קבלן שחזר בו באמצע העבודה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים

פס״ד בתביעה מקבלן שיפוצים שחזר בו לפני סיום העבודה

נושא הדיון

הקבלן קבל עליו לשפץ בית ישן, ובעה״ב הקדים לו כל שכרו, הקבלן חזר בו משום מה ולא השלים את השיפוצים. עד שבעה״ב היה מוכרח למסור את השלמת השיפוצים לקבלן שני. תובע בעה״ב מהקבלן הראשון שיחזיר לו מה שנתן לו, וגם מה שהיה מוכרח, בגרמת הקבלן הראשון, לשלם שכר דירה, וכן רבית בבנק שלקח הלואות בכדי להשלים את השיפוצים.

פס׳׳ד 

יש לפשר בין הצדדים.

המקורות לדיון

א. אחריות קבלן שחזר בו

דבר פשוט שקבלן החוזר בו ידו על התחתונה, ובעה״ב מוסר את העבודה לקבלן שני ע״ח הקבלן הראשון עד כדי מלא החוזה שהתחייב לראשון. ואפילו כשהקדים לו שכרו, וכ״כ המרדכי בשם תשובת מור״ם. וכתב בהגהות אשרי בשם מהרי״ח אם ע״י הקבלן נעשה דבר האבד כגון שהיו פועלים מצויים להשכיר, ואלה שנשכרו חזרו ולא השלימו חייבים לשלם כל ההפסד מה שצריכים לשלם לקבלן השני יותר ביוקר מדינא דגרמי, כי זה דבר המסתבר כשבא קבלן שני להשלים הוא מבקש מחיר גבוה יותר מאשר לו היה מקבל את כל העבודה מתחילה, לכן אין לעשות חשבונות ולהתוכח על המחיר אם יש לו קבלות על כל מה שהוציא, והכל ע״ח הקבלן הראשון.

ב. החזרה באונס

אבל אם הקבלן הראשון כשחזר היה זה מחמת אונס שלא היה צריך להתנות על האונס הזה אלא על בעה״ב היה להתנות דפסידא דבעה״ב הוא.

אף במקרה של אונס נראה פשוט דהקבלן הראשון כיון שלא השלים, על מה שלא עבד לא צריכים לשלם לו אף שנתנו לו שכרו, ואדרבא הוא צריך להחזיר על כמה שצריכים לתת לקבלן השני, אבל התוספת שנתנו לקבלן השני אין מוטל על הקבלן הראשון כיון שהיה אנוס, אלא על בעה״ב, ולכן צריכים לעשות חשבון מדוייק מה שלקח הקבלן השני תוספת, ולהעריך בדיוק עפ״י המפרט של הקבלן הראשון כמה חשב עבודות אלה שלא השלים. וכן מבואר בתה״ד סי׳ שכט.

ג. שילם לקבלן הראשון

והנה תנן בריש פרק האומנין ב"מ עה ב: 

"השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה". 

ופרש״י: 

"לעשות מלאכה בקבלנות בכך וכך וחזרו בהן לאחר שעשו מקצת, ידם על התחתונה אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלו על העתיד לעשות, מעכב משכר ממה שעשו כל מה שיצטרך להוציא על שתגמר מלאכתו בשכר שפסק עם אלו וכו׳" עכ״ל. 

ובדף עח א: 

"שוכר עליהן או מטען, עד כמה שוכר עליהן אמר רב נחמן עד כדי שכרן".

 ופרש״י: 

"אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום, שוכר עליהן כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו" עכ״ל. 

ובפלפולא חריפתא על הרא״ש הביא מ״ש הרא״ש דלפי׳ רש״י אם כבר פרע להן לא יטול מהן מה שעשו, וכתב הפ״ח לבאר דברי רש״י שיהא מסכים עם הירושלמי, דר״ל שאם לא שילם להם כלל שיכול להוסיף לאחרים כל מה שחייב והיינו כפל, אבל אילו כבר נתן להם כדי מה שעשו במקצת המלאכה אין לו להוסיף אלא כדי מה שבידו כלומר כדי מה שעדין יש להם בשכר מחמת שלא גמרו ואפילו קבלו יותר משיעור המגיע להם על מקצת המלאכה שעשו הוי כאילו לא קבלו שהרי לא עשו כנגדו, ובכך יכול להוסיף ולא יותר, דמה שכבר עשו מלאכה וקבלו בשכר כבר זכו באותו שכר ואין כח ביד בעה״ב להוציא מהם, ודברים של טעם הם וכך יש לפרש ג״כ הירושלמי דהא דקאמר או נטל מזה דמשמע דנוטל כל הסלע היינו אם עדיין לא קבלו שום שכר אף על המקצת שעשו, אבל אם כבר קבלו בהא לא קמיירי הירושלמי עכ״ל. אבל בתפארת שמואל שם על הרא״ש כתב:

"מה שמקיל רש״י גבי פועל שבעה״ב לא יכול לשכור עליו רק על מה שנשאר בידו שלא שילם עדיין, מחמיר הרא״ש והטור שאפילו קבלו שכרן משכיר עליהן והם מחוייבים להחזיר כל מה שזה מוסיף על שכרם שהיה ראוי ליתן להם, וכ״נ מדעת הרמב״ם דנוטל מהן משמע אפילו קבלו שכרם, וכן משמע במ״מ וכ״נ כדבריו, וכ״ה בתשו׳ מהר״ם בר״ב הובא במרדכי שאפילו נתן להם שכרם מוציא מהם לשכור אחר עד כדי דמיהם, וכן איתא בהדיא בהגהות מיימוני וכן איתא במרדכי גבי מלמד שחזר שאפילו קבל שכרו. ונ״ל שזהו הדעת המחוור שבכולם וכן ראוי לפסוק וכן הוא לשון רש״ל" עכ״ל.

והנה לפי דעת הפ״ח שמפרש שיטת רש״י דאם שילם בעה״ב לקבלן הראשון אמנם מה שלא עשה צריך להחזיר, אבל כנגד מה שעשה אין צריך להחזיר ואין בעה״ב יכול להוסיף לקבלן השני ע״ח הקבלן הראשון אלא על חשבונו של בעה״ב, וכתב הפ״ח דדברים של טעם הם וכן מוכח בירושלמי.

לכן בנידון דידן שהקבלן הראשון כבר קבל את כל השכר, אמנם מה שלא עשה צריך להחזיר, אבל מה שעשה כבר זכה באותו השכר ואין בעה״ב יכול להוסיף כלום ע״ח הקבלן הראשון. ואשר לפי״ז צריכים להעריך נכונה כמה מגיע לקבלן הראשון ע״ח החומרים והריוח, וכנגד זה זכה, ואין לחייב אותו להחזיר, ויכול בעה״ב להוסיף לקבלן השני רק כנגד מה שעדיין לא עשה הקבלן הראשון.

ד.

לכן בנידון דידן שאין לנו הערכה נכונה כמה מגיע לקבלן הראשון, יד בעה״ב על התחתונה, דהלא מה שאנחנו אומרים בקבלן דידו על התחתונה היינו מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל כששילם בעה״ב את כל שכרו לקבלן הלא המוציא הוא בעה״ב ועליו הראיה להוכיח שלא מגיע לקבלן הראשון את הסכום מה שדורש בשביל מה שעשה. ומה שנתן בעה״ב לקבלן השני התוספת הוא על חשבונו.

אבל לפי התפארת שמואל שדחה דברי רש״י מהלכה כמו שמפרש הרא״ש, לכן כל מה שהוסיף בעה״ב לקבלן השני הוא על חשבון הראשון אפילו הקדים לו שכרו, וצריך להחזיר הכל כמו שהשתוו עם הקבלן השני.

ואשר לפי״ז לא ידענא מאי אידון בה, דמה שכתב הת״ש דהרא״ש חולק על רש״י, לכאורה נראה מלשון הרא״ש שמביא לפרש דברי רש״י ולא דחה דבריו מהלכה, משמע שהסכים לפסק של רש״י, וגם בטור בעניותי לא מצאתי שום רמז שדחה דברי רש״י כפי פי׳ הרא״ש מהלכה, אלא מתשו׳ מהר״ם מרוטנבורג וכן מהגהות מיימוני משמע כדברי התפארת שמואל. לכן לפי דעתי צריכים למצוא בזה איזה מוצא של פשרה.

והנה חוו״ד של האדריכל לגמר העבודה שעליו הסכימו שני הצדדים שהוא מוערך בדיוק, הוא בס״ה 32,688 ש״ח, וההפרש שבין החוזה עם הקבלן הראשון לבין מה שקיבל הוא $6000 שה״ס 9 אלפים ש״ח, היינו מהערך של גמר העבודה יש לנכות תשעת אלפים ש״ח. לכן הקבלן הראשון צריך להחזיר לבעה״ב 23,688 ש״ח לטובת הקבלן השני מהסכום של $45000 שקבל. אולם לפי טענת הקבלן הראשון שלא השלים רק 14000 ש״ח והיתר לפי החוזה, היינו בערך 60000 ש״ח השקיע בעבודה ובחומרים, ולפי שיטת רש״י לפי פי׳ הרא״ש וכפי שמסביר הפ״ח כבר זכה בזה הקבלן הראשון, אלא דהלא האדריכל המומחה ששני הצדדים הסכימו עליו חוו״ד בדיוק שכדי להשלים את השיפוצים צריכים להשקיע 32,688 ש״ח, יוצא לפי״ז שיש הודאה גם מהקבלן הראשון שלא השקיע בשיפוצים אלא למעלה מ־40000 והיתר שלא עבד צריך להחזיר לבעה״ב לטובת הקבלן השני.

ה. קבלן הטוען שסולק

אולם לפי טענת הקבלן הראשון בעה״ב הוא שסילק אותו מהעבודה כי לא מצא חן בעיניו עבודת הקבלן, אם נקבל את טענת הקבלן, הלא לפי חות דעת האדריכל המומחה ששני הצדדים סמכו עליו, הלא השקיע הקבלן הראשון בעבודה ובחומרים יותר מארבעים אלף ש״ח, כי הלא כל העבודה של השיפוצים לפי החוזה הוא $51000 שהם בערך 75000 ש״ח, ואם להשלמת העבודה ההשקעה היא 32688 יוצא שיש כאן הודאה מבעה״ב שהקבלן הראשון השקיע בעבודה ובחומרים בערך 43000 ש״ח, וזה זכה בלי שום ספק, הגם שיד בעה״ב על התחתונה והקבלן טוען שלא השלים רק בערך 14000 ש״ח להשלמת העבודה, אבל הקבלן הלא סמך על חות דעת של האדריכל. אבל עדיין אני מסופק בזה אולי הקבלן יכול לטעון אסמכתא ויד בעה״ב על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה, ומה שהסכים חוזר בו. ונראה כיון שסמכו שני הצדדים על חות דעת האדריכל נעשה עפ״י החלטת בית הדין, הרי זה פסק בי״ד ואין על זה ערעור וטענת אסמכתא.

ואשר לפי״ז אפילו כשנקבל טענת הקבלן הראשון שבעה״ב הוא שחזר בו, וידו על התחתונה, אבל יצטרך להחזיר את הסכום של 23688 ש״ח, אלא מה שטוען הקבלן הראשון שלא קבל למעשה $45000, ע״ז צריך לדון ולהוכיח.

אבל עדיין צריכים לברר הלא בחוזה כתוב סעיף על הפרת חוזה שצריכים לשלם הפסדים, לכן צריכים לברר מי הפר את החוזה, לפי טענת הקבלן, בעה״ב הוא שהפר את החוזה שסילק אותו מהעבודה כי לא מצא חן בעיניו עבודת הקבלן, ועדיין אין זה ברור כלל אם אמר לך מעמדי מחמת כעס שלא עבד כראוי אם זה נקרא שסילק אותו באמצע הזמן, ואם אין זה סילוק מהעבודה ורק הקבלן הוא שחזר בו לפי החוזה יצטרך לשאת בהוצאות של שכר דירה עד גמר השיפוצים. אמנם מה ששילם לקבלן השני והיה צריך לקחת הלואות בגלל זה ולשלם רבית, אין ביה״ד יכול לחייב את הקבלן שישלם רבית במה שלא החזיר לו תיכף את ההפרש של אי ביצוע העבודה, דהיינו סך 23000 ש״ח.

ועי׳ במחנה אפרים הל׳ שכירות סי׳ יח שהביא בשם המרדכי פרק הגוזל קמא:

 "בכל הגרמות אם קיבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד מחוייב לשלם. ומה שנוגע לרבית אין ביה״ד מזדקק לזה מחמת איסור רבית".

והנה ברמ״א סי׳ שלג,ח כתב וז״ל: 

"מיהו בשאר פועל אם אמר לו בפני שנים לך מעמדי פטור בלא מחילה, וי״א אם א״ל דרך כעס שאינו פטור" (רבינו ירוחם הנ״ל [נכ״ט ח״ג], ב׳ הדעות). 

ועי׳ בפ״ת שם שהביא בשם ושב הכהן מה שא״ל בפני שנים לך מעמדי פטור היינו דאין עליו שיעבוד אם הוא דבר האבד והניח בצ״ע, ואם א״ל דרך כעס אינו פטור ואין זה ויתור אף על השעבוד, ושם הביא בשם החת״ס חו״מ סי׳ קל אם אינו אומר בפני בי״ד ובפני עדים, מה שאומר לך מעמדי אין זה אלא פטומי מילי בעלמא. מ״מ אם א״ל לך מעמדי מחמת קטט כפי שהקבלן אומר שלא מצא חן בעיני בעה״ב עבודת הקבלן, ולא א״ל בפני שנים ובפני בי״ד כמש״כ החת״ס, אין זה אלא פטומי מילי בעלמא, ואין זה הפרת חוזה מצד בעה״ב, אבל מאידך גיסא מסופק אני אם זה נקרא הפרת חוזה מצד הקבלן במה שהפסיק עבודתו, הא אינו יודע את ההלכה של החת״ס שצריך לומר לו בפני בי״ד ובפני עדים, אחרת זה פטומי מילי בעלמא.

ועי׳ בשו״ת גבעת פנחס סי׳ עה במלמד שטוען באמצע הזמן שבעה״ב גירשו מביתו ולא מחל לו והבע״ב טוען שמחל המלמד, דאין בעה״ב נאמן, דטענת מחילה היא טענה גרועה ואינו נאמן עליה אלא בטענת מיגו דפרעתי, ותוך זמנו אינו נאמן לומר מחלת לי כיון דאין לו מיגו דפרעתי כמבואר בחו״מ סי׳ עח.

ו. סיכום

לכן מסקנת הדברים. לפי הפלפולא חריפתא שמפרש שיטת רש״י כנגד מה שעשה א״צ להחזיר, ומה שמוסיף בעה״ב לקבלן השני זה על חשבונו של בעה״ב, ורק על מה שלא עשה צריך להחזיר. לכן יוצא שצריך להחזיר את הסכום של 23688 ש״ח זה מה שלא עשה לפי הודאת הקבלן הראשון לפי שסמך על חו״ד של האדריכל. וא״צ להעריך כמה מגיע לקבלן הראשון כיון שיש לנו הודאה מצד בעה״ב שסמך על חו״ד האדריכל שמגיע לקבלן הראשון סך 42312 ש״ח שהשקיע בחמרים ובעבודה.

אבל לפי התפארת שמואל שדחה דברי רש״י כמו שסובר דהרא״ש חולק, צריך הקבלן להחזיר לקבלן השני כל מה שהוסיף לו בעה״ב והכל ע״ח הקבלן הראשון אפילו קיבל כל שכרו. הגם דמתשו׳ מהר״ם מרוטנבורג ומהגהות מיימונייות משמע כדברי הרא״ש, צריכים למצוא בזה איזה מוצא של פשרה.

ועדיין צ״ב משפטי ע״ד מע״מ שתובעים מהקבלן הראשון, אם יכול כקבלן לגלגל את המע״מ על בעה״ב אם בחוזה לא הוזכר כלל בענין המע״מ.

ובענין הטענה של הקבלן הראשון שבעה״ב הוא מסור ולחייב אותו מדין מסור הלא פסק הרמ״א חו״מ סי׳ שפח סעי׳ יא: 

"מי שרוצה לברוח ולא לשלם לעובד כוכבים אנס מה שחייב ואחר גילה הדבר אין לו דין מסור שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב וכו׳" עכ״ל. 

ונראה דכ״ש במסים דמי שגילה הדבר אין לו דין מסור ומכ״ש שלפי טענת בעה״ב כונתו היתה לטובת עצמו שהיה צריך קבלות ולא התכוון כלל להזיק למי שהוא, עי׳ בתשו׳ חו״י סי׳ מד אם נתכוון רק להציל חובו ולא להזיקו פטור אפילו בגרמי, דפירוש הדבר שאין זה מזיק כלל.

הרב ברוך יצחק לוין.