התחיבות לנדוניה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א;  הרב חיים הרצברג שליט"א.

פס״ד בתביעת נדוניא

נושא הדיון

התובע הוא אבי הכלה, והנתבעת היא אם החתן. טוען התובע שבהצעת השידוך סוכם שהנתבעת תתן 23.000$ לכיסוי חלק ממחיר הדירה והריהוט, והיא אכן נתנה את הבטחתה. עוד הבטיחה הנתבעת לשלם שליש ממחיר הוצאות החתונה, וטרם שילמה את חלקה. התובע טוען עוד שהוא הבטיח לתת 2/3 ממחיר החדר הרביעי, והשליש הנוסף לקח בהלואה מהבנק ע״ח בני הזוג. אך בגלל התנגדות הנתבעת שבני הזוג יתחייבו על ההלואה הבנקאית, הסכימה הנתבעת לתת במקום זה 10.000$, אך עד היום לא קיימה את הבטחתה, ובינתיים ההלואה שנטל התובע מהבנק צוברת רבית. הנתבעת שילמה בינתיים 2.000$ ע״ח החוב, ואת היתרה של החוב והרבית טרם שילמה.

הנתבעת משיבה שלא שילמה את כל הבטחתה מפני שלא קבלה קבלה על מה שנתנה, וכן טוענת שהתובע התחייב להעביר את הדירה בטאבו ע״ש בני הזוג, וטרם עשה זאת. התובע משיב שהתחייב להעביר את הדירה בטאבו רק אחרי שיקבל סך 10.000$ עבור החדר הרביעי שטרם קבל. בענין הוצאות החתונה משיבה הנתבעת ששילמה סכום מסויים עבור התזמורת, והתובע לא שילם עבור זה. כמו כן יש ויכוח בנוגע לתשלום עבור הצלם. הנתבעת טוענת עוד שאינה חייבת לשלם עבור מנות שהוכנו לחברים.

פס״ד

א. אם תשלם הנתבעת את חלקה בעבור החדר הרביעי, יהיה התובע חייב להעביר את הדירה בטאבו על שם בני הזוג, אך א״א לחייבה ע״כ.

ב. הנתבעת חייבת להשתתף בהוצאות הכיבוד בחתונה עבור החברים של החתן.

המקורות לדיון

א. משמעות התחיבות בעל פה לנדוניה

קדושין ט ב וכתובות קב ב: 

"אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך, לבתך כך וכך. עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה". 

ופי׳ ר״ת שם בתוס׳: 

"הא דניקנו באמירה דוקא שהאב משיא את בתו ויש לו קירוב דעת גדול אצל חתנו".

 וברמב״ם פכ״ג מאישות הי״ד, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו (ובח״מ אבהע״ז סי׳ נא ס״ק ו ה״ה באב הפוסק לבתו), מרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה. אבל אשה שפסקה לבתה או לבנה לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מידי הפוסק שנתן כך וכך עכ״ל. ומקור הלכה זו הוא בירושלמי הובא ברי״ף ורא״ש כתובות. וכ״פ בשו״ע אבהע״ז סי׳ נא. וכן היא שיטת ר״ת כנ״ל.

ובשבות יעקב חלק אבהע״ז סי׳ קיא כתב טעם אחר במה דחלוק אב מאם, דאב הפוסק על בנו או בתו כיון שמצוה זו מוטלת על האב, כדאיתא בקדושין כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות, אנשים חייבים ונשים פטורות, לכן מה דנקנה באמירה בלי שום קנין הוא משום המצוה המוטלת על האב. ונפ״מ גדולה בין הטעמים, ואכ״מ.

לפיכך מה שהתחייב האב להעביר את הדירה בטאבו אחרי שיקבל את הסכום עבור החדר הרביעי, התחייבות זו נקנית באמירה גרידא. אך בהתחייבות של האם, במה שנוגע למה שקבלה עליה לתת חלקה בדירה ובריהוט בסך של 23.000$, את זה סילקה. ובנוגע לשליש של הוצאות החתונה עדיין יש לברר אם סילקה את כל ההתחייבות, ואם עדיין לא סילקה, יש לחייבה במה שצריכים לשלם רווחים בבנק על הסך שנשארה חייבת. אבל במה שהתחייבה הנתבעת עבור החדר הרביעי סך של 10.000$ באמירה בלי שום קנין, אין בי״ד יכולים לחייב את הנתבעת בחיוב גמור אלא מחמת הסכמה, כמו שמוכח בתוס׳ קדושין ט ב דאין להוציא בדיינים. וכן הוא בנידון דידן לשיטת הרשב״ם ושיטת ר״ת דאמירה של אמא ולא של אבא של הכלה אין בה משום קנין, וכ״פ בשו״ע אבהע״ז סי׳ נא.

ב. האם שייך אמירה לצדקה

ובנידון דידן שהמדובר הוא על החדר הרביעי לא שייך בזה ענין נדר לעניים כמו שאמרו דזוג ההולך להתחתן הם בבחינת עניים, ואמירה לעני הוא נדר. לכן כשתשלים הנתבעת את 10.000$ שהסכימה ומסכימה גם עכשיו לתת, וגם הלא סילקה את ההתחייבות שלה בחלקה בשביל הדירה, על התובע לחתום על החוזה. וסוף סוף הלא הורים עושים למעלה מן היכולת והאפשרות למען הבנים. לכן כיון שהיתה הסכמה מצד אבי הכלה לפני הנישואין שאם תתן אם החתן 10.000$ עבור החדר הרביעי, הלא אמירה זו עושה קנין מצד אבי הכלה וחייב לחתום על החוזה. ומה שלא סילקה בזמן אלא אחר הרבה זמן אין זה גורם לשום חיובים, אלא ברגע שמסלקים יצא ידי הסכמתו, וכמו דתנן בכתובות קט א הפוסק וכו׳.

ג. חשבון על תוספת הרבית

ובשו״ע יו״ד סי׳ קעו וסי׳ קעז פסק: 

"בנדונית חתנים ובנותן מתנה לחבירו והבטיח לו רבית, מותר לקבל". 

וכתב הט״ז: 

"כיון שלא היה חייב לו כלל הוי גם הרבית בכלל המתנה ובכלל הנדוניה".

ובנידון דידן נראה כיון דההתחייבות היתה שליש ושני שליש מההוצאות, לכן כיון דההוצאות נתרבו ע״י מה שהוצרכו לשלם רבית, אין זה מחמת המתנת מעות על חוב, אלא שליש של כל ההוצאות, ומעולם לא התחייב לשלם סכום כסף, והכל בכלל הנדוניא אף שנותן רבית, ומכ״ש כאן שאינו נותן בתור רבית אלא בתור שליש ההוצאות. ועי׳ בט״ז סי׳ קעו ס״ק ט אם בשעת התנאים התחייב עצמו בנדוניא, יכול להתנות שאם לא יסלק הנדוניא לזמן הקצוב יתן כל משך הזמן שלא יסלק כו״כ לחודש, והוי כמוסיף בנדוניא. אבל אם קודם הנישואין הגיע זמן הסילוק ואין בידו לסלק ורוצה להוסיף, הוי רבית כיון דכבר נתחייב משעת התנאים הוי כחוב דעלמא. והלבוש חולק ע״ז, ובחסד לאברהם אמצע סי׳ לה כתב שדן בזה לפני מו״ז הנתה״מ דאף קודם הנישואין הואיל ולא סילק לזמן שהתחייב בטלו השידוכין ויש ביד החתן לומר שמבטל השידוך, לכן כשמתרצה החתן להמתין הנדוניא בריוח, רשאי להוסיף דהוי כחיוב חדש לגמרי. וכן מבואר להדיא בריב״ש שממנו מקור דין זה, והנתה״מ הסכים לזה.

ועי׳ בר״י מיגאש ב״ב קסז: 

"מי שפרע מקצת חובו וכו׳ מכלל דהיכא דלא א״ל בלשון אסמכתא דכו״ע גבי ליה כולה חוביה ולא מנכה ליה מלוה הא מקצת דפרע ליה השתא. ואע״ג דקא רווח מלוה ואשתכח דקא שקיל מיניה טפי מהלואתו הא מילתא שריא ולית ביה משום חשש רבית. וטעמא דמילתא דכי אמרינן רבית הוא ואסור הנ״מ היכא דהוה ההוא תוספת דקא שקיל אגר נטר ליה, ובהא מילתא כד מעיינת בה לא משכחת בה אגר נטר ליה כלל דהא אילו פרע ליה לוה למלוה במישלם זימנא דקצב ליה מאי דאישתייר גביה מהאי שטרא הוה שקיל ליה מלוה בלא תוספת, וכי לא פרע ליה במישלם זימנא הוא דקא מהדר ליה שליש דשטרא וגבי ליה לכוליה מיניה, וכיון דאילו פרע ליה לוה במישלם זימנא ההוא מידי דאישתייר ליה גביה הוי שקיל ליה מלוה בלי תוספת, אשתכח דלא מטיא ליה הנאה למלוה מחמת האי זימנא דארווח כי היכי דניהוי אגר נטר ליה, וכי מטי זימנא ולא יהיב ליה מידי דקא מהדר ליה שליש דשטרא למלוה וגבי ליה לכוליה מלוה אילו הוה מרוח ליה זימנא אחרינא הוה ליה ההוא תוספת אגר ההוא זימנא דקא מרווח ליה והשתא דלא קא מרוח ליה זימנא אחרינא אלא קא שקיל מיניה כוליה שטרא במישלם זימנא קמא אישתכח דליכא הכא אגר נטר ליה דהא האי תוספת דקא שקיל מיניה לאו אגר זימנא קמא הוא דארווח ליה. ומדחזינן דאילו יהיב ליה במישלם זימנא ההוא מידי דאישתייר למלוה גביה מהאי שטרא לא הוה שקיל ליה מלוה להאי תוספת מיניה וכי מטי זימנא ולא פרע ליה דקא שקיל ליה כוליה שטרא לא קא מרווח ליה זימנא אחרינא, ליכא הכא אגר נטר ליה כלל" עכ״ל.

מבואר אימתי נאסר משום רבית דוקא התוספת שנותן הלוה למלוה בשכר המתנת מעות, אבל בהאי שטרא אילו היה הלוה משלם בזמן שקצב ליה לא היה נותן לו כלום, ועכשיו שלא נתן לו בסוף הזמן שקצב לו לא הרויח לו זמן אחר, ומה דמשלם כל השטר אין זה אגר נטר משום דלא ארווח ליה זמן אחר, אלא סתם קנס.

אך בנידון דידן שההתחייבות של האמא לא היה בה קנין, מה שלא סילקה בזמן אינו גורם לשום חיובים.

ובענין הוצאות החתונה, כרגיל נכלל גם מה שהשושבינין אוכלים, כמבואר בב״ב קמד וקמה. לכן במקרה דנן החברים של החתן הם השושבינין, ואם החתן התחייבה רק בשליש של הוצאות החתונה. התזמורת אינה חלק מהוצאות החתונה, ואם לא היתה הסכמה הדדית אין לחייב את הצד השני. בנוגע לצלם, אם המנהג שצלם הוא על חשבון הזוג כי התמונות הן זכרון נצחי לזוג, אין לחייב את הצדדים בהוצאה זו.

הרב ברוך יצחק לוין.