פגם המבטל את המקח במכונית משומשת

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. כרך ו תיק מס' 420-נח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעת החזר תיקון מנוע במכונית משומשת שנקנתה בלא התנייה

נושא הדיון

התובע קנה מכונית משומשת שכבר נסעה על הכביש חמש עשרה שנה, מהנתבעת, תמורת סכום הקרוב למחיר המחירון. המוכרת הראתה לו פנקס בדיקות שיגרתיות שנוהל על ידה במשך השנים - עד שנתיים לפני המכירה - שבו נרשמו הקילומטרים שהמכונית נסעה. המוכרת אמרה לו את מספר הקילומטרים שנסעה בשנתיים האחרונות, והמספרים סיפקו אותו. כמו כן היתה לה תעודה ממשרד הרישוי על טסט שנתי. לקונה היה ידוע שהמנוע מתחמם מהר, וכי המזגן לא פועל, אך למרות זאת החליט לקנות את המכונית אחרי סיבוב נסיעה קצר שעשה בה ואחרי ששמע מהטכנאי של המזגן שהמכונית טופלה אצלו שהמזגן בסדר רק שחסר לו חומר שצריך להפעילו. ואכן לאחר הקניה ואחר שהכסף כולו שולם למוכרת נמסרה המכונית לטכנאי של המזגן, ולהפתעתו של הקונה ראה את הטכנאי מחזיק את הספידו מטר של המכונית. לתמיהת הקונה אמר לו הטכנאי שהספידו מטר מקולקל כבר תקופה ארוכה, ולכן הרישום בו אינו נכון. לאחר שהמכונית נמסרה לבדיקה התברר לקונה שהמנוע נגמר, ויש צורך לשפץ אותו, וזו הסיבה שהתחמם מהר. מכיון שהמוכרת לא היתה בארץ מסר הקונה את המכונית לתיקון המנוע, ושילם על התיקון כמה אלפי ש״ח. שמאי רכב קבע במכתב שהקלקול במנוע מראה שהיה קיים כבר זמן רב לפני המכירה.

הקונה תובע את דמי התיקון של המנוע, שזה למעשה שווי המום שנתגלה לו במכונית.

לטענתו אמרה לו המוכרת שהמכונית במצב טוב, והוא האמין לה.

המוכרת טוענת שאין לחייבה בקלקול המנוע משום שהיה ידוע לקונה שקונה מכונית משומשת במשך חמש עשרה שנה, וזה בלאי סביר. כמו כן יש לה אישור על טסט שנעשה למכונית, וזה מוכיח שהמכונית היתה תקינה ומורשה לנוע על הכביש. היא טוענת שאמרה לקונה שהמכונית במצב טוב עבורה, אך היה עליו למסור אותה לבדיקה לפני הקניה, ומשלא עשה כן הסכים למצבה כפי שהיא.

פס״ד

כפשרה על הנתבעת לפצות את התובע בסכום מסויים.

השאלות לדיון

א. קונה שהשביח את מה שקנה ובא להחזירו למוכר בטענת מום, האם מקבל את מה שהשביח.

ב. מכונית שנמכרה ונמצא שהמנוע שלה מקולקל, אם לא התנה הלוקח שהמנוע יהיה תקין, האם זה מקח טעות.

תשובה

א. תשלום על שבח שהשביח הלקוח במקום של ביטול מקח

ברמב״ם מכירה פט״ז ה״ז ושו״ע חו״מ סי׳ רלב סעי׳ יד: 

קנה בגד וכו׳ תפרו ואח״כ נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר, וכן כל כיו״ב״. 

וכתב בנתה״מ סי׳ רלה ס״ק טז בשם תשו׳ מהר׳׳א ששון סי׳ קיז דבכל מקום שיש ביטול מקח כגון באונאה או במום, שדינו כיורד ברשות וכו׳. 

וכתב הנתה״מ: 

"אמנם מהא שכתב המחבר לעיל בסי׳ רלב סעי׳ יד דאם השביח נוטל שכר התפירה מן המוכר, משמע דמשלם לו גם שכר טירחתו כדין יורד ברשות". ע״כ. 

ובש״ג ב״מ פ׳ הזהב נ ב (דף ל ע״ב מדפי הרי״ף): 

"כבר היה מעשה בא׳ שקנה ספר מחבירו שנפסד הקשרים שלו ונתנו לקושר לקשור אותו ואח״כ נודע לו בו מום שנמחקו כמה דפין, ובא מעשה לפני חכמים במודינא ולא זכיתי לשמוע תכלית כוונתם. אך עתה נ״ל שאם היתה ההיא תפירה שבח לספר, שהיה המוכר מחייב לתת ללוקח שבח הקשירה וכו׳".

ואף בנידון דידן, אם הלוקח מבקש לבטל את המקח מחמת מום שמצא במנוע, זכותו לקבל מהמוכר את הוצאותיו לתיקון, ויתכן שאף ידו על העליונה לקבל את שבח המכונית יותר מההוצאות. ואע״פ שהרמב״ם שכתב שנוטל השבח מדבר כשתפרו ואח״כ נודע שהיה בו מום, משמע שאם ידע מהמום בטרם הוציא עליו הוצאות אינו נוטל כלום, היינו משום שמה שהוציא הוצאות דומה לנשתמש במקח אחרי שראה בו את המום שאינו חוזר, אבל באופן שיכול לחזור גם אחרי שהשתמש בו, וכגון שלא מצא את המוכר להחזיר לו, עי׳ נתה״מ סי׳ רלב ס״ק א, ה״ה יכול לחזור אחרי שהוציא עליו הוצאות. ובנידון דידן שהקונה לא מצא את המוכרת משום שיצאה לחו״ל, לא איבד את זכות החזרה מהמקח גם אחרי שהוציא עליו הוצאות. אמנם כל זה היה נכון אילו היה הקונה מבקש לחזור מהמקח, והיה זכאי לכך, אבל בנידון דידן שהלוקח מבקש להשאר במקח אלא שתובע את פחת המום של קלקול המנוע, כבר פסק בשו״ע חו״מ סי׳ רלב סעי׳ ד: 

"אם רצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזיר לי מקחי". 

זאת ועוד, לפי מה שיתבאר להלן בסמוך אות ב׳ כיון שהקונה לא התנה בשעת הקניה ע״מ שהמנוע תקין, אינו יכול לחזור מהמקח בגלל כך, וממילא אין לו זכות החזרה של ההוצאות מדין יורד לנכסי חבירו. 

ב ביטול מקח מחמת מנוע הזקוק לתיקון

בשו״ע חו״מ סי׳ רלב סעי׳ יב: 

"טרפות דסירכא הוא הדין דמבטל מקח, וי״ח". 

וברמ״א: 

"דהואיל והוי דבר דשכיח הו״ל לאתנויי". 

והובאה מחלוקת זו ברא״ש חולין פ״ג סי׳ לד: 

"כתב רבינו אפרים וכן בעל העיטור דוקא טריפות דמחמת מכה וכיו״ב דאינו מצוי ולא סליק אדעתיה דאינש לאתנויי, אבל טריפות דמחמת סירכא דמשכח שכיח ורמי אינש אדעתיה, כיון דלא אתני ודאי אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות. והרמב״ן ז״ל כתב דאפילו טריפות דמחמת סירכא נמי הוי מקח טעות, שהרי במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לכו״ע אי לא דמצי א״ל לשחיטה מכרתיו לך הוי מקח טעות ואע״ג דלא אתני לוקח, אע״ג דרוב שוורים בחזקת נגחנים וכו׳ וכ״ש בטריפות דמיעוטא נינהו". 

וכתב הרא״ש דנ״ל כרבינו אפרים ובעל העיטור דה״נ מפלגינן גבי טענת אונס בגיטין, דבאונס דשכיח לכו״ע אין טענת אונס מדמיבעי ליה לאתנויי ולא אתני. ומה שהביא הרמב״ן ראיה משור ועבד לאו ראיה היא, דשאני התם שהמוכר מכיר במומי השור והעבד וע״ז סמך הלוקח ולא מתנה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו, אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אין יודע בעי ליה ללוקח לאתנויי במידי דשכיח ומדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כל לוקחי בהמות שאינם נמנעים מלקנות בשביל ספק טריפות.

והטור חו״מ סי׳ רלב הביא תשובת אביו ז״ל: 

"שאלו להרא״ש ששאלת ראובן מכר לשמעון גבינות ולאחר ג׳ ימים פתחה ומצאה מרוקבת רקבון גדול. תשובה יש לשאול לעושה גבינות בכמה ראוי לבוא רקבון ועפשה בזה. אם יאמרו שנעשה הרקבון בבית המוכר, נמצא שהיה מקח טעות, ואם היה הדבר בספק הממע״ה", ע״כ. 

וכתב הש״ג פרק הזהב שם: 

ונ״ל דה״ה המוכר אתרוג או לולב לחבירו וכשבא לראותו מצאן רקובין, דהדין נמי הוי הכי, כמו שאמרנו בגבינות, והו״ל ללוקח להתנות וכיון דלא אתני מחיל, כמו שכתב הוא בעצמו גבי לוקח בהמה מחבירו ושחט ונמצא טריפה מחמת סירכא, דכיון דשכיח הו״ל ללוקח לאתנויי ומדלא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשיה. ואפשר דס״ל לרא״ש דרקבון גדול מה שהיה באלו הגבינות לא שכיח, ומשו״ה הממע״ה. א״נ אפשר דכיון שהמוכר מכיר במומי הגבינה טפי מלוקח, דעל זה סמך לוקח ולא אתני משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו, והלכך אפי׳ שכיח אינו מפסיד בכך, דכה״ג מודה הרא״ש, משא״כ בטריפות שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אינו יודע ואז איבעי ליה ללוקח לאתנויי היכא דשכיח". ע״כ.

ג. במום גדול

אמנם כל זה בשאר מומין, אבל במום גדול, כגון אשה שנמצאת אילונית, יש ראשונים הסוברים שאפי׳ לא התנה על כך, הוי מקח טעות. עי׳ תוס׳ יבמות ב ב ד״ה או, דאע״ג דבקידשה על תנאי וכנסה סתם איכא למ״ד בהמדיר (כתובות עב ב) דבעיא גט, היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל, אבל אילונית שום אדם אין מוחל. אך יש ראשונים ביבמות שם שסוברים שגם אילונית דומה לשאר מומין, ואם כנסה סתם בעיא גט. והובאו שתי הדעות בשו״ע אבהע״ז סי׳ מד סעי׳ ד.

ויש לחקור האם מכונית שהמנוע שלה טעון שיפוץ יסודי, דומה למום אילונית באשה, שי״ס שאפי׳ לקח סתם חוזר, או שדומה לשאר מומין שאם לקח סתם אינו חוזר. ומסתבר שמנוע מקולקל במכונית, באופן שגם המוכר לא ידע את חומרת הקלקול, והלוקח לא התנה ע״מ שהמנוע תקין ואינו זקוק לשיפוץ, למרות שנסע בה נסיעת מבחן קצרה ומסתמא הבחין שהמנוע מתחמם מהר והמזגן אינו פועל, ולמרות שידע שהמכונית כבר נוסעת חמש עשרה שנה, אינו חוזר, שזה דומה לשחט ונמצאת טריפה מחמת סירכה, שכתבו הראשונים שכיון שמצוי הו״ל להתנות, ומדלא התנה מחל. ואע״פ שמכונית בלי מנוע אינה מכונית, כמו אשה אילונית, מ״מ שאני מנוע מקולקל שניתן לשיפוץ וחידוש, משא״כ אשה אילונית.

ד. ביטול מכח אומדנה שאין הלקוח צריך להתנות

ולכאורה יש מקום להקשות, אפילו לא התנה מפורש על תקינות המנוע, מ״מ אומדנא היא שלא קנה מכונית עם מנוע מקולקל, וכמו שאמר ר״א ב״ע לענין נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין שאינה גובה מכתובתה אלא מנה ומאתיים, לפי שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה, עי׳ כתובות מז א וב, וביארו שם בתוס׳ לפי שאין דעתו של אדם להכניס עצמו בספק, ואנן סהדי שלא ע״מ כן לקחה (ועי״ש בתוס׳ שר״ת הורה הלכה למעשה בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניה ופסק לה דלא זכה הבעל), וא״כ נאמר גם במקרה כמו זה שלפנינו שאומדנא היא שהלוקח לא היה משקיע כספו בקניית מכונית שהמנוע שלה טעון שיפוץ.

נראה שאין לדמות בין המקרים. וכבר הקשו בתוס׳ שם שא״כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע״מ כן לקחה. ותירצו בתוס׳ דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס, ואפי׳ אם אמר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד, היה לוקחה, אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע״מ לכונסה, ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק. ובשם רבינו יצחק כתבו בתוס׳ שם דלוקח חפץ ואירע בו אונס לא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, לפי שאינו תלוי בדעת הקונה לבדו, דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש. ועי׳ משל״מ זכיה פ״ו ה״א דבלוקח חפץ לא סמכינן כלל לאומרנא דאידך דאדעתא דהכי עבד.

וראיה לדבר ממה שפסק הבאה״ל למ״ב סו״ס תרנו בשם הא״ר בשם הש״ג שאם קנה לולב ונמצא נרקב, ואין לו ראיה שנרקב ברשות מוכר, המוציא מחבירו עליו הראיה. והרי לולב שנרקב, גם אם נרקב ברשות לוקח, הוא תוצאה ממה שנקטף הרבה זמן לפני החג, שהרי בלולב טרי אין רקבון, וא״כ מדוע לא יטען הלוקח טענת ביטול מקח שמכר לו לולב כזה שעלול להרקב לפני החג, ואומדנא היא שקנה אותו לכל החג. אלא משמע שאין זו טענה, וכמשנ״ת (אא״כ מכר לו לולב שהוחזק בהקפאה, והרקבון נגרם ע״י אותה הקפאה, והמוכר לא גילה לקונה זאת, שאז יש מקום למקח טעות, ואכמ״ל).

ואף בנידון דידן, כיון שידע שקונה מכונית משומשת שכבר נסעה על הכביש חמש עשרה שנה, ולא מסר אותה לבדיקה של מכון לפני הקניה לבדוק את המנוע וכו׳, וגם לא הזכיר בשעת המכירה תנאי שהמנוע תקין, הרי לתוס׳ הנ״ל אנן סהדי שבאותו ספק רוצה להיכנס, ואינו יכול לבטל את המכירה מכח אומדנא. ולדעת רבינו יצחק כיון דתלוי גם בדעת מוכר, אין אומרים בזה אומדנא מצד הקונה לבטל המקח.