שטר שלא מפורש בו תאריך הפרעון

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' עמ' טו-יח תיק מס׳ 333-נז

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעת החזר הלואה שבשטר לא פורש תאריך הפרעון

נושא הדיון

הצדדים חתמו על שטר עיסקא ביניהם ללא תאריך וללא שפורש בו זמן סיום העיסקא.

א׳ נתן לב׳ סך 15.000$ ע״מ להשקיע אותם בעיסקא. זמן פרעון העיסקא יהיה בכל 10 לחודש הקלנדרי. ב׳ שעבד את המכונית שלו לא׳. בחודשים הראשונים שילם ב׳ לא׳ את הרווחים כמוסכם, ולאחר כמה חדשים תבע א׳ את תשלום כל החוב, וב׳ דחה אותו, ואז מכר א׳ את המכונית המשועבדת וגבה ממנה סך של 11.000$.

הוא תובע את יתרת החוב, וב׳ טוען שעדיין לא הגיע זמן הפרעון, מכיון שדובר על פרעון בתום שנה, ועדיין לא עברה שנה. א׳ טוען שדובר רק על כמה חדשים שכבר עברו.

לפני ששעבד ב׳ את מכוניתו לא׳, שעבד את אותה מכונית לג׳ עבור הלואה שלוה ממנו. כעבור זמן שלוה אצל א׳ שימש ג׳ ערב להלואה. א׳ מכר כאמור את המכונית וגבה את הכסף לעצמו. כעת תובע ג׳ את דמי המכונית בטענה שהשעבוד הראשון שלה היה אליו.

פס׳׳ד

יש לפשר בין הצדדים א׳ וב׳ בסכום מסויים. אין לחייב את א׳ להחזיר את דמי המכונית המשועבדת לג׳.

השאלות לדיון

א. מלוה שטוען שהגיע זמן הפרעון, והלוה טוען שטרם הגיע זמנו, מה דינו.

ב. עיסקא שחציה פקדון וחציה הלואה האם נאמר בה ההלכה סתם הלואה ל׳ יום.

ג. לוה ששעבד את מכוניתו למלוה ראשון, ואח״כ שעבדה למלוה שני, האם יש קדימה בגביית המכונית, ומה הדין אם קדם האחרון ומכרה וגבה הכסף לעצמו.

הדיון ההלכתי

א.שטר ללא זמן

פסק הרמב״ם מלוה ולוה פי״ג ה״ו ושו״ע חו״מ סי׳ עג סעי׳ ב: 

"טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר על עשרה ימים קבעת, הלוה נשבע היסת. בד״א במלוה ע״פ בלא משכון אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף הזמן שקבע לו, ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד". 

וכתב המ״מ שדעת הרב שטענה זו כשאר הטענות. ובסמ״ע ס״ק ט: 

"דלא חילקו בשבועה בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון". 

ובביאור הגר״א ס״ק יב: 

"כמ״ש במתני׳ דמכות ג א אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו כו׳".

ובמשנה שם: 

"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע״מ ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל׳ יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים". 

וכתב בשו״ת מהרי״ט חו״מ סי׳ קה הובא בקצוה״ח שם ס״ק ב שאינו חייב שבועה דאורייתא של מודה במקצת כיון שאינו נקרא מודה במקצת אלא בשכבר כפר וכשהודה הודה בכל, נהי דאיכא דררא דממונא בהמתנה, מ״מ י״ל אין הכפירה ממין הטענה, דומיא דדינר זהב יש לי בידך וזה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף. ועי׳ תומים סי׳ עג ס״ק א שדברי המהרי״ט בזה דחוקים. ובמרכה״מ שם כתב שאין בזה שבועה דאורייתא משום שעל זמן הפרעון חשיב הילך.

ועי׳ גד״ת שער טז ח״א אות ב שמקור הרמב״ם הוא ב״מ קג א משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ועי׳ מהר״ם שיף גיטין סוף דף נא.

ועי׳ ס׳ הזכרון להגר״ח שמואלביץ עמ׳ תקא שתלה הדבר במחלוקת הרמב״ן והריטב״א מכות שם אם בתוך הזמן יש חוב אלא שלא הגיע זמנו או שאין כלל חוב, עי״ש.

ובנידון דידן שטוען המלוה שכבר הגיע זמן הפרעון והלוה טוען שטרם הגיע, כיון שהתחייב בשטר, נאמן המלוה לגבות החוב מיד אחרי שישבע היסת. ואע״פ שאין בו זמן, כבר כתב הרמב״ם מלוה ולוה פי״ז ה״ט ושו״ע חו"מ סי׳ מג סעי׳ א: 

"שטר שאין בו זמן כלל כשר אע״פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה, שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין". 

ועי׳ נובי״ק אבהע״ז סי׳ עב. ועי׳ שו״ע שם דעה א׳ שאינו יכול לטרוף מהלקוחות שיכולים לומר קנינו קודם הלואתך, ובשם י״א שאם קנה אחר שראו העדים השטר כתוב וחתום טורף מהם. ועי׳ או״ש מלוה שם שזה דוקא בשטר שיש עליו עדים אבל בכת״י ואין עליו עדים אינו גובה ממשעבדי, דבזה לא נפיק קלא ולא אשתעבד נכסי. ונראה דמ״מ לענין נאמנות המלוה בשבועת היסת לומר שכבר הגיע זמן הפרעון, דינו כמלוה בשטר.

ב. דין סתם הלוואה ל' יום בשטר שחציו מלוה חציו פקדון

בשו״ת מהר״מ בר״ב ד״פ סי׳ קמז, הובא בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ אלף ק'. ומרדכי ב״ק סי׳ קמו, וב״מ סי׳ שצ, נכתב שעיסקא שחציה מלוה וחציה פקדון, אם היתה בסתם אומרים בה סתם הלואה ל׳ יום.

ויש לתלות הדבר במחלוקת הראשונים שהביא קצוה״ח סי׳ סז ס״ק ב בפלגא מלוה פלגא פקדון האם לחלק המלוה יש דין של מלוה לענין מכר וקדושין, או שאין דינו כמלוה כיון שלאו להוצאה ממש ניתנה כשאר מלוה.

לדעת המרדכי בשם מהר״ם דינו כמלוה ממש, אבל לדעת רש״י ורמב״ם אין דינו כמלוה, עי״ש. וא״כ י״ל שמהר״ם לשיטתו שחלק המלוה הוא מלוה ממש לכל דיניו, וה״ה לענין סתם הלואה ל׳ יום, אבל לדעת הראשונים שאין דינו כמלוה ממש, י״ל שה״ה לענין סתם הלואה ל׳ יום אין דינו כמלוה.

ובפרט לפי מש״כ בחי׳ הגר״ח עמ׳ קפא בענין אין הלואה פחות מל׳ יום שאינו משום דאדעתא דהכי הלוה לו, אלא זכות הלוה בהלואה שיהיה בידו עד ל׳ יום, ולא יוכל המלוה לתובעו, עי״ש, שי״ל שכל זה בהלואה רגילה, אבל בעיסקא שחציה מלוה וחציה פקדון ולאו להוצאה ניתנה, גם לענין זכות מיוחדת זו שלא יוכל המלוה לתובעו עד ל׳ יום אינה כהלואה. וצ״ע.

ובנידון דידן שגם המלוה מודה שניתנה לכמה חדשים, הגם שלא נכתב בשטר תאריך פרעון, פשוט שאין בזה ההלכה שסתם הלואה ל׳ יום.

ג. בעל חוב מאוחר שקדם וגבה

בשו״ת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סי׳ סא כתב שב״ח מאוחר שקדם וגבה מטלטלין, אם עמד הראשון ותפסם לאחר גוביינת המאוחר, ב״ח זה המאוחר שקדם וגבה מוציא אותם בבי״ד מיד הראשון שתפסם. וכ״כ בבעה״ת שער מג ח׳׳א אות ב וג דמטלטלין שעשאן אפותיקי מפורש ומכרן אין ב״ח גובה מהן, וה״ה אם שעבדם או משכנם לאחר והאחרון קדם וגבה אותם זכה בהן ואע״פ שלא תפסם נמי כיון שמכרם על דרך שיזכה בהם זכה האחרון.

אלא שנחלקו הראשונים כשבאים לגבות ביחד האם יש דין קדימה לב״ח מוקדם בגביית המטלטלין, לדעת הרמב״ן נותנין למוקדם דשעבודא דאורייתא, ולדעת בעה״ת אין מועיל למטלטלין דין קדימה ודין שעבוד ואפי׳ באפותיקי מפורש, כיון דלא סמכה דעתיה עלייהו לא משתעבדי. ואם הלוקח ידע מהשעבוד כתב בעה״ת שהסכימו חכמי לוניל דאיהו דאפסיד אנפשיה כיון דידע ולא אזדהר. אך בעה״ת עצמו כתב דמסתבר דליתא, דכיון דלית ליה קלא בעלמא לא סמיך עלייהו דמימר אמר מי ימר דאנא ידענא וכו׳. וכן פסק בשו״ע חו״מ סי׳ קיז סעי׳ ד וסי׳ קד סעי׳ ג: 

"במטלטלין וכן בעבדים אין בהם דין קדימה לענין שאם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין מידו, ולא עוד אלא שאם עמד הראשון ותפסם הב״ח המאוחר שקדם וגבה, מוציא אותם בב״ד מידו". 

וביאר בקובץ שעורים כתובות אות שכח שלדעת הראשונים הסוברים שאין דין קדימה במטלטלין הוא משום שאין דין שעבוד במטלטלין, ולא שייך דין קדימה אלא היכא דאיכא שעבוד נכסי, אבל דעת הרמב״ן כיון דשעבודא דאורייתא יש דין שעבוד נכסים גם על המטלטלין. אלא שמ״מ אם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה, שדוקא בקרקע מוציאין מיד המאוחר שגבה, ולא משום שהגביה של המאוחר אינה גביה אלא משום דין טירפא שיש למוקדם על המאוחר כמו שיש לו לגבי לקוחות, אבל במטלטלין אין למוקדם דין טירפא לא מלקוחות ולא מבע״ח מאוחר (ועי׳ אבי עזרי אישות פי״ח הי״ד שביאר ענין קדימה בגביה משום ששעבוד נכסים הוא מקצת קנין שיש לבע״ח על נכסי הלוה, ואין בע״ח מאוחר קונה קנין זה של השעבוד אחרי שהראשון כבר קנה.

ובשו״ע שם סעי׳ ד: 

"לא מיקרי גבייה אא״כ שמו בי״ד המטלטלין ונתנו בידו, אבל אם סגר ב״ד חנותו של לוה בעד בע״ח מאוחר אין זו גבייה ובע״ח מוקדם גופה מאותם מטלטלין". 

וכתב הש״ך ס״ק י בשם ב״ח שה״ה אם תפס בעצמו בלא ב״ד אלא בשומא מקרי גביה. והש״ך עצמו כתב שאף בלא שומא מקרי גביה, ול״ד לחנות, דהא המטלטין עדיין ברשותו. וכ״כ התומים והובא בנתה״מ ס״ק ה. ובקצוה״ח כתב דמהני תפיסה מטעם דקני ליה למשכון.

ולפי״ז בנידון דידן שא׳ שהיה בע״ח מאוחר תפס את המכונית המשועבדת ומכרה וגבה הכסף לחובו, אע״פ שהיתה משועבדת קודם לכן לג׳ והוא עצמו ידע מאותו שעבוד מוקדם, מה שעשה עשוי.