משכיר התובע מים וחשמל ע"פ פנקסו
הרב פרקוביץ משה
הרב גולדמן יעקב ליב
הופיעו בפנינו הצדדים חתמו על שט"ב, וקבלו על עצמם בקנין את פסק
הדין וטענו כדלקמן:
טענות הצדדים:
תביעות התובע – המשכיר הינם 2462 ₪ על צ'ק שחזר + 1568 ₪ על חשמל ומים
שהשוכר לא שילם = 4030 ₪ - 2669.75 ₪ שזה סכום הצ'ק ששילם במקום הצ'ק שחזר, כפי
שנטען ע"י הנתבע ולא הוכחש ע"י התובע ס"ה 1360.25 ₪, עוד טען הנתבע
כי הסכום שטען התובע על הצ'ק שחזר איננו מסתדר עם שער הדולר ועם עלות הפריטה כפי
שאמר לו בשעתו שהיא שני אחוז, התובע השיב כי שער הדולר היא לפי היום שהצ'ק חזר ולא
לפי מה שקיבל כי כך נאלץ לשלם עליו לפורט, וכי עלות הפריטה המשוערת לא כוללת עמלות
שהיו בגין חזרת הצ'ק כך שלא ניתן לבחון את הדברים בצורה בה רוצה הנתבע, .
כמו כן תובע עלות פתיחת תיק בביה"ד סך 300 ₪, + 200 ₪ שכר על כך
שניקה את הדירה במקומו, + 200 ₪ על כך שמצא עבורו שוכר במקומו.
כמו"כ תובע קנסות על ההפרה מצד השוכר בכך שלא החזיר את הדירה
ניקה כפי שקיבל.
הנתבע משיב על כך כי תשלום החשמל והמים לא סבירים, וכי הם עלו בצורה
לא מידתית מהחודשים הראשונים בהם היה בדירה, וכי הוצאות השימוש שלו פחתו מבחינת
חשמל ומים כי השתמש בפועל פחות שעות בדירה, וכי לפי יעוץ שקיבל ממומחה הרי שיתכן
שהסיבה לכך היא בעובדה שהבוילר התקלקל ולכן היה צריך לפעול יותר זמן התובע הכחיש
שקיימת אפשרות כזו.
עוד טוען התובע שהחזיר את הדירה ניקה באותה רמה שקיבל, ולכך רוצה
המשכיר להביא עד שניקה את הדירה ושבר בטעות את הכירים ולכן לטענתו הוא זוכר את
הניקיון של הדירה, אלא שגם הוא אומר שאשתו נאלצה לנקות לאחר המנקה, א"כ שוב
אין ערך לעדותו של העד שהרי הוא לא ניקה לגמרי, לגבי חיפוש השוכר טוען הנתבע כי
סוכם על מאה ₪ בלבד ולא על מאתים לטענת המשכיר לא סוכם על סכום ולטענתו סכום של
מאתים ₪ הוא סכום סביר לעבודה שעשה (יצויין כי נשארו חמשה חדשי שכירות והמקובל
בשוק שמתווך מקבל, במס' חדשים נמוך כ"כ לפחות עשרה אחוז לחודש שכירות, כך
שהשכר הראוי הוא יותר מאלפיים ₪ (כי סכום השכירות הכולל היה יותר מארבעת אלפים
ושבע מאות ₪) ולא מאתים כך שהסכום המבוקש הוא סביר ביותר).
לגבי הקנסות הוא טוען שבכל מקרה לא היתה לו כוונה להתכוון לשלם קנסות
כי לפי מה שהבין אין חובה הלכתית על הקנסות האלה, לעומת זאת התובע ביקש שנפסוק
כדעת הגריש"א לפיה בקנין סיטומתא אין אסמכתא וממילא החוזה חל על כל חיוביו.
דיון והכרעה:
לגבי שאלת התשלום על החשמל בחוזה (סעיף 7) נאמר:
חובת התשלום על מים וחשמל היא על
השוכר, ובאם לא התקבל חשבון חודשי מדויק מהמשכיר, חלה עליו חובת תשלום על פי
אומדן, ובהמשך יתקבל החשבון המדויק לתשלום ע"י השוכר.
אף שלא נכתב מפורשות המשמעות היא כי יש למשכיר נאמנות על החשבונות
וע"כ טענת הנתבע לכך שיתכן שהיתה טעות בחישוב אינה מתקבלת, עם זאת לגבי עצם
הטענה שלו שהבוילר התקלקל כשבפני ביה"ד הוצגה לכאורה סתירה בין עדויות מומחים
(שלא נשמעו בפני ביה"ד) אם יש אפשרות כזו שבוילר יתקלקל ובכל אופן יוכל לחמם
את המים לאחר הרבה זמן ביה"ד סבור שהמומחה אמר לנתבע לא כי 'הבוילר' התקלקל
אלא 'הפלנג'' – המחמם המהיר של הבוילר התקלקל ואז לוקח לבוילר יותר זמן להתחמם
ובהחלט יתכן שזה עולה יותר כסף, אם כי ביה"ד לא בטוח שזה מסביר את כל העליה
ואת כל ההפרש בין החודשים, זאת ועוד טוען המשכיר שהוא לא תיקן אח"כ את הבוילר
ואם כך יש כאן ראיה שהבוילר מעולם לא התקלקל, המשכיר אף חפץ שיעיד על כך איש
התיקונים של הדירות שלו (4 במספר) והשוכר הסכים לעדות טלפונית אלא שאיש התיקונים
לא הרים את הטלפון מס' פעמים, וביה"ד סבור שבכל מקרה עדותו לא יכולה לשנות
הרבה מאחר וסביר שהוא מתקן במקומות נוספים וגם למשכיר לבד 4 דירות שהוא מטפל בהן,
והסבירות שלאחר שנה הוא יוכל לומר בוודאות שהוא לא תיקן את הבוילר איננה גבוהה וגם
אם יעיד על כך הרי עדותו הינה עדות של עד אחד בלבד, וא"כ יש כאן ספק במציאות.
מלבד הספק במציאות יש גם ספק בדין שהרי גם במידה וה'פלנג'' התקלקל לא בטוח שמחובת המשכיר שלא תיקן את זה לשלם את ההפרש מאחר והנתבע העיר לו על כך פעם אחת, אבל מי יימר שחובתו לשלם את ההפרש וזה תלוי בשתי שאלות:
1. האם חובה על המשכיר לתקן פריט הנמצא בדירה ואשר איננו מפריע את השימוש בדירה אלא מעיק עליה ושאלה זו מתחלקת לשנים:
א. האם חובה עליו לתקן מחמת שצריך לפתוח את הבוילר יותר מוקדם וזה מקשה על השימוש באמבטיה כמו"כ מקשה הדבר על שימוש באמבטיות רצופות כי צריך לחכות זמן רב בין פעם לפעם.
ב. האם חובה עליו לתקן מחמת שזה עולה לשוכר יותר כסף
לחמם. ובאם לא תיקן האם מחובתו לשלם את ההפרש הכספי שזה מקים או שהעובדה שהחובה
עליו לתקן מאחת משתי הסיבות הנזכרות לא פוטרת את השוכר מלשלם את העלות של השימוש
בפועל כל עוד ולא תוקן בפרט שגם הוא מודה שהעיר על כך לבעלים פעם אחת בלבד אף
שהעיר לאיש התיקונים מס' פעמים לדבריו.
והנה מאחר והנתבע קיבל את הדירה עם פלנג' זכותו להמשיך להשתמש בדירה עם פלנג' כי האדם שוכר את הדירה על כל מתקניה, בפרט שהדבר מקובל מאד היום שיש בכל בוילר פלנג' כך שגם אם השוכר לא היה מקבל את הדירה כך היה יכול לתבוע את התיקון לכך שהרי נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שיד ס"א):
המשכיר בית לחבירו, חייב וכו' וכן
כל כיוצא בזה מדברים שהם מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הגה: וכו'
תקן המשכיר דברים אלו, ונשברו תוך ימי השכירות, אם אמר ליה: בית זה, אין צריך
להעמיד לו אחר. אמר לו: בית סתם, צריך לתקנו כל ימי השכירות (נ"י פרק השואל והגהות מיימוני פ"ו דשכירות). וע"ל סימן שי"ב סי"ז.
א"כ חובה עליו לתקן לפי שהוא תיקון מעשה אומן אמנם כידוע היום
כששוכרים עם חוזה שכירות הרי שתמיד בחוזה השכירות מפורש איזה דירה משכיר לו
וא"כ הרי תמיד מדובר בבית זה וא"כ לכאורה אף שודאי שדבר שצריך להביא
מדביר לטפל בזה זה מעשה אומן אמנם הר"ז בית זה ובבית זה כתב הרמ"א שלאחר
שהתחילה תקופת השכירות אין חייב המשכיר לתקן לו את הבית, אמנם כתב הרמ"א
לעיין לעיל סי' שי"ב סי"ז ושם כתב בשו"ע:
המשכיר בית לחבירו לזמן, וכו' אם אמר
לו: בית זה אני משכיר לך, וכו' ויש מי שאומר דדוקא בשנפל כולו, אבל אם הוא קיים
אלא שהוא מסוכן לדור בו, חייב המשכיר לתקנו אם יש בידו שכירות מוקדם.
וא"כ לכאורה הדברים סותרים למש"כ הרמ"א כאן, שכתב
שבאמצע זמן השכירות חובת התיקון על השוכר, ואילו לעיל סי' שיב כתב שהחובה על
המשכיר, ובי' הדבר בבי' הגר"א (סי' שיד ס"ק ו)
שהוא מחלוקת הנימוק"י בשם הריטב"א ס"ל שחובת הדר היא, והרא"ש
ס"ל שחובת המשכיר היא, והק' בקצוה"ח (שם ס"ק א):
אבל בשו"ע דפסק כרא"ש,
והרמ"א אינו חולק שם, א"כ היכי פסק כאן כריטב"א, אשר לכאורה נראה
דהוא תרתי דסתרי עם הך דתשובת הרא"ש.
א"כ הקצוה"ח מק' שלכאורה דברי הרמ"א סתראי נינהו שהרי
לעיל סי' שיב הסכים עם דברי השו"ע וכאן איננו מסכים?
ולהלכה למעשה כתב בערוה"ש (ס"ד):
והמנהג אצלנו שאם נתקלקלו דברים כאלו
במשך ימי השכירות מתקנם המשכיר אם לא שהיה בפשיעת השוכר או אחד מבני ביתו דאז אין
על המשכיר לתקן.
א"כ למעשה המנהג הוא כדעת המחבר בשם הרא"ש ולא כדעת
הרמ"א, וא"כ לכאורה יש לחייב בזה.
וכתב עוד בקצוה"ח שם:
ואף על גב שכתב בשו"ע סימן
שי"ב שם [שהחובה היא דווקא] אם יש לו שכירות מוקדם, כבר כתב בסמ"ע שם (סקל"ב) דלאו דוקא וגם בטור שם סימן שי"ב לא הזכיר שכירות מוקדם
וצ"ע.
גם בנתה"מ (שם
ביאורים ס"ק יא) כתב:
ולפענ"ד נראה שכונתו דאינו
מחוייב להוסיף מביתו דהא רק בית זה שיעבד לו, רק מ"מ דמי השכירות מבית זה
משועבד לו דבכלל בית זה הוא דמבית זה אתי, ולזה כתב דאם כבר הקדים השכר על המשכיר
לתקן מדמי שכירותו שקיבל, וממילא מוכח דמכ"ש אם דמי השכירות ביד השוכר
שיכול השוכר לתקן מדמי שכירותו, אבל להוסיף מביתו אינו חייב לתקן אם לא בבית
סתם.
וא"כ בלא"ה כיון שהיה זה לפני תום תקופת השכירות אף אם הכסף
בפועל לא היה בידי המשכיר חובה עליו היה לתקן ע"פ ביאורו של הנתה"מ,
ואפי' לפי בי' הסמ"ע הרי הסמ"ע עצמו מסיק שדברים אלו הם ל"ד כמש"כ
הקצוה"ח הנ"ל, וגם בטור לא כתוב דבר זה, א"כ ודאי אפשר לחייב באופן
זה אף אם השכירות לא היתה ביד המשכיר.
2. אמנם יש לדון כאן מצד אחר שהרי מנין לנו שדבר שלא פורש בשעת השכירות
שהוא חלק מהדירה חייבים לתקן? דבר זה מפורש בשו"ע (חו"מ סי' שכא ס"ב):
היה עומד בתוך השדה, ואמר לו: בית
השלחין זה אני משכיר לך בית האילן הזה אני משכיר לך, יבש המעין או נקצץ האילן מנכה
לו מחכירו, שהרי הוא עומד בתוכה ולא אמר לו הזה אלא כמי שאומר: כמות שהיא עתה אני
משכיר.
הרי מכך למדנו שמכך שהוא מראה לו את השדה ומשכיר לו שדה זו שהכוונה
כמו שהיא, וכך היום המנהג שהוא מראה לו את הבית ומשכיר לו אותו כמות שהוא, ואף שלא
ברור הדבר שהיה בתוך הדירה בזמן חתימת החוזה, אכן למעשה המנהג הוא שכשכותב זה
כוונתו לכל מה שנמצא בדירה כששוכרה וכיון שהיה שם מחמם מהיר א"כ חובה עליו
להעמיד לו מחמם מהיר וא"כ לכאורה חובה עליו היה לתקן את זה.
אלא שכתב הרמ"א:
הגה: וי"א דוקא שנקצצו האילנות
שלא נשאר מטע עשרה לבית סאה, ויבש המעיין כולו; אבל אם נשאר מטע עשרה לבית סאה, או
שלא יבש המעיין לגמרי, אינו מנכה לו (טור).
וביאר שם הסמ"ע (ס"ק י):
פירוש, אלא שיהיה לו טירחא יותר, כגון
שמתחילה היה דולה בלא שהייה, ועכשיו שנתיבש בעומק כמו אמה ושתים צריך לשחות נפשו
ולדלות.
וא"כ לכאורה יש לדמות מחמם מהיר שהוא רכיב בתוך הבוילר (ולא
מסתבר לחלק בינו לבין מעין שכאן זה רכיב עצמאי והוא לא קיים לגמרי שאינו אלא רכיב
הבא לשפר את הבוילר) למעין שנתקלקל וכשם שבמעין שנתקלקל אין חובה לתקן כיון שלא
נתקלקל לגמרי א"כ יש לומר שבבוילר ה"ה והוא הטעם, וא"כ לא היתה
חובה על המשכיר לתקן. ולמעשה הוא לא תיקן והשאלה האם בשל העובדה שהפלנג' התקלקל
חובה על השוכר לשלם את הפרש התשלומים או על המשכיר? והנה יתכן שהיה על השוכר לתקן
לבדו, ואז היה המשכיר פטור, אמנם כיון שכל הזמן הזכיר לטענתו לאיש התיקונים של
המשכיר שוב אין טענה למה לא תיקן בנתיים.
והנה העירנו הגרא"ד שימלמן שליט"א שיש לחלק שמה שנאמר דין
זה דווקא בדין שכירות וקבלנות ולא בחוכר בית משום שבענייני פרנסה האדם מקפיד רק על
כך שתהיה לו מכך פרנסה אבל כששוכר בית רוצה שיהיה מושלם ואם אין זה משולם כרצונו
אין רוצה לשכור, וע"כ כיון שהפלנג' לא עובד צריך להחליפו, אמנם מכך שכתב
הירושלמי ב' דוגמאות והביא הרמ"א את שניהם, ואי"ז שני דינים נפרדים משמע
שהעיקר הוא ששמם עליהם ובזה זה נחשב שעמד בהתחייבותו, וא"כ ה"ה והוא
הטעם כאן שזה נחשב ששמו עליו.
אמנם כל זה הוא נוגע רק אם נדע בוודאות שאכן זה היה הקלקול והיה
קלקול, אמנם מאחר ולא ידוע לנו שהיה קלקול ולטענתו הוא לא תיקן כלום ואף היה מוכן
להביא עד לכך, והצד השני לא הוכיח כלום על כך, וגם אם כן כמש"כ זה לא מסביר
את כל ההפרש, א"כ מבחינת ביה"ד כיון שלא הוכח שהיה קלקול לא ניתן
להתייחס לכך ולכן לא ניתן לקזז מאומה בשל טענת הנתבע שהיה קלקול בבוילר, שיתכן
שכלל לא היתה חובה לתקן את זה ואפי' א"כ לא ברור שחובה על המשכיר לשאת בכך.
וע"כ בסעיף זה הוא חייב לשלם את מלא ההפרש 1360.25 ₪.
לגבי התשלום על חיפוש השוכר הרי כפי שכתבנו השכר הריאלי לכך הוא יותר
מאלפיים ₪ אם כי המשכיר טוען שלא קבע סכום בזמנו, והשוכר טוען שנקבע סכום של מאה ₪
וא"כ הרי השוכר מודה במקצת בתביעת המשכיר וקיי"ל (כתובות פז ע"א, רמב"ם טוען ונטען פ"א ה"א,
שבועות פי"א ה"ה, ושו"ע חו"מ סי' פז ס"א) שהמודה במקצת חייב שבועה מה"ת, אמנם יש להשים לב לטענת הנתבע
שלטענתו קיזז מהתשלום שהוא שילם כבר סך מאה ₪ עבור התשלום הזה שהיה חייב שכן היה
חייב על תשלומי השכירות סך הינם 2462 ₪ והצ'ק שנתן היה סך 2669.75 ₪ הרי הסכום
שנתן מעבר לסכום השכירות, ואף שחייב גם לטענתו על חשמל ומים סכום לא ידוע התכוון
לשלם מהסכום הזה את סך המאה ₪ של חיפוש השוכר ולהתדיין בפני ביה"ד על תשלומי
המים והחשמל א"כ שוב אינו מודה במקצת מאחר ולטענתו כבר שילם את הסך הזה
שהתחייב, א"כ אין כאן אלא חיוב שבועה מדרבנן, ובזה הרי כתב בשו"ת דברי
מלכיאל (ח"ב סי' קלג) שאין פודין שבועה, אלא הכל לפי טענותיהן ופודין את
הסיפור ולא את השבועה, והרי כאן מצד אחד הסכום האמיתי של זה הוא למעלה מאלפיים ₪
ומאידך דווקא משום זה הרי ראינו שהתובע איננו תובע יותר ממאתים ₪ הרי שאין כוונתו
לתבוע שכר ראוי וא"כ יתכן שכששאל אותו כמה תיקח על כך אמר מאה ורק כעת הוא
חושב שהוא רוצה מאתים, ואין איתנו יודע עד מה, ומאחר ונהגו בתי דין לפדות בשליש
כמו בשבועה דאורייתא וכמש"כ בפת"ש (סי' סא ס"ק ד) מתשובת שבות יעקב
(ח"ג סי' קפב) שנהגו לפדות את השבועה בשליש ושם מדובר בשבועה דאורייתא,
א"כ אף שכאן הוא שבועה דרבנן לכאורה צריך לפדות השבועה בשליש, אמנם צריך
התובע לקבל ע"ע חרם שאכן כן היו הדברים, כמש"כ בשו"ת חמר משה (סי' מא) ע"ש, לכן ישלם לו השוכר סך 33.33 ₪ על סעיף זה לאחר שיקבל עליו
בחרם שכן הם הדברים.
לגבי תביעת הוצאות הדיון הציג התובע חוזה שנאמר שם (סעיף 18 ג):
כל הוצאה שיוצא המשכיר למטרת אכיפת
חוזה זה ו \ או גביית המגיע לו לפיו ובכלל זה שכר טירחת עו"ד ומע"מ תשולם
על ידי השוכר למשכיר.
וא"כ אף אם הדיון היה רק בשאלות המסופקות נראה שזה כולל בירור
הדברים בפני ביה"ד ג"כ, אמנם מאחר והנתבע עשה דין לעצמו ולא שילם גם את
מה שהיה חייב לשיטתו [דהיינו כמו ששילם בחדשים הראשונים] ולא השאיר אצלו רק את
ההפרש אלא את הכל השאיר אצלו א"כ הדיון היה גם על גביה ואכיפה א"כ חובת
הנתבע לשלם על סעיף זה סך 300 ₪.
לגבי הניקיון שהודו הצדדים שלא החזיר לו את הדירה נקיה לגמרי אמנם טען השוכר כך קיבלתי את הדירה, והמשכיר אומר קיבלת כפי שרגילים לקבל ותמיד מנקים אחר כך והשארת את זה הרבה יותר מלוכלך ולכן תובע:
א. מאתים ₪ דמי נקיון.
ב. הפרות כפי שנקבע בחוזה למי שלא מקיים את תנאי החוזה, ובתוך דבריו סיפר שתמיד האמריקאים משאירים את הלכלוך הזה וטוענים שזה אבן שנמצא במים בארץ ישראל וזה כנראה הצטברות של שמפו.
והנתבע טען שהוא לא התכוון להתחייב לשלם את הקנסות, והתובע טען שדעת
הגריש"א שחייב לשלם אף שזה אסמכתא כי הנקנה בקנין סיטומתא חייב אף באסמכתא.
ומקור הדברים שסיטומתא איננה אסמכתא הוא בשו"ת חת"ס (חלק ה סימן סו ד"ה ומ"ש) וז"ל:
ומ"ש מעלתו דליקני מטעם סיטומתא
כמ"ש תוס' (ב"מ
ס"ו ע"א ד"ה ומניומא וכו') דקנס שעושי' בשידוכי' מהני כיון שנוהגי' העולם ה"ל כסיטומתא
וה"נ דכוותי' בודאי כן הוא דבאסמכתא מהני מנהג העולם וקו' הוא מדבר שלא
ב"ל שכ' הרא"ש בתיוב' (כלל י"ג סי' כ)
דמייתי לי' מעלתו דאם מנהג העולם להקנות בשטרי חכירות דברים שלא באו לעולם מהני
מטעם סיטומתא ומ"ש במרדכי (פ' ר"א דמילה) בשם
רבינו יחיאל במי שנדר לתת בנו למול מהני מטעם סיטומתא שכן נהגו אבל אם עדיין לא
נולד הנער לא מהני דאין סיטומתא מועיל לדבר שלבל"ע היינו מפני שלא נהגו לדור
למוהל טרם שבא הנער לעולם וזה ששינה מהמנהג לדור למוהל טרם בואו לעולם לא מהני
סיטומתא אבל הרא"ש בתשובה מיירי שנהגו לחכור דברים שלא ב"ל משו"ה
מהני וה"ה וכ"ש באסמכתא וקו' כזה כ' מהר"מ במרדכי (פ' שור שנגח דו"ה סס"י מ"ד) יע"ש דכל טעמא דלא קני משום דלא סמכא דעתי' ומכיון שנהגו שפיר
סמכא דעתי' וקני.
א"כ חזינן דדעת החת"ס ע"פ דעת כמה ראשונים שבמקום
שקונים בסיטומתא אין בזה חשש אסמכתא, וכן הכריע כדעתו הגריש"א (פד"ר כרך ה ע' 267), אמנם הגר"ב ז'ולטי שם פליג עליה וס"ל שיש הרבה פוסקים
החולקים על החת"ס וס"ל שאין קונים באסמכתא ע"י סיטומתא, וגם
בפת"ש (חו"מ סי'
רא סוס"ק ב) השאיר דברי החת"ס בצ"ע,
וגם החת"ס בעצמו מסיק שם שבמקום שאין המנהג כן אין קונה משום סיטומתא שכתב:
אך כל זה אי הוה מנהג כהאי אסמכתא
דנידון שלפנינו אך אני לא שמעתי מנהג זה מעולם אדרבא בכל כיוצא בזה מדיינים עליו
בדינא ודיינא הא לן בדיננו והא להו בפליליהם וא"כ לא קני היהודי השני.
וא"כ ה"ה כאן לגבי ההפרות הרי אף פעם אין משלמים ההפרות
מעצמם אלא מתדיינים על כך, ואיך ניתן לומר שזה המנהג כן, זאת ועוד הרי העורכים
חוזה אצל רב \ דיין כותבים תמיד שזה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בקנין בפני
ב"ד חשוב מעכשיו ואין סומכים ע"ז שזה סיטומתא א"כ אין המנהג לקנות
בסיטומתא דברים מעין אלה א"כ לא יועיל מה שזה סיטומתא, וכיוצא בראיה זו הביא
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי'
קע אות כ) ע"ש.
וא"כ למעשה את ההפרות ודאי א"א לגבות והשאלה על הקרן של
הניקיון, שאין לנו דרך לברר את זה והתובע מודה שזה לא היה נקי לגמרי, והנתבע יתכן
שהבין שכיון שלא היה זה נקי ועלה לו נקיון כשנכנס לטענתו שוב אינו חייב להשיב נקי,
והוא המוחזק ע"כ מספק א"א לגבות סכום זה, וע"כ סעיף זה בתביעה
נדחה.
על
כך הגיבו הצדדים כדלהלן:
הנתבע
שאל מנין שאין צורך לבדוק אם לא נפלה טעות בחשבון?
והתובע
כתב כך:
א'.
לגבי תשלום על כך שמצאתי עבורו שוכר. לענ"ד הנתבע חייב שבועת מודה במקצת כפי
תחילת דבריכם מאחר ואין שום תוקף לכך שתוך הדין טען בפני פעם ראשונה שיכלול בתוכו
מאה ש"ח מכמה סיבות והאמת שכבר נכתבו בקצרה. א'. היתה הודאה מפורשת בכל
המיילים שהיו לי איתו והוא סיכם מפורש מה ועל מה הוא משלם ועל מה הוא לא משלם ב'.
הצק' שנתן היה על דעתו דהיינו מדובר בצק דולרי בחוב שקלי בנוסף שכידוע יש עמלת
החלפה ועוד אחרי זה כתב לי מפורש שאני לא יקבל שקל יותר, בקיצור איך אדם זורק סכום
בלי שום הסבר ובסוף בב"ד מסביר על מה זה היה בשעה שמיל כותב אחרת. מצורף בזה
מיל מכתובת אחרת 'וואלהלאה' כל התכתבות איתו זה אמנם באנגלית אך בגוגל אפשר להפך
ברגע ורוב הדברים מובנים. ג'. כל ההוכחה שלכם לגבי הסכום הריני להבהיר שלקחתי בתור
שכר עבודה ללא קשר לתיווך מאחר ואני בעל הדירה אני לא לוקח תיווך (אף שכנראה במקרה
זה מותר לי אך זה לא נראה יפה ולכן אני לא עשיתי את זה) וממילא כלפי שכר עבודה זה
סכום רגיל.
לגבי
הנקיון : א'. אני דיברתי עם המנקה הוא יודע מה הוא ניקה. גם אשתי עברה אח"כ
ובאמצע לראות מה שגבר (בחור) לא יודע לנקות, כי אפשר לומר שהיא רגישה לנקיון
הדירות ומאוד איכפת לה. זה טענת ברי עם עד ואין ע"ז הכחשה ב'. זה שאמרתי שדרך
העולם לנקות גם אחרי שמנקים יתכן ומצאו פה ושם שערה או נקודות של לכלוך שהתפספסו,
ומאחר שזה של זרים בדר"כ נשים נוהגות (אולי האינסטניסטיות שביניהן) להעביר
מגבון וכדו', כי כל פרור (ומנקים אבל לא עוברים עם נר של בדיקת חמץ כמובן)
שח"ו נשאר זה מגעיל אותן, אך אין ספק שהדירה נוקתה ביסודיות!! כל הארונות
מבפנים ומבחוץ במטבח ובחדר שינה וארונית באמבטיה, מקרר, שיש + קרמיקות, ספונגה
יסודית, חלונות, אדן החלונות, שולחן וכיסאות, ספה, דלת הכניסה לבית, שרותים ואמבטיה,
ואשתי נכנסה לוודא באמצע העבודה לוודא שהבחור אכן לא שוכח פריט, היא גם שמה לו
בעצמה ספריי בתנור ואמרה לו לנקות בסוף כדי שהחומר יעבוד יותר זמן, וזה הדבר
היחידי שנשכח לידיעתנו, כנראה כי אמרה לו לנקות בסוף אחרי הכל , וגם לפי מה שמילר
בא להגיד שהתנור מלוכלך, אנו מבינים שזה מה שלא היה נקי. ג' בכוונה שאלתי את הנתבע
מה הוא ניקה הוא אינו עונה מאחר ובפירוש לא ניקה את כל הדירה וגם לא את חלקה או
רובה. אשתי דואגת לדבר כבר יותר משלוש שנים כל החלפת דיירים (כל מה שאפשר
לטעון הוא על רמת הנקיון בדקדוקי נקיון של פסח) והם מודים שהם לא העביר אפילו
ניגוב על זה, או בכל אופן לא ענה על שאלותי. א"כ יש כאן הודעה ברורה שהוא לא
החזיר בכ"א איך שהוא קיבל ואפילו לא בערך.
לגבי
הפיצוי אני מבין שיש חולקים על הרב אלישיב בזה העניין. אך יש עוד פסק של הרב
אלישיב שכל ההסכמים מסוג זה בחוזה אינו שייך לאסמכתא מאחר והוא בא רק להגן על
הצדדים שלא יהיה להם נזק אחד מהשני וכן שלא יבאו אחד הצדדים לידי נזק (אף שלא באו
בפועל נזקים) כ"ש כאן שיש כאן נזק שאנו היינו צריכים לדאוג לדבר הזה
וכ"ש שרק יכלנו לנקות בחודש ניסן ערב פסח ומצב קורונה.
תגובת ביה"ד לכך היתה כדלהלן:
לגבי
שאלת הנתבע התשובה היא שטענה שאולי היה טעות היא לא טענה ואין צורך לברר את זה.
לגבי
טענת התובע שאשתו ניקתה לאחר העד שניקה וע"כ הוא יכול לטעון בברי שזה היה נקי
ומה שאמר שזה לא היה נקי הכוונה רק שאנשים לעצמם מנקים יותר טוב אבל לא שזה לא היה
נקי וממילא תובע את תשלום דמי הנקיון.
למעשה
טוען התובע שביה"ד לא הבין את כוונתו ולכן אין כאן הודאה מעולם שהיה נקי, עם
זאת הנתבע מכחיש וטוען בברי שהיה הסכם בין הצדדים כי מאחר והוא היה צריך לשלם
ניקיון בתחילה אין עליו לשלם ניקיון בסוף לכן ביה"ד מעלה את הסעיף של הסכום
שהוא צריך לקבל אחר החרם למאה ₪ וע"כ התובע יודיע לביה"ד אם ברצונו לקבל
את הכסף הנ"ל וביה"ד יוציא פס"ד סופי.
לגבי
הפסק של הרב אלישיב לא ברור הרי התובע תובע נזק + הפרות אז מה שייך להגיד שההפרות
זה בא לכסות את הנזק?
תגובת התובע:
התובע הודיע שהוא מוכן לקבל את החרם, עם זאת טען גם ע"פ החוזה
(סעיף 8) הרי שעל השוכר להחזיר את זה נקי, ולא כפי שהוא קיבל את זה:
בתום תקופת השכירות מתחייב השוכר
לפנות את המושכר ולמוסרו לרשות המשכיר כשהמושכר ריק מכל אדם ו/או חפץ השייך לשוכר,
נקי ובמצב טוב ותקין.
והדגיש כי אפילו לו היתה הסכמה בין הצדדים, הרי שמאחר שלא היתה בכתב
אין לה ערך כפי שנאמר בסעיף 19 ב' בחוזה:
כל שינוי שהוא מהנכתב בחוזה זה לא
יהיה בר תוקף אלא במידה ונעשה בכתב ונחתם על ידי הצדדים.
בית הדין העיר את תשומת לבו של המשכיר כי בחוזה נאמר גם (סעיף 9):
בתום תקופת השכירות, על השוכר להחזיר
את המושכר במצב נקי ושלם כפי שהיה.
והמשכיר הגיב כי אפילו אם נקבל שסעיף 9 גובר על סעיף 8 הרי שהנתבע –
השוכר מודה שהוא לא קיבל את זה כ"כ מלוכלך כפי שהחזיר את זה וא"כ בכל
מקרה לא עמד בתנאי החוזה, ועליו לשלם את ההפרות.
דיון והכרעה:
א"כ השאלה שבפנינו לדיון קודם כל איזה סעיף מחייב, האם הסעיף
שקובע שצריך להחזיר את הדירה במצב נקי, או הסעיף שאחריו הקובע שצריך להחזיר את
הדירה במצב נקי ושלם כפי שהיה?
והנה כלל ידוע בידינו שכשיש סתירה בדברי שטר הרי
שצריכים אנו ליישב את דברי השטר שלא יסתרו זל"ז כמו שנפסק בשו"ע (חו"מ סימן מב סעיף ה):
היה כתוב בו
למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם.
וכתב שם הסמ"ע (ס"ק י):
בדרכי משה [סעיף
ח'] נתבאר דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מכל מקום מקיימין, משום דאין דרך הבריות
לחזור בדבריהם תוך כדי דיבור.
וכתב הש"ך שם (ס"ק ט):
וליתא כן
בד"מ [סעיף ח'], רק שכתב בד"מ בשם תשובת מיימוני [סוף הל' מלוה סי'
ס"ט] דהיכא דאפשר לקיים אפילו היכא דשתי הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימים
אותו, וכל שכן היכא דסמיכי אהדדי, דלאו אורחא הוא לסתור דבריו תוך כדי דיבור,
עכ"ל. ורוצה לומר שהם מרוחקים ויש דברים אחרים מפסיקים ביניהם, אבל כשאי אפשר
ליישבם אם לא מדוחק, זה לא שמענו.
הרי נחלקו האחרונים אם צריך לקיים את הסתירה
ביניהם גם מדוחק או לא.
וכתב באורים (ס"ק יג):
והנכון אתו
בפירוש הגהות מיימוני, רק אפשר לקיים דברי הסמ"ע מהך דלעיל (סימן כ"ט
סעיף א) בשני עדים המכחישים זה את זה דמתרצים דבריהם אפילו בדרך רחוק ליישב
דבריהם, והוא הדין הכא. אך יש לדחות, דהתם אם לא אמרינן כן אחד מהם משקר ולא נחשדו
לשקר, אבל כאן די"ל דחזר ואין כאן פיסול לעדים ולא לשטר, מהכ"ת לומר
לשון ופירוש רחוק, יותר טוב לומר דהדר ביה מלפרש לשון שאין סתם השטר סובל.
וכ"כ להדיא שם בתומים (ס"ק ד):
והדבר מוכח דלא
כסמ"ע.
אמנם בתפארת יעקב שם (ס"ק ו) כתב:
בוודאי כל
שהחזרה סותרת לפירוש, בוודאי מפרשינן פירוש דוחק ולא נאמר חזרה.
א"כ עלינו לדעת אם יש פירוש דחוק היכול ליישב את שני המקרים האם
כשכתוב נקי שהמשמעות שגם אם קיבל את הדירה מלוכלכת חובה עליה להחזירה נקיה, או
שהכוונה כמו המשמעות של הסעיף המאוחר יותר שבמקרה של סתירה ביניהם הוא הקובע כפי
שהבאנו, ולכאורה במקרה שהוא הנפקות בין שני המקרים לא נראה שניתן לומר שכוונת
הסעיף שגם אם קיבל מלוכלך לגמרי חובה עליו להחזיר נקי, ויותר מסתבר אם אפשר ליישב
את שני הסעיפים הסותרים שסעיף 8 סומך על סעיף 9 שם מבואר שהכוונה שזה יהיה נקי
בגלל שככה הוא קיבל את זה ולא שצריך להיות נקי בכל אופן, וגם אם נאמר שפרשנות זו
דחוקה ולא ניתן לקבלה כדעת חלק האחרונים שהובאו לעיל הרי סו"ס במקרה שאין
פרשנות או בפרשנות דחוקה שאינה מתקבלת לדעת אותם האחרונים סעיף 9 גובר וא"כ
ביה"ד קובע כי ההסכם בין הצדדים כבר שצריך להחזיר נקי כפי שהיה.
אמנם במשמעות המילים נקי כפי שהיה יש להסתפק מהי משמעות המילים האם
הכוונה שהוא צריך להחזיר את זה באותה דרגת נקיות כפי שהיה אז ולא יותר מלוכלך וגם
אם לא היה נקי לגמרי הרי היה נקי באופן חלקי ועליו להחזיר זאת באותו המצב כפי
שטוען התובע, או שהכוונה שהסעיף נכתב במקרה שזה היה נקי ואם זה לא היה נקי לגמרי
הרי שהסעיף הזה לא מחייב כלום כי הסעיף אומר שאם היה נקי צריך להחזיר כמו שהיה נקי
ואם לא היה נקי אלא במצב בינים אין חובה להחזיר כפי שהיה.
והאמת תורה דרכה שהפרשנות הראשונה יותר מתקבלת על הדעת בלשון השטר,
אלא שבידוע שבמקום שיש שתי פרשנויות לשטר ביה"ד תמיד יקבל את הפרשנות המצמצמת
ולא המרחיבה שהרי קיי"ל (כתובות פג ע"ב ועוד) שיד בעל השטר על התחתונה לפי שהוא המוציא.
וראה מש"כ בשו"ת הרא"ש (כלל סח סימן א):
ולא שייך למימר יד בעל השטר על תחתונה
אלא בספק שישנו בגוף השטר כגון דבר הכתוב סתם אנו מפרשים אותו בלשון המועט.
ויותר מזה כתב בשו"ת מהרי"ק (סימן ז) שאף אם הלשון
נוטה יותר לטובת בעל השטר אנו אומרים יד בעל השטר על התחתונה:
משמע אף על גב דלישני דשטרא מוכח
טפי דהבא פריכא דאית לן למימר דתרווייהו בזהב קא מיירי וכו' אפי' הכי אין
לו אלא כסף דיד בעל השטר על התחתונה דהא לא חדש אביי על דברי המקשן אלא דיד
ב"ה ע"ה הרי לך דבר ברור למבין דאמר יד בעל השטר על התחתונה אפילו
היכא דלישנא משמע קצת כדברי בעל השטר.
וא"כ אף שהפרשנות נוטה יותר כדברי התובע מאחר ובמקרה שלפנינו
השוכר הינו המוחזק א"כ כיון שיד בעל השטר על התחתונה לא ניתן יהיה להוציא
ממנו ממון בטענה זו, והרי זו תביעת הכחשה רגילה שרגילים לפשר בשליש.
זאת ועוד הרי טוען השוכר כי סוכם במפורש שמאחר ועליו להשקיע כסף
בכניסתו אין סיבה שישקיע כסף ביציאתו. בתחילה טענו הצדדים שהסכום ששילם כשנכנס
והסכום שהיה עליו לשלם כשיצא זהה (מאתים ₪) בהמשך טען התובע שנפלה טעות וכוונתו
היתה למאתים וארבעים ₪ (סך 60 ₪ לשעה), אמנם מאחר והוא אישר את הכתוב בטיוטת פס"ד הר"ז חוזר וטוען ולא ניתן להתייחס לטענה זו, ובכל מקרה לא מדובר
בהבדל גדול מאד כך שבהחלט יתכן שכך סוכם ביניהם שמאחר ועליו לשלם בכניסתו לא ישלם
ביציאתו ואף שהשאיר מלוכלך יותר אי"ז משנה, אמנם ע"ז טען התובע כאמור
שהרי נקבע מפורשות בחוזה שלא ניתן לשנות שום דבר ללא הסכמה בכתב, וא"כ מלבד
שעצם ההסכמה מוכחשת, גם לו היתה הסכמה שכזו לא היה לה שום ערך משפטי, והנה בשאלה
זו בא ביה"ד לגן המבוכה שכן מחד אין ספק שהמנהג הוא שדברים קטנים משנים שלא
בכתב, אלא שיש לומר שכל אחד המשנה שלא בכתב לוקח על עצמו את הסיכון שיצטרך לשלם
ושווה לו לקחת את הסיכון כדי שלא להטריח את עצמו להעלות את הדברים על הכתב, אמנם
בפועל ודאי שהמנהג הוא שאין כותבים שינוי קטן בכתב אף שכתוב בחוזה לכתוב,
ביה"ד סבור שלא ניתן לחייב באופן זה נגד המנהג, אך ביה"ד התייעץ עם מספר
דיינים ומלבד אחד שהסתפק אף הוא בזה נטתה דעתם של רוב הדיינים שאכן המנהג הוא
המחייב ולמרות דרישת הכתב בחוזה כיון שהמנהג לא כך לא ניתן לחייב בזה ע"פ
החוזה.
משכך נדחית תביעת התובע גם מטעם זה, משנדחתה התביעה העיקרית בתביעה
זו, אין מקום לדון בתביעה לתשלום על הפרות שכן לא הוכח בכלל שהיה הסכם לנקות ושלא
היה הסכם שלא לנקות וא"כ ודאי שא"א לחייב על הפרות מלבד שחיוב הפרות כפי
שכתבנו לעיל הוא אסמכתא ואינו מחייב כלל.
פסק דין:
הנתבע חייב לתובע סך 1760 ₪.
ובזה באנו על החתום היום ג' אדר ה'תשפ"א
שלמה שרגא - אב"ד יעקב גולדמן – דיין משה פרקוביץ – דיין
