שעי׳׳ז מפריע לסוכת הנתבע חתך עץ אחד כדי שיהא לנתבע מקום פנוי לסוכה.

וכך נאה ויאה שלא להקפיד אחד על משנהו משום היזק ראיה או האפלה הבאה לו ע״י הקמת סוכה דמצוה לימי החג כמצוה בתוה״ק, ומצינו סמוכין על כך בתלמודים ובדברי השו״ע, דבגמ׳ בבא־בתרא דף ו׳ ע״ב מבואר שהדבר היה כמושכל ראשון לא למחות מלהעמיד סוכת חג משום היזק ראיה עד שקבעו מתוך כך הלכה ״דאי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומין לא הוי חזקה״ (ועיין בתוס׳ דלאו דוקא שבעה דשמיני עצרת לא יוכל לסתור) ורק ״לבתר שבעת יומין הוי חזקה״׳ ופירש״י: ״כיון דשבקוה עלה יותר מן הצורך הוי ליה למחויי״, ומינה דהא בכדי הצורך רגילות הוא שלא למחות.

ובשו״ע חו״מ סי׳ קנ״ג סעי׳ י״ז נפסק דאם סוכת החג היא כל שבעה ימי החג לא החזיק, ומבאר הסמ״ע בס״ק ל״ג דהני ז׳ ימי החג המה נוסף על ל׳ יום דבעינן בסוכה דעלמא דימי השנה, והכי מבאר גם נתה״מ בחידושים ס״ק כ״ז דאפילו כשהיה אותן השבעה אחר כלות אותן השלשים מ״מ לא החזיק, וכן לאחר שבעה לא החזיק אם לא שהיו עם אותן השלשים דסוכה דעלמא (ואמנם הט״ז סובר אחרת ואכמ״ל). ועיין גם בערוה״ש סי׳ קג׳׳ג סעי׳ י״ח שכותב נמי בכזה, דאם סוכת החג היא, לא החזיק גם כל שבעת ימי החג כשנתוספים על השלשים יום עיי״ש.

וכל זה הוא בגלל ההנחה הפשוטה והמושכל הראשון שאין דרכם של בני ישראל להקפיד אחד על משנהו בהקמת סוכה דמצוה גם כאשר בגלל זה יסבול קצת באותם הימים מהיזק ראיה או האפלת אור וכדומה.

לעומת זה צריכים מקימי הסוכה לצמצם להקימה סמוך לחג בכל מידת האפשרות ולא להקדים הקמתה בכמה שבועות קודם, ומספיק אם יקימנה שנים שלשה ימים קודם.

לאוד כל הנ״ל מחליטים:

א.            הנתבע רשאי להמשיך להקים סוכתו סוכת החג באותו המקום שהעמיד אותה עד כה.

ב.            על הנתבע להתחיל בהקמת הסוכה רק שנים שלשה ימים לפגי החג ולסותרה מיד עם עבור החג.

ניחן ביום רביעי כ״ז טבת תשכ״ב.