על פסק 13270
יישר כח על פסק הדין.
והנה כבוד הרבנים כתבו בפסק הדין שיש להטיל על מזמין האירוע את הוצאות
בעל האולם, ואחד מן השיקולים הוא העיקרון של גרמי. וכך מופיע בהערה [4] בפסק הדין:
אע"פ שלדעת הש"ך (שפו' ס"ק ו') זהו קנס מדברי חכמים
ולא קנסו באונס בכל אופן כאן בזמן שהנתבעים קנו סחורה ועשו הכנות לאירוע עדיין
האונס לא היה ידוע.
אך לא הבנתי את הדברים. ראשית הלא גם לפי הרמב"ן (קונ' דינא
דגרמי סק לח, מובא שם בש"ך) שיש חיוב גרמי גם על שוגג, אבל זה דווקא על מעשה
ולא על נסקי גרמי שנוצרו בלי שהמזיק עשה מעשה, וכאן הלא המזיק (=המזמין) לא עשה
מעשה ולכן יוצא שלפי הרמב"ן צריך להיות פטור. וכמו כן, גם לפי הש"ך צריך
להיות פטור שהרי הש"ך פוטר את נזקי גרמי שנעשו באונס, וכאן הנזק של הגרמי
נעשה באונס. וראיתי שהרבנים שליט"א כתבו שבעת שההכנות לאירוע נעשו האונס לא
היה ידוע, אבל לא הבנתי מה בכך שהאונס לא היה ידוע, הלא סוף סוף מדובר על נזק גרמי
שנעשה באונס ולדעת הש"ך חכמים לא קנסו את המזיק לשלם על נזקים שעשה באונס.
בברכה, הרב שלומי שיטנמץ, חוקר במכון פסקים.
תשובת הרב אריאל בראלי
אין זו סברא העומדת בפני עצמה אלא לאחר שהתברר שההסכם תקף ובעל האולם
כאשר הוציא את ההוצאות זה היה בהתאם להסכם, אם כן בשעה שהוציא הוצאות לא היה אונס
אלא על פי דיבורם הוציא, ומה שלאחר מכן היה אונס ובטלו את האירוע זה כבר היה
לאחר שהוציא ההוצאות. נמצא שההזק הממשי לא היה באונס ועל כן ניתן לראות חיוב מדין
גרמי כי הוא סמך עליהם והוציא הוצאות וניזוק. כדוגמא יש להביא את
הריטבא בב"מ פ :
רב אשי אמר כסבור חולשא הוא דנקיט ליה. פירוש ולהכי לא שדייה, וא"ת מ"מ הוא הטעה את עצמו ולמה יהא חייב זה עליו, י"ל מפני שהוא גרם לו הטעות שהיה סבור שאמר לו אמת, וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק הרי זה גיריה כמראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בזה.
שאלה על תגובת הרב
לכבוד הרב שלום ותודה על התשובה המהירה.
א. לפי השך גרמי זה קנס, כלומר עונש שהטילו חכמים על אדם שבכוונה (או
לפחות ברשלנות) עושה נזק לחברו. איך ניתן לומר שזה שייך כאן? וכי המזמין עשה נזק
כלשהו בכוונה או ברשלנות?
ב. ומה שכתב כבוד הרב שבעל האולם הוציא הוצאות על פיו של המזמין, גם
לא זכיתי להבין. הרי אם אירע אונס לבעל האולם וכל האוכל התקלקל בערב שלפני אירוע
כלשהו, אז ברור שבעל האולם צריך לקנות מכספו אוכל חדש, ואין כל מקום לדרוש מבעל
השמחה להשתתף בהוצאות הללו. כי סוכם מראש שהתשלום הוא אך ורק על קבלת האירוע. ועל
מה שקורה הדרך אינו מעניין את המזמין.
או מי שהזמין משקפיים למשל, ולבסוף קרה אונס והמשאית החליקה חלילה
ועשרות או מאות זוגות משקפיים התנפצו. הרי ברור שהמזמין אינו משלם על כך. הוא
הזמין זוג משקפיים אחד והוא ישלם עליו כשיקבל אותו. ההובלה והרכישה מהספקים זה לא
עניין שלו. כלומר בעל האולם הוציא אמנם הוצאות על פי המזמין אבל הרי סיכמו מראש
(תנאי מכללא) שהוא לא ישלם לו על כך תשלום כלשהו [ולכן אין זה משנה למזמין אם
המחיר של האוכל התייקר או הוזל או שהאוכל נשרף וכו' וכו'], וכל התשלום של מזמין
הוא אך ורק על כך שהוא מקבל אירוע .
אשמח אם כבוד הרב יוכל להסביר לי את הדברים.
תשובת הרב
כוונת הדברים שאכן אין לחייב מדין גרמי כשלא הייתה פשיעה ורשלנות, אך
כאן מדובר על מצב שבו ישנו הסכם מחייב ועל כן כאשר נוצר הפסד (המקביל לגרמי) חייב
לשלם עליו מדין ההסכם, יש לחייב כאשר ההפסד מגיע לאחר שהיה קנין
ונוצרה התחייבות. כל האזכור של גרמי הוא רק בא להמחיש את ההפסד, ועל כן ההפסד
נידון לפי זמנו ולא לפי הזמן שבו הם בטלו את הארוע (ואז היו אנוסים).
כעין הדברים הללו יש בנתיבות המשפט (ביאורים סימן שלג ס"ק ג)
כאשר הוא מבאר את דברי התוספות (ב"מ עו,ב ד"ה אין) במה שכתבו שחיוב
בעל הבית לשלם לפועלים כאשר אינם יכולים להשתכר הוא מטעם גרמי. והקשה שאין כאן
כוונה להזיק וכן בזמן שהתבטלה העבודה לא נגרם הפסד אלא רק לאחר זמן לא מצאו עבודה
אחרת ואז הוי גרמא ועל כן פירש שחכמים החשיבו זאת להתחייבות לשלם במקום הפסד,
וחיוב גרמי מגדיר שאכן זה הפסד. וזה לשונו:
"לפענ"ד נראה דאי אפשר לומר בכונתם דדין גמור הוא, דודאי לא דמי להדקיה באנדרוניא [ב"ק פ"ה ע"ב] דביטלו ממלאכתו, דהא אילו הדקיה באנדרוניא על חצי יום, ודאי דאינו צריך לשלם מה שהזיקו במה שאינו יכול להשכירו על חצי יום האחר, ואין משלם לו רק הזמן שסגרו, ובפועל שהשכיר עצמו משלם לו בעד כל היום. אלא ודאי דאין זה בדין שבת, דכל שלא נתכוין להזיק אינו משלם לו ארבעה דברים, רק כונתם כיון שתיקנו חז"ל דבדבר האבד חייב כאילו מזיקו בידים, א"כ ה"נ כיון דגרם להם היזק והוא דבר האבד להם, אין לחלק בין פועל שחוזר בדבר האבד לבעה"ב החוזר, ולומר דפועל החוזר חשיב מזיק טפי ובעה"ב החוזר הוא רק גורם, דלר"מ גורם ומזיק שוה".
בברכה אריאל בראלי
