ויכוח על כספים משותפים שהאיש טוען שאבדו ופשרה במקום שבועה

ב"ה

תיק ‏ 623270/5

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד, הרב יקותיאל כהן, הרב חיים ו' וידאל

התובע:      פלוני  (ע"י ב"כ עו"ד ציונה מועלם אליה)

נגד

הנתבעת:    פלונית        (ע"י ב"כ עו"ד יאיר סלע)

הנדון: ויכוח על כספים משותפים שהאיש טוען שאבדו ופשרה במקום שבועה

פסק דין

בפני ביה"ד תביעת האישה לחלוקת דמי מכירת הרכב שנמכר ע"י האיש בהיותם נשואים בסך 74,000 ₪. האיש טוען להגנתו כי כסף המכירה אבד במהלך ניסיון של קניית רכב אחר.

רקע

האיש המציא לביה"ד דפי חשבון המוכיחים לפי דבריו כי קונה הרכב בשם [א'] ביצע העברה בנקאית לחשבון המשותף של הצדדים. האישה תובעת את החזר מחצית מהכסף שהאיש הוציא מהחשבון המשותף שלפי טענתו אבד או נגנב במהלך הניסיון לקנות רכב אחר.

לטענת האישה הכסף מעולם לא אבד, אלא האיש הבריח את הכסף והוא עדיין ברשותו. כתימוכין לדבריה טען ב"כ האישה, שהאיש מעולם לא הגיש תלונה למשטרה על אובדן הכסף, כמו כן האיש לא יידע את האישה על אובדן הכסף, רק לאחר כשלושה חודשים, וזאת בהתכתבות באמצעות מסרונים כבדרך אגב. בסיכומי טענות האישה נאמר כך:

"בעניין זה יושם אל לב כי מתדפיס הבנק ניתן לראות כי שסך של 10,000 ₪ נמשך על ידי הבעל ביום 4.11.14 וסך של 60,000 ₪ נמשך ביום 9.11.14.

עוד יש לשים לב כי, מנספח א' לתגובתו – העתק חלופת המסרונים שהוחלפו בין הצדדים ואשר באמצעותם מנסה הבעל להוכיח את טענתו השקרית – הייתה ביום 1/2/2915, היינו כ-3 חודשים לאחר שהכסף אבד – אז היו הצדדים כבר "עמוק" בתוך הסכסוך, כשהבעל מתגורר בטבריה ואילו האישה נותרה ב[ב']."

עוד נטען שהאיש נהג ברשלנות עת הוציא סכום כסף כה גדול שהושם במעטפה, ובמקום זה היה עליו להעביר את הכספים באמצעות העברה בנקאית, ולא לטייל עם סכומי כסף אדירים כשהם בידו.

האיש מצדו טען שהאישה הייתה עמו בטבריה בעת שתכננו ביחד לקנות רכב אחר, בכסף שהופקד ממכירת הרכב הישן. לדבריו, האישה ראתה בעצמה את הכסף במעטפה קודם שנגנב, והיא ידעה שהכסף נועד לקניית רכב חדש. עוד טען האיש, שהאישה הודתה שהכסף נגנב במסרון ששלחה לו: "מה אני אשמה שהכסף נגנב". כלפי טענה זו השיבה האישה, שאין כאן הודאה לעצם הגניבה, אלא הדברים נאמרו לפי גרסת האיש וכאמירת אגב ובהקשר לעניין אחר שדברו בניהם.

להלן תוכן שיחת הצדדים בענין זה:

"מה אני אשמה שהכסף אבד. למה אני אשמה. (22:19)

היתשת אותי אותו יום בטלפונים שלא רצית לבוא לשבת שחכת (22:20)

נכון אתה צודק לא שכחתי (22:21)"

האישה טענה בדיון האחרון מתאריך 7/3/2019 שאיש משקר בהצגת העובדה שהיא הייתה עמו בטבריה במהלך הניסיון לקנות רכב חדש. לדבריה, היא הייתה אז בעבודתה ב[ב'].

כאמור, לדבריה שהיא לא הייתה נוכחת בניסיון קניית הרכב החדש, ממילא גם לא יתכן שהיא הודתה על הכספים שאבדו במהלך אירוע זה. להלן הטענות של האיש ושל האישה כהווייתן בעת הדיון מתאריך 4/7/2017:

"בא כח האישה: אי אפשר שאחרי שנתיים שהכל אצלו לבד הוא יאמר לה לקחת. עכשיו הכל בלוי. אנחנו נגיש רשימת מטלטלין ובית הדין יתן החלטה. יש גם את הנושא של הרכב מסוג אקאיה שנמכר ב-80.000 ₪ והאיש קיבל את הכסף במזומן.

האיש: מכרנו את הרכב. זה רכב שלה.

האישה: הוא גנב את המפתחות של הרכב ומכר אותו.

האיש: אני והיא ביחד מכרנו את הרכב והלכנו לרכוש רכב ביחד. היה בינינו סכסוך באותו יום, והכסף אבד. יש לי הוכחות שהכסף אבד. יש לי הודעות טקסט איתה ביחד שהיא כתבה "חבל על הכסף שאבד".

האישה: הוא משקר.

האיש: באותו זמן עדיין לא היינו פרודים. גרנו ביחד בטבריה. כשמכרתי את הרכב הייתה העברה בנקאית. מכרתי אותו לסוחר ב-74.000 ₪ שהוא כביכול נתן לי. אני החזרתי לו באותו מעמד שהוא העביר לי את ה-74.000 ₪, שילמתי לו במזומן 5.000 ₪ מאצלי. אחרי שבועיים שנינו ביחד משכנו את הכסף מהבנק. יש לי תיעוד שהכסף נמשך מהבנק.

האישה: אני לא הייתי איתו.

האיש: אני מוכן ללכת לפוליגרף על כך.

האישה: אני מתנגדת לפוליגרף. 

האיש: זה היה לפני כארבע שנים."

כאמור, האישה הדגישה כי תוכן השיחה שלה אודות הכספים שאבדו, לא נאמרו בתור הודאה אלא כאמירה שבדרך אגב, וגם זה נאמר רק לאחר 3 חודשים מהניסיון של האיש למכור את הרכב. 

עוד נטען ע"י ב"כ האישה כי האיש לא המציא כל ראיה על העברת הבעלות על הרכב, דבר שיש ביכולתו לעשותו, ומשלא הומצא זוהי ראיה שהוא משקר. מלבד דפי חשבון המעידים על העברת סך 74,000 ₪ ע"י [א'], אין בפנינו כל ראיה שאכן התבצעה מכירת הרכב.

דיון

הנה בהנחה כי כסף שהופקד בחשבון משותף הינו בבעלות משותפת של הצדדים, הן מצד ההלכה (כבר הארכנו במקום אחר לברר סוגיה זו, ראו תיק רבני נתניה 1047225), והן מצד הלכת השיתוף, הרי האישה זכתה במחצית מסכום זה, ויש לדון האם האיש נאמן בטענת גניבה ואבידה על חלקה של האישה בכספים, בנסיבות אלה.

הנה לכאורה כיון הצדדים היו שותפים בכספים, הרי הדין שהשותפים הם שומרי שכר זה לזה, וממילא חייבים הם בגניבה ואבידה, כנפסק בשו"ע חו"מ סימן קע"ו ס"ח. יחד עם זאת הרי מבואר שם, שבעת שכל אחד שומר על ממון השותפות, יש לפטור אפילו מפשיעה מצד ש'בעליו עמו', וזאת משום שהשותפין משועבדים זל"ז לשמירת ממון השותפות.

יתירה מזו, בשו"ע אהע"ז סימן פ"ה ס"ב נפסק להדיא שהבעל פטור אפילו אם פשע בשמירת נכסי מלוג של האישה, משום שהיא נחשבת תמיד שהיא עמו במלאכתו, וז"ל שם:

"ונכסי מלוג (הם נכסים שאינם באחריותו) (ג"ז טור), אם מתו או הותירו או פחתו או נגנבו או נאבדו, הכל לה, שאין לבעל בהם אלא אכילת פירות; ואם פשע הבעל בנכסי מלוג, ונאבדו, פטור, מפני שהיא עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים".

א"כ לפ"ז בני"ד היה עלינו לפטור את האיש מאובדן חלקה של האישה בכספים שדינם כנכסי מלוג, כי לפני מועד הקרע כשהחיו ביחד נחשב הדבר כבעליו עימו, כיון שהאישה משועבדת לו למלאכה ושאר דברים.

עוד יש לברר אם יש מקום לפטור את האיש מצד התקנה. שהנה גבי אישה ששברה כלים בעת מלאכתה נפסק ברמב"ם והשו"ע אהע"ז סימן פ סי"ז, שהיא פטורה, בזה"ל:

"האישה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה".

וראה בח"מ ובב"ש שטעם זה נכון לפטור, אף אם שברה כלים שלא בשעת מלאכה. ויש הגיון לומר כשם שהאישה פטורה מצד התקנה, כך יש לפטור מהתקנה לשלום בית - גם את האיש ששבר את כלי האישה (נ"מ). אבל מזה שהרמב"ם והשו"ע בסימן פ"ה פטרו את האיש מצד שבעליו עמו, חזינן שאין הטעם לפטור מצד התקנה, ונמצא שחכמים לא השוו מידותיהן בתקנה זו בין האישה לאיש [ויש לעיין מדוע ראו צורך לתקן תקנה לפטור את האישה משבירת כלים ולא פטרו מצד שבעליו עימו ומטעם שהאיש משועבד לאישה, ויתכן לומר ששעבודו של האיש כלפי האישה אינו תמידי כמו שיעבוד האישה כלפי האיש, ראה מש"כ הגר"י כהן בספר דברי יוסף אהע"ז ריש סימן פ"ה, ואכמ"ל].

אבל על כל פנים חזינן, שעל אף שאין תקנה לפטור את האיש מפשיעה בשמירת כלי האישה מצד תקנת שלום בית, מ"מ פטור הוא מצד שבעליו עמו.

פטור של בעליו עמו לעניין תשלומין או גם לעניין שבועה

אבל נראה שאף אם ננקוט שיש לבעל פטור של בעליו עמו מפשיעה, מ"מ יש לדון שהפטור של בעליו עמו אמור רק לעניין חיוב תשלומין, אבל אין בכח בעליו עמו לפטור משבועה, ראה בקצוה"ח סו"ס רצ"א שחקר בזה ונשאר בצ"ע, ואילו הנתה"מ שם סקל"ד נקט בפשיטות שבכל מקרה חייב להישבע שבועה שאינה ברשותו. וראה ברעק"א שם ובר"פ המפקיד שנקט בפשיטות שאינו חייב כלל בשבועה כשבעליו עמו. ומידי ספק לא יצאנו.

חיוב שבועת השותפין

אבל נראה בשאלה כבני"ד, שעדיין יש לחייב את האיש בשבועת השותפין. דזה דבר פשוט לכאורה שכל מה שבעליו עימו, פוטר, זהו רק למקרה של פשיעה וגנבה ואבדה שקרתה לחפץ כדרך שימוש או שנגנב ע"י אחרים, אבל כאשר קיים חשש שהבעל בעצמו גנב את כלי מהאישה, יש בידה להשביעו אפילו מספק, כדין שבועת השותפין המבוארת במשנה ונפסק בשו"ע חו"מ סימן צ"ג ס"א. ונראה פשוט שהבעל בנכסי מלוג הוא כשותף עם האישה, כי הקרן לעולם נשארת שלה והוא זכאי לאכול פירות מקרן זו. הגדרה זו נלמדת מדברי הקצוה"ח סימן קעו סק"ט שהביא מדברי הרשב"א (גיטין מח, ב ד"ה אמר אביי) והר"ן (שם כד, ב בדפי הרי"ף) שכתבו שם בהא דאמר אביי בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה והני מילי דליכא פירי בארעא אבל אי איכא פירי בארעא מיגו דנחית לפירי נחית נמי לארעא, וע"ש שכתבו דכי איכא פירי בארעא הו"ל "כשותפין".

חיוב שבועת השותפים בין בעל לאישה

הן אמת שמצינו שאין ביכולת הבעל להשביע את אשתו בשבועת השותפין, אא"כ היא נושאת ונותנת תוך הבית או כשהושיבה אפוטרופא, לת"ק במשנה כתובות פ"ו ע"ב משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ולר"ש במשנה שם להלן פ"ח אין להשביעה אלא כשבאה לגבות כתובתה, ושתי דעות אלה הובאו להלכה בשו"ע אהע"ז סימן צ"ז ס"ב, וראה גם בשו"ע חו"מ סימן צ"ג ס"א (לאפוקי מדעת ר"א במשנה פ"ו ע"ב הסובר שניתן להשביע אותה בכל עת, דאין הלכה כמותו), אבל בלא זה, דהיינו באישה שאינה נו"נ, אין ביכולתו להשביעה כלל, ונראה שגם זה בכלל התקנה מצד שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, או מצד שלום בית שאין להשביעה כלל עד שתגבה כתובתה.

אבל לא מצינו שאין ביכולת האישה להשביע את הבעל בשבועת השותפים מטעם זה, ואדרבה נראה שהטעם שנאמר לפטור את האישה לא שייך גבי בעל, כי הרי הפטור של אישה נאמר באישה שעוסקת בצרכי הבית השוטפים, ואם אתה מצריכה להישבע בכל רגע, זה סותר לגמרי את שלום הבית, משא"כ כאשר האישה נושאת ונותנת בתוך הבית דהיינו שהיא מחזיקה אצלה חלק מההון הכלכלי של הבית, בזה לא תיקנו לפוטרה כי אין זה נוגע לאחזקה השוטפת של הבית ושיערו חז"ל שגם אם ישביעה, זה לא יסתור את שלום הבית. ומכאן כשאנו באים לדון אם ביכולת האישה להשביע את האיש בשבועת השותפין, לכאורה לא תהיה מניעה לזה, כי אין הדבר נוגע לאחזקת הבית השוטפת, וכמו שניתן להשביע את האישה כשהיא נו"נ תוך הבית, בוודאי שגם ניתן להשביע אותו בשבועת השותפין.

ולכן בני"ד כאשר האישה חושדת באיש שהבריח כספים שפיר יש ביכולתה לחייבו שבועת השותפים ועל זה לא נאמר הפטור של בעליו עמו.

האם ביה"ד מחייב שבועת השותפים אף אם התובע לא דרש להשביע את הנתבע

הנה יש להסתפק האם ביה"ד מחייב שבועת השותפים, גם כאשר התובע לא תבע אותו שישבע להדיא, והואיל ובני"ד האישה לא דרשה זאת מפורשות, יש לעיין אם האיש מחויב כה"ג בשבועת השותפים. ומריש הו"א שדבר זה מפורש בדברי המשנה במסכת שבועות פרק ז משנה ח:

"ואלו נשבעים שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאישה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית: אמר לו מה את טועניני? רצוני שתשבע לי, חייב".

ומלשון זה ניתן להבין, שכל עוד אינו תובעו מפורש שישבע לו, דאין ביה"ד משביעו מעצמו. וכן נראה לכאו' מדברי תשובות הגאונים (הרכבי) סימן נ"ו, וז"ל:

"ושאלת שני שותפין, שאחד מהן אין יכול להשבע, כגון שנתחרש או נחשד יש מן הדין להשביע זה בלא זה או לא. אם אחד מהן נתחרש ואין לו טענה כמה ששנינו אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן הוא, אין יכולין אנו להשביעו ושותפו אין [מי] שאומר לו רצוני שתשבע לי, לפיכך אין אנו משביעין את שכנגדו".

הרי מפורש, שבי"ד מנוע להשביע את השותף, אם השותף האחר נתחרש ואינו תובע את שותפו שישבע שבועת השותפים.

אכן אין זו ראיה מוכרחת כיון שאם נתחרש אין כלל תביעה על חבירו, ואין זה אפילו בגדר טענת 'שמא', שהרי נאמר שם בגמרא מ"ח ב:

"אטו בשופטני עסקינן, הכי קאמר ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת ברי",

ופרש"י

'שטוענו שמא עכבת משלי',

א"כ חזינן שבעינן לתובעו לפחות בשמא, ובמקרה שנתחרש, הרי אינו תובעו כלום, ואי אפשר להשביעו כלל. 

ואף למש"כ בתפארת ישראל שם אות ו, וז"ל:

"והא דמסיים תנא מה אתה טוענני; ר"ל רבותא קמ"ל, דאע"ג שלא התחיל התובע לתובעו, רק שנתבע הרגיש שחושדו והתחיל הוא לומר לו מה אתה טוענני".

ולפ"ז לא בעינן כלל שיתחיל לתובעו אפילו בשמא, עם זאת הרי ברור שבסופו של דבר התובע תובעו שישבע כלשון המשנה, ומשמע דאי לאו הכי, אי אפשר להשביעו, ולכן בנתחרש שכלל אינו תובעו - אפילו בסוף אי אפשר להשביעו, כנ"ל.

וראה שם בתפא"י שפירש באופן השני:

"או ר"ל דהרבותא הוא אע"ג שלא השיב לו התובע אח"כ בפירוש שחושדו, רק א"ל השבע לי, אפ"ה צריך להשבע, וכל שכן באמר לו בפירוש שחושדו דמשבעינן ליה אנן".

הרי מפורש בדבריו בפירוש השני, דפשיטא שלפי האמת, אם אומר שחושדו, דהבי"ד משביע אותו מעצמו, אפילו אם התובע לא דרש זאת, וכל החידוש של המשנה הוא במקרה שאינו חושדו, דמ"מ יכול לתבוע ממנו שבועה.  מה שנטען שהתפא"י מסופק בזה גופא, אם צריך לתובעו שבועה - ולפי הפירוש הראשון צריך לתובעו, נראה שקשה לקבוע שהפירוש הראשון חולק על הפירוש השני בפרט זה, וכל דברי התפא"י באו רק ליישב מהו החידוש בדברי המשנה.

ובאמת נראה שכן הדין בכל השבועות, דהבי"ד משביעין מעצמן ולא בעינן שהתובע יתבע את השבועה, חוץ מהמבואר בשבועות מ"ב ב גבי מוציא נגדו שטר חוב שרק אם טוען הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך משביעינן ליה, אבל אם לא תבע שבועה, אנן לא משבעינן ליה מעצמנו, וכן נפסק בשו"ע סימן פ"ב ס"ה, ומזה יש לדייק שרק בשבועה זו בעינן דהלוה יתבע שבועה. אבל בכל שאר השבועות ביה"ד מחייבו שבועה מעצמו, ואין התובע צריך לתבוע זאת במיוחד, וכ"כ בספר ויען יוסף להגרי"ד וייס שליט"א דיין באנטוורפן.

יחד עם זאת, בני"ד יש לדון האם לחייב את האיש בשבועת השותפים, מכמה היבטים נוספים כלהלן.

רמת החשד כנגד הנתבע הנדרשת כדי לחייב שבועת השותפים

בעיקר דין שבועת השותפין שנשבעים אפילו על טענת שמא, כתב בט"ז ר"ס צ"ג, וז"ל:

"רבינו (הטור בסע' א') האריך בזה וכתב, אע"פ שאינו אומר ודאי אלא אומר סבור אני שתפסת משלי, ונראה דקמ"ל דעכ"פ צריך שיהיה חשוד בעיני התובע עליו מאיזה הוכחה שיש לו, ולכך אומר סבור אני כו', אבל אם מודה שאין לו שום הוכחה לחשוד אותו אינו משביעו, כמ"ש בסימן פ"ז סע' י"א לישתבע דחשיד ליה בכך כו'".

הנה אף שהערוה"ש שם ס"א חלק על חידושו של הט"ז, מ"מ רוב רובם של האחרונים ס"ל כשיטת הט"ז כן פסק בנתה"מ שם, וכן פסק באבני שוהם בסימן צ"ג ס"א ובאולם המשפט שם, וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סימן רי"ד וז"ל:

"מנהגינו בזה כדעת הט"ז ר"ס צ"ג שאין משביעין רק כשיש הוכחה ורגל"ד לחשוד אותו, דבלא"ה לא שבקת חיי לכל בריה, כי ע"פ רוב עוסקים בשותפות או ע"י שכיר ואפוטרופוס בעסק שלו",

וכן פסקו אחרונים נוספים כמו שיתבאר להלן.

אולם בזה נחלקו האחרונים לדעת הט"ז, האם סגי ביש קצת רגליים לדבר, או שבעינן שיהיה רגל"ד באופן ממשי, ואי לאו הכי, אין משביעין שבועת השותפים. דהנה בשו"ת בית דוד (לבעל הנחלת דוד) חו"מ סימן ז מאריך בביאור שיטת הט"ז, וס"ל למסקנה שדי בקצת רגל"ד. אבל מצאנו שיטה אחרת באחרונים, שמפרשים דעת הט"ז כפשוטה שאיירי בדאיכא רגל"ד גמורים, כגון הך דתיבה פרוצה דהרמ"א סימן ע"ה סי"ז פסק שמשביעים היסת, עיין חי' רעק"א לחו"מ סימן פ"ז סי"א ברמ"א ובשו"ת רעק"א מה"ק סימן נ"ג, וכ"נ דעת הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ג סימן י"ז (ד"ה מה שהקשה),

אבל נראה כי בני"ד טענת האיש שהכספים אבדו, היא טענה קלושה עד מאד, ובנסיבות האמורות שהוא כלל לא הגיש תלונה למשטרה ורק לאחר כשלושה חודשים אמר זאת לאשתו כבדרך אגב, הרי זה כיש רגליים לדבר שהוא העלים את הכספים והוא בוודאי מחויב בשבועת השותפים.

שבועת השותפים בהודאה במקצת

עוד יש להביא כאן את שיטת רש"י והרמ"ה המובאת בטור ובב"י שם שאין שבועת השותפים אא"כ מודה לו במקצת, וראה בסמ"ע שם סק"ז שכתב שהכי ס"ל לשו"ע, ובשו"ת רעק"א מה"ק סימן נ"ג כתב שהסמ"ע סתר משנתו ממש"כ שם בסק"ב, וכן העיר בחי' הרעק"א שם, ומסיק הרעק"א להלכה דיכול לטעון קים לי לחייבו בשבועה אא"כ הוא מודה במקצת, והביא דהכי ס"ל לכנה"ג סי' צ"ז בב"י אות ו, וז"ל: "אבל הרשד"ם ומהר"א ששון ומהראד"ב בתשובה כ"י ומשפט צדק ח"א סי' ע"ג כתבו דיכול המוחזק לומר קי"ל כרש"י ואין משביעין אותו אי ליכא הודאה", וכן נקט לדינא בשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן פ"ו ד"ה הנה. ולפ"ז בני"ד כיון שהאיש כופר בהכל בענין זה, יש מקום לדון ולפוטרו משבועת השותפים מדין קים לי. וראה להלן כיצד יש להכריע בנושא זה.

חיוב שבועת השותפים לאחר שכבר התגרשו או חלקו את הרכוש

אולם יש להזכיר כאן את מה שנפסק בשו"ע חו"מ סימן צג סעיף ו:

"חלקו השותפים והאריסין, ונתגרשה האישה, ונפרד מעליו בן הבית, והביא לו השליח סחורה שקנה לו או מעות שמכר לו בהם, ושתק, והלכו להם ולא תבעם מיד, אינו יכול לחזור ולהשביעם בטענת ספק, אלא מחרים סתם על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו".

לפ"ז בני"ד שהצדדים כבר התגרשו, אין ביכולת אחד מהם לתבוע שבועת השותפים. כדי לברר ענין זה, טרם מתן פסק הדין, נדרשו הצדדים לפרוס בפני ביה"ד מתי לראשונה תבעה האישה את חלוקת דמי הרכב. מעיון בטענות הצדדים עולה כי ענין זה נזכר בתביעת הגירושין שהוגשה לביהמ"ש בתאריך 11/2015.

"41. לצדדים הייתה מכונית מסוג קיה קרניבל שנת ייצור 2010, ששווייה מוערך בכ-88,000 ₪. הנתבע מכר מכונית זו על דעת עצמו ורכש מכונית מסוג רנו שנת ייצור 2011 (להלן: המכונית) אשר שווייה המוערך הינו בשיעור של כ-70,000 ₪ ולמיטב ידיעת התובעת, רשומה על-שם הבעל בלבד. הגם שזו נרכשה מכספים משותפים של הצדדים. כב' בית המשפט יתבקש להצהיר, כי מחצית משווי הזכויות במכונית שייכות לאישה ואף ליתן צו מניעה האוסר על המשיב לעשות כל דיספוזיציה על המכונית."

יוזכר כי כל תביעות הצדדים הועברו לביה"ד מכח פסק דין מתאריך 18/2/2016 הקובע כי הסמכות השיפוטית נתונה לו. הצדדים התגרשו בתאריך 19/5/2016, אך המשיכו להתנהל בביה"ד בעניין הרכוש. רוב רובם של הדיונים נסובו סביב חלוקת הדירות, והנה מלבד בכתב התביעה המקורי בביהמ"ש בו נזכר ענין חלוקת דמי הרכב, בדיון מתאריך 4/7/2018 נטענו טענות לגופו של עניין בעניין חלוקת דמי הרכב, בזה"ל:

"בא כח האישה: אי אפשר שאחרי שנתיים שהכל אצלו לבד הוא יאמר לה לקחת. עכשיו הכל בלוי. אנחנו נגיש רשימת מטלטלין ובית הדין יתן החלטה. יש גם את הנושא של הרכב מסוג אקאיה שנמכר ב-80.000 ₪ והאיש קיבל את הכסף במזומן.

האיש: מכרנו את הרכב. זה רכב שלה.

האישה: הוא גנב את המפתחות של הרכב ומכר אותו.

האיש: אני והיא ביחד מכרנו את הרכב והלכנו לרכוש רכב ביחד. היה בינינו סכסוך באותו יום, והכסף אבד. יש לי הוכחות שהכסף אבד. יש לי הודעות טקסט איתה ביחד שהיא כתבה "חבל על הכסף שאבד".

האישה: הוא משקר.

האיש: באותו זמן עדיין לא היינו פרודים. גרנו ביחד בטבריה. כשמכרתי את הרכב הייתה העברה בנקאית. מכרתי אותו לסוחר ב-74.000 ₪ שהוא כביכול נתן לי. אני החזרתי לו באותו מעמד שהוא העביר לי את ה-74.000 ₪, שילמתי לו במזומן 5.000 ₪ מאצלי. אחרי שבועיים שנינו ביחד משכנו את הכסף מהבנק. יש לי תיעוד שהכסף נמשך מהבנק."

דיון ההוכחות נוסף בענין חלוקת דמי הרכב בלבד, התקיים בתאריך 7/3/2019.

מכל האמור נראה כי על אף שהצדדים התגרשו בתאריך 19/5/2016, האישה לא זנחה את תביעתה המקורית בביהמ"ש לחלוקת הרכב, ולכן אין כל ראיה מגירושי הצדדים שהאישה הפסידה את הזכות להשביע את האיש שבועת השותפין.

מהכלל אל הפרט

חלקה של האישה בכספים נדון כנכסי מלוג. נתבאר כי מעיקר הדין האיש פטור אפילו על פשיעה בנכסי מלוג של האישה מדין בעליו עימו. אך נחלקו האחרונים אם הוא פטור רק מתשלום או גם מחיוב שבועה. וראה להלן הכרעת ההלכה לענין פרט זה.

לא מצינו לפטור את הבעל מצד תקנת שלום בית. ובזה שונה האישה מהאיש, שהיא פטורה על שבירת כלים מצד תקנת שלום בית ואילו האיש פטור, אם בכלל, מדין בעליו עמו.

אף אם ננקוט שהבעל פטור מדין בעליו עמו, אך יש ביכולת האישה להשביע את האיש בשבועת השותפים כאשר קיים חשש שהוא בעצמו העלים את הכספים. כמו כן, יש ביכולת האיש להשביע את האישה בשבועת השותפים כאשר היא נושאת ונותנת בתוך הבית, ובדין זה לא מצינו הבדל בין האיש לבין האישה.

יש לדון לחייב בשבועת השותפים רק כאשר התובע חושד בנתבע, ויש לחוש לדעות שדווקא ביש רגליים לדבר על גוף החשד. ועוד התבאר שביה"ד משביע שבועת השותפים גם אם התובע לא דרש זאת במפורש.

ישנה מחלוקת הפוסקים אם ניתן להשביע שבועת השותפים כאשר הנתבע אינו מודה במקצת. הכרעת הדין במקרה זה י"א שיש לפטור את הנתבע לגמרי מדין קים לי, אך יש גם מקום להטיל פשרה בין בעלי הדין, ראה הערה^[1].

אין להשביע שבועת השותפין כאשר הצדדים כבר התגרשו, אא"כ תבע התובע את חלוקת הרכוש קודם החלוקה או הגירושין. בני"ד התברר כי האישה תבעה את חלוקת דמי הרכב קודם הגירושין.

בני"ד יש לצדד כי למרות שהאישה באה להוציא ממון, והיינו צריכים לאחוז בכלל דהמוציא מחברו עליו הראיה, אך אחר העיון בני"ד אין הדבר כך, כלהלן. כפי שנתבאר הדיון כאן נסוב סביב חיוב אחריותו של האיש על חלקה של האישה בכספי מכירת הרכב. דהנה כאשר שומר טוען טענת פטור כגון שהחפץ נגנב או אבד, במקום שיש עדים מצויים, עליו להביא עדים כדי להיפטר, ואם אינו מביא עדים חייב הוא לשלם את דמי החפץ, כך נפסק בחו"מ סימן רצ"ד ס"ב. אף במקום שאין עדים מצויים, חייב הוא להישבע כדי להיפטר מחיובו, וכל זאת משום שיש על השומר "חזקת חיוב" ואחריות לחפץ שהוא שומר עליו, וכל עוד לא הוכיח בעדים או לפחות נשבע שהחפץ נאבד או נגנב שלא בפשיעתו וגם שאין החפץ ברשותו, חובת הראיה מוטלת עליו וצריך הוא לשלם (ראה שם בהמשך סימן רצ"ד). לפי זה בני"ד, שהאיש נדון כשומר על חלקה של האישה בכספים, אין ביכולתו להיפטר מהשבת הכספים בטענה גרידא ללא שישבע על טענתו. ולכן הגם שנתבאר כי לאיש דין "בעליו עמו" על נכסי מלוג של אשתו, מ"מ לדעת גדולי הפוסקים אין הדברים אמורים רק לענין שהוא פטור מתשלום, אבל עדיין רובץ עליו חיוב שבועה, ואין בידו להיפטר בדברים בעלמא.

זאת בהצטרף האומדנא כי טענת האיש שהכספים אבדו או נגנבו, בנסיבות האמורות, היא קלושה ואינה מסתברת כלל, יש לצדד כי האיש חייב בשבועת השותפים, ולפי מה שנוהגים לפשר על חיוב שבועת המשנה שהיא שבועה חמורה, לחייב חצי מסכום התביעה, ראה שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סימן לא-לב, כך יש לנקוט גם בני"ד.

היה מקום לדון לחייב את האישה בשבועת היסת, שכן האיש טוען כי היא הייתה עמו בטבריה בעת הניסיון לקנות את הרכב החדש בסך 74000 ₪ שנמשך ע"י האיש מהחשבון המשותף. הנה בכדי לחייב שבועת היסת צריך התובע לטעון בטענת ברי בדבר שיש בו חיוב ממון. בני"ד האיש בטענתו מצרף את ההתכתבות שהייתה לצדדים במטרה להוכיח את טענתו שהאישה הודתה שדמי מכירת הרכב אבדו, אבל לפי מה שנתבאר, לדברי האישה לא הייתה כאן כל הודאה, ויש כאן ריעותא נוספת שלפי דברי האישה ההתכתבות הזו התנהלה רק כשלושה חודשים אחר הניסיון לקנות את הרכב, מה שמרע מאד את טענתו של האיש. גם אם לא נתחשב בראיה מההתכתבות, ונאמר שעדיין האיש טוען בטענת ברי שהאישה הייתה עימו בעת הניסיון למכור את הרכב, אבל מעולם לא נטען על ידו שהאישה יודעת שהכסף אבד ממנו. נמצא שאף לפי טענתו, אין ביכולתו להשביע אותה - שהוא יודע שהיא יודעת - שהכסף אבד שלא באשמתו, וראה בש"ך חו"מ סימן ע"ב סקנ"א וכן פת"ש אהע"ז סימן קע"ז סקי"ב שבעינן שהתובע יטען שהוא יודע על הנתבע שהוא מודה לטענת התובע.

העולה מן האמור כי מעיקר הדין מוטל על האיש להישבע שבועת השותפים בנוגע למחצית מדמי הרכב השייכים לאישה, אלא שלא נהגו כיום להשביע, ובמקום זה יש מקום לחייב במחצית או לפחות בשליש מסכום התביעה במקרה של חיוב שבועה מהתורה, או בשבועת השותפין כבני"ד שהיא שבועת המשנה שהיא שבועה חמורה כשל תורה כמבואר כל זה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סימן קל"ג-ד, לכן מדין פשרה על האיש לשלם לאישה עבור תביעה זו סך 12,333 ₪ (שליש ממחצית של 74,000 ₪).

מסקנה

על האיש לשלם לאישה סך של 12,333 ₪ עבור התביעה על מחצית מדמי הרכב.

הרב חיים ו' וידאל - דיין

אנחנו מצטרפים למסקנה.

הרב מרדכי רלב"ג - ראב"ד     הרב יקותיאל כהן - דיין

נפסק:

על האיש לשלם לאישה סך של 12,333 ₪ עבור התביעה על מחצית מדמי הרכב.

אפשר לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ז' במרחשון התש"פ (05/11/2019).

קובץ זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה