מהנדס שלא הגיש תוכניות לעירייה לאישור
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
פד"ר ירושלים
כרך א' עמ' קלט - קמא תיק מס׳ 691־נא
בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב
לוין; הרב שמואל ביבס.
פס״ד בענין חובת מהנדס
להגיש תוכניות לאישור ת.ב.ע.
הרקע לתביעה
התובע הינו נציג עמותה ציבורית הבונה ומשקמת בתים בעיר העתיקה
של ירושלים, והנתבע שימש להם כאדריכל עפ"י חוזה שעשו ביניהם.
התובע טוען שהנתבע לא ביצע את העבודות שהיו מוטלות עליו
בשלמות, בין היתר היה עליו להגיש בשנת 84 תכניות לת.ב.ע. (תכנית בנין ערים) לשם קבלת
אישורי בניה מהרשויות המוסמכות, והרשויות טוענות שאין בידן תכניות אלו, וממילא לא
נתנו לתובע אישורי בניה, ולאחר דו"ד עם הנתבע, כך לדברי התובע, ניאות הוא
לחזור ולהגישן בשנת 88 תמורת תשלום מיוחד, אלא שהנתבע לא עשה את המוטל עליו עד היום.
התובע הציג קבלה מהנתבע על אותו סכום "ע"ח הגשת התכניות".
הנתבע השיב שהתובע נשאר חייב לו כסף על עבודותיו בסכומים
גדולים ומסרב לפורעם בטענה שההסכם ביניהם היה מותנה בתקציבי משרד השיכון, ומיום
שאותו משרד הפסיק לתקצבם אינו מחוייב עוד לשלם לו, והואיל והתובע אינו פורע את
חובותיו לו אין הוא חייב להמשיך לטפל בעניניו. על ענין הגשת התכניות לת.ב.ע. טוען
הנתבע שאמנם עשה את המוטל עליו בשנת 84, והתכניות הוגשו לת.ב.ע., אלא שראש העיריה
הורה לפקידיו שלא לאשר תכניות אלו בגלל סיבות פוליטיות שיש לו כנגד התובע. ומה
שאין לנתבע כל אישור על הגשת התכניות, מתרץ הנתבע שכך הנוהג בעיריה שהיא אינה
כותבת אישור קבלה למגיש התכנית. לאמיתות דבריו יכול הוא להביא עדות ממר מ. שהיה
מעורב בעיריה בזמנו, ויתכן שהענין זכור לו היום. כמו כן הציג בפנינו מכתב מהעיריה
המאשר קבלת מכתבו בצירוף התשריטים לתכניות האמורות, אלא שלטענת העיריה התשריטים לא
נמצאים, וכי כבר נאמר לו בזמנו כי הבקשה נדחתה, מבלי לפרש למה ומדוע. על התשלום
שקבל בשנת 88 ע"ח הגשת התכניות, טוען הנתבע שאמנם קבל סכום כסף על אותו
חשבון, אך לא היה זה לצורך הגשה מחודשת, אלא ע"ח החוב על אותה
פעולה שעשה בשנת 84.
החלטה:
הואיל ועל פי דין נראה שא"א לחייב את הנתבע
לחזור ולהגיש את התכניות לת.ב.ע. מחדש, רצוי היה שהנתבע מרצונו הטוב יעשה לפנים
משורת הדין, וישתדל לרצות את התובע ביסוד תביעתו, היינו להשיג עבורו עילה מספקת
כדי לאלץ את העיריה להתיחס לענינו.
מקורות
לדין
שכר המותנה בהצלחה
אדריכל שקבל שכר עבור הגשת תכניות לרשויות המוסמכות לצורך
קבלת אישורי בניה, יש לדון עבור מה הוא מקבל, האם עבור עצם הגשת התכניות, ומשהגיש
את התכניות למי שצריך, עשה בכך את המוטל עליו, או שכל זמן שהרשויות לא אישרו את
קבלת התכניות, לא עשה את המוטל עליו.
ונראה שיש להשוות מקרה זה למקרה שהובא בשו"ת מנחת
יחיאל ח״ב סי' קמט בראובן ששכר עו"ד שיתבע את בעל דינו בערכאות וינהל כל
הענין עד שיגמור המשפט ויתן לו בעד זה סכום ידוע, ועשה העו"ד כל המוטל עליו,
אבל במשפט לא זכה, וטוען ראובן שהשכר שהיתנו ביניהם כולל גם ערעור באינסטאנציה
גבוהה יותר, והעו"ד טוען שהשכר לא כלל אלא את ניהול המשפט באינסטאנציה הנמוכה
בלבד, ופסק במנחת יחיאל שם שאם כבר שילם להעורך דין, אף אם נאמר דרוב בני אדם
השוכרים עו"ד דרכם הוא שבעד השכירות שנתן לו בראשונה גומר העו"ד כל המשפט
עד הבית משפט הגבוה, אך עכ"פ יש מיעוט שאין עושים אפעלאציע, או אף אם עושים,
השכירות הראשון הוא רק על המשפט שערך ונגמר במקום הנמוך, ע"כ אין ראובן יכול
לכוף את העו"ד להטריח את עצמו ולערוך רעקורס לבית המשפט הגבוה בעד השכירות
שלקח ממנו, דאין הולכין בממון בתר רובא עכ"ל.
תשלום למהנדס עבור הגשת תוכניות או אישורם?
ולפי"ז ה"ה במקרה דידן, כיון שהתובע כבר שילם
הכסף לנתבע, וטוען הנתבע שהשכר הוא עבור הגשת התכניות, ולא עבור קבלת האישור
להגשתן, אף אם נניח שאצל רוב העולם כולל התשלום גם את קבלת האישורים, הואיל ואצל
המיעוט התשלום הוא על ההגשה בלבד, אין התובע יכול לכוף את הנתבע שיגיש את התכניות
פעם נוספת.
סכום ששולם לאומן, והאומן טוען ששולם על דבר שנעשה כבר
והנה בנידון דידן שיש הכחשה בין הצדדים על פירוש המילים "ע"ח
הגשת התכניות" על פיהם שילם התובע לנתבע בשנת 88, וכפי שרשם
הנתבע לתובע בקבלה על אותו תשלום, האם הכוונה היא עבור הגשת התכניות שעשה הנתבע
בשנת 84, כטענת
הנתבע, או עבור הגשת תכניות חדשה שעדיין לא נעשתה, כטענת התובע. נראה לומר שהואיל
ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, עי' ב"מ סה א, מסתברים יותר דברי הנתבע שהתשלום היה על החוב של העבר ולא
על החוב של העתיד, וכמ"ש בב"מ קב ב שהמשכיר בית לחבירו ותבעו שכר הבית
והלה אומר פרעתי תוך הזמן, אינו נאמן, וכ"פ הרמב"ם שכירות פ"ז ה"ג
וטוש"ע חו"מ סי' שיז סעי' א, וכתבו תוס' שם שאפילו הסוברים לענין מלוה
שתבע בתוך זמן ההלואה שנאמן הלוה לומר שפרע, ואין אומרים חזקה אין אדם פורע תוך
זמנו, עי' ב"ב ה א, זה דוקא בחוב הלואה, שעצם החיוב כבר ישנו אלא שזמן הפרעון
לא הגיע, אבל בשכירות שעצם החיוב עדיין לא בא, וחושש שמא יפול הבית או שמא יפול
ביתו של המשכיר ויוציאנו מבית זה, לכו"ע אין אדם פורע לפני שנתחייב, ועי'
קצוה"ח סי' פח ס"ק ח שיסוד החזקה הוא מכח מנהג בני אדם, שאין דרך בני
אדם לפרוע קודם הזמן, ועי' שו"ת נחלת דוד סי' כז בשם הגר"ח מוולוז'ין
שחזקה זו היא בגדר אנן סהדי, ועדיפה מרוב, "והדברים האלה המה לטוטפות בין
עיני", ועי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' סז.
ואף אם נאמר שדרך העוסקים במלאכה זו לגבות שכרם מראש, וממילא אין הסברא מכרעת שהתשלום
היה עבור החוב הקודם, מה עוד שלטענת התובע אין הוא מחוייב לפרוע אותם חובות מאחר
שהיו מותנים בהזרמת תקציבים ממשרד השיכון, ומכיון שהתקציבים לא זרמו לא היה התובע
חייב לפורעם, וא"כ מסתבר שלא היתה כונתו בשעת התשלום לחובות הקודמים, אבל מכיון
שאין הכרע מלשון הכתוב בקבלה על איזה חשבון הדברים אמורים, ויתכן שצודקת טענת
הנתבע שהתובע התכוין לשלם לו עבור הגשת התכניות שנעשתה בשנת 84
מתוך מחשבה שע"י כך יקבל את האישורים הנדרשים, נראה שהואיל והנתבע כבר מוחזק
במעות, אין התובע יכול להוציא ממנו בלא ראיה, שכ"פ פסק הרמ"א בשו"ע
חו"מ סי' נח סעי' ב בלווה שפרע שטר חוב למלוה בפני עדים, ואח"כ טען
המלוה "סיטראי נינהו", ומה שקבל היה עבור חובות אחרים, עי' שבועות מב א
ורמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"ט וטוש"ע שם שהשטר בטל, ופסק הרמ"א
כהרא"ש והר"ן הסוברים שאין השטר בטל לגמרי, רק דלא מגבינן ביה, מיהו אם
תפס לא מפקינן מיניה, וכתב בנחל יצחק סו"ס נח שכ"מ ברש"י כתובות פח
א דלולי זאת ששתי כתובות הוי מילתא דלא שכיחא, היתה האשה נאמנת לומר שמה שנפרעה
פעם ראשונה היה בעד כתובה אחרת, והיינו דכיון שהשטר לא בטל לגמרי ומהני תפיסה, ע"כ
כשהאשה מוחזקת יכולה היא לומר שקבלה עבור כתובה אחרת. ולפי"ז גם בנידון דידן
שהשאלה היא עבור מה פרע התובע לנתבע, הואיל והנתבע הוא המוחזק, יכול הוא לומר
שהפרעון היה עבור הפעולה שנעשתה בשנת 84, ואם רצונו של התובע בפעולה נוספת, עליו
לשלם לו על כך במיוחד.
