תוקף התחיבות מנכ"ל בשם הישיבה
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' עמ' קפג-קפו
בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.
פס״ד בתוקף סמכותו של מנכ״ל ישיבה להתחייב בשם המוסד
נושא הדיון
התובע הרב א׳ טוען שהנתבע הרב ב׳ שהוא מנכ״ל הישיבה הסכים בזמנו להעביר את החזקה של הדירה השייכת לישיבה ונמסרה להרב א׳, לחזקתו, וזאת כצעד הכרחי לטובת הישיבה. ולא עוד אלא ששידל והמריץ את התובע לדבר זה. לטענת התובע בודאי היה ברור למנכ״ל הישיבה שהוא מורשה לדבר עקרוני כמו זה ושהועד של הישיבה מסכים בדיעבד למעשה המנכ״ל ולהחלטתו.
טוען הרב א׳ שהמנכ״ל חזר בו כעבור זמן מהחלטתו.
פס״ד
המנכ״ל אינו יכול לחזור בו.
המקורות לדיון
א. תוקף התחיבות קהל
בתשובות הרא״ש כלל ו סי׳ יז:
"תשובה. אחר שהתנו הקהל עם ראובן לבוא לדור עמהם להרביץ תורה ביניהם בתנאי ידוע כל זמן שידור עמהם כמו שכתוב בפתק, מחוייבין הקהל ליתן לראובן מה שהתנו לתת לו וכו׳", עכ״ל.
ובסוף סי׳ יט:
"ועל שהוספת לשאול אם יוכלו לחזור בהם מנהג פשוט הוא מה שטובי העיר מסכימים לעשות שריר וקיים הוא בלי קנין וכו׳".
ובסי׳ כא:
"תשובה, כבר השבתי לך שבכל דבר שהקהל או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל מסכימים אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובין וכמסורין דמי וכו׳", עכ״ל.
ובגמ׳ ב״ב ח:
"תניא ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכירות הפועלים ולהסיע על קיצותם".
ושם ט ב:
"הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דקעביד ביומא דחבריה לקרעינהו למשכיה. אזל חל מינייהו עבד ביומא לחבריה, קרעינהו למשכיה. אתא לקמיה דרבא חייבינהו לשלומי ליה דמי משכא. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרב ולהסיע על קיצותם, ולא אהדר ליה. אמר רב פפא שפיר עביד דלא אהדר ליה, ה״מ היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי בלא דעתיה".
וכתב הרמ״ה ביד רמה:
"ואגב אורחין ש״מ דהא דתניא ולהסיע על קיצותם כה״ג הוא כגון דמתנו דמאן דעבר אקיצותייהו מיענש הכי והכי וכו׳, ומינה טעמא דאיכא אדם חשוב הא לאו הכי תנאייהו תנאה ואע״ג דלא הסכימו כלהו בני מתא אהוא תנאה אלא מיקצתייהו הוא דאתני בהדי הדדי. הרי דומיא דהנהו טבחי לדידהו מיהת תנאה הוו, עכ״ל".
וכן פסק בשו״ע חו״מ סי׳ רלא סעיף כח. וכתב הרמב״ן שכל האומנין באומנתם הרי הן כבני העיר. וכתב הגר״א דכן משמע בתוספתא שם ב״ב רשאין הצמרים והצבעין לומר כל מקח שיבא לידינו נהא כולנו שותפין בו דאל״כ במה זכו שכל מקח שיבא וכו׳ עכ״ל.
ב. גדר ישיבה כדין ציבור שאינם צריכים קניין
ושם בסי׳ קסג סוף סעיף ו ברמ״א:
"וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין".
ושם בביאור הגר״א אות קג וכל דברי, ב״ב ח ב ורשאין להתנות ופי׳ ר״ח בלא קנין כנ״ל, ומפורש בירושלמי דמגילה ועי׳ במרדכי פ״ק דב״ב ופ׳ בתרא דב״מ. והוא ירושלמי דמגילה פ״ג ה״ב שבעה מבני העיר ה״ה כבני העיר. מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהן אפי׳ אחר וכו׳ אלא בסתם עכ״ל.
הלא הגר״א מסתמך בהא דכל דברי הקהל אינן צריכין קנין הוא מפי׳ הר״ח במאי דתניא ורשאין להתנות, ושם גם להסיע על קיצתם. ומבואר דלהסיע על קיצתם לאו דוקא בני העיר אלא בני האומנים, וכ״כ הרמב״ן, הרי דקהל הם לאו דוקא קהילה גדולה, ואומנים שבמקום זה הרי נקראים קהל וציבור, ואם קבלו עליהם אפילו אחד, וכן פסק הרמב״ם.
ונראה שהישיבה המדוברת דין קהל להם שכל דבריהם אינן צריכין קנין, ואינה כישיבות אחרות שיחיד הוא שיסד אותן והציבור הם רק תומכים בהן, אלא הציבור הוא שיצר את הישיבה הזו, ודינה כאומנים באומנתם דהם כבני העיר הצמרים וכצבעים וכטבחים, והמנכ״ל כשהחליט להתנות וליתן לא על דעתו האישית החליט, בפרט בענינים עיקריים כמו אלה אלא הוא מורשה מטעם הקהל בדברים שהם לטובת הישיבה. ומה שחושש המנכ״ל שמא שגה בזה שאין זה לטובת הישיבה, לפי הנשמע הרב א׳ שליט״א מצליח מאד בתפקידו הרם, וכל זעזוע יכול לגרום ח״ו לקלקלה, ומי יכול לקבל עליו אחריות של דורות גדולי תורה. ועי׳ במבי״ט סי׳ רכח.
