שכר עבודה של משגיח

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. כרך ו'. תיק מס׳ 452-נח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעת שכר עבודה של משגיח כשרות מהמועצה הדתית

נושא הדיון

התובע עבד כמשגיח כשרות במסעדה. את שכרו קבל מבעל המסעדה עד שהמסעדה נסגרה. בעל המסעדה נשאר חייב לו סכום כסף עבור סוף תקופת עבודתו, אותו שילם לו בצ׳ק שחזר. המשגיח תובע את החוב מהמועצה הדתית שבעבודה ומטעמה ביצע את עבודתו כמשגיח.

בתשובה לשאלה מספר התובע כי אין לו הסכם עבודה בכתב עם המועצה הדתית, אך היא זו שהפנתה אותו לעבוד אצל בעל המסעדה, ובהסכם שחתמה עם בעל המסעדה כתב בעל המסעדה בסעיף 7:

״אני מתחייב להעסיק משגיח כשרות שישלח אלי על ידכם... ואשלם לו סך...

ובסעיף 8:

"ידוע לי כי משגיח הכשרות כפוף אך ורק להוראות הרבנות, ואין בסמכותי לדרוש ממנו שום דבר אלא בהסכמת הרבנות. בכל דרישה או בקשה לגבי תפקידו עלי לפנות למחלקת הכשרות ברבנות ירושלים״.

פס״ד 

התביעה נדחית. 

השאלות לדיון

א. משגיח כשרות שנשלח לעבודה ע״י המועה״ד מתוך ידיעה והסכמה שאת השכר יקבל מבעל המפעל שעליו ישגיח, האם המועצה הדתית ערבה על שכרו, והאם מי מהם עובר משום ״בל תלין״.

ב. האם נוהג זה שמשגיחי כשרות הם עובדי המסעדות עליהן הם אחראים בהשגחת כשרות, הוא מנהג כשר, או שדאגת הכשרות דורשת שמשגיחיה יהיו עובדים של המועה״ד ולא של המסעדות עצמן.

תשובה

א. השוכר פועל בשביל חבירו

רמב״ם שכירות פ״ט ה״ג: 

"אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים וכו׳, אמר להם שכרכם על בעה״ב נותן להם בעה״ב כמנהג המדינה". 

וכ״פ בשו״ע חו״מ סי׳ שלב סעי׳ א. ומבואר שהשוכר פועל ע״י שליח ופירש לפועל שהשכר ישולם לו ע״י בעה״ב, חוב השכירות הוא של בעה״ב ולא של השליח. ולכאורה קשה ממה שפסק הרמב״ם שם פי״א ה״ד ושו״ע שם סי׳ שלט סעי׳ ז: 

"האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים, אמר להם שכרכם על בעה״ב שניהם אינן עוברין משום בל תלין, זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתן אצלו". 

ומקורו מברייתא בגמ׳ ב״מ קי ב וקיא א, ופרש״י זה לפי שלא שכרו, ולא קרינא שכיר גביה. מבואר מזה שאם שכר את הפועל ע״י שליח אין הפועל נקרא שכיר של בעה״ב, ולא הועילה שליחותו לבעה״ב. וקשה א״כ על מה שפסק הרמב״ם שהשוכר ע״י שליח חייב בעה״ב בשכרו. ובאמת כבר הקשו בתורי״ד וחי׳ הריטב״א ב״מ שם מדוע אין המשלח עובר משום בל תלין, והא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו. ותירץ הריטב״א דשמא לא אמרינן הכי לחובתו, והוסיף דצ״ע דהא ליכא מיעוטא בקרא דבעינן שיהא שוכרם הוא (ועי׳ משך חכמה ויקרא יט יג שתירץ לפי האונקלוס שהכתוב ממעט מבל תלין אם שכרו ע״י אחר). ותורי״ד תירץ דאם שכרו ע״י שליח סמך הפועל שבעה״ב יפרע לו אבל לאלתר לא סמכה דעתו ומשו״ה אינו עובר (ועי׳ חזון יחזקאל ב״מ פ״י ה״א ומשנת יעבץ חו״מ סי׳ מה אות ב ואילך בביאור מחלוקת הריטב״א והתורי״ד בדין שליחות על שכירות פועל, וציינו שם לדברי הב״ח סו״ס שלט ורש״ש ב״מ שם. ועי׳ ספר הזכרון וזאת ליהודה עמ׳ תמג מהחזו״א בענין זה).

ב. השוכר לעצמו ואמר לו שכרך על פלוני

ועי׳ בהגר״א בשו״ע סי׳ שלו ס״ק ב, הובא בנתיב החסד על אהבת חסד דין תשלומי שכר שכיר בזמנו פרק י סעי׳ ב אות ה, שבאומר שכרכם על פלוני, אפי׳ שכרם לעשות בשלו, אינו עובר משום בל תלין, וכתב אהבת חסד שם שכן מוכח בתוספתא ב״מ פ״י בדין המחהו אצל חנוני. אמנם בכסף הקדשים בגליון השו״ע סי׳ קכו סעיף ט כתב דמדין האומר שכרכם על בעה״ב דיכול לומר טול מה שעשית בשכרך משמע שמ״מ מוטל עליו (ויתכן שכסף הקדשים מדבר בסתמא, ולאו דוקא שאמר בפירוש שכרכם על בעה״ב, וכמו שפי׳ בגדולי תרומה ש״ג ח״ב, אך אם אמר בפירוש שכרכם על בעה״ב יודה כסף הקדשים להגר״א שכל החוב מוטל על בעה״ב ולא על השליח). ומבואר שגם משום דין ערבות אי אפשר לחייבו, אע״פ ששכרו לעשות בשלו, משום שפירש לו ששכרו יהיה על פלוני.

לפיכך בנידון דידן שהמועה״ד שכרה את המשגיח כשרות על חשבונו של בעל המסעדה, חוב השכר הוא על בעל המסעדה ולא על המועה״ד, שלענין השכר דינה של המועה״ד כשליח של בעל המסעדה. ואף אם נאמר שהכשרות היא ענינה של המועה״ד, והעבודה נעשית עבורה, הרי גם בהראהו לעשות בשלו אם א״ל שכרך על פלוני, השכר הוא על פלוני, וכמש״כ הגר״א ואהבת חסד. אלא שמ״מ בעל המסעדה אינו עובר משום בל תלין, וכמו שפסק הרמב״ם. וחלוק עובד כזה שנשכר לקבל את שכרו מגורם חוץ מעובד שנשכר ע״י המועה״ד ע״מ לקבל את שכרו מהמוע״ד עצמה, שאם מלינה את שכרו ואינה משלמת לו בזמן, עוברת היא בבל תלין.

ג.המלצה

לאחר שהתבאר שהמשגיח נקרא עובד של בעל המסעדה ולא של המועה״ד, יש לעורר את הנוגעים בדבר שהמנהג בזה פסול, וזאת למרות מה שהוסכם בין בעל המסעדה לבין המועה״ד שהמשגיח כפוף להוראות המועה״ד, כיון שבפועל השכר משולם ע״י בעל המסעדה, ובעל המאה הוא גם בעל הדעה, והדבר עלול להתנקם בטיב הכשרות וההשגחה. וע״כ עדיף היה לו היתה המועה״ד משלמת את שכרו של המשגיח, בכסף שהיתה גובה מצרכני הכשרות.

לתשומת לב מחלקת הכשרות.