נאמנות דיין לבאר את פסק הדין ולהוסיף עליו

גדר נאמנות דיין או בי"ד לפרש פסק דין או להוסיף עליו.

מקור הדין

א. איתא בקידושין (עד.) נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי, במה דברים אמרים, שבעלי דינים עומדים לפניו, אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו, אינו נאמן, והקשתה הגמ' ונחזי זכותא מאן נקיט, לא צריכא דקריע זכותיהו, ונהדר ונידיניהו, ותירצה הגמ' בשודא דדייני.

ב. והריטב"א כתב וז"ל:

פירוש אינו נאמן אלא כעד אחד, ומתניתא בדדיין אחד כדקתני בהדיא, ומיירי בדיין מומחה לרבים שיכול לכוף הנתבע לדון לפניו כדאיתא בסנהדרין, אי נמי כשאינו מומחה וקבלוהו עליהו בעלי דינין, אבל שלשה והם בית דין נאמנים הם לעולם כעדים דעלמא דנהי דאין עד נעשה דיין, אבל דיין נעשה עד להעיד מה שנדון לפניו.

המבואר מדברי הריטב"א שלדיין א' יש נאמנות כמו ע"א, ולפי"ז שני עדים יש להם נאמנות כשני עדים, ולפי"ז אם שני עדים יכחישו הפסק דין, לכאורה הדיינים כבר לא יהי' נאמנים, יותר מהם, אבל הסמ"ע (סי' כ"ג סק"ז) כתב שהדיינים עצמם נאמנים יותר, וזהו ע"פ שיטת הרמב"ן (דהר"ן בכתובת מביא) שכל עד מפי עד אם הראשון מכחישו אז השני לא נאמן, ולכן יש לדיינים נאמנות כעדים, היוצא לשיטת הריטב"א שכל הנאמנות של הדיין זה כמו עד, וממילא יכול רק להעיד מה הי' הפסק דין, אבל אם יש פסק דין כתוב אינו יכול לפרש יותר ממה שכתוב בזה, דהרי כל הנאמנות זהו רק לומר מה פסק, וזה כתוב בפירוש בפסק.

ג. אבל משיטת הרשב"א נראה שלא סבר שנאמנות הדיין הוא משום עדות, דכתב שבדין שלא תלוי בשודא דדינא לא סומכים על נאמנות הדיין אלא "דהדר דאין לן קמן" ז"א דנים אותם שוב, והקשה שאם יש עדים שכבר הי' פסק דין נשאל לעדים מה הם אומרים, ואם אין עדים אז נאמין לדיין בין לשודא דדיני ובין בשאר דינים, מיגו דאי בעי אמר אכתי לא פסקתי דינא, ומת' דבשודא אין מיגו, שהרי אחד מהבעלי דין מכחישו, [ויש הרבה מה להאריך בביאור תי' זה, ואין כאן מקומו].

המבואר מדבריו שנאמנות הדיין זה מדין נאמנות ולא מדין עדות, שאם זה מדין עדות אז מה שייך להאמין לדיין במיגו, דהרי מיגו בעדים לא שייך, רק בהכרח הבין הרשב"א שכוחו של הדיין זה בנאמנות, שזו נאמנות מיוחדת לדיין שדן, לומר מה פסק, והנאמנות שלו זה רק שעומדים לפניו, וע"ז הקשה הרשב"א שגם שלא עומדים לפניו נאמינו מדין מיגו שיגיד לא פסקתי, ומת' הרשב"א שלענין שודא דדינא לא שייך להאמינו במיגו שהרי מי שזכה בדין, לא מוכן לקבל אותו לדון מחדש שהרי יש לו סיכוי רק להפסיד, וצ"ב בדברי הרשב"א מה קשור הנאמנות במיגו שלא מקבל אותו לדון שוב.

והביאור בזה שהרי לענין שודא הבעלי דינים קיבלו אותו שיפסוק, ואחרי שכבר פסק זה נחשב לדיון חדש וע"ז לא קיבלוהו, ולכן דינא דשודא לא שייך לנאמנות, רק מה שיש כאן זה נאמנות, ובזה לא שייך נאמנות, שהרי הבעלי דין אומרים שכבר פסק, הו"ל הודאת בע"ד נגד נאמנות הדיין ואין נאמנות הדיין מועילה נגד הודאות בע"ד.

ד. בשיטה לא נודע למי מבואר דהא דיש דלדיין נאמנות כשבעלי דינים עומדים לפניו, כיון דכל זמן שבעלי דינים עומדים לפניו, רמי אדעתיה ואדכר ומיהמן כבתרי, דהא הימינה כיון דקבלוהו עלייהו וכל זמן שלא כתב להו פסק דין מקרי בעלי דינים עומדים לפניו.

המבואר מהשטה לא נודע למי דהנאמנות היא מכח הבעלי דין דהאמינהו לו, והנאמנות מוגבלת עד לזמן שיכתוב את הפסק דין, דעד לכתיבת הפסק דין האמינהו ולא יותר, ומכח נאמנות שנתנו לו בעלי הדין , הוא יכול לומר מה פסק כל זמן שלא כתב הפס"ד, ז"א הנאמנות זה רק עד כתיבת פסק דין, וזה מכח הנאמנות שהבעלי דין הביאו לו, וזהו דומיא דנאמנות דשליש, דנאמן כל זמן שהשלישות תחת ידו רק אז יש לו נאמנות.

ה. האמרי בינה (דיינים סי' כ"ט) הבין בר"ן בקידושין דהנאמנות של הדיין שעומדים לפניו זהו מדין תקנה דרבנן, כמו שהחיה נאמנת לומר מי נולד ראשון אז כך נאמן הדיין לומר מה פסק כיון שאין ברירה, וכן מוכח מהריב"ש בתשו' (סי' ת"ד) דכל זמן שבעלי דין לפניו חכמים האמינהו כשנים דומיא דבעל המקח כשמקחו בידו, המבואר מהר"ן והריב"ש שנאמנות הדיין זהו רק מתקנתא דרבנן שהאמינהו כמו חיה [אמנם יש שיטת תוס' הרא"ש (קידושין עג:) שהנאמנות של חיה זהו מדאוריתא].

ו. המוכח שאיתא כמה שיטות בראשונים בענין הנאמנות של דיין שעומדים לפניו, לריטב"א זה נאמנות של עדים, לרשב"א זה נאמנות של דיין, לשטלנ"ל זהו מדין שקיבלהו עליה לתת נאמנות לדיין כל עוד שלא כתב פסק דין, לר"ן ולריב"ש זהו תקנתא דרבנן משום נאמנות דחיה, והאמרי בינה מביא נפק"מ לשיטת הראשונים עיי"ש.

פרשנות של הפסק דין

ז. הב"י (חו"מ סי' י"ב) הביא מתשו' הרשב"א (ח"ג סי' ר"ז) שנשאל מראובן שנתן לשמעון שטרי חוב במתנה, לאחר מכן התגלו תביעות הדדיות ביניהם וקיבלו עליהם פשרן שיפסוק, ופסק שימחלו א' לשני בשטר, חוץ משטרי המתנה שישארו בתוקפם, לאחר מכן התברר שקודם המחילה גבה ראובן חלק משטרי החוב שקיבל במתנה, ושמעון תובע ממנו שיחזיר מה שגבה, וראובן טוען שהואיל ומחלו זה לזה, ומה שכבר גבה הי' מחילה ע"ז, וא"כ הוא פטור ממה שגבה, וכן מעיד הפשרן שבאמת הי' מחילה על הכל, ושמעון טוען שכיון שלא ידע מזה לא הי' מחילה.

והשיב הרשב"א וז"ל:

מסתברא שהדין עם שמעון שהרי בשעה ששמו תביעותיהם ביד הפשרן לא נודע שלקח ראובן מאותם שטרות כלום.... א"כ האיך אפשר שהכניס הפשרן זה בכלל המחילה, ומה שהפשרן אומר עכשיו אין בדבריו כלום כיון שלא אמר בשעה שבעלי דינים עומדין לפניו.... ואפילו אם אמר תוך הזמן אין משגיחין בו שאין הזמן אלא ליתן לו זמן שיפסוק מה שיפסוק תוך אותו הזמן, אבל אחר שפסק וכתב ונתן, אין לו רשות להוסיף ולגרוע אפילו תוך אותו הזמן,

וכך פסק הרמ"א להלכה (סי' כ"ג א'), המבואר מדברי הרשב"א שאין הפשרן יכול להוסיף או לגרוע אחרי שפסק ונתן, וכן לא יכול לבאר את מה שפסק.

ח. הש"ך (סי' כ"ג סק"י) הביא שמהריב"ל בתש' (ח"ג סי' קי"ט) מוכח דלא כהרשב"א שבתשו' המהריב"ל דן שם בראובן ושמעון שקבלו עליהם שלשה בוררים, ופסקו, ויש ספק בהבנת דברי הפסק, שכמובן כל א' טוען שזה לטובתו, וראובן רוצה לומר קים לי כצד שמסייע לו, ובסוף התשובה כתב וז"ל:

ועוד אני אומר דאפשר למימר דאפילו היכא דליכא אלא חד בפשרה מיהמן לומר לכך נתכוונתי, ואע"ג דלא מיהמן לומר כך וכך גזרתי בפשרה היינו משום דהוי עד בהכחשה אבל היכא דשניהם מודים שלא נגזר אלא מה שכתוב בשטר גזירת הפשרה אלא שאומר הדיין הפשרן שלכך נתכוון, אפשר שנאמן, דכיון שלא נתפרש הוי כאילו לא דן, וכיון דלא דן, אכתי נשאר בידו לחזור,

המפורש במהריב"ל שיכול הדיין לפרש את הפסק דין.

ט. הש"ך חילק בין נידון המהריב"ל לנדון הרשב"א, דבנידון של הרשב"א מה שהוסיף הדיין זה לא מסתדר עם עיקר פסק דין, ולכן לא יכול לפרש כיון שאותו תוספת לא סובל את עיקר הפסק שהפסק הוא שימחול הכל חוץ משטרי המתנה שישארו בתוקפם, והפשרן אומר שמה שגבה משטרי המתנה ע"ז גם הי' המחילה, ובזה סובר הרשב"א שאין לו נאמנות לפרש ולבאר, משא"כ בנדון שהמריב"ל שאפשר לפרש זאת בשני אופנים אז בזה יש לדיין כח לבאר ולפרש, ולפי"ז לכאורה אין חולק על הרשב"א דהרמ"א הביאו להלכה.

אמנם כשמעיינים במהריב"ל נראה דלא כש"ך, שהש"ך הבין בדברי המהריב"ל שיש לדיין כח לבאר את הפס"ד, אבל שמעיינם בדברים נראה שגם סובר שאין לדיין כח לבאר הדברים, רק כשחסר פה הבנה בפסק דין, אז נחשב שאין פסק דין, ומה שמבאר כעת זה לא ביאור, רק נחשב כפסק ולכן יכול לבאר, שהרי זה לא נחשב ביאור רק כפסק דין, שהרי עדיין לא דן בזה.

האם דיין יכול לבאר פסק דין

י. ודאתינן להכא יש לבאר איך באמת דיין יכול לבאר פסק דין מאיזה דין יש לו נאנמות , נראה לבאר ע"פ השער המשפט (סי' כ"ג סק"ה) שמקשה האיך נאמן הדיין לפרש הפסק דין, הרי רש"י במפורש כותב שלא רמיא עליה לזכור וא"כ איך נאמן, ותירץ השער המשפט:

דעד כאן לא אמרינן דלא רמיא עליו אלא כשהדיין אומר לזה חייבתי והבעל דין מכחישו בברי, דמדאוריתא אין עד אחד נאמן להוציא ממון אלא דחז"ל האמינו אותו משום דאי אפשר בלאו הכי כמש"כ בס"ק א', משום הכי בנסתלקו לא רצו חז"ל להאמינו וחששו דלא רמיא עליו, משא"כ בגוף הפס"ד והפשר להיכן דעתו נוטה, בזה נאמן מדאוריתא, דהא שני הבעלי דינים סמכו עליו והאמינהו בכל אשר יאמר אז דעתו דעת תורה ... לכך שאח"כ מפרש דבריו שכך היתה כוונתו בכתב הפשר שלו, כיון שאין הבעל דין יכול להכחישו, נאמן בזה מדאוריתא ולא חיישינין דלמא לא רמיא עליו.

יא. ואפשר לבאר את דבריו בשני אופנים שלדיין יש לו יותר נאמנות לבאר מה שפסק מלומר מה פסק, שהרי לומר לזה זיכתי זה נאמנות מדרבנן, אבל לבאר מה שפסק זה נאמנות מהתורה, כיון שבעלי הדין סמכו עליו והאמינהו בכל אשר יאמר, או אפשר לבאר באופן אחר שהיכן שפוסק לזה זיכתי ולזה חייבתי זה מדרבנן, כיון שהבעל דין יכול להכחישו, משא"כ שמבאר הפסק דין בזה לא שייך שהבע"ד יכחישו, שהרי מנין הם יודעים לומר מה היתה כוונתו, ולכן הנאמנות היא מדאוריתא, ועפי"ז מובן שכיון שהאמינהו דאי אפשר בענין אחר מכח זה נתנו לו נאמנות.

יב. הפתחי תשובה (סי' כ"ג סק"ה) הביא מהברכי יוסף שהאם דיין יחיד יכול לבאר הפסק שנתן, תלוי במח' המהר"ם מינץ והמהר"א יצחקי, שהמהר"ם מינץ מוכיח מהגמ' בב"מ (פו.) שרבה יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס, ושמע שנחלקו בישיבה של מעלה שהרי צריך שני סימנים לטמא צרעת בהרת ושער לבן, ואם הבהרת קודמת לשער לבן אז טמא, ואם השער לבן קודם לבהרת אז טהור, ואם יש ספק מה הי' קודם, בזה נחלקו במתיבתא דרקיעא, דהקב"ה אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקעיא אומרים טמא, מוכיח המהר"ם מינץ דהרי הקב"ה שנתן התורה, צריך לפסוק כפי מה שהי' כוונתו, ומאי שייך לחלוק עליו, המוכח שלאחר שנתן כבר אי אפשר לפרש מה פסק, אבל הביא דהמהר"א יצחקי חלק על ראיה זו בשתי ידיים וס"ל דהטעם בגמ' שלא שמעו למתיבתא דרקיעיא כיון דתורה לא בשמים, וכבר נחלט הדבר לחכמי הדור, אבל שפוסק א' כתב פסק שמשתמע לשני צדדים ודאי שיוכל לפרש, היינו דהביא דנחלקו המהר"ם מינץ והמהר"א יצחקי דלמהר"ם מינץ אחר שפסק הדיין לא יכול לפרש כוונתו, ולמהר"א יצחקי דבאופן דהפסק משתמע לשני צדדים יכול לפרש מה כוונתו, וצ"ב.

מסקנא דדינא

יג. מה שדנים כיום בתי הדין, הוא מכח חתימת הצדדים על שטר בוררות התקף ע"פ חוק המדינה דזה חוק הבוררות, ובחוק נאמר שהבורר יכול לתקן ולהשלים רק בתנאים מסוימים, ובזמן מסוים, ולאחמ"כ אין אפשרות לתקנו. ולכאורה גם אם הבוררות הנהוגה בזמנינו היתה ע"פ דין תורה, אין בכח הדיינים לשוב ולפרש או להוסיף על הפסק הראשון, ע"פ מה שביררנו מדברי הראשונים והפוסקים בגדר נאמנות הדיין, ולכן על הדיינים לדקדק היטב בלשונם ובמשמעות דבריהם, ולכתוב באופן ברור ללא שיהיה צורך אחר כך בהבהרות ושינוים וכדו'.