היתר בניה בניגוד למוסכם בחוזה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' עמ' קה-קיב תיק מס׳ 390-נו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד;  הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעה להיתר בניה בניגוד למוסכם בין הקונה לבין החברה

נושא הדיון

א׳ קנה דירה בקריה חרדית מהחברה שבנתה את הקריה עפ״י חוזה שכתבו ביניהם. בסעיף 4.2 נאמר שאסור לרוכש לבצע בדירה ובסביבותיה שום שינויי מבנה ושום עבודה, שביצועה בישראל טעון היתר לפי חוק התכנון והבניה, מבלי לקבל, בכתב ומראש, את הסכמת החברה. עוד נאמר בחוזה בסעיף 9.2 ד׳ שהחברה זכאית בכל עת גם לאחר העברה לקבוע לבית תקנון מיוחד ובו גם איסור ביצוע שינויים ותוספות בדירה ומחוצה לה והוראות בקשר לזה. כעת מבקש א׳ לבנות חדר על גג דירתו ולקרות את המרפסת לצורך מיגורי ילדיו החולים, והחברה אינה מרשה לו משום שלטענתה תוספת הבניה פוגעת בנוף שתוכנן בקריה וגורמת נזק לכלל ציבורו, ותפריע לה למכור את מלאי הדירות שנותר לה למכור בקריה. עוד טוענת החברה שלפי סעיף 8.4 בחוזה הוצאו הגגות מהרכוש המשותף שנמכר לקונה, וע״כ אין לו רשות לבנות על הגג. החברה השיגה בביה״ד המקומי בקריה צו מניעה כנגד א׳ עד שיתברר הענין בבית הדין, וא׳ מבקש להסירו משום שלטענתו כל השכנים בבנין הסכימו לבניה שלו והוא מבטיח לבנות עפ״י תכנית מהנדס שלא תפריע לסביבה. עוד הוא טוען שרבים אחרים הוסיפו תוספות בניה בדירותיהם ועל הגגות, והוא מצרף כתובות ותמונות, ומדוע יאסרו את הבניה דוקא עליו.

בדיון הראשון שנקבע בבית הדין הגיע ב״כ החברה לדיון באיחור, תוך שהוא מתנצל שהיה עסוק בביהמ״ש (לאחר מיכן התברר שהיה עסוק להוציא צו מניעה נגד בית הדין בתיק אחר), והצדדים טענו את טענותיהם, ונקבע מועד לדיון נוסף לשמיעת הוכחות. אלא שנציג החברה לא הופיע לדיון הנוסף. א׳ מבקש להסיר את צו המניעה מכיון שלטענתו לא יתכן שהחברה תשאיר נגדו צו מבלי לבוא לבית הדין.

פס״ד

צו המניעה מוסר, והתיק בבית הדין נסגר בגלל אי הופעת התובעת. התפתחות מפתיעה בתיק

א׳ מציג לבית הדין מכתב שקבל מהנהלת הקריה המודיע לו שמאחר שהגג שהוא בונה עליו הינו רכוש הקריה הנהלת החברה אוסרת אותו באיסור קונם מלבד איסור גזל אשר בדבר. במקביל פנתה החברה לפתוח מחדש את התיק והיא מתנצלת על אי הופעתה לדיון האחרון. א׳ משיב שאינו מסכים לפתוח את התיק לדיון מחדש מכמה טעמים, וביניהם משום שהחברה נקטה בצעד חד צדדי של קונם, וכן משום שמסרה את א׳ לועדה המחוזית, ועוד.

השאלות לדיון

א. אסר על עצמו בכתב שלא לעשות דבר פלוני, האם ההתחייבות תקפה.

ב. חברה קבלנית שמכרה דירות ושיירה לעצמה זכות בבנינים שבנתה שהקונים לא יוכלו לשנות את צורת הבניה, האם השיור מועיל.

ג. כתבה החברה שאוסרת את הגג באיסור קונם, האם נאסר.

תשובה

א. תוקף אוסר עצמו בכתב בשבועה

באוסר עצמו בכתב בלשון שבועה דנו האחרונים האם חלה עליו שבועה כמוציא בפיו או לא.

ברמ״א בשו״ע יו״ד סי׳ רלב סעי׳ יב פסק עפ״י תה״ד סי׳ שכו: 

"מי שכתב שטר והודה בו שנשבע, ואומר אח״כ שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע, נאמן, וכ״ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו". 

וכתב הש״ך ס״ק כח בשם הסמ״ע חו״מ סי׳ עג ס״ק יח בשם תה״ד שאם כתב בכת״י שנשבע לשלם לחבירו ואח״כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך, אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל, ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה.

ונראה דאם כתב בכת״י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע. ובחי׳ רעק״א בגליון השו״ע יו״ד שם ציין לדברי שו״ת הראנ״ח ח״א סו״ס מח שאם לא הוציא שבועה בפה אלא רק בכתב אינה שבועה כיון דשבועה בעי בטוי שפתים, וכ״ה בתשו׳ החכ״צ שנדפסה בסוף ספר בית אהרן סי׳ א' שזה ברור ופשוט כביעתא בכותחא דבין נדר ובין שבועה צריך לבטא בשפתים, ואם לא ביטא אף שכתב בשטר באלה ובשבועה אין בו ממש, וכ״כ בשו״ת מהר״ם גאלנטי סי׳ עד ושו״ת דברי ריבות למהר״י אדריבי סי׳ קמד, ועוד. ובשו״ת רעק״א סי׳ כט הביא כן בשם שב יעקב או״ח סי׳ מח מכמה ראיות. ועי׳ פת״ש ס״ק ח ונובי״ק יו״ד סי׳ סו וסח ושו״ת חת״ס יו״ד סי׳ רכז ואחיעזר ח״ג סי׳ עט ושו״ת משפט כהן סי׳ קכו והיכל יצחק אבהע״ז ב סי׳ עב ואגרות משה אבהע״ז א סי׳ קטז ויביע אומר ח״ד או״ח סי׳ ח ויו״ד סי׳ ט ופד״ר כרך ט עמ׳ 163.

וביאור המחלוקת האם מועיל נדר ושבועה בכתב יש לבאר שהדבר תלוי האם עיקר חלות הנדר והשבועה הוא ע״י מה שגמר בלבו, ובטוי השפתים אינו אלא גילוי שגמר בלבו, ואם כך, אפשר שמועיל גילוי גם ע״י כתיבה, או שעיקר חלות הנדר והשבועה הוא ע״י הדיבור, אלא שאינו מועיל בלי שגמר בלבו לכך. ואם כך לא יועיל אלא דיבור ולא ע״י כתיבה (ועי׳ חקירה דומה בס׳ הזכרון להגר״ח שמואלביץ עמ׳ קסג).

ב. תוקף התחיבות בשטר שלא לעשות מעשה מסויים

אך כבר כתב נוב״י שם שגם אם מועיל שבועה בכתב, זה דוקא אם כתב הנני מקבל עלי בשבועה לעשות דבר זה, או שלא לעשות, אבל בכותב לשון עבר נשבעתי, לא עדיף הכתיבה מדיבור וכו׳. ואין צריך לומר בנידון דידן שאין בכתב לשון שבועה עם שם, אלא רק לשון איסור, ולכל היותר יכול להועיל מדין יד לשבועה, עי׳ בראשונים ריש נדרים וש״ך יו״ד סי׳ רלז, ועי׳ משנת יעבץ יו״ד סי׳ יג. ומצד ההתחייבות, כיון שאינה התחייבות לעשות מעשה אלא שלא לעשות, נראה שגם למ״ד שקנין אתן עם התחייבות בשטר מועיל, בהתחייבות שלא לעשות אין מ״ד שחלה ההתחייבות. ועי׳ דברי מלכיאל ח״ה סי׳ רטז.

ג. שיור בדירה על מנת למנוע בניה עתידית

עי׳ רא״ש ב״ב פ״ד סי׳ ז וטוש״ע חו״מ סי׳ ריב סעי׳ ג עפ״י גמ׳ שם סג א שיכול המוכר לשייר מהקנין גם דבר שאין בו ממש, ועי׳ חי׳ הגרש״ש ב״ב סי׳ ל ומערכת הקנינים סי׳ ז ואילך ביאור ענין השיור בהקנאה. ולפי״ז אילו היתה החברה הקבלנית משיירת בפירוש בהקנאה את הזכות לתוספת בניה על גבי הדירה שמכרה לא׳, היתה זכאית לעשות כן, ולמרות שזכות זו היא דבר שאין בו ממש, מ״מ אם שיירו משוייר, אך מכיון שלא פירשו בחוזה שיור, אלא לשון איסור, צ״ע אם מועיל במקום שיור.

ד. משמעות החוזה

אמנם מעיון בחוזה שנכתב בין הצדדים ובמיוחד בסעיף 9.2 ד׳ נראה שיש אומדנא ברורה שכוונת החברה היתה אכן לשייר לעצמה את הבעלות על זכות זו, וכבר כתב המקור חיים הל׳ פסח סי׳ תמח ס״ק ט שבמקום שיש אומדנא דמוכח שכוונת המוכר לשייר לעצמו בעלות באופן מסויים, מועילה אע״פ שלא פירש (ועיי״ש שביטול מקח ע״י אומדנא דמוכח אינו מדין תנאי אלא מדין שיור, וע״כ לא בעי משפטי התנאים), אך יש לדון במקרה זה שפירש איסור ולא בלשון תנאי, אם אפשר לדון מצד אומדנא, עי׳ רשב״א גיטין עה ב ומ״מ ושער המלך אישות פ״ו הי״ד ומים חיים לפר״ח גיטין מו וגור אריה יהודה אבהע״ז סי׳ י-יא ומהרשד״ם חו״מ סי׳ שצז ונובי״ק חו״מ סי׳ ל אות ג וקובץ שיעורים ב״ב אות תלו. כל זאת נכון גם אם לא נתייחס לשיור המפורש שנכתב בחוזה על הגגות שאינם נכללים ברכוש המשותף של הבנין.

אמנם מכיון שא׳ הוכיח שהוא לא הראשון שבונה על הגג, וכבר קדמוהו אחרים, ובנייתם קיימת, נראה שעל החברה להסביר לא׳ מה שונה הוא מאחרים.

ה. איסור קונם בכתב

עי׳ לעיל אות א בשם האחרונים שכתיבה אינה כדיבור לענין נדר ושבועה.

ובנידון דידן שהחברה כתבה לא׳ שהיא אוסרת את הגג באיסור קונם, משמעות הלשון היא שהקונם נעשה במכתב זה, ועפ״י הכרעת האחרונים הנ״ל אין בו ממש כיון שנדר צריך בטוי שפתים, אא״כ תטען שהוציאה הקונם בפה, שאז חל הקונם.

הרב אברהם דוב לוין.

ב

א. שבועה בכתב יד

איתא בגמ׳ שבועות כו ב:

"אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים". 

וכתב הרמב״ם בפ״ו מנדרים הי״ח: 

"מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע הענין שירצה להשמיעו וכזה הורו הגאונים". 

ומזה הוכיח המהר״י בן לב שאלה מג: 

"מי שכתב בכתב ידו הריני מקבל נזירות שמשון וכו׳ וחתם שמו על זה ולא הוציא הדברים בפיו, מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים דמשום שחתם ראשון באותו שטר ההודאה מהנזירות אין בחתימתו כלום שהרי לא הוציא שום נזירות בפיו ולא עוד אלא כתב בכתב ידו הריני מקבל נזירות שמשון בן מנוח בעל דלילה אם אעשה דבר פלוני או לא אעשה וחתם על זה אין בכתיבתו וחתימתו ממש".

ובשו״ת הרמ״א סי׳ קח כתב: 

"ועוד אפשר לפקפק בזה דהא לא שמענו שבועה מפיו אלא דהעדים כתבו בשטר בח״ח וש״ד, וזה לא מיקרי שבועה וכמו שפסק הריב״ש סי׳ שפז ומהר״ם פדווה מסתפק בדבר בתשובותיו. ואע״ג דמהר״ם כתב לענין אסמכתא דמהני אם כתוב בשטר שנעשה בב״ד חשוב, מ״מ אפשר דלענין איסור שבועה לא מהני כמו שחלקו האחרונים ואף אם היה נחשב לשבועה גמורה כבר נתבאר שאם ממון אין כאן שבועה אין כאן. שכן נ״ל ברור ופשוט דאף מי שנשתעבד בעצמו בח״ח וש״ד יוכל לטעון כל הטענות שהיה טוען אילו לא נשתעבד ומה שכותבין בשטרות בח״ח וש״ד אינו אלא לשופרי דשטרי. אך הוא יחוש לעצמו אם יודע דדבריו אינם נכונים".

ואילו בשו״ע חו״מ סי׳ רז סעי׳ יט כתב: 

"נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אף באסמכתא". 

וכתב הרמ״א: 

"וכן אם כתוב בשטר שקבל עליו בח״ח ובש״ד". 

ובסמ״ע אות נד כתב: 

"אף דודאי לא קבל עליו כן אלא שתיקון סופרים הוא שכותבין כן וכן הוא בתשו׳ מהר״ם פדואה סי׳ נ אלא שנסתפק אי מהני ומור״ם הכריע דמהני ודומה זה לכתוב בשטר שקנה בב״ד חשוב דמהני אף דידוע דלא קנה בב״ד חשוב ולכאורה דבריו סתרי נינהו".

ובשו״ת זרע אמת סי׳ קב תירץ דדוקא לענין אסמכתא הוא דסבירא ליה להרמ״א דמהני מ״ש בשטר שנשבע משום דאנן סהדי דגמר ומקני משא״כ בענין אחר דבזה אין הודאתו כלום אע״ג דכתוב בשטר שנשבע כיון דבאמת לא נשבע, ע״כ.

ובשו״ת מהר״ם גלאנטי שאלה ע"ד נשאל על קהל שהסכימו להיות כולם לאגודה אחת לבוא להתפלל בבית הכנסת שלהם וכתוב בהסכמה שנשבעו שבועה חמורה לדעת כל חכמי צרפת ואשכנז ותוגרמה שלא לקבל התרה ולא התרה להתרה ובהמשך הזמן נתרבה המחלוקת ונעשו שתי כתות ונפרדו איש מעל אחיו והכת הנשארת קוראים אותם עבריינים. והשיב שאין בחתימתן כלום והביא ראיה מהרמב״ם הנז׳. והוסיף: 

"ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו הריני נשבע שבועה לעשות דבר פלוני או שלא לעשות וחתם על זה אין בכתיבתו וחתימתו כלום". 

ובשו״ת הרדב״ז ח״ג סי׳ אלף לא (תרה) כתב: 

"מי שכתב בכתב ידו הריני נשבע לעשות כך וכך או לתת לחבירו כך וכך אי חשיב כמוציא שבועה מפיו, והשיב זכורני שראיתי כתוב בשם אחד מן הגדולים דחשובה שבועה כיון דרוב העולם בשעה שכותבין מוציאין בשפה מה שכותבין, אבל אם אומר בהדיא שלא הוציא מפיו, אפילו שנתכוין לשבועה לא נפסל לא לשבועה ולא לעדות אם לא קיים שבועתו וגם אין ב״ד כופין אותו לקיים אותה. כללא דמילתא דברים שבלב אינם דברים וכתיבה לאו כדיבור דמיא אם אינו מוציא בשפתיו". 

ולפלא שדבריו אלו סותרין למ״ש בח״א סי׳ תקפא וז״ל: 

"ולענין אותם האומרים שלא הוציאו שבועה מפיהם אלא שחתמו על שטר השבועה איני רוצה להאריך דתרעא כיון דרווח רווח דאפילו לאותם שהוציאו שבועה מפיהם יש להם התרה ע״י חרטה וכ״ש לאלו אבל לגבי דינא דעתי היא שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאילו השביעוהו אחרים וענה אמן ולא גרע חתימתו מקיום השבועה, וצ״ע".

ובשו״ת חות יאיר סי׳ קצד כתב: 

"מה שכתב בכתב והריני נשבע לשלם וכו׳ או הריני מקבל עלי באלה ובשבועה ובת״כ נ״ל דהוי כנשבע ממש ובדין נתחייב לו לשלם לראובן תביעתו הראשונה. דאע״ג דקיי״ל הנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו שאני נדרים דאזלינן בהו אחר לשון בני אדם דדיבור אינו מענין כתיבה מ״מ לא יוגרע כח כתיבה לענין קיום דבר. ורמז לדבר כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב כי הוא דבר המתקיים יותר מהבל פי דיבור. ובזוהר פרשת בהעלותך עמ׳ רפב כתב תא חזי מלך בשר ודם לא יקרא דיליה לאשתעויי מילין דהדיוטא כ״ש למיכתב ליה".

ובשו״ת שב יעקב סי׳ מט תמה על החות יאיר אמאי לא דרש לשון התורה דכתיב מפורש לבטא בשפתים ובודאי אף דכתיבה הוי כדיבור לא הוי דיבור בשפתים דודאי בשביל זה לא כתבה התורה לבטא סתם אלא בשפתים דהמ״ל דכתיבה הוי כביטוי ולכן כתב דצריך דוקא דיבור ממש בשפתים. והביא ראיה ממגילה יח. ובשו״ת זרע אמת כתב על דברי התות יאיר הנז׳: 

"ודבריו מן המתמיהין נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בנה לו דרך בעצמו ובנה ביתא באוירא ואחרי הסליחה מכבוד תורתו בפעם הזאת לא צייתינן ליה כללי דכייל לן בקרא רבא", ע״ש.

והרואה יראה דבשו״ת חות יאיר סי׳ טז כתב בכותב הריני נשבע או הריני נודר כך וכך, היה נראה לכאורה דצריך לקיים אבל אחר העיון נ״ל דלעולם כתיבה לאו כדיבור יחשב בשום מקום וכ״ש גבי נדר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דדוקא עקימת פיו. ודבריו אלו סתרי למה שכתב בסי׳ קצד. ובשבות יעקב עמד בזה וכתב דהלכה כתשו׳ בתרא.

אולם בשו״ת חת״ס יו״ד סי׳ רכז הביא דברי החות יאיר ולאחר שהביא ראיות העלה: 

"בהא סלקינן לענ״ד דדברי החות יאיר שרירין וקיימין במ״ש דשבועה בכתב חל כמו שבועה בביטוי שפתים, וחמור ממנו אם מהראיות שכתבנו ואם ממה שיובא עוד". 

ובתורף דבריו: 

"ואפילו איננו כתוב בכתב ידו אלא כתב הסופר והוא חתם או עדים חתמו בציוויו והוא מסרו ליד חבירו הרי עונש השבועה כרוך בעקיבו וכן עונש החרם ולמאי דקיי״ל דעונש ממון עונשים מן הדין א״כ גם כופין אותו לפרוע לחבירו".

וכ״כ בספר שבות יעקב ח״א חו״מ סי׳ קנו: 

"ואע״ג דגבי שבועות ונדרים כתוב מוצא שפתיך תשמור משמע דוקא צריך שיוציא בשפתיו דוקא וכן הוא לשון הפוסקים דאינו חייב עד שיוציא בשפתיו וכן הוא לשון השו״ע ביו״ד סי׳ רי ורלט לא אתי לאפוקי רק בשפתיו ולא בלב וכדאיתא להדיא בש״ס דשבועות פ״ג דף כו ע״ב בשפתיו ולא בלב יע״ש, אבל היכא דעביד מעשה בגופו ע״י הרכנה או ע״י כתב עדיף ודאי דהוי שבועה גמורה דמה לי עקימת שפתיו דהוי מעשה או הרכנה ומעשה בשאר גופו. ואל תשיבני מהא דאיתא ביו״ד סי׳ רכא סעי׳ י מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב דשאני התם דבנדרים הולכים אחרי לשון בני אדם דכוונתו אמירה בפה ממש משא״כ לענין שבועה דהוי שבועה גמורה ע״י הרכנה או כתב כמו שהוכחנו".

והנה מרן החיד״א ז״ל בברכי יוסף הל׳ ספירת העומר עלה ונסתפג במי שכתב לחבירו בין השמשות היום טו״ב לעומר אי חשוב כמדבר, ובתחילה רצה להביא ראיה מדברי הרמב״ם הנז׳ ובסוף העלה דלא שמיה מתיא משום דזה נדר שלא ידבר ואפי׳ אי נימא כותב כמדבר מ״מ אינו מדבר עמו כי הוא לבדו יעשה כותב על הספר ובבוא אליו הכתב מפיו יקרא והרי קיי״ל דאם מדבר עם אחד והמודר שומע שרי ואין ללמוד מהם לדין שלנו עי״ש.

ובשו״ת לחם רב סי׳ עב דן בדיבור שחתמו בכתב שנשבעו לקחת מרביץ תורה ואח״כ החכם החליף את משכורתם ונכנס בזרוע בקהל, ואני אומר דפשיטא ופשיטא דמותרים, דהרי כתב המהריב״ל שהחתימה בכתב אינו כלום ועל פיו עשינו מעשה כמה פעמים פה שאלוניקי וא״כ ודאי שהם פטורים. וכ״ה במשפטי שמואל סי׳ קכט וז״ל: 

"מ״מ בעינן שבועה דבעינן שיוציא בשפתיו הודאה גמורה ואם לא הוציא בשפתיו אין כאן שבועה כלל".

ובשד״ח ח״י חי׳ אור לי מערכת האלף אות לקט בהשמטות דן במה שאדם כותב לחבירו אם שייך לכנותו בשם אמירה: 

"הנה במאי דכתיב ריש פרשת יתרו ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך פירש״י שאמר לו כן ע״י שליח, והרמב״ן טען שאם היה ע״י שליח היה צריך לומר הנה חותנך יתרו בא אליך, לכן פירש שא״ל כן ע״י אגרת. והרר״א אבן עזרא כתב שני הפירושים. מתבאר דשייך לשון אמירה על הנאמר בכתב שגם בדברים שבלב נאמר אמירה כמ״ש ויאמר המן בלבו" עי״ש.

ב. תקפות חרם שנכתב בשטר ולא נאמר בפה

ובשו״ת נו״ב מהדו״ק יו״ד סי׳ סו לפום ריהטא רצה לתלות את זה במחלוקת הרמב״ם ור״ת אם עדות בשטר כשר באופן ששבועה בכתב: 

"יש לדבר בזה לכל צד. ואמנם כל זה בשבועה אבל חרם ביארתי שם שודאי מהני בכתב, דבשבועה כתיב לבטא בשפתים ונדר ושבועה הוקשו להדדי וגם בנדר עצמו כתוב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, אבל בחרם דלא כתוב שום קרא דודאי מהני על פי כתבו. ובין שבועה אי אמרינן דמהני בכתב ובין חרם דמהני ודאי בכתב היינו בכותב בלשון הזה הנני מקבל עלי בשבועה לעשות דבר זה או שלא לעשות וכן בחרם ג״כ בכותב בלשון הזה הנני מקבל עלי דבר זה בחרם לשון המשתמע שעתה בכתיבה זו הוא מקבל ואמרינן דהכתיבה היא כדיבור כאילו מקבל בפיו ובלשונו דבר זה בחרם ובשבועה, אבל בכותב לשון עבר לא מהני. ואמנם גם חרמי הקהילות ודאי שמועיל בכתב, ופוק חזי מאי עמא דבר שכל הגזירות שגוזרים גאוני הדור לגדור גדר וכן הסכמות על מסיגי גבול בהדפסת ספרים גוזרים בחרם ולא שמענו מעולם שיוציא הרב הגוזר את החרם בפיו רק כותב וחותם, וא״כ זה ודאי מועיל בכתב". עכת״ד.

ובספר מעיל צדקה ח״ב סי׳ סו כתב כמחלוקת בשבועה כך מחלוקת בחרם. אבל רשד״ם חיו״ד סי׳ קיא כתב דבחרם אין צריך להוציא בשפתיו. ובשו״ת רב פעלים או״ח ח״ד סי׳ לד הביא מש״כ הגאון מהר״ש ז״ל בס׳ ידות נדרים סי׳ רלב שיש בזה כמה עקולי ופשורי באופן כי יש בזה הדין פלוגתא דרבוותא, וקיי״ל ספיקא דאורייתא לחומרא. גם אמרו ספק שבועה להחמיר. ע״כ ודאי חייב לקיים.

אתה הראת לדעת דמילתא זו שנויה במחלוקת גדולה ובודאי ראוי להחמיר לקיים שבועה שנכתבה בכתב.

ג. דין מודר בנכס שנקנה מחברה יזמית

אלא דעדיין איכא למשדי ביה נרגא בקונם זה ע״פ מה דאיתא במתני׳ נדרים מו א: 

"השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. ר״א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו". 

ובגמ׳: 

אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור. ואמר רב הונא הלכה כר״א בן יעקב וכן אמר ר׳ אלעזר הלכה כר״א בן יעקב". 

ונפסקה ההלכה בשו״ע סי׳ רכו: 

"שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו", עי״ש.

וא״כ מאחר והקונה הזה קנה את דירתו מהעמותה, וישנן כיום עמותות שכל רוכשי הדירות זכאי משרד השיכון נעשים שותפים בקרקע והעמותה בונה עבור הרוכשים כדין שותפים, ואם יהיו הפסדים או רווחים משתתפים בזה רוכשי הדירות, וכמו ברמת שלמה בירושלים לאחר שבנו העמותות ונשארו להם כספים רבים חולקו בין המשתכנים, וא״כ יש להם דין שותפים. ואין בו דין חלוקה שאזי הנדר לא חל. ואם עמותה זו היא עמותה פרטית שרכשו את הקרקעות מכספם והאחריות וההפסדים והרווחים הם של בעלי העמותה, א״כ אין להם בזה דין שותפים.

הרב ברוך שרגא.