קריאת שם ישיבה חדשה, כשם ישיבה קיימת

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' עמ' קסג - קסו תיק מס׳ 110-נח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס”ד בתביעה למנוע מהנתבע מלקרוא לישיבתו כשמה של ישיבת התובע

נושא הדיון

לתובע ישיבה בירושלים ע״ש ישיבה שחרבה בשואה באירופה. את השם נתן לישיבה בנו של ראש הישיבה שחרבה, שהיה שותף להקמתה של הישיבה בירושלים. הנתבע משמש ברבנות בחו״ל ובא לפתוח ישיבה בירושלים ע״ש אותה ישיבה שחרבה באירופה. התובע מבקש למנוע מהנתבע מלהשתמש בשם זה משום שהדבר יזיק לשמה של ישיבתו מכמה בחינות.

פס״ד

על הנתבע נאסר להשתמש בשמה של הישיבה שחרבה באירופה.

השאלות לדיון

א. האם ראש ישיבה יש לו בעלות על שם הישיבה, והאם יש איסור על אחר להשתמש באותו שם.

ב. בעלים על דבר שאין בו ממש, האם הם מורישים אותו ליורשיהם.

ג. בן חו״ל, האם רשאי לפתוח ישיבה בירושלים, והאם אין בדבר איסור של יורד לאומנות חבירו.

תשובה

א. בעלות על שם של ישיבה

בדברי מלכיאל ח״ג סי׳ קנז נשאל בתביעה של יצרן מים מתוקים ומריחים שקבל רשיון ממשלתי למוצר זה, והלך חבירו וייצר אף הוא מים מתוקים ומריחים והשתמש בשם של הראשון. ודן הדברי מלכיאל לחייב את השני בהוצאות ובנזקים שגרם לראשון כדין זה נהנה וזה חסר, שאפי׳ חסר מעט חייב לשלם הכל. והסתמך על הנובי״ת חו״מ סי׳ כד לענין שימוש בסדר של אותיות דפוס שנעשו לפי הזמנת המחבר (וראה עוד ת.א. 56\749 פסקים מחוזיים כ״ב עמ׳ 77).

נמצינו למדים מכלל דבריו של הדברי מלכיאל שהבעלים של הפירמה יש לו בעלות גם על השם של הפירמה, ואסור לאחרים להשתמש באותו שם, למרות ששם אינו דבר שיש בו ממש, והרי הוא כמו ריח התפוח וטעם הדבש ועין הבדולח שכתב הרמב״ם מכירה פכ״ב הי״ד שאי אפשר להקנותם כיון שהם דבר שאין בו ממש, וכמו השיתוף שכתב הרמב״ם מכירה פ״ה הי״ד שהוא דבר שאין בו ממש שאין הקנין חל בו (וזאת עפ״י הגדרתו של רה״ג בספר המקח ריש שער ב שדבר שיש בו ממש לענין קנינים היינו כמו גוף אדם שיש בו אורך ורוחב ועומק).

ולפי״ז ה״ה גם בשם של ישיבה, שאיסוף הכספים מתורמים נעשה באותו שם, יש לשם ערך בפני עצמו. וכשבא אחר וקורא לישיבה אחרת באותו שם גורם נזק לראשון בכך שממעט את התורמים שהיו תורמים לו אילולא השני, וגם עלול השני לגרום נזק לשמה של הישיבה אם ח״ו לא יצליח בחינוך התלמידים.

ב. ירושה בשם של ישיבה

ברמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ רעו סעי׳ ו פסק בשם המרדכי שדבר שאין בו ממש אין בו ירושה. וכתב בהגר״א שם שזו גמ׳ מפורשת בב״ב קמח א. וכ״כ מחנ״א הל׳ טוה״נ סי׳ א. ובסי׳ רט ס״ק כז תמה בהגר״א על הרשב״ם והרמב״ן בב״ב סג א שנשמט להם גמ׳ זו שאין יכול להוריש דבר שאין בו ממש כמו שאינו יכול למכור. אמנם בחי׳ הר״ן ב״ב קמח א כתב שכשם שיכול לשייר לעצמו דבר שאין בו ממש (ועי׳ קובץ שיעורים ב״ב אות תקכג שתמה איך מועיל שיור או למכור לאחר דבר שאין בו ממש, והרי כיון שהגוף של הקונה, ממילא גם הפירות שלו. אך עי׳ קובץ שעורים שם רפ ואות תסה ששייך למכור אתרוג לצאת בו יד״ח כמו עבד לקנס ופרה לכפילא), כך יכול להורישו ליורשיו. והובאו דבריו בב״י סי׳ רנג. ועי׳ נתה״מ סו״ס רעו עפ״י ש״ך שם ס״ק ד וש״ך סי׳ ריד ס״ק כו שאם הדבר שאין בו ממש מצוי תחת ידו, יורשים אותו, ודוקא בפירות דקל אמרו בגמ׳ קמח א שאין בהן ירושה כיון שלא באו לעולם ואף לשיירן לעצמו אינו יכול אלא אם שייר הגוף לפירות, אבל אויר של בית אם לא מכר אותו ללוקח עם הבית ממילא משוייר הוא למוכר, וכיון שהיורש כרעיה דאבוה ומה שהוא של האב הבן יורשו, ה״ה לענין אויר הבית אע״פ שאין בו ממש. ועי׳ כנסת ישראל וילנא חוברת ז׳ סי׳ ע מהרב מבי״ט שהביא ראיה לכך.

לפיכך בנידון דידן שהישיבה חרבה באירופה בשנות השואה, אמנם לא נותר לראש הישיבה דבר שיש בו ממש מהישיבה, מ״מ שם הישיבה לא נלקח מבעלותו, ובנו שירש אותו ירש אף את זה. וע״כ אין רשות לנתבע להשתמש בשם זה.

ג. כח בני העיר למחות על פתיחת ישיבה בעירם

בגמ׳ ב״ב כא ב:

"אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב"

שהבא לקבוע אומנתו בעיר שאינו דר בה, בן אותה האומנות שבעיר מעכב עליו. וכ״פ הרמב״ם שכנים פ״ו ה״ח וטוש״ע חו״מ סי׳ קנו סעי׳ ה. וכתב בהגר״א ס״ק לא, שמהרמב״ם שהשמיט החילוק בין יורד לאומנתו בשאר אומנות לבין ת״ח המלמד מקרא או משנה או תלמוד, כמו שחילקו ראשונים אחרים ורמ״א בשו״ע שם, משמע שסובר שלא התירו למלמד תינוקות אלא כשהוא בן אותו המבוי, אבל לא כשהוא בן מבוי אחר או בן עיר אחרת. וכ״כ שו״ת פרשת מרדכי חו״מ סי׳ ט בדעת תוס׳ שם ד״ה כופין.

לפי״ז בנידון דידן, אם יטענו בני ירושלים לעכב על הנתבע שהוא בן חו״ל לפתוח ישיבה בירושלים משום יורד לאומנות חבירו, הרי לדעת הגר״א בדעת הרמב״ם יש להם הזכות לכך.