נאמנות אומן על זהות בעלי החפץ

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה עמ' קמא-קמב תיק מס' 286-נו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעה שלא קיבלה חזרה את הפיאה שמסרה למסרקת פיאות

נושא הדיון

התובעת מסרה לנתבעת שהיא בעלת סלון לפיאות את פיאתה לסירוק, ולטענתה הנתבעת איבדה את הפיאה שלה, והיא תובעת את דמיה. הנתבעת טוענת שהפיאה נמצאה והיא מכירה עליה שזו הפיאה של התובעת. התובעת טוענת שלא זו הפיאה שלה. היא טוענת שהפיאה שמסרה היתה מסוג מסויים שהיא מורכבת מ-80% שיער טבעי ו-20% שיער לא טבעי, ואילו הפיאה שהנתבעת מציגה היא מסוג אחר וכולה שיער טבעי. עוד היא טוענת שכשמסרה את הפיאה לסירוק כתבו את שמה על גבי התוית הפנימית, ובפיאה שמציגה הנתבעת לא רשום כל שם באותה תוית. הנתבעת טוענת שיתכן שהשם נמחק בשעת החפיפה. התובעת טוענת שמסרה את הפיאה לסירוק בלבד אחרי שחפפה אותה בעצמה, ואילו הנתבעת טוענת שהפיאה נמסרה לה גם לחפיפה.

הנתבעת טוענת שהיא בטוחה שזו הפיאה של התובעת גם משום שזו הפיאה היחידה שנותרה לה בחנות אחרי ששאר הלקוחות נטלו את פיאותיהן.

התובעת טוענת שהעובדת בסלון הצדיקה את טענתה, אך לא בקשה להביאה לעדות (גם קשה להאמין שהיא תעיד נגד המעסיקה שלה).

פס״ד

כל זמן שאין הכחשה מצד מישהו אחר, נאמנת הנתבעת שהפיאה שייכת לתובעת, אך יש לפשר בין הצדדים ולחייב את הנתבעת בסכום מסויים.

השאלה לדיון

האם שומר נאמן לומר חפץ זה קבלתי לשמירה כשהבעלים מכחיש.

תשובה

א. נאמנות אומן בבעלות החפץ שהופקד אצלו

בגמ׳ ב״ב מו א: 

"נתחלפו כלים בכלים בבית האומן ה״ז ישתמש בהם עד שיבא הלה ויטול את שלו וכו׳, ולא אמרן אלא דא״ל טלית סתם אבל טליתך לא, האי לאו טלית דידיה הוא". 

וכתב הרמב״ם גזילה פ״ו ה״ו שאם א״ל טול כליך ה״ז לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו, א״ל האומן טול כלי זה, ה״ז ישתמש בו עד שיבא הלה ויחזיר את שלו שמא כליו של אומן הוא או בעל הכלי צוה את האומן למוכרו לו וכן כל כיו״ב.

משמע שמדובר כשבעל הכלי מכיר בכלי שזה אינו שלו, והאומן עומד על שלו ואומר לו טול את כליך. וקשה מדוע לא יתבע את האומן על דמי הכלי שמסר לו אחרי שהחליפו ומסרו לאחר או איבדו, ומה יש לו בהחזקת הכלי שנתן לו האומן אחרי שאסור לו להשתמש בו.

ונראה מזה שכל זמן שלא בא אחר ומוכיח שזה שלו, נאמן האומן לומר שהוא הכלי של התובע מכיון שיש לו דין שליש, כמו שאמרו בגמ׳ גיטין סד א שבמקום שיש הכחשה בין הבעל לשליש בענין גט שנמסר בידו, בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין נתת לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי, רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה כשמסרו בידו. ופסקו הרמב״ם גירושין פי״ב ה״א וטוש״ע אבהע״ז סי׳ קמא סעי׳ נה כרב חסדא שהשליש נאמן.

וכתב בשו״ת הרשב״א ח״ד סי׳ ס' שכל נפקד קרוי שליש ונאמן בכל מה שיאמר ושיעשה. ולפיכך כשטוען הנפקד חפץ זה קבלתי לשמירה והבעלים טוען שלא זה היה הפקדון אלא אחר, כיון שהבעלים האמינו לשומר בזמן שמסרו לו הפקדון, יש לו נאמנות בדבר יותר מהבעלים,

עד שיבוא אחר ויכיח שזה שלו. ואע״פ שאסור למקבל להשתמש בכלי כשמודה שאינו שלו, מ״מ השומר או האומן נפטר ממנו ע״י מסירת הכלי שלטענתו שייך למקבל.

העולה לדין

ובנידון דידן שהנתבעת היא כשומר שכר על הפיאה שנמסרה לה, כדין אומן דתפיס אאגריה שדינו כש״ש, עי׳ חו״מ סי׳ שו,א. והתובעת נתנה בה אימון כשמסרה לה את הפיאה, נאמנת היא לומר שזו הפיאה שנמסרה לה. וע״כ תמסור את הפיאה הלזו לתובעת, ותפצה אותה עבור כל מה שקרה בשני סירוקים חינם, או תמורתם. והתובעת עצמה שטוענת שזו לא הפיאה שלה, לא תשתמש בה אלא תחזיק אותה עד שתבוא בעלת הפיאה ותוכיח שזו שלה ותחזיר לה את שלה.