רואה חשבון שטעה בדיווח וגרם חיוב מס ללקוח

לפנינו בקשת התובע - יו"ר עמותת א.ח., לחייב את הנתבע - רואה החשבון של העמותה, לשאת בתשלום המס שהוטל על העמותה, בשל טעות שנגרמה ברשלנות רואה החשבון.

רקע ועובדות

העמותה שכרה את שירותיו של רואה החשבון, למטרת הסדרת הדיווח מול הרשויות כנדרש על פי חוק. פעילות העמותה הינה בשני תחומים שונים. האחד, החזקת כולל אברכים אשר להם משלמת העמותה מלגות הפטורות ממס. השני, החזקת מוסד חינוכי אשר לעובדים בו משולמות משכורות החייבות במס שכר, כאשר מגיעות הן במצטבר לתקרת סכום מסוים שנקבע בחוק.

על מנת שלא להגיע לחיוב תשלום מס שכר, ביקשה העמותה מרואה החשבון, שכאשר מבחין הוא שגובה המשכורות מגיע לסכום המחייב במס, ידווח את התשלומים כמלגות ולא כמשכורות, יש לציין כי הדבר נעשה בידיעת ובהסכמת העובדים. 

לפני כארבע שנים יצאה 'תקלה' תחת ידו של רואה החשבון, ודיווח הוא את כל התשלומים לעובדים כמשכורת, בלא לשים לב שבזה עובר הוא את תקרת הסכום החייב במס. לאחר כשלש שנים 'תפסה' רשות המס לטעות זו, והטילה חובת מס על העמותה בסך חמישים אלף שקלים.

עתה באו הצדדים לדון על מי לשאת בהוצאת תשלום המס, האם על העמותה, משום שבסופו של דבר הרי שילמה היא את המשכורות והדבר מטיל עליה את חובת המס. או שמא על רואה החשבון, שהרי ברשלנותו נגרמה טעות זו, והעמותה שכרה את שירותיו בין היתר על מנת להימנע מתשלום מס זה.

יש לציין כי רואה החשבון יכול היה להימנע מתקלה זו אם היה משתמש בתוכנה פשוטה הבודקת מתי תשלום המשכורות יחד מגיע לתקרת הסכום המחייב במס. רואה החשבון אף מודה ברשלנותו, אלא שטוען כי בסופו של דבר הרי הכסף שולם כמשכורת, כך שהוא לא גרם להטלת חוב שאיננו משורת הדין.

דיון והכרעה

הבהרה

ראשית יש להבהיר כי הסכם כזה הנעשה בין רואה חשבון לבין לקוח, הגורם למסירת דיווח שאיננו מדויק על מנת להיפטר מתשלום מס, יש בו כמה וכמה בעיות הלכתיות חמורות. מאחר וברוב המקרים דיווח כזה חורג מגבולות 'תכנון מס', ונכנס לגבולות 'העלמת מס' דבר הנוגד את הוראות החוק, וקיימ"ל דינא דמלכותא דינא. מלבד זה, הדבר נוגע לאיסורי שקר ועוד. יעויין בגמרא בפסחים קי"ב: שציווה רבינו הקדוש את בניו שלא להבריח מן המכס, דלמא משכחו לך ושקלי מינך כל דאית לך. 

אולם, בדברינו לא נעסוק אם ישנו היתר חוקי והלכתי לעשות הסכם כזה בין רואה חשבון לבין לקוח. אלא נעסוק לאחר שהונחו העובדות כפי שהם לפנינו, שכך היה ההסכם בין מנהל העמותה לבין רואה החשבון, ולאחר שעל פי הסיכום שהיה ביניהם, על רואה החשבון היה להימנע מדיווח כזה, ודיווחו מהווה רשלנות מצידו שבעטיו נגרם היטל המס, על מי מוטל לשלם את המס.

על מנת להגיע להכרעה בנידון זה, עלינו לדון ולברר ג' נידונים עיקריים:

א.  מהי מידת אחריותו של רואה חשבון על טעות שיוצאת תחת ידו וגורמת נזק ללקוח, שהרי אין ספק שלא עשה זאת בכוונה, כמו כן אין ספק כי איש מקצוע מנוסה הוא, אלא שטעות יצאה תחת ידו.

ב.  גם אם מוטל על רואה החשבון האחריות על רשלנותו, עלינו לדון האם דיווח כזה מוגדר כגורם ישיר להטלת המס, ומוגדר הרואה חשבון כיוצר נזק ב'גרמי', או שמא דיווחו של רואה החשבון מוגדר כגורם נזק עקיף ב'גרמא' שפטור מדיני אדם.

ג.   ככל שגדרו הוא מזיק ב'גרמא', שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, עלינו לדון האם גם על מזיק בגרמא ברשלנות בלא כוונה להזיק, מוטל החיוב לצאת ידי שמים. 

א'

מידת אחריותו של אומן על נזק שגרם בטעות

בגמרא ב"ק צ"ט: המראה דינר לשולחני ונמצא רע, חייב. כלומר שאם התייעץ אדם עם שולחני האם הדינר שבידו מזוייף הוא, על מנת לידע אם לקבלו מאדם הפורע לו חובו בדינר זה, והשיב לו השולחני כי דינר זה טוב, ולאחמ"כ נמצא מזוייף, השולחני חייב.

עוד איתא בגמרא שם, טבח אומן שקלקל חייב ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. אמנם התבאר בגמרא דהיינו דווקא כאשר נוטל הוא שכר על עבודתו, אך אם איננו נוטל שכר על עבודתו פטור.

נחלקו הראשונים האם הבדל זה בין טבח הנוטל שכר לשאינו נוטל שכר, קיים גם בשולחני או לא. דעת הרשב"א שדווקא בטבח שקלקל ישנו להבדל זה, משום ששייך בו דיני שמירה שהרי קיבל בהמה תחת ידו, לפיכך מאחר והנזק שגרם הטבח מוגדר כאונס כעין גניבה ואבידה, אם קיבל הטבח שכר חייב כשומר שכר, ואם לא קיבל שכר פטור כשומר חינם. אולם שולחני שאיננו שומר על מאומה אלא רק מחווה דעתו על הדינר שביד השואל, אין הבדל בין נוטל שכר לשאינו נוטל שכר, אלא אם הוא אומן מומחה פטור אם טעה, ואם איננו אומן מומחה חייב אם טעה וגרם לנזק.

אולם הרמב"ם למד מדברי הגמרא גבי טבח שקלקל, שיש לחלק בין שולחני שקיבל שכר על חוות דעתו לבין שולחני שלא קיבל שכר על כך. ז"ל הרמב"ם פרק י' מהלכות שכירות הלכה ה':

וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע, אם בשכר ראהו חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אף על פי שהוא בחינם. ע"כ.

כדברי הרמב"ם פסק השו"ע להלכה חו"מ סימן ש"ו סעיף ו'. אמנם בש"ך שם ס"ק י"א הביא לדברי המהרש"ל שפסק כרשב"א, אולם הש"ך חלק עליו וכתב שהעיקר כדברי הרמב"ם והשו"ע שפסק כמותו.

ביסוד חיוב השולחני שהביע חוות דעת שגרמה נזק לשואל, מבואר בגמרא שם בבא קמא ק'. כי הוא משום 'דינא דגרמי'. שבעצם תשובת השולחני שדינר זה טוב הוא, גורם הוא נזק ישיר לשואל שמחמת כך מקבל הוא את הדינר כפרעון חוב מן הנותנו לו, בעוד שמצד האמת מקבל הוא מטבע מזוייף.

אמור מעתה כי בנידון דידן שרואה החשבון טעה בדיווחו והזיק בטעותו, מאחר ונוטל הוא שכר על פעולתו עליו מוטלת האחריות לנזקים שנגרמו בשל מעשיו, ועל כן ככל שהנזקים נגרמו ב'גרמי' יהא חייב לשלם.

ביאור החילוק בין אומן שקיבל שכר לאומן שלא קיבל שכר

כפי שנתבאר, דעת הרמב"ם והשו"ע כי אף בדין שולחני שטעה ישנו חילוק אם נוטל הוא שכר או לא, למרות שאין בשולחני חיוב שמירה כלל. והדברים צריכים ביאור, שהרי אם חיוב השולחני הוא מדינא דגרמי, מה לי בשכר מה לי בחינם, וכי אדם המזיק בגרמי בחינם פטור. בשלמא אם הייתה סיבת החיוב מדיני שמירה, הרי לנו הבדל ברור בין שומר הנוטל שכר שדינו כשומר שכר, לבין שומר שאינו נוטל שכר שדינו כשומר חינם. אולם מאחר וכפי שנתבאר השולחני איננו חייב מדין שומר שהרי איננו שומר על כלום, ואין חיובו אלא משום אדם המזיק בגרמי כפי שנתבאר בגמרא, צריך ביאור מהו ההבדל בין אומן הנוטל שכר לשאינו נוטל שכר. ומצאתי שבספר איילת השחר לב"ק צ"ט: עמד בשאלה זו ולא השיב. 

אמנם כפי הנראה מדברי השיטה מקובצת לב"ק צ"ט: הביאור בזה כך הוא, דאכן כאשר מזיק האדם בגרמי ודאי חייב הוא אף בחינם, מציאות קבלת השכר איננה יוצרת את עצם החיוב. אלא קבלת האומן את השכר מגדילה את האחריות המוטלת על הטבח למעשיו, משום שהיה לו לטבח או לשולחני להיזהר יותר ולדקדק יותר בשחיטתו או בחוות דעתו כאשר מקבל שכר, לפיכך אם טעה חייב בשונה ממקרה שלא נטל שכר.

כך גם מבואר בדברי הסמ"ע סימן ש"ו ס"ק י"ג שכתב בזה"ל,

בחינם פטור דכיון שהוא מומחה ואינו רגיל לבוא מכשול זה לידו אמרינן דמזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו, אבל שחטו בשכר חייב דה"ל להיזהר טפי, עכ"ל.

האם חיוב אומן שטעה הינו רק כאשר אמר לו בעל הבית 'חזי דעלך קסמיכנא'

נחלקו הראשונים האם על מנת שיהיה השולחני חייב כאשר מטעה הוא את שואלו, צריך שיבהיר לו השואל, שעל תשובתו הוא סומך. דעת הרי"ף והרמב"ם דבעי' שיאמר לו כן, או שיהיו הדברים מראים ומוכיחים שהוא סומך על חוות דעתו של השולחני. אך דעת ר"י והרא"ש שאף בסתמא כאשר לא אמר לשולחני חזי דעלך קא סמיכנא חייב השולחני. להלכה פסק השו"ע חו"מ סימן ש"ו סעיף ו' כדברי הרמב"ם והרי"ף, אף הרמ"א שהביא לדעות החולקים בזה, סיים וכתב שהעיקר כדברי הרי"ף והרמב"ם.

מאחר וכך עלינו להתבונן האם בנידון דידן ששכרה העמותה את שירותיו של רואה החשבון, חשוב הדבר כאילו אמרו לו דע לך שעליך אנחנו סומכים.

אכן הדבר פשוט ללא ספק שבנידון זה אין צריך לאמירת לשון זה, ראשית משום שהרי משלמים לרואה החשבון על חוות דעתו ופעולותיו אל מול רשויות המס, וכבר כתב בנתיבות המשפט סימן ש"ו ס"ק י"א, דכל הצורך באמירת עליך אני סומך אינו שייך אלא ברואה בחינם, אבל בשכר ודאי חייב אפילו בלא אמר לו כלום.

אולם אף בלא זה פשיטא שבנידון דידן אין צריך לאמירה זו, שהרי כל הצורך באמירה זו היא על מנת להבהיר לשולחני שעל פי תשובתו יעשה השואל מעשה. והרי בנידון דידן לא מנהל העמותה הוא זה שפעל על פי הוראתו של רואה החשבון, אלא רואה החשבון בעצמו עשה את המעשה ודיווח בצורה שדיווח לרשויות, אם כן פשיטא שחייב רואה החשבון אף ללא אמירת משפט זה, שהרי לא שייך בזה צד ספק אם יסמוך השואל על חוות דעתו.

ב'

דיווח רואה החשבון מוגדר כגורם לנזק ב'גרמא' או ב'גרמי'

הנה עד כה התבאר כי אומן שטעה וגרם נזק ישיר המוגדר כ'גרמי', במקום שנוטל הוא שכר על עבודתו עליו לשאת בתשלום הנזק. שמאחר שנוטל שכר, גוברת רמת אחריותו ומוטל עליו להיזהר אף מטעות, לפיכך אם אירעה טעות תחת ידו איננו יכול להשתמט מאחריותו על כך. אולם כפי שנתבאר עצם קבלת השכר איננו הגורם לחיוב, אלא החיוב הוא עצם היותו מזיק ב'גרמי', ואילו קבלת השכר רק גורם שלא יוכל לומר שאיננו אחראי על טעויות היוצאות תחת ידו.

מעתה בנידון דידן, עלינו לדון האם פעולתו של רואה החשבון גרמה לנזק באופן ישיר המוגדר 'גרמי', או שמא פעולתו של רואה החשבון גרמה לנזק באופן שאיננו ישיר המוגדר כ'גרמא' ואין לנו לחייבו בדיני אדם.

הנה בגדרי גרמא וגרמי, נחלקו הראשונים ומצינו בזה ג' שיטות עיקריות. א' שיטת הרמב"ם הסובר כי אף המזיק בגרמא פעמים שחייב כדין גרמי[1]. ב' שיטת ר"י הרמב"ן הרשב"א והרא"ש, דגרמי חייב ואילו גרמא פטור, וגדר גרמי הוא כל נזק שגורמו המזיק בידיו, והנזק הוא מיידי, ומעשיו גורמים לנזק בצורה ודאית בלא ספק. ג' דעת הריצב"א כי גרמי חייב וגרמא פטור, אולם גדר גרמי הוא כל נזק בגרמא שמצוי הוא ושכיח, דמאחר ושכיח הוא חייבוהו בו על מנת שלא ילך כל אחד ויזיק את חבירו בגרמא.

לעניין הלכה, פשטות דברי השו"ע מורים שפסק כהרמב"ם, אולם הש"ך והסמ"ע נחלקו אם כוונת השו"ע לפסוק כדעת הרמב"ם או כדעת ר"י הרמב"ן הרשב"א והרא"ש. הרמ"א בהגהתו הביא לב' שיטות הראשונים, דהיינו דעת ר"י הרמב"ן והרא"ש וגם דעת הריצב"א ולא הכריע ביניהם. בש"ך כתב שהעיקר להלכה שבגרמא פטור דלא כהרמב"ם והביא דכן פסק המהרש"ל. לפיכך למעשה מאחר ואין הכרעת השולחן ערוך והרמ"א ברורה בזה, רשאי כל אדם לומר קים לי כדעת הרמב"ן הרשב"א והרא"ש הפוטרים בגרמא ומחייבים בגרמי.

מעתה עלינו לדון בנידון דידן אם דיווחו של רואה החשבון שגרם לנזק מוגדר גרמי או גרמא, לאור ג' הכללים שנתנו לנו הרמב"ן הרשב"א והרא"ש. שעל מנת שיוגדר הנזק כגרמי בעינן שיושלמו ג' התנאים, א' שיעשה המזיק הנזק בגופו או בידיו, ב' שיווצר הנזק באופן מיידי ולא לאחר זמן, ג' שמעשיו של המזיק יחייבו את יצירת הנזק באופן ברור ולא כספק.

הואיל וכך, בנידון דידן אין ספק שהנזק שגרם רואה החשבון מוגדר כ'גרמא', שהרי לא היה הנזק ברור ולא מיידי. שהרי רק לאחר כמה שנים תפסה רשות המס את חיוב העמותה בתשלום המס, כמו כן תפיסת רשות המס הייתה משום בדיקה מדגמית שמבצעים ברשויות המס באופן אקראי, אך בשעת מסירת הדיווח לא הייתה שוום ודאות שתהא בדיקה כזו על העמותה, לפיכך אין ספק שמסירת הדיווח ע"י רואה החשבון, לא היוותה גורם ישיר בגרמי, אלא ב'גרמא'.

ראיה מדין שליש שמסר שטר פרוע למלווה גוי

נראה שיש להביא ראיה להבנה זו הרואה בנידון דידן מזיק בגרמא ולא בגרמי, מדברי הרמ"א חו"מ סימן נ"ה סוף סעיף א', שהביא לדברי הרשב"א בתשובה שכתב על שליש שהופקד בידו שטר חוב, ונתנו השליש לידי המלווה הגוי שלא כדין, או שהופקד בידו שטר חוב פרוע ונתנו השליש לידי המלווה הגוי, ועל ידי כך גבה הגוי את החוב בשנית מאת הלווה, כתב הרשב"א שהשליש פטור כדין המזיק בגרמא. כן הביא גם הרמ"א להלכה גם בסימן שפ"ו סעיף ג'. 

והיינו לכאו' ממש כנידון דידן, שדיווח רואה החשבון דיווח הנותן אפשרות גביה לרשויות המס מן העמותה, וחזינן דחשיב גורם הנזק כמזיק בגרמא ולא בגרמי.

אמנם יש לתמוה, מאי שנא מעדים שחתמו על שטר וחייבו ממון, ואח"כ הודו כי חתימתם שקר היא, שכתב השו"ע חו"מ סימן מ"ו סעיף ל"ז שהעדים חייבים לשלם לניזק מדינא דגרמי. אכן כבר עמדו על קושיא זו הסמ"ע שם ס"ק ה', וכן התומים חו"מ סימן נ"ה ס"ק א', וביארו כי שליש שהחזיר שטר פרוע למלווה, לא הוי בריא היזקא ולא הוי ההיזק מיידי לפיכך הו"ל גרמא, בשונה מעדים החתומים על השטר דהו"ל הנזק ברי ומיידי לפיכך הו"ל גרמי.

לפיכך, בנידון דידן שכפי האמור לעיל אין הנזק מיידי ואין הנזק ודאי, ודאי דומה הוא לשליש שהחזיר שטר פרוע למלווה גוי, דהו"ל גרמא, ולא דמי לעדים שהעידו שקר וחייבו שלא כדין דהו"ל גרמי. 

ג'

האם אומן שהזיק בגרמא דינו שונה מכל אדם שהזיק בגרמא שפטור בדיני אדם

עד כה הוכחנו, כי גדר היזק רואה החשבון הוא גרמא ואיננו גרמי. אולם עלינו להתבונן מה דינו של אומן המזיק בגרמא, האם דינו כשאר אדם המזיק בגרמא שפטור הוא בדיני אדם וחייב בדיני שמים, או דלמא מאחר ונוטל הוא שכר על עבודתו דינו שונה, וחייב אף בדיני אדם.

במבט ראשון היה נראה שנחלקו בזה הפוסקים, שהרי בשו"ת שאילת יעבץ חלק א' סימן פ"ה כתב בזה"ל,

שומר שהזיק חייב אפי' בגרמא בעלמא בין שוגג בין מזיד, כיון שקיבל עליו השמירה נתחייב דבר תורה כל אחד מהשומרים כדינו. תדע דאפי' שומר חינם כה"ג חייב, דהא קיי"ל שומר חינם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות בחנם ולא קדם חייב, והא כה"ג אפי' גרמא לא הוי דלא מידי עבר וקצת אנוס נמי הוי, אפ"ה חשיב כמזיק בידים, עכ"ל.

כעין זה כתב גם בשו"ת חתם סופר חלק ה' חושן משפט סימן ק"מ בזה"ל,

האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו, אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב, עכ"ל.

כ"כ גם בשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ז' סימן ס"א, וכ"כ בשו"ת מהרי"ט חלק ב' סימן ק"י.

מאידך בשו"ת ערך ש"י סימן קפ"ב ס"א השיב על נידון משרת שגילה סודו של בעה"ב וע"י כך עשה אחר עסק כזה ונגרם נזק לבעה"ב. שאין לחייב המשרת משום דברי נתיבות המשפט בכמה מקומות שפועל חייב בגרמא של מניעת הריוח מאחר שסמך עליו. דלא דמי להך דנה"מ שקיבל עליו לעשות דבר מסוים, משא"כ משרת זה לא קיבל עליו דבר זה. ואפילו את"ל שאילו ידע שיגלה סודו לא היה שוכרו, מ"מ לא הוי כהתנה עמו על זה, שאפשר שהמשרת לא היה משתעבד בכך, ע"כ. משמע שמדין פועל או שליח שהזיק בגרמא אין לחייב. כן ראיתי מביאים גם בשם השואל ומשיב ובשם ספר אורחות המשפטים כלל ט"ו סימן י"א.

לאור הדברים הללו, מצאנו בדברי הפתחי חושן ועוד, שכתבו כי פועל שהזיק בגרמא יש אומרים שחייב, יעויין בדברי הפתחי חושן חלק ד' הלכות שכירות פרק ז' סעיף כ"ג, כן כתב גם הגאון הרב אברהם דב לוין זצ"ל בפסקי דין ירושלים י"ב עמוד קצ"ה. 

פועל שהזיק בגרמא פטור בדיני אדם אלא"כ קיבל חפץ תחת ידו שחייב מדין שומר

אולם אחר ההתבוננות נראה לומר, כי אף שו"ת שאילת יעב"ץ ושו"ת מהר"ש ענגיל, לא חייבו את האומן שהזיק בגרמא מדין אדם המזיק אלא מדין שומרים, מאחר וכל האומנים שומרי שכר הן, והשומר שכר חייב באונס כעין אבידה, פעמים שאף שומר חינם יחוייב בגרמא כאשר נגרם הנזק בפשיעה בשמירה, אכן אין זה מדין אדם המזיק אלא מדיני שמירה. משום כך כתבו הפוסקים הנ"ל שאף כאשר האומן הזיק בגרמא חייב דהיינו משום דיני שמירה. אולם אין דבריהם אמורים אלא היכן ששייך דיני שמירה כגון שקיבל האומן חפץ תחת ידו לתקנו, אך מאחר וכפי האמור שולחני שהזיק בעצתו וכן בנידון דידן רואה חשבון שהזיק בדיווחו, אין שייך בהם דיני שמירה כלל, שהרי לא קיבלו דבר מה לשמור עליו, לפיכך לא שייך בהם חיוב מצד דיני שמירה, על כן יהיו פטורים אף לדברי השאילת יעב"ץ ודעימיה.[2]

עתה הראוני שממש כך כתב בשו"ת לחם רב סימן ק"פ, לחלק בין מקום שקיבל הפועל שמירה על דבר מה שבזה שייך לחייב אף בנזק מכח גרמא, לבין מקרה שלא קיבל הפועל שמירה על דבר מה שאין לחייבו כאשר גרם לנזק בגרמא. 

אף שבדברי החת"ס הנז' חו"מ סימן ק"מ מבואר שלא רק שומר חייב בגרמא, אלא אף השליח שהזיק בגרמא חייב. דבריו צ"ב דמהיכי תיתי לחייב את השליח, והרי אם איננו שומר ואף איננו חייב מדין אדם המזיק כיצד ניתן יהיה לחייבו בגרמא, וכי דיני שליחות יש בהם סיבת חיוב מצד עצמם ללא פרשת שומרים. אמנם החת"ס הביא ראיה לדבריו מסוגיית הגמרא בכתובות פ"ה בעובדא דאבימי, אולם שאני התם שהפועל נשכר ממש למטרת פריעת חוב, ועשה זאת שלא כדעת המשלח בלא עדים ובלא לבקש את השטר תחילה.

שמא אף החת"ס לא חייב שליח אלא באופן שנשכר ממש לשם מטרה זו שלא עשאה או שהחטיאה בגרמא, ואף הוא לא ס"ל שניתן לחייב שליח בכל נזק שיגרום אף בדרך גרמא, שהרי שליחות אין בה מחייב חדש בנזיקין כנ"ל. באופן שסברתו של החת"ס בזה דומה לסברתו של נתיבות המשפט בסימן קפ"ג ובעוד כמה מקומות שכותב לחייב פועל שנשכר למטרה מסויימת ולא עשה וגרם נזק שחייב כאילו התנו ביניהם שאם יוביר ולא יעבוד ישלם. ממילא בנידון דידן שלא ניתן לומר שהוא כאילו התנו ביניהם שאם יטעה רואה החשבון בזה ישלם לא שייך לדין זה, ובהמשך המאמר נתייחס לדברי נתיבות המשפט הללו בהרחבה.

מלבד זה אף אם כוונת החתם סופר לחייב כל שליח כאשר גרם נזק בגרמא, הרי שדבריו מחודשים ורוב הפוסקים פליגו עליה, כפי שכתב החת"ס עצמו שבזה חולק הוא על דברי המשאת בנימין והש"ך שהביאו להלכה, בסימן שפ"ו וסימן נ"ה. כפי שכתב גם הפת"ש בסימן נ"ה ס"ק א' בזה"ל,

ולע"ד דברי החת"ס צ"ע, כי עיקר תמיהתו מכתובות דף פ"ה כבר עמד ע"ז בנתיבות המשפט לקמן סימן נ"ח סק"ב, ומתרץ בטוב דשאני התם כיון ששינה בפריעת המעות מדעת המשלח הוי כפשע והזיק הממון וחייב לשלם ע"ש, וגם מסתימת לשון רמ"א לקמן סימן שפ"ו סעיף ג' בהגה, או שליש שהחזיר שטר כו', משמע דבכל גווני פטור, ועיין ש"ך שם [ס"ק כ"א וכ"ב] וצ"ע, עכ"ל.

הואיל וכך נמצא בידינו שפועל שאינו מחוייב מפרשת שומרים, מאחר שלא ניתן לו חפץ או דבר מה לשומרו או לתקנו, ככל שהזיק בגרמא שאיננו חייב מדין אדם המזיק, הרי הוא פטור. האפשרות היחידה לחיייבו כשליח הוא ע"פ דברי נתיבות המשפט בסימן קפ"ג הנז' בדברי הערך ש"י, וכבר כתב ע"ז הערך ש"י שאין זה שייך לנידון דידן, ונכתוב על זה אי"ה בסוף התשובה.

מלבד זה אף לדברי המחייבים את השומרים בגרמא מדיני שמירה, הרי כבר כתב המהרי"ט חלק ב' סימן ק"י שאינו חייב מדיני שמירה במזיק בגרמא אלא"כ הנזק הוא ברור ומוכרח, והרי בנידון דידן ברואה החשבון שגרם לנזק בדיווחו, אין הנזק ברור ומוכרח כלל כפי שכתבנו.

כמו כן, אף אם תאמר כי יש מאן דפליג וס"ל כי פועל שהזיק חייב בגרמא אף ללא דיני שמירה, הרי אין הדבר מוסכם ולא נוכל להוציא מידי רואה החשבון ממון על סמך המחייבים בזה שהרי יכול לומר קים לי כהחולקים, לפיכך בנידון דידן, נותר דינו של רואה החשבון, כדין אדם המזיק בגרמא שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.      

ד'

אומן שהתרשל וגרם היזק בגרמא האם חייב הוא בדיני שמים

בגמרא ב"ק נ"ה: איתא,

תניא אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן, הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.

וביאר רש"י דכל הני פטורים מדיני אדם משום שמוגדרים כמזיק בגרמא, ואולם חייבים הם בדיני שמים. מבואר כי המזיק בגרמא, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

בדברי המאירי ב"ק נ"ו. מבואר, כי למרות שהמזיק בגרמא חייב בדיני שמים, פעמים שפטור אף בדיני שמים, כגון כאשר הזיקו בגרמא ללא כוונה להזיקו, שהרי הוא יודע תעלומות לב שלא נתכוון להזיקו. כן כתב גם בשו"ת מהרי"ט חלק א' סימן צ"ה, כי המזיק בגרמא בשוגג פטור אף מדיני שמים.

מעתה בעינן למידע, בנידון דידן שגרם רואה החשבון בדיווחו נזק בגרמא בטעות אולם ברשלנות, האם חשוב הוא כשוגג שפטור אף מדיני שמים שהרי לא נתכוון להזיק, או שמא מאחר וברשלנות נגרם ההיזק לפיכך אף שאין ספק שלא נתכוון להזיק מ"מ לא חשוב הוא שוגג אלא קרוב למזיד וחייב בדיני שמים. בפרט שהרי בנידון דידן נוטל רואה החשבון שכר על עבודתו, והרי נתבאר כי נטילת השכר גורמת להגברת האחריות והזהירות הנדרשת מן האומן, שמא משום כך כאשר נתרשל האומן במלאכתו וטעה בדיווחו יהא חייב בדיני שמים, למרות שללא ספק לא הייתה לו כוונה להזיק.

יש להוכיח כי המזיק בגרמא בטעות שנגרמה ברשלנות חייב בדיני שמים

נראה כי יש להוכיח מדברי התוספות בב"ק נ"ו. שהמתרשל והזיק בגרמא חייב בדיני שמים. שכתב התוס' על דברי הגמרא שם שאדם שכיסה את ממונו של חבירו על מנת שלא ישרף וינזק, ולבסוף שרפה האש את הממון המכוסה, ובשל כך הפסיד הניזק את התשלומים עבור הממון שכוסה משום פטור טמון באש. דכל כה"ג המכסה חייב בדיני שמים, למרות שנתכוון לטובה ולא להזיק, דמ"מ היה עליו להיזהר ולעלות על דעתו שלא יבוא לחבירו היזק ממעשיו.

אמנם המאירי פליג על דברי התוס' בזה, ומבאר את דברי הגמרא המחייבת לצאת ידי שמים את המכסה את ממון חבירו וגורם לפטור טמון באש, דמיירי בעושה כן במטרה לפטור את בעל הבעירה מתשלומים.

אולם נראה שהתוס' עצמו לא פליג על יסודו של המאירי שהמזיק בגרמא בשוגג פטור מלצאת ידי שמים, אלא שסובר שלמרות כך המכסה חייב לצאת ידי שמים, משום שהיה לו להיזהר ולהעלות על דעתו שלא יבוא לחבירו היזק. שהרי אף התוס' שכתב שחייב לצאת ידי שמים, טרח לנמק ולבאר דהיינו משום שהיה לו להעלות על דעתו, משמע שגם התוס' ס"ל שכאשר לא היה לו להעלות את דעתו פטור מלצאת ידי שמים, אלא דס"ל לתוס' שכאשר היה לו להעלות על דעתו, ונתרשל ולא נזהר, חייב לצאת ידי שמים.

שהרי לא מסתבר לומר שהתוס' חולק על פטור גרמא בשוגג מלצאת ידי שמים, דהא מוכח הוא ממש מדברי הגמרא שם ב"ק נ"ו. וכפי שהוכיח החזו"א בב"ק סימן ה' אות ד' מדברי הגמרא דהמזיק בגרמא בשוגג פטור מדיני שמים. 

יתר על כן נראה לעניות דעתי, שאף לשיטת המאירי, בנידון דידן יהא רואה החשבון חייב לצאת ידי שמים. שהרי כתב המאירי שם להקשות מדוע המראה דינר לשולחני חייב לצאת ידי שמים הרי לא נתכוון להזיק. וביאר דמאחר והשולחני לא בקי ולמרות זאת נתן את חוות דעתו, כל שעושה עצמו בקי ואינו בקי הרי הוא מכוון להזיק. מבואר שאף המאירי מסכים שפעמים יש להגדיר אדם שלא נתכוון להזיק כאילו נתכוון להזיק, כאשר נהג הוא בחוסר אחריות.

מעתה ברור כי בנידון דידן שנתרשל רואה החשבון בדיווחו, וודאי שנדרש היה ממנו לעלות על דעתו את אפשרות הנזק ללקוח, במקרה כזה פשוט שחייב בדיני שמים. לא מבעיא לדברי התוס' שכתב לחייב בדיני שמים את המכסה את ממון חבירו מן הדליקה משום שנדרש ממנו להיזהר ולהעלות על דעתו את אפשרות הנזק לחבירו. אלא אף לדברי המאירי שחלק על התוס' בביאור דברי הגמרא בדין המכסה את ממון חבירו, מ"מ נראה כי בנידון דידן יסכים שיש לחייב, משום שדיווחו מוגדר רשלנות וחוסר אחריות, כעין חוסר אחריותו של השולחני שנתן חוות דעת על המטבע למרות שאינו בקי. שהרי כפי שהודה רואה החשבון בעצמו, היה ניתן למנוע את הנזק בבדיקה פשוטה, והעדר הבדיקה ברשלנות היא זו שגרמה לנזק. וביותר שהרי מקבל רואה החשבון שכר על עבודתו, וכפי שנתבאר לעיל קבלת השכר מעלה את רמת אחריותו ועליו היה להיזהר יותר מכל אדם שאינו נוטל שכר.

לפיכך נראה כי בנידון דידן למרות שללא ספק רואה החשבון איננו מזיק בגרמי אלא בגרמא, וללא ספק שלא נתכוון במעשיו לגרום נזק. מ"מ מאחר שעליו היה להיזהר ולהעלות על דעתו את אפשרות הנזק, בפרט שמקבל הוא שכר על עבודתו, לפיכך אינו נחשב כשוגג שפטור בדיני שמים, אלא חייב לצאת ידי שמים כדין כל מזיק בגרמא. על כן, על המזיק להגיע עם הניזק לידי הסכמה על פיצוי ומחילה על הנזק בכדי לצאת ידי שמים.

ה'

האם שייך חיוב לצאת ידי שמים במזיק גוף צדקה

בשו"ת אור לציון חלק א' חו"מ סימן ז' השיב לגאון החסיד הרב נתן סלם זצ"ל, כי אין חיוב לצאת ידי שמים על הפושע בשמירת ממון צדקה שאין לו תובעים. משום ספק ספיקא יעויי"ש. היה מקום לדון שמא אף בנידון דידן שדיווחו של רואה החשבון גרם נזק בגרמא לגוף צדקה, שמא אין חיוב לצאת ידי שמים.

אמנם הדברים פשוטים, כי כל תשובתו של האור לציון מדברת בכספי צדקה המוגדרים ממון שאין לו תובעים, אולם בנידון דידן הרי אין ספק שמוגדרים כספי העמותה כממון שיש לו תובעים. שהרי העובדים בעמותה ערכו הסכם עם העמותה שתשלם להם שכר על עבודתם, ואין ביד מנהל העמותה יכולת להחליט למי ירצה לשלם את הכסף, בשונה מכספי צדקה דהוי ממון שאין לו תובעים משום שהגבאי יכול לומר לכל אחד לא לך אתן אלא לעני אחר.

כמבואר בהדיא בדברי השולחן ערוך סימן ש"א סעיף ו' בזה"ל,

מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו, פטור, שנאמר: לשמור, ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעין. במה דברים אמורים, בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים ידועים. אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הרי זה ממון שיש לו תובעים, וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים, עכ"ל.

מלבד זה הרי כאן מיירי בכספי עמותה שיש לה מנהל המוגדר כגבאי צדקה, והרי כל היכא שיש לכספי הצדקה גבאי, מוגדרים כספי הצדקה כממון שיש לו תובעים. כמבואר בדברי הראשונים בפרק החובל ב"ק צ"ג. יעויי"ש שם בשטמ"ק ובדברי המרדכי שם. כך גם הביא הרמ"א להלכה חו"מ סימן ש"א סעיף ו', שאם הגבאי אמר לשומר שמור לי, חייב השומר כשאר שומר. כן כתב גם הרמ"א ביו"ד סימן רנ"ח סעיף ה'.

מלבד זאת אף המזיק ממון שאין לו תובעים, אין הדבר פשוט כלל וכלל שפטור מדיני שמים, שהרי נחלקו בדבר הרא"ש והר"ן, ופסק השו"ע ביו"ד סימן ס"א סעיף ט"ו כי המזיק מתנות כהונה אף שפטור מדיני אדם חייב בדיני שמים.

על כן נראה ללא ספק כי בנידון דידן, ככל שמוגדר רואה החשבון כמזיק בגרמא שחייב בדיני שמים, אף שהזיק כספי צדקה של עמותה, מוטל עליו החיוב לצאת ידי שמים.

המזיק בגרמא לגוף צדקה האם רשאי לשלם בכספי צדקה בכדי לצאת ידי שמים

כאשר הוצע לצדדים בבית הדין אפשרות הפשרה, העלו הצדדים אפשרות שיתרום רואה החשבון לעמותה, באופן שבפריסת תשלומים רחבה יתרום רואה החשבון לעמותה את כל הכסף שגרם לעמותה לשלם לרשויות המס. אולם רואה החשבון ביקש לקבל את חוות דעתו של בית הדין האם חייב הוא לשלם מעיקר הדין, והסכים שבמידה ואכן חייב, ישלם זאת כתרומה.

אכן הדבר ברור שלא ניתן לשלם מכספי צדקה חוב ממוני המוטל על אדם מעיקר הדין, שהרי אין אדם פורע את חובותיו מכספי צדקה. אולם לאחר שעלה בידינו כי מעיקר הדין רואה החשבון פטור כדין המזיק בגרמא, מוטל עלינו להתבונן האם רשאי הוא לצאת ידי חובת התשלומים בדיני שמים בכספי צדקה כגון מעשר כספים.

גדר חיוב המזיק בגרמא לצאת ידי שמים

על מנת לפשוט ספק זה עלינו להתבונן מהו גדר חיובו של המזיק בגרמא לצאת ידי שמים. והנה בלשונות הראשונים מצאנו גדרים שונים בביאור החיוב לצאת ידי שמים. בדברי רש"י גיטין נ"ג מבואר כי החובה לצאת בדיני שמים, היינו פורענות המוטלת על המזיק שנתכוון להזיק את ישראל, ללא קשר לתשלומי ממון כלל. אולם כבר עמדו על דבריו החזו"א ב"ק סימן ה' ס"ק ד' וכן בשו"ת דברי נחמיה אבן העזר נ"א, וכתבו שאין ספק שאף לרש"י אין זו פורענות גרידא, אלא העניין הוא שמאחר ומן השמים מוטלת עליו פורענות על מעשיו, על כן אין לו מחילה מן השמים עד שישלם. אולם מאידך בדברי המאירי בב"ק נ"ו מבואר בהדיא כי ישנו חוב תשלומים המוטל על המזיק בגרמא בדיני שמים, עד כדי כך שהביא בשם גדולי הדורות שכתבו שפסול הוא לעדות עד שישלם מדין גזלן.

עוד מצאנו למחלוקת הפוסקים האם מועילה תפיסת הניזק בממון המזיק, כאשר מוטל על המזיק חיוב לצאת ידי שמים. בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן רכ"ט כתב כי המזיק בגרמא שחייב בדיני שמים, אם תפס הניזק ממונו לא מפקינן מיניה, כ"כ גם הריב"ש סימן שצ"ב. מאידך המהרש"ל כתב בים של שלמה ב"ק פרק הכונס סימן ו', כתב כי המזיק בגרמא שחייב לצאת ידי שמים, אם תפס הניזק ממון המזיק מפקינן מיניה.

כפי הנראה וכפי המבואר בדברי הים של שלמה, מחלוקת הפוסקים בזה שורשה הוא במחלוקת בהבנת גדר החיוב לצאת ידי שמים, שהמהרש"ל ס"ל שגדר החיוב לצאת ידי שמים איננו חוב ממוני כלל, לפיכך אף אם תפס הניזק מפקינן מיניה, משא"כ מהר"ח אור זרוע והריב"ש ס"ל כי חוב לצאת ידי שמים מוגדר כחוב ממוני שלא ניתן להוציאו בדיני אדם, לפיכך אם תפס הניזק לא מפקינן מיניה.      

וידועים דברי קצות החושן בסימן כ"ח ס"ק א' שכתב לחלק בין שני סוגי חיוב לצאת ידי שמים, כפי שכתב המהרש"ל. שהמזיק בגרמא שחייב לצאת ידי שמים, איננו חוב ממוני כלל, לפיכך אף אם יתפוס הניזק מוציאים מידיו. משא"כ המזיק שפטור מלשלם משום 'קים ליה בדרבה מיניה', שהוא חוב ממוני המוטל על האדם אלא שאין גובין אותו ממנו, ולפיכך אם יתפוס הניזק אין מוציאין אותו מידיו.

הואיל וכך, לא מיבעיא אם נאמר שגדר החוב לצאת ידי שמים הוא כדברי רש"י וכביאור האחרונים בדבריו, דהיינו שאין למזיק מחילה מן השמים עד שישלם, שוודאי אין זה חוב ממוני המוטל על המזיק. אלא אף אם נאמר שגדר החיוב לצאת ידי שמים הינו חוב ממוני בדיני שמים, מ"מ אם נלמד כדברי הים של שלמה והקצוה"ח שאף אם תפס מפקינן מיניה, משום שבדיני אדם אין לזה שייכות לחוב ממון כלל. אם כן יתכן בהחלט כי האפשרות שיתרום רואה החשבון לעמותה מכספי צדקה מותרת, משום שתשלומיו לצאת ידי שמים אינם מוגדרים כפריעת חוב ממון כלל, אלא כתרומה למוסד צדקה כאשר לתורם ישנו אינטרס ורווח בתרומתו שבזה יוצא הוא ידי חובתו בדיני שמים.

כן יש להוכיח מדברי שו"ת אור לציון הנ"ל חלק א' חו"מ סימן ז' שכתב בסוף דבריו שם, לאחר שפטר את השואל מעיקר הדין, בזה"ל,

עם כל זה נתתי לו עצה, שיאמר כל צדקות שיתן מכאן ואילך, אם הוא חייב לצאת ידי שמים יהיה כפרעון חוב על מה שחייב לצאת ידי שמים, ע"כ.

מבואר כי ניתן לצאת ידי חובת תשלום לצאת ידי שמים לגוף צדקה, כאשר משלם הוא מכספי צדקה, ואין אומרים על כגון זה שאין אדם פורע חובו בכספי צדקה.

אמנם היה עדיף שיגיעו לסיכום ביניהם, שיקבל רואה החשבון את מחילת העמותה כנגד הגדלת תרומתו לעמותה, שבכך איננו משלם ממש את חובו לצאת בדיני שמים בתרומתו לעמותה, אלא רק משיג בדרך זו את מחילת הניזק. אולם מאחר ועמותה היא גוף המנהל כספי צדקה לכאו' אין מי שבסמכותו למחול, לפיכך לא ניתן לפעול בדרך זו.

ו'

האם ניתן לפטור בנידון דידן את רואה החשבון משום דינא דמלכותא

יש לציין, כי כפי הנראה, על פי דין המלכות מוטל על העמותה לדווח על כל התשלומים שמקבלים העובדים בעמותה, כמשכורת ולא כמלגה, וחייבת העמותה להפריש על משכורות אלו מס שכר, על פי חוקי המדינה. באופן שכל הדין ודברים בין רואה החשבון למנהל העמותה, לכאו' נוגד הוא את דין המלכות וחוקי המדינה. אם כן מאחר ולפי פשטות דברי השו"ע והרמ"א חו"מ סימן שס"ט סעיף ו', דינא דמלכותא דינא, הרי שמצד ההלכה מוטל על כל אזרחי המדינה לשלם את המיסים המוטלים על בני המדינה ואסור להשתמט מכך כלל.

הואיל וכך, הרי רשאי רואה החשבון לומר אני כדין עשיתי שדיווחתי על כל התשלומים כמשכורות, שהרי כך מחייב החוק ודינא דמלכותא דינא. ואף שיש פוסקים החולקים בזה, הרי יכול לומר קים לי כדברי הפוסקים שאף בחוקי המדינה כיום אמרינן דינא דמלכותא דינא. לפיכך למרות שסיכמו ביניהם רואה החשבון ומנהל העמותה כי ידווחו על המשכורות כמלגות, מ"מ במקרה בו דיווח רואה החשבון לרשויות המס את התשלומים לעובדי העמותה כמשכורות, הרי הטיל על העמותה חוב המוטל עליהם מעיקר הדין, ולא נתן בזה לרשויות המס אפשרות לגביית כסף שלא כדין, ומשו"כ אין לדונו כדין מזיק כלל. כפי אשר כתב האורים ותומים בסימן מ"ו ס"ק קל"ג, שלמרות שעדים פסולים שהעידו וחייבו ממון חייבים מדינא דגרמי, מ"מ אם פסולים הם אך העידו אמת אינם חייבים, שהרי לא הוציאו מן החייב ממון שאינו חייב.

כך מצאתי בדברי הגאון הרב יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד לבב"ק נ"ו, שכתב לפטור את המזיק לחבירו מחמת דיווח למס בלא שנתכוון לכך, משום שהמעלים מן המס נהג שלא כהוגן. ונראה ביאור הדבר שהואיל שנהג שלא כהוגן משום כך אין דרישת המס מוגדרת כנזק.  

אולם בנידון דידן נראה כי לא נוכל לפטור את רואה החשבון רק מטעם זה, שהרי מעשיו של רואה החשבון עד עתה מוכיחים שאיננו נוקט כי דינא דמלכותא דינא, שהרי עד ש'טעה' דיווח את התשלומים לעובדים כמלגות וכך סיכם בתחילה במפורש עם מנהל העמותה, כיצד אם כן יטען עתה קים לי דדינא דמלכותא דינא כאשר בזה משים עצמו רשע במעשיו עד עתה. ואם אכן קים ליה כך, היה עליו להפסיק לאלתר את הדיווחים הכוזבים, והרי הוא המשיך לעבוד עם העמותה בדרך זו עוד כמה שנים קודם להיטל המס, ואף עתה לאחר ההיטל.

ז'

האם יש לחייב את רואה החשבון כדין פועלים שלא עשו את מלאכתם וגרמו הפסד לבעל הבית

בנתיבות המשפט סימן קפ"ג ס"ק א' ובסימן ש"ו ס"ק ו' כתב לייסד, כי בעל הבית ששכר פועל שיעשה עמו מלאכה, או שילך לקנות עבורו סחורה במקום פלוני, אם לבסוף לא עשה הפועל את הפעולה שלשמה שכרו בעל הבית, חייב לשלם לבעל הבית את מה שהפסידו, דחשבינן להו כאילו התנו והסכימו ביניהם שאם יוביר הפועל ולא יעבוד ישלם. ז"ל הנתיבות שם:

ולפי"ז אם שולח לו לקנות חיטין אתרעא דמשיך, ולא קנה, ונראה משאר כל הסוחרים שקנו תבואה באותו מקום שהרויחו, שחייב לשלם מטעם אם אוביר ולא אעביד, עכ"ל.

והאב"ד הגאון הגדול הרב ברוך שרגא שליט"א הוסיף, כי שמע מהגרב"צ אבא שאול בעל האור לציון, שיש לסמוך להלכה על דברי הנתיבות הללו אף לקולא.[3]

מעתה יש להתבונן האם מכח דברי הנתיבות הללו, נטיל חיוב על רואה החשבון לשלם את המס שהוטל על העמותה, שהרי נשכר רואה החשבון בין היתר למטרה זו שידווח לרשויות דיווח הפוטר את העמותה מתשלום מס, ואילו הוא לא עשה את שנדרש ממנו. לכאורה איננו טוב יותר מפועל שלא עשה את מלאכתו וגרם מניעת רווח לבעל הבית, שעליו לשלם את הרווח שמנע לבעל הבית משום הסיכום שהיה ביניהם כדברי הנתיבות.

אולם בהתבוננות בדברי נתיבות המשפט נבחין, כי יסוד חיוב הפועל בנוי על כך שסיכום זה ברור הוא בין בעל הבית לפועל, שאם לא יעשה הפועל את מלאכתו שנשכר לשמה, ישלם על כך. כפי שכתב נתיבות המשפט בסימן קפ"ג ס"ק א' דהוי התנאי בזה כתנאי דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, שהוא תנאי שאף כאשר לא נכתב ברור הוא כאילו נכתב. משמע שתנאי זה מותנה בכך שברור הוא ומובן מאיליו בין בעל הבית והפועל, וברור הוא שמוסכם הוא על דעת הפועל, וברור הוא שעל דעת כך שכרו בעל הבית ואילולי כן היה בעל הבית שוכר לו פועל אחר.

מעתה בנידון דידן העוסק ברואה חשבון שלא עשה את המוטל עליו וטעה בדיווחו, עלינו לדון עד כמה הדברים ברורים ומוסכמים בין רואי החשבון לבין מבקשי השירות, שבמקרה של טעות ישא רואה החשבון באחריות הטעות וישלם על כך מכיסו.

מבירור שערכתי בקרב כמה רואי חשבון עלה בידי, שאף רואה חשבון איננו רואה בקבלתו את התפקיד מאת המזמין, כקבלת אחריות על טעויות לסוגיהן ככל שיארעו. אדרבה רוב רואי החשבון רואים בתפקידם מטרה לעזור ולהועיל ללקוח לדווח על עסקיו לרשויות, ולנסות לצמצם ככל הניתן בחיובי המס, אך ככל שיוטל מס על הלקוח הרי הוא יוטל עליו, אף אם יכול היה רואה החשבון למנוע זאת. ללא ספק שאם יעלו לתנאי זה במפורש טרם תחילת העבודה ביניהם, לא היה מסכים רואה החשבון ליטול על עצמו את תפקידו על תנאי זה שיידרש לשלם במידה ויטעה, שהרי פעמים שהטעויות עלולות להוות עילה להטלת מס של מאות אלפי שקלים, וכפי שאמר לי רואה חשבון אחד, אם נהיה חייבים לשלם על כל הטעויות, נצטרך לבטח את עצמנו כפי שהרופאים מבטחים את עצמם.

כמו כן מבירור המנהג המקובל בין רואי החשבון ומקבלי השירות במקרה של טעות, מצאתי כי אין מנהג ברור להטיל את האחריות לטעויות על רואי החשבון, אלא בחלק מן המקרים מסתדרים ביניהם רואה החשבון והמזמין, ומשתתף משרד רואה החשבון בחלק מהוצאות המס שהוטלו על המזמין, ובחלק מן המקרים משלם המזמין מכיסו לבדו על טעויות רואה החשבון ומשלם את כל המס המוטל עליו.

לאור האמור, נראה ברור, כי אף לדברי הנתיבות הנזכרים לא ניתן להטיל חיוב על רואה החשבון לשלם על ההפסדים שגרם למזמין, שהרי אין דעתם מתחילה לתנאי כזה שאם יטעה רואה החשבון ולא יעשה את מלאכתו כנדרש ישלם על כך מכיסו.

דינים העולים

א.     אומן שטעה במלאכתו או בחוות דעתו והזיק בטעותו בגרמי או בידים ממש, אם נוטל הוא שכר חייב לשלם על הנזק למרות שנעשה הנזק בטעות, אולם אם לא נטל שכר פטור.

ב.     אין האומן חייב כאשר מסר חוות דעת שהזיקה, אלא"כ אמר לו בעל הבית עליך אני סומך, או שניכרים הדברים שסומך עליו. אמנם אומן שנוטל שכר חייב אף בלאו הכי.

ג.      אומן שגרם נזק בעצתו או במעשיו בדרך גרמא, פטור הוא מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אולם אם קיבל חפץ תחת ידו לתקנו, פעמים שחייב הוא אף בגרמא משום דיני שומרים.

ד.      פועל שנשכר לעבודה ולא ביצעה ומשום כך גרם הפסד לבעל הבית, כתב נתיבות המשפט שחייב לשלם ההפסד, כאילו התנו על כך בהדיא שאם לא יבצע את עבודתו ישלם את ההפסד לבעל הבית. אולם ככל שלא הייתה דעתם ברורה בתחילה שהסכים לכך הפועל, אינו חייב.

ה.     המזיק בגרמא בשוגג פטור מדיני שמים. אולם המזיק ברשלנות והיה יכול להימנע מלהזיק אם היה נזהר ומעלה הדבר על דעתו, חייב בדיני שמים. ועל המזיק להגיע עם הניזק להסכמה על תשלום פיצוי על מנת שימחול על הנזק בכדי לצאת ידי שמים.

ו.        החייב בתשלומים בדיני אדם לגוף צדקה, איננו יכול לפרוע חוב זה מכספי צדקה. אולם החייב לצאת בדיני שמים כגון שהזיק בגרמא לגוף צדקה, רשאי לשלם על כך מכספי צדקה.  

- פסק דין -

א.     רואה החשבון מוגדר כמזיק 'בגרמא', לפיכך פטור מתשלומים בדיני אדם, וחייב בדיני שמים.

ב.     על מנת לצאת ידי שמים, על הצדדים להגיע להסכמה ולמחילה תמורת פיצוי בסך מוסכם. אולם בנידון דידן שהחוב לצאת ידי שמים הוא כלפי גוף צדקה, אין מי שבסמכותו למחול.

ג.      לפיכך על רואה החשבון מוטל לשלם את כל הסכום שנגבה מהעמותה ע"י רשויות המס, בכדי לצאת ידי שמים.

ד.      רואה החשבון רשאי לשלם לעמותה תשלומים אלו מכספי צדקה.   

ניתן בתאריך ט"ו חשון תש"פ

                           (-) הרב דוד אוחיון דיין