זכויות יוצרים בהוצאת ספרים

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים, כרך ו' תיק מס' 478-נז

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; 

הרב ברוך שרגא. 

פס”ד בתביעת זכויות הפצת ספר

נושא הדיון

התובע מסר לנתבע זכויות הדפסה והוצאה של ספר לפי הסכם שערכו ביניהם. טוען התובע שהנתבע ממשיך להדפיס ולהפיץ את הספר מעבר למוסכם ביניהם, והנתבע טוען שהתובע לא עמד בתנאי ההסכם מתחילתו.

עוד טוען הנתבע שהתובע כלל אינו בעל הזכויות של הספר, אלא בנו של המוציא הראשון - ששייר לעצמו את זכות ההוצאה של הספר - המתגורר בארה״ב, וממנו קבל הנתבע רשות להוציא את הספר. ואילו התובע טוען שקבל את זכויות ההוצאה מהמוציא הראשון. הנתבע טוען שהמוציא הראשון תבע את התובע הנוכחי בפני רב, והרב יעץ למוציא הראשון שכיון שכבר הודפסו הספרים אין לגרום למדפיס הפסדים, ועל המדפיס לתת למוציא הראשון סכום מסויים, ותמורת זה הסכים המוציא הראשון בדיעבד לאותה הוצאה של התובע הנוכחי. למרות זאת, המשיך התובע הנוכחי והוציא את הספר בהוצאות נוספות ללא קבלת רשות והסכמה מהמוציא הראשון. משיב התובע שהמוציא הראשון היה כמה פעמים במשך כמה שנים בחנות של התובע וקבל סטים עבור ההוצאה. הנתבע מכחיש.

ב״כ הנתבע מציג יפוי כח מחתנו של המוציא הראשון, שהוא מיופה כוחו של גיסו, היורש של המוציא הראשון, המיפה את כוחו לתבוע בתביעה נגדית את התובע הנוכחי, על הוצאת הספר ללא רשות במשך שנים.

התובע משיב שיש לו שטר מכירה מהמוציא הראשון, תמורת כסף או סטים, אלא שברבות השנים השטר אבד. לדבריהם יש להם עדים על כך, אלא שלמעשה לא הציגו את העדות בבית הדין. התובע טוען שאחרי ששטחו בשעתו את טענותיהם בפני הרב, הסכימו שזכות ההוצאה תהיה לתובע תמורת מספר סטים לכל הוצאה שיתנו למוציא הראשון. הנתבע טוען שההסכם התייחס להוצאה שהיתה באותם ימים בלבד, ולא על כל ההוצאות שתהיינה.

התובע טוען שערך מחדש את הספר בתוספת מראי מקומות, וע״כ הזכויות של כל הספר שייכות לו.

פס״ד

א. זכותו של המוציא הראשון לשייר לעצמו את זכות ההדפסה החוזרת.

ב. התובע לא הוכיח בשטר או בעדים שקנה את זכות ההוצאה מהמוציא הראשון, וע״כ אין לו כח תביעה בתיק זה.

ג. על טענת התובע שחידש את המפתחות לספר, אם אכן כן, הוא בעל הזכויות על המפתחות שחידש.

ד. אם יאזל הספר מהשוק, רשאי יהיה היחיד לצלם הספר כדי ללמוד בו.

השאלה לדיון

האם יש למדפיס זכות למנוע מאחרים להדפיס את הספר, או אף לצלם חלק ממנו.

תשובה

זכויות יוצרים

א.

כתב הטור חו״מ סי׳ רמא סעיף ז: 

"הנותן מתנה לחבירו אינה מתנה אלא אם כן שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו. במה דברים אמורים שנותנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו, אבל אם מפרש אפילו אם נתנה על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדיש או אפילו על מנת שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני, הויא מתנה לאותו הדבר שמפרש". 

ומקורו טהור מההיא דיש נוחלין ב״ב קלד,א במעשה דבית חורון דאמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. וכתב הרא״ש לא דוקא הקדש, דה״ה מתנה. ודוקא בסתם אבל אם פירש הוי מתנה לאותו דבר. וה״נ אמרינן ב״ב קלז ב אתרוג זה נתון לך במתנה ע״מ שתחזירהו לי, אע״פ שאין יכול להקדישו, הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף. וכתב בפרישה הטעם דכיון דאמר כן בפירוש הרי המתנה מבוררת וכאילו נתן לו כלי זה ע״מ שיהיה שותף בו עמו, דודאי שמיה מתנה, ה״נ נתן לו החפץ והשאיר לעצמו שלא יהיה רשות להקדישו, וכל תנאי שבממון קיים. משא״כ נתן לו סתם ולא התנה עמו כלום וגילה דעתו שלא נתנו לו לכל דבר דאין המתנה מבוררת.

הרי בהדיא דיש כח ביד אדם להשאיר לעצמו זכויות במתנה או במכר, דהוי מכר לאותו הדבר בלבד. ובנידון דידן מוכר לו את הספר או את הקלטת עם כל הזכויות בהם חוץ מזכות העתקה, וביד אדם להתנות בדבר שבממון ותנאו קיים. ולפי״ז אם כתב בהדיא שאוסר זכות צילום והעתקה, אסור לשום בר ישראל להעתיק או לצלם אפילו לעצמו שאינו עשוי למכירה לאחרים, כי על דעת זה הוא מוכר לו.

ב.

וכתב בשו״ת הרמ״א סי׳ י בענין הגאון מהר״מ מפדוואה שהדפיס החיבור הגדול משנה תורה להרמב״ם וקם אחד מעשירי הארץ כנגדו והדפיס גם כן הספרים ואמר שדין הוא עם הגאון שהוא ימכור ספרים ראשונה והואיל ובעוונותינו שרבו אין ידינו תקיפה לעשות כפי תורתינו מ״מ לא נניח את שלנו ונאמר שכל ישראל ומי שבשם ישראל יכונה לא יקנה שום ספר מימוני החדשים רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ״ל או באי כחו. והביא ראיה מהא דאיתא בפרק לא יחפור

ב״ב דף כא ב: 

 "אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים דביה, דינא הוא דמעכב עליה"

מדקאמר ואוקי גביה שעשה דבר זה בידיעתו ואפ״ה יכול לעכב עליו, א״כ הרי לפנינו שאין לו לשני לדפוס זה כלל ע״ש.

ג.

ובשו״ת שואל ומשיב מהדו״ק סי׳ מד כתב בתשובה לאבד״ק זאלקווא אשר תבע מדפיס מלבוב את ר׳ יוסף הירש בדבר הדפסת השו״ע יו״ד עם הפמ״ג וחוו״ד ופת״ש, וטען המדפיס מלבוב שקנה הזכות מהמחבר, וע״ז השיב האב״ד דזאלקווה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שיבוא לידו, וכאן המחבר עצמו אין לו כח וזכות בזה מאחר שבהדפסה ראשונה לא נזכר שום איסור. ואם היה נזכר איסור היה אפשר לדון שיש איסור עד כלות הזמן שגבל וכו׳. והשיב הרב שואל ומשיב דדבריו תמוהים, דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים על פני תבל, פשיטא דיש לו זכות בזה לעולם, והרי בלא״ה אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו, ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו ולבאי כוחו זכות. וע״כ פשיטא דאסור להשיג גבולם, ואף שכבר כלו הספרים אסור להדפיס, כי באמת המדפיס רוצה להדפיס יותר רק שאין לו כל כך ממון ומדפים בזא״ז, וע״כ הדין ברור עם המדפיס ע״כ.

ובשו״ת בית יצחק סי׳ עה השיג עליו וכתב: 

"ואחר מחכת״ה אינני רואה ראיה לזה דאף שהתורה דיליה היא מ״מ כיון שנתן ללמוד או מכר ספריו ודאי בעין יפה נותן כדאמרינן משה רבינו נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך". 

ובפאת שדך סי׳ קנח עמד על דברי השו״מ: 

והרי בתורה כתוב מה אני בחינם אף אתם בחינם, וכן ה״ה באמת שאומן רשאי ליטול שכרו מושלם על שמלמד אומנתו לשוליא דיליה אבל החכם אסור לו ליטול כלום על מה שמלמד לתלמידיו".

ובשו״ת שערי דעה סי׳ קמח כתב דאפילו לפי מה דהדר ביה רבא בקדושין דף ל א ואמר אין תורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה רק לענין שהרשות בידו למחול על כבוד תורתו, אבל ברור שאין בידו למוכרו ולתתו לאחר וכמפורט בסוטה כא א דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ועיקר הדבר איננו דררא דממונא כלל כדאמרינן בנדרים לז א מה אני בחינם.

אמנם בשו״ת חת״ס חו״מ סי׳ עט כתב: 

"והנה הנהיגו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ומימהם אנו שותים לגזור חרמא ושמתות על מדפיסים ספרים שלא ישיגו גבול מדפיסים ראשונים על זמן מה, ובדקתי בספרים ומצאתי הסכמה קרוב למאתים שנה, ונראה שהתחיל זה אחר שהדפיס מהר״מ פאדווה ספרי הרמב״ם שלו, מכאן ואלך החלו לגדור גדר בפני פורצי פרץ, וגזר הרמ״א גזירתו". 

ובתורף דבריו: 

"ראוי היה לגדור גדר ואפילו לא יהיה מן הדין, ואע״פ שלא נמנו עליה חכמי ישראל ובמנין אחד, מ״מ המנהג שנהגו הכל מכמה מאות שנים ומדפיסים כולם ניחא להו בהאי תקנתא, וכבר כתב רמ״א בתשובה סי׳ נב בהאי ענינא דמשיג גבול דמופלג בתורה יכול לגזור נידוי בכך אפילו תלמידו. ועוד שכבר נהגו כל מדפיס בטוח שלא יבוא אחר וישיג את גבולו, נמצא שהוא בטוח במערופיא שלו יותר ממצודת הדג לפרש״י ופסיק חיות טפי הרבה ממצודה וריחיים ולא מיקרי לגבי השני הפקר דהרי יכול להרויח בספר אחר אם זה הדפיס ש״ס ידפיס הוא הרמב״ם, והלא הראשון אינו יכול לעסוק בדבר אחר שכבר הוציא הוצאותיו על ש״ס" ע״כ.

ובשו״ת מנחת יצחק ח״ט סי׳ קנג כתב משום ספר תבואות שור בהקדמתו מודעא רבא לאורייתא מאת הגאון מוה״ר פייבל הלוי בזה״ל: 

"והמפורסמות אין צריך ראיה כי יכול כל אדם לאסור את שלו ומהאי טעמא אוסר את הדפסת ספרו. ומחלה שם כל גדולי דורו לאסור איסר על הבאים לפרוץ גדר ולהרוס גבול אשר גבלו ראשונים לבל ירים איזה מדפיס את ידו להדפיס ספר מבלי רשות מחברו".

וכ״כ בעמח״ס ראש המזבח וז״ל: 

"ומי לא יודה בפה מלא אשר לו הכח והמשרה לאסור את שלו על כל אחד" ע״כ.

ד. נהנה-סיבה נוספת לאיסור הדפסת ספר קיים

ובשו״ת נו״ב מהדו״ת שאלה כד כתב על ראובן שחיבר פירוש על סדר נזיקין וקדשים והלך אצל שמעון המדפיס שידפיס לו את שני הסדרים עם פירוש רש״י ותוס׳ ופירוש של המחבר הנ״ל למטה. והנה דרך המדפיסים אחר גמרם כל דף ודף סותרים סידור האותיות לסדר מהם דף אחר, וזה המדפיס יש לו הרבה אותיות, לכן לא קלקל הסידור והניחו כמות שהוא רק הסיר מלמטה הפירוש החדש, והדפיס לעצמו שני סדרים הנ״ל עם פרש״י ותוס׳. וטוען ראובן שיחזיר לו חלקו מסידור האותיות כדין כל הנהנה ממלאכת חבירו כדין מעין המשקה שדות והמקיף את חבירו משלוש רוחותיו. ושמעון טוען מאחר שהאותיות הם שלו יכול להשתמש בהם כרצונו. ואחר הישוב העלה שחייב לשלם חלקו שהרי מחסרו הרבה שאם לא היה שמעון מדפיס סדרים הללו הוו שכיחי וקפצו זביני על ספריו שאפילו מי שלא היה קונה פירושו לחוד מ״מ אגב שהיה צריך לשני סדרים הללו ללמוד מתוכם גמרא היה מוסיף איזה דבר לקנותם עם פירושו של ראובן ועכשיו שמדפיס שמעון יהיה סדרים הללו שכיחי ובזול ולא ימצאו כ״כ בריוח קונים שיקנו מראובן וכיון שגורם לראובן הפסד בזה מגלגלין עליו כל מה שנהנה חלקו מסידור האותיות, ואע״ג דאין הנידון דומה לראיה דידן מ״מ כ״ש שיתחייב בנידון דידן שהוא מדפיס הספרים שלו שגורם לו בזה הפסד גדול שאסור לעשות כן בלי הסכמת חבירו דהוה ליה זה נהנה וזה חסר דחייב דכאן הוא חסר שלא יקנו עוד ספרים וקלטות שלו. 

ה. הגדרת "חסר" בזה נהנה וזה חסר

ובשו״ת עמודי אש ח״א דף ס״ו הסתפק הרב שמעון אבד״ק אופינא ע״ד איש אחד שלמד מלאכת הצביעה והפריז כסף רב עי״ז והיה לו ספר כתוב כל פרטי הסממנים וסדר המלאכה מהחל ועד כלה ולמד ממנו מלאכת הצביעה והחזיר אח״כ הספר לבעליו וטבעו בעל הספר בדין שהוציא הוצאה רבה ע״ז והוא גם ירד לאומנותו וטובע שיחזיר לו גם ההעתק. ורצה להביא ראיה לאסור ע״פ מה דאיתא בסנהדרין ד׳ נ״ט ע"א:

 "אמר ר״י אינו יהודי שעוסק בתורה חייב שנא׳ תורה ציוה לנו משה וגו׳ לנו מורשה ולא להם". 

ופי׳ רש״י: 

"ואיכא משום גזל ופריך וליחשביה גבי שבע מצוות ב״נ מ״ד מורשה מגזל גזיל ליה ומ״ד מאורסה כנערה המאורסה דבסקילה" ע״כ. 

ונפסק ברמב״ם בפ״ה מהל׳ מלכים הל׳ ט׳ ופי׳ הכס״מ שמחוייב מיתה מחמת גזילה ומחמת נערה המאורסה. וא״כ דלפי הטעם דלנו מורשה ולא להם ותורת ה׳ תמימה וכזה דומה ענין העתקת ספר הצבע אף שלא חסרו והחזירו עדיין מה שהעתיק גזילה אצלו ומחוייב לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל אבל כאשר אין ללמוד מאגדה. והשיב לו המחבר הרב אברהם שמואל בר׳ יאודה מראסין זצ״ל: 

"פשוט שאין לחייב להגנב רק להשיב מה שגנב אבל לא לשלם מאומה בעד שנהנה שהעתיק מספרו וגם ודאי שאינו מחוייב להחזיר ההעתק לנגזל כי המטלטלין הנגזלים או הנגנבים והשתמש בהם הגנב או הגזלן לא מחזירים רק מה שגזלו או גנבו בלבד אבל זכו בריוח מתקנת השבים כמבו׳ בגמ׳ ובשו״ע חו״מ סי׳ שס״ג".

ומה שרצה לדמות לגוי שעוסק בתורה לפי הדרש לנו מורשה ולא להם שהוא גזלן הרי לא חיסר לנו והוי זה נהנה וזה לא חסר י״ל אחרי שהתורה מוחה בהם שלא יעסקו בתורה הוי כהדר בחצר חבירו וחבירו אמר לו צא ולא יצא דחייב כמ״ש בסי׳ שס״ג סעי׳ ו׳.

אלא דאיכא לאסתפוקי אם מה שגרם לו הפסד כשהשתמש זה שהעתיק באותו אומנות אם חשוב הוא חיסרון ושישלם עי״כ מה שנהנה ודומה זה לדר ומשתמש בחנותו של חבירו שלא מדעתו שאינו כלל בעיר והחנות לא קיימא לאגרא אבל לבעל החנות הזאת יש חנות אחרת בזה המבוי שיושב שם שותפו וסוחר מסחרו וכאשר עוסק זה הדר שלא מדעת בחנות השני לגרע להפרנסה מהחנות השני של חבירו אם חשוב הוא זה נהנה וזה חסר דמחייב או לא. וגדר הספק זה נהנה וזה חסר חייב כשנהנה זה מחסרונו של זה אבל כשההנאה היא מהחפץ שלא מתחסר לבעלים פטור, ואף דנמשך חסרון במקום אחר הוא זה רק כגרמא לבד, או״ד כיון שיש קפידא להבעלים בזה שע״י גרמא דידיה יש להם היזק הוי שפיר זה נהנה וזה חסר. והביא ראיה והא דאמרי׳ בב״ק כ:

"את גרמת לי הקיפא יתירא" 

ולפי מה שכתבו התוס׳ שם דמחמת שדה האמצעי ההיקף מבחוץ גדול יותר מדאי יעויי״ש.

הנה זה לא עשה מאומה לא היזק ביד ולא גרמי ואף רחוק הוא מגרמא כי הוא לא הכניס לשדה שלו באמצע שדות חבירו ושדות של חבירו המה מרוחקים מששת ימי בראשית ועכ״ז אחר שע״י קנינו ורכושו יבוא גרמא לשל חבירו הוי שפיר חסרון לחבירו שיתחייב מחמת כן בעד ההנאה לשלם. עיי״ש שהאריך והשאיר בצ״ע.

ו. שימוש ברשיון שאינו שלו

ובשו״ת דברי מלכיאל ח״ג סי׳ קנ״ז דן בדבר אשר אחד המציא מים מתוקים ומריחים והשיג ע״ז רשיון מבית מועצת הרפואה בוארשא. ועתה קם אחד הדר במרחק ט״ז פרסה ממנו והדפיס כמתכונת של האיש הנ״ל ועושה מים הנ״ל ומדפיק עליהם טעקטין שכתוב בהם שם האיש וטוען הראשון שאינו רוצה שהלה יהנה מזכותו שהשיג רשיון מה שעלה לו בטורח והוצאה. וכל הדיון שלו אם מותר לו להשתמש בפירמה שלו אבל לא דן אם מותר לו למכור המים הנ״ל. ובתורף דבריו אבל לענין אם מותר לו לכתחילה לעשות כן כשחבירו אינו נותן רשות הנה בדר בחצר חבירו כתבו התוס׳ בב״ק כ: שיכול לעכב עליו אף שאינו חסר ואף למ״ד כופין על מידת סדום מ״מ בזה יכול לעכב וכן כתב הנמוק״י בשם הרא״ה והריטב״א שכל דבר שהוא שלו אין שייך לכופו לתיתו לחבירו להשתמש בו מצד שאינו חסר בזה.

ז. הדפסה ושימוש חלקי

ובשו״ת שבט הלוי ח״ד סי׳ ר״ב נשאל בבי״ס שמלמדים יהדות ומלמדים מכמה ספרים ואין לכל הבנות כל אלה הספרים ומצלמים מאמר אחד מספר פלוני ומאמר אחר מספר אחר אם לא הוי נכנס באומנות חבירו דאם לא יצלמו יהיו מוכרחים לקנות את הספרים. והעלה להתיר דכיון דאין מדפיסים לרבים ואע״פ שעי״ז נמנע הריוח מהמדפיס במה שאין כל תלמיד קונה כל הספרים הנה זה רק מניעת הרווחה ולא יורד לאומנותו של חבירו ובפרט שמצלמים רק עלים בודדים לא בצורת ספר כלל. וכמובן דאין להפיץ הקונטרסים רק במסגרת פנים בביה״ס עיי״ש.

וכן כתב מרן הראשל״צ ר׳ עובדיה יוסף שליט״א במכתב שמותר להקליט מקסטות לצורך עצמו אעפ״י שכתוב בהם כל הזכויות שמורות וכ״ש מקסטות של שירים או מהרדיו וכיו״ב אך לא נימק טעמו.

אך לפי מה שנת׳ לעיל דיש בכח אדם לאסור את שלו וכל שמכר בתנאי הוי דבר שבממון שתנאו קיים. אלא אם מצלמים דף או שיר מן השירים שבקלטת כיון שהוא לא במתכונתו איכא למימר דעל דבר כזה לא קפדי. אולם בתוכנות מחשב שהם כותבים בהדיא שאינם מוכרים את התוכנות אלא רק נותנים רשות שימוש דאסור להעתיקן ללא כל ספק ואפי׳ חלק ממנו. ושוב ראיתי בשו״ת אגרות משה חאו״ח ח״ד סי׳ מ׳ אות י״ט שכתב בדבר אחד שעשה טייפ מדברי תורה וכותב שאוסר לעשות מטייפ שלו עוד טייפס ודאי אסור כי הוא ענין שוה כסף ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו שאין כאן משום מדת סדום וממילא כיון שהוא חפצו אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות ואף כשלא שמעו ממנו בסתמא כ״ז שלא הרשה בפירוש והוא איסור גזל עיי״ש. וכן כתב בשו״ת שרגא המאיר להרה״ג ר׳ שרגא פייוויש שליט״א דאם המו״ל אוסר הספר לצלם למה יהיה מותר לצלמו אפי׳ לעצמו בלי רשות המו״ל הרי הוא שלו ולמה לא יהיה לו כח לאסור את שלו לאחרים אם כל יחיד יבוא לצלם הספר למי ימכור אותם ובמקום שאסור מצד דינא דמלכותא אז גם הב״י מודה שגם בספרי קודש של תורה אסור דכל שהוא תקנה לטובת המחברים ובפרט בציורים שזה אינו תורה. וה״ה דאסור להעתיק קסטה של טייפ עיי״ש.

ח. הדפסת ספר שאזל מן השוק ואין המדפיס רוצה להדפיסו

אולם נראה אם אזלו הספרים והקלטות מן השוק וא״א להשיגם כדי ללמוד בהם ובעלי הזכויות לא מוציאים הספרים מסיבות שונות ומשונות נראה דשרי לצלם לעצמו כדי ללמוד בו דוקא אך לא לצרכי מסחר. כמבו׳ בשו״ע חו״מ סי׳ רצ״ב סעי׳ כ׳:

 "המפקיד ס״ת אצל חבירו לא יפתח בגלל עצמו ויקרא וה״ה שאר ספרים". 

ובהגהה: 

"וכן אסור להעתיק ממנו אות אחת וה״מ בע״ה אבל ת״ח שאין לו ספר כיו״ב מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ובמקום ביטול תורה שאין ספרים נמצאים יכולים בי״ד לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד בהן ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים והוא מתשובת הרא״ש כלל צ״ג אות ג׳".

ועיין בסמ״ע אות מ״ה שדייק ממש״כ מור״מ אדעתא דהכי הפקידו אצלו ומזה מוכח דאם ידעינן דקפיד אסור. ובש״ך אות ל״ה השיג עליו והעלה דאפי׳ קפיד בודאי מותר להעתיקן ואע״ג שמקלקלו קצת וטעם דלא יבוזו לגנב צריך דאע״ג דמסתמא מקפיד בהכי מותר וזה דעת מור״מ שמתחילה כתב שמותר לקרות ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו כלו׳ שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק אע״פ שמקלקלו ואח״כ כתב שיכולים בי״ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג״כ שמותר להעתיק אפי׳ חבירו מקפיד על העתקה מטעם דלא יבוזו לגנב וכמוש״כ העיר שושן וכן נ״ל עיקר עכ״ל.

ובשו״ת חת״ס חלק או״ח סי׳ ב׳ הוסיף תבלין על דברי הש״ך בדקדוק לשון ר׳ יהודאי גאון שכתב אסור להעתיק ממנו אפי׳ אות אחת משום דמרע ליה לפקדונו אין במשמעות זה שהספר נקרא ונתקלקל ע״י העתקה והחוש מעיד שזה אינו, אלא דמרע ליה פירוש מזלזל בשיווי הספר דבימיהם לא היה הדפוס והעתיקו הספרים בכת״י וככל שהספרים יותר מצויים ומועתקים ומוגהים המה יותר בזול ואינם שווים כ״כ נמצא ע״י שזה מעתיק אפי׳ אות א׳ מספרו של זה להגיה ספר אחר ע״י אות זה הרי מגרע ומזלזל פקדונו של זה. ובתורף דבריו כתב עמ״ש הרמ״א משם תשובת הרא״ש הנזכר לעיל על דיין שדן על מי שיש לו ספר ואינו רוצה להשאילה ונתן עליו קנס עשרה זהובים בכל יום מפני שהיה ביטול תורה בעיר והיו אנשים שהיה להם ספרים ולא רצו להשאילם וכתב שיפה דן ואני מסכים אתו, ובלבד שישומו שלושה שמאים הספר ואם יפחת ויתקלקל שישלם השואל הפחת ע״פ אותן שמאים ויתן משכון שומת הספר ע״כ. וכתב ע״ז היינו אם הבעלים אינו ת״ח ולא יצא שכרם בהפסדם, או אפשר זכות הרבים שאני. ע״כ הרי בהדיא היכא דיש ביטול תורה או הפסד לימודים ע״י שבעל הזכויות לא מוציא הספרים לאור מותר לצלם ולהעתיק לעצמו אבל אם אפשר להשיג את הספרים ונמצאים למכירה יש לו לקנות ולא לצלם כי יש כח ביד האדם לצלם את שלו ושיורו במכר שיור. וכן כתב בהדיא בביאור הגר״א חו״מ סי׳ רצ״ב ס״ק מ״ו אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר עיי״ש.

כלל העולה: 

א. אדם שהדפיס ספר ושייר לעצמו הזכויות, כל הזכויות שמורות לו ואין רשות לשום אדם להדפיסו ללא נטילת רשות. 

ב. ה״ה לקלטת של ד״ת או שירה וזימרה שאסור להעתיקן אפי׳ לצורך עצמו. 

ג. אם רוצה להעתיק דף מספר או שיר מקלטת לצורך לימוד וכדו׳ מותר כיון דלא קפדי אא״כ פירש להדיא אפי׳ חלק ממנו. 

ד. תוכנות מחשב שכתוב שמוכרים רק זכות שימוש אסור להעתיק מהם כלל ואפילו חלק ממנו. 

ה. היכא שאזלו ספרי הקודש או קלטות של ד״ת והלכה ובעלי הזכויות לא מדפיסים כדי לזכות את הרבים מותר לצלם ולהעתיק לצורך עצמו.

הרב ברוך שרגא.