שיעבודא דרבי נתן בכספי צדקה
כספים נוספים מגורמים שונים הופקדו אצל הנתבע, לאחר שהנתבע פשט רגל, ולא היה לו מהיכן החזיר את הכסף, באו חלק מהמפקידים שאינם אנשים הגונים ואיימו על חיי הנתבע. אנשי חסד אספו כסף כדי להציל את חייו ולהשיבו למאימים.
התובע דורש לקבל את כספו מתוך הסכום שנאסף.
לטענת הנתבע הכסף נאסף עבור הצלת חייו בלבד ולא לפרעון כלל החובות.
ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה עמ' כה-כח תיק מס׳ 163-נח
בהרכב הדיינים: הרב ברוך שרגא, אב״ד; הרב שמואל שפירא, אב״ד; הרב דוד לבנון.
פס״ד בתובע כספים שנאספו לצדקה משעבודא דר”נ
נושא הדיון
ב״כ התובעים טו״ר הרב נ״ב טוען. כי מרשיו השקיעו כספי צדקה שנגבו עבור יתומים מאב ואם לצורכי חופתם אצל מר ד׳ ק׳ בהיתר עיסקא כדת וכדין, והנתבע הושקעו אצלו עוד כל מיני כספים מאנשים רבים וביניהם אנשים דלא מעלמא הדין, והנתבע הסתבך בעסקיו עד אשר לא יכל להחזיר למשקיעים את כספיהם. והאנשים דלא מעלמא הדין איימו לרצוח אותו אם לא ישיב את כספם, ונאלץ הנתבע לברוח מן הארץ והותיר אחריו חובות כבדים.
ומאחר והיה חשש לחיי משפחתו נרתמו אנשי חסד מיקירי ירושלים לבוא לעזרת ה׳ בגבורים ולהתרים את נדיבי הלב לפרוע חובותיו. והנה נודע לו לב״כ התובעים כי בידי העסקן יש סכום כסף שיוכל לכסות חלק מחובות היתומים, ע״כ הוא תובע שימסור לידו את הכספים הנ״ל. והנתבע מודה שיש בידו כספים שנגבו עבור חובות מר ד׳ ק׳ אך הוא טוען שנגבו אך ורק להציל חייו ממות לאנשים שאיימו עליו, ומאחר ואין בסכום שבידו יתרה מעבר לחובות ההם, ע״כ אין הוא חייב לתת לו את הכספים הנ״ל.
פס״ד
התביעה נדחית.
המקורות לדיון
א. גביה מכספים שחייבים ללווה - שעבודא דרבי נתן
איתא בגמ׳ גיטין לז א:
"רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא׳ ונתן לאשר אשם לו (במדבר ה׳ ז׳)".
כלומר מדלא כתוב ונתן לאשר הלוהו אלא לאשר אשם לו, ואשם היינו קרן. ופסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מלוה ה״ו דהלכה כר׳ נתן, וכ״כ התוס׳ בפרק השולח. ור״ת בתחילה ר״ל דאין הלכה כר׳ נתן, ושוב חזר בו. וכן נפסק בשו״ע חו״מ סי׳ פו סעיף א.
וכתב הר״ן בכתובות פרק שני:
"והא דרבי נתן בדלית ליה נכסי ללוה לאישתלומי מיניה אלא חוב זה, דאי אית ליה אין מוציאין מזה ונותנין לזה דהו״ל חוב זה כנכסים משועבדים דאין גובין מהן במקום בני חורין".
וכ״כ בתשו׳ הגאונים (הרכבי סי׳ תלד)
"שאלו לרבינו האי הא דרבי נתן אשכחן בתשובות רב עמרם דלא מפקינן ממונא מלוי ויהבינן לראובן עד דאזיל ראובן ותבע לשמעון וכד ממריד ולא פרע ליה אז מוציאין מזה. תשובה הכי חזינא דכדין וכשורה כתב ומהנפקין מהאי דאית ליה לשמעון ויהבינן למלוה בתר דמשבעינן ליה דלא אתפרע מדעם. וכמה דלא קם ליה בדינא לא מגבינן ליה מדעם עד דמייתי ליה וקאי מלוה בדינא בהדי יורשים. והא מילתא דרב עמרם אע״ג דלא מיפרשא בגמרא וקבלה הוא בידנא, כבר מיפרשא בתלמוד ארץ ישראל (כתובות פ״ט ה״ח) דמקשו ומתמהי וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו, א״ל ר׳ ירמיה אנן משלחינן בתריה תלת אגרין וכו׳, ומפרשי התם נמי והוא שעמד בדין וברח".
וכ״כ בעל התרומות:
"דוקא שאין לשמעון נכסים לפרוע ממנו שיסדרו לו בית דין והשביעוהו ולא מצאו אלא חוב זה, אבל אם יש לו נכסים אין בית דין נזקקין להוציא מזה ולתת לזה".
וכך נפסקה ההלכה בשו״ע חו״מ סי׳ צז סעיף כג:
"מסדרין לבע״ח כיצד אומר ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפי׳ מחט אחת ונותנין לו מהכל מזון שלושים יום וכסות שנים עשר חדש ולא שילבש בגדי משי וכו׳ ואין נותנין באלו לאשתו ובניו כלום אע״פ שהם קטנים שהוא חייב במזונותיהם".
ובסעיף כד:
"אין צריך לומר שלא תיטול אשתו מזונותיה להבא אלא אפי׳ תפסה מנכסי בעלה כגון שהלך למדה״י ותפסה מנכסיו שתזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה שאין לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה".
אולם הש״ך האריך בהרבה ראיות להוכיח דאף דאית נכסים לשמעון מ״מ נשתעבד ללוי אא״כ שיש ללוי הפסד בזה כגון שאומר ששטרו של שמעון פרוע או אמנה דבר המבטל את השטר או שצריך המעות עדיין לזמן מה וכה״ג אין מוציאין מלוי בעל כרחו אא״כ אין לשמעון נכסים כלל ואז צריך ראובן להישבע ש״ד שלא נפרע אע״פ שאין לוי יודע אם נפרע כדין כל טורף משועבדים שאינו גובה אלא בשבועה.
ב. גביית חוב מכספים שנאספו לצורך צדקה
אלא דבנידון דידן טוען הנתבע כיון דכספים אלו נגבו אך ורק משום פקוח נפש דאיימו עליו האנשים דלא מעלמא הדין ואין לשנותו לדברים אחרים, כמ״ש המרדכי בפ״ק דב״ב סי׳ תצז על אחד שהיו נושין בו מנה ונצטרך לבריות ושט אחר פרנסתו עד שהביא מאתים זוז ותבעו הנושה והלוה משיב לא ריחמו עלי אלא כדי לפרנס בני ביתי. ופטרו האבי עזרי דתניא בתוספתא דפאה פ״ד הט״ז מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו גמולים ואין פודין ממנו שבויים. ורבינו שמחה חייבו שצדקה אינה אלא כמתנה בעלמא, וכיון דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה חייב אם לא שיתנה הנותן בפירוש על מנת שלא יהיה לפלוני בעל חובך כלום לאו כל כמיניה להפקיעו מידי שעבוד.
ובהגהות מרדכי סי׳ תרנט כתב די״ל כדברי אבי עזרי שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה דאנן סהדי דזה לא נתן לו אדעתא שיפרע חובותיו שחייב לעשירים דאדעתא דאשתו ובניו שהם עניים נתן לו שיתפרנסו בה כמו אותם שנושאים כתבי קבוץ וכתוב בהם שיש להם טיפול אשה ובנים. ואפי׳ את״ל שזה יתן מדעתו לבעל חוב אשתו ובניו יעכבו על ידו.
וכן נפסק בשו״ע יו"ד סי׳ רנג סעיף יב:
"מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה אם לא שכתוב בקיבוצו שחייב לאחרים דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם".
וא״כ בנ״ד על הנתבע להוכיח שגבה את הכספים אך ורק למטרה זו ולא הזכירו בקבוצו חובות אחרים. ומאחר ולטענתו יש לו עדים על כך, יש להביא את העדים בפני ביה״ד ולדחות התביעה.
הרב ברוך שרגא.
