פיצוי על ביטול התחיבות להשתדכות

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. כרך ו' תיק מס׳ 215-נח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; 

הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעת פיצויים על הפרת הבטחת חתונה

נושא הדיון

התובעת טוענת שלפני 30 שנה עבדה בהוראה בבי״ס חרדי ביחד עם הנתבע. לדבריה הם יצרו קשר ביניהם, והנתבע הבטיח לה לשאתה לאשה. הקשר נותק, והנתבע נשא אשה אחרת. התובעת טוענת שמאז ועד היום סובלת סבל נפשי קשה כתוצאה מהקשר שהיה לה עם הנתבע ומניתוקו, וטוענת שבגלל אותו קשר לא הצליחה למצוא בן זוג, משום שהדבר קרה בתוך קהילה סגורה שכולם ידעו עליו, והיא תובעת ממנו פיצוי בסך 50.000 ש״ח. היא מספרת שהנתבע פיצה אותה בסך 3.000 ש״ח, אך אין זה מספק אותה.

הנתבע משיב שאמנם היה ביניהם קשר לא לפי כללי הצניעות, וזאת משום שאין אפוטרופוס לעריות, אך מכחיש את פרטי הקשר שהציגה התובעת. כמו כן מכחיש שהבטיח לה אי פעם נישואין. לטענתו באותו זמן כלל לא חשב על נישואין, והוא נשא את אשתו רק שנתיים לאחר מיכן. הוא טוען שטענת התובעת על אי מציאת בן זוג בגלל הקשר שהיה לה עמו, אינה מסתברת כלל. הוא מספר שאחרי נישואיו באה התובעת לביתו עם מתנת נישואין וברכות, דבר המוכיח שלא היו לה טענות כלפיו, ואם היו לה פעם, מחלה. הוא מספר שהתובעת חיה עם אחרים ללא נישואין, ויש לה בת ללא נישואין מגבר אחר. הוא טוען ששילם לה 3.000 ש״ח רק כדי לא להגיע למעמד מביש כזה של תביעה.

פס״ד

א. על הנתבע לשלם לתובעת סכום מסוים כתמורה לשבועת היסת שחייב.

ב. אל לה לתובעת להטריד עוד את הנתבע בענין. 

השאלות לדיון

א. האם מחייבים פיצוי על הפרת הבטחת נישואין, ומה הדין באופן שההבטחה ניתנה כאתנן.

ב. כופר הכל על תביעת בושת ופגם, האם חייב שבועת היסת.

תשובה

א. פיצוי על הפרת שידוכין

על תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין, מצאנו בגמ׳ ב״ב קמו ב ורמב״ם זכיה ומתנה פ״ו הכ״א ואילך ושו״ע אבהע״ז סי׳ נ סעי׳ ג. שם נפסק שאם נגרם נזק כספי לצד המקיים, חייב הצד המבטל לשלם לו את הנזק. והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא. אמנם הראב״ד בהשגות שם פסק שאין זה אלא גרמא ופטור. וכתבו בפד״ר כרך ג עמ׳ 63 שנהגו בתי הדין לחייב, ואין המוחזק יכול לומר קים לי כהפוטרים נגד המנהג הפשוט. עי׳ פסקי דין ירושלים כרך ג עמ׳ רח.

לעומת זאת אם הבטיח האיש לאשה נישואין כאתנן, נחלקו הפוסקים האם ההתחייבות לאתנן תופסת בדיני בית דין או רק לצאת יד״ש. עי׳ פת״ש חו״מ סי׳ פז סעי׳ כה בשם החת״ס שהחיוב הוא רק לצאת יד״ש, אך הנתה״מ סי׳ ט ס״ק א כתב שחייב לשלם אותו מצד הדין, וכ״כ אמרי בינה דיינים סי׳ יז בשם מהר״י באסאן סי׳ עד, וכנה״ג סי׳ שלא בהגב״י אות ח שכ״כ בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ שב. ופסק הרמ״א בשו״ע סי׳ פז סעי׳ כה מי שתובעת אחד שנדר לה באתננה והוא כופר, חייב להשבע.

ובנידון דידן שהתובעת לא הציגה כל אסמכתא על הפסד כספי שגרם לה הנתבע כתוצאה מהפרת הבטחת הנישואין שהבטיח לה לטענתה, אין מקום לחייב את הנתבע שבועה להכחישה. מאידך, כיון שטוענת שתוך כדי היחסים הקרובים שלהם הבטיח לה נישואין, והוא מכחיש, יש לדון לחייבו שבועה משום דבר שנדר לה באתננה. ואין נפ״מ אם כופר בעיקר הנדר או במהותו.

ב. חיוב שבועת היסת לכופר הכל

עי׳ שבועות מ ב שהיא משום חזקה שאין אדם תובע אא״כ יש לו עליו. ונחלקו בה אמוראים בגמ׳ שבועות מ ב ומא א האם גם כשטוען להד״ם ולא נתחייבתי, או דוקא כשמודה בחיוב אלא שטוען פרעתי. י״ס שחיוב שבועת היסת תקנו חכמים דוקא כשיש דררא דממונא שטוען פרעתי, אבל כשאין דררא דממונא שטוען להד״ם לא חייבו, וי״ס שאפי׳ כשאין דררא דממונא חייב שבועת היסת. ואף להלכה נחלקו ראשונים, י״פ שחייב אפי׳ כשאין דררא דממונא, וכ״פ הרמב״ם טו״נ פ״א ה״ג ושו״ע חו״מ סי׳ פז, וי״ס שאינו חייב היסת אלא כשיש דררא דממונא, עי׳ הגמי״י טו״נ שם אות ח בשם כמה גאונים וראשונים.

וכתב בערוך השלחן סי׳ פז סעי׳ לג: 

"אם נראה לבי״ד שטענה גרועה היא אף שעפ״י דין אין במה לפסול הטענה עכ״ז אין נותנים שבועה ע״ז אם אין בענין הזה דררא דממונא. והטעם בזה דהא יש מרבותינו שפסקו דבליכא דררא דממונא אין נותנין שבועת היסת כלל, אך לדינא לא קיי״ל כן, דבכל כפירה משביעין היסת, ולכן בתביעה רעועה כזו אין ליתן שבועה רק בדאיכא דררא דממונא".

ג. שבועת היסת בטענה שמוציאה שם רע על הנתבע

ושם סעי׳ כז כתב ערוה״ש שאפי׳ באה האשה לבי״ד ואומרת נתעברתי מפלוני ואני תובעת ממנו מזונות בעד הולד, דעיקר תביעתה עתה בבי״ד לפי הנראה הוא על ממון, מ״מ אין משביעין אותו היסת בטענה זו, דבכה״ג לא תקנו רבנן, וכ״ש בזמן שיש לחוש שהפרוצות יביישו אנשים כשרים להטיל עליהם שבועה ולהוציא מהם ממון בעד השבועה, דאין מטילין עליהם גם ח״ס. עכ״ל.

לפיכך בנידון דידן שהאשה תובעת מהנתבע פיצוי על הבושת והפגם שהזיק לה בשעתו כתוצאה מהיחסים הקרובים ביניהם עד כדי הבטחת נישואין, והוא כופר בכל וטוען להד״ם, נראה לפי הערוך השלחן שאפי׳ שבועת היסת אין מחייבים אותו, ואף לא חרם סתם. אלא שיש לדון במקרה זה האם מה שמודה בהתנהגות בלתי מוסרית איתה בטענה שאין אפוטרופוס לעריות, וכן במה שטוען ששילם לה 3.000 ש״ח כדי להשתיקה, האם נחשב הדבר לדררא דממונא. ואם נאמר שכן, יש מקום לחייבו היסת על כפירתו, ותמורת השבועה יש לחייבו בסכום מסויים.

הרב אברהם דוב לוין.

ב

ד. פיצוי במפותה בוגרת

בריש פרק נערה (כתובות מא ע"ב) שנתפתתה תנינן: 

"נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה". 

ובגמ׳: 

"מאי קמ״ל תנינן המפתה נותן שלשה דברים. לאביה איצטריך ליה. לאביה נמי פשיטא, מדקא יהיב מפתה, דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה, מדעתה עבד", ע״ש. 

הרי בהדיא דהיכא דעבד מדעתה והוא לעצמה כגון בוגרת דהוא פטור כיון דמחלה. ובמהרי״ק שורש קסז הביא ראיה זו ועוד ראיה מפרק אלו נערות וז״ל: 

"ועל דבר המפותה פשיטא ופשיטא דמאחר שכבר עברו עליה ימי הנעורים ויש עדן ועידנים שיצתה לבגר, א״כ אין לה בושת ופגם כיון שנתפתתה דהא מחלה, כדמוכח בהדיא בפרק אלו נערות כתובות לב א דמוקי ההיא דאלו הן הלוקין דמשמע דלא משלם ממון מדלקי ביתומה מפותה דלא מחייב בממון משום מחילה דמחלה, ופשיטא בזה דין הבוגרת והיתומה שוה כיון שבגרה יצתה מרשות אביה ומחילתה מחילה" ע״כ.

וכן נפסק בשו״ע אבהע״ז סי׳ קעז סעיף א: 

"המפתה בתולת ישראל - ובהגה: עד שלא תבגר והיא מבת ג׳ ואילך - משלם בושת ופגם וקנס". ע״ש. 

הרי בהדיא היכא דבגרה אין לה בושת ופגם כיון דמחלה. והיכא דהיא בוגרת וסמוכה על שולחן אביה, עי׳ בבית מאיר שעלה ונסתפק בדין זה.

אולם בשו״ת מהריט״ץ סי׳ קח הקשה דאם איתא דבוגרת מפותה אין לה בושת ופגם משום דמחלה, מאי האי דאמר בגמרא פרק אלו נערות גבי מתניתין הבא על אחותו ורמינהו אלו הן הלוקין וקיי״ל דאין לוקה ומשלם. לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת. אחותו בוגרת נמי הא איכא בושת ופגם. בשוטה. והאיכא צערה, במפותה. השתא דאתית להכי אפי׳ תימא נערה מפותה וכו׳ ע״כ. ואם איתא דבוגרת אין לה בושת ופגם במפותה, אמאי מוקי לה בשוטה אפי׳ אינה שוטה נמי כיון דאוקימנא במפותה בוגרת אין לה בושת ופגם והו״ל לתלמודא למימר השתא דאתית להכי אפי׳ אינה שוטה ולא יתומה בוגרת אין לה בושת ופגם במפותה. אלא ודאי משמע דס״ל תלמודא דבוגרת נמי איכא בושת ופגם. שמא תאמר הא מחלה כיון שהיא מפותה, י״ל שבושת ופגם הוא לאביה שאביה נפגם בגידולין שגידל ומתבייש, וא״כ אינה יכולה למחול, ולהכי לא אוקי תלמודא בבוגרת מפותה שיש לה אב אלא ביתומה שאין הפגם והבושת אלא לעצמה ויכולה למחול. ובתו״ד הכלל העולה כפי דברי רוב הפוסקים אין לבוגרת קנס ולא בושת ופגם וא״כ פטור משבועה.

ובשו״ת מהרח״ש סי׳ יז כתב בהדיא דבבוגרת ודאי אין צריך להשבע שהרי אפי׳ אם יודה שבא עליה כתבו הפוסקים דמפותה בת ישראל אינו משלם דברים אלו, וטעמא שכבר יצאת מרשות אביה והיא כבר מחלה. וכ״כ בתשובות גאוני בתראי שאלה נד דבבוגרת אפי׳ היה עדים פטור מכלום, כדאיתא בכתובות ר״פ נערה במפותה כיון דמדעתה עבד לא יהיב לה כלום.

ה. שבועת היסת על הבטחה שניתן לה באתננה

אלא שבעובדא דידן טוענת התובעת שלא לחינם נתפתתה לו אלא שהבטיח לה שישאנה אזי נתרצתה לו דהוא יכסה על בושתה ופגמה. והיכא דהיתה התחייבות מצד הנואף כתב הריב״ש בתשובה סי׳ מא גבי עובדא דסרח סרחה דאם היא תובעת ממנו הדברים שחייבה תורה למפתה אין בדבריה כלום אפי׳ היתה בתולה, שהרי כיון שהיא גדולה ויצאתה מרשות אביה הרי כל אותו זכות היא שלה וכיון שאפילו לפי דבריה שהיא מפותה ומדעתה ומרצונה נבעלה הרי מחלה על הכל. וכ״כ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ נערה בתולה שהמפתה את הבוגרת פטור מכלום, וז״ל: 

"האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע״פ שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער. והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד. אבל המפתה את כולן פטור מכלום. אא״כ תובעת סרח משמעון שכשבא עליה נדר לה איזה דבר באתננה שאז חייב שבועת היסת על תביעה זו".

 והביאו הרמ״א באבהע״ז סי׳ קעז סעי׳ ה וחו״מ סי׳ פז סעי׳ כה ע״ש.

וא״כ בנידון דידן שטוענת התובעת שהבטיח לה לישא אותה, א״כ מחוייב שבועה.

ו. חיוב שבועה בטענה המוציאה ש"ר

ובשו״ת שבות יעקב ח״ב סי׳ קלו דן באלמנה שתבעה לאיש אחד שנדר ליתן לה חמישים זהובים באתננה והלה כופר שלא זינה עמה כלל ובקש ממנה דמי בושת, והביא תשובת הריב״ש הנז׳ וכתב אף שדבריו הם בלי ראיה ויש מקום לחלוק ולומר דא״כ כל הזונות יתבעו לגדולי ועשירי ארץ לתלות בושתה בהן כדי להוציא מהן ממון. ואף דיש חשש דאולי ע״י בושה ישבע לשקר שלא זינה עמה, מ״מ הביא ראיה ברורה מפרק שבועת הפקדון דנשבע שבועת היסת. ובתורף דבריו, כל זה דוקא באשה שאינה בחזקת מופקרת לכל, אבל אם בחזקת מופקרת אין נזקקין לה כלל לדבריה לבזות ולבייש בני אדם הגונים בטענה זו. ובח״ג סי׳ קלח שב והעלה דראוי לנעול דלת בפני הזונות המופקרות שיתנו עיניהם בבני עשירים לביישם בחינם.

אכן אם יש עדי כיעור או רגלים לדבר כפי ראות עיני הדיינים, אז ראוי להחמיר עליו. ובנ״ד אף דהנתבע מכחיש שבא עליה, מ״מ מודה שהיה ביניהם יחסי חברות, וכבר אמרו חז״ל אין אפוטרופוס לעריות, והוא מצטער ע״כ, לא גרע מעידי כיעור שראוי לגערה ולקנס כדי לגדור הפרצות. ובפרט שמדובר בזוג שהם מורים. ומה צדקו דברי הגאון הצדיק ר׳ יהודה צדקה זצ״ל ראש ישיבת פורת יוסף שהיה נלחם כארי נגד אותם בתי ספר שיש בהם מורים ומורות אפילו לגיל הרך. וזכורני שהיה צווח על זה ככרוכיא, ולא אחת התבטא בפומבי: בית ספר לבנים שמחזיק מורות גם לגיל הרך זה לא יקרא בי״ס דתי, אפי׳ אם הוא במסגרת של החינוך העצמאי. ע״כ.

ובשו״ת מהרי״ק שורש קכט כתב: 

"ואשר היא טוענת שהבטיח לישאנה וע״מ כן מחלה לו ונתפתתה, לענ״ד נראה דאף אם נאמר דבכה״ג לא תועיל המחילה דחשיב כמחילה בטעות, מ״מ היינו דוקא היכא שהתנה כן עמה בשעת בעילה ממש, אבל אם קודם לכן הבטיחה כן ולאחר זמן בא עליה סתם ולא הזכירה לו באותו שעה שישאנה, בכה״ג לא אמרינן דאדעתא דהכי מחלה, כדמוכח בפ״ב דקדושין מט ב גבי ההוא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל, ופירשו התוס׳ שמתחילה גילה דעתו שהיה מוכר ע״מ כן, ואפ״ה אמרינן התם דמאחר שלא הזכיר בשעת מכירה, חשיב דברים שבלב ולא נתבטל המקח ואע״ג דלא סליק".

ועוד בר מן דין נראה לענ״ד אפילו התנה עמה בשעת מעשה ממש אפ״ה אינו משלם לא קנס ולא בושת ופגם כיון דמ״מ מדעתה עבד. ואע״ג דפשיטא דבעלמא אמרינן דמחילה בטעות לא הויא מחילה, י״ל דשאני הכא שנבעלה שלא ע״י קדושין, גליא דעתה דלא איכפת לה בבושת ופגם ולא נתכוונה זו אלא להנאות בעילה, דהא פשיטא כביעתא בכותחא דא״א לחייב הנטען הזה מאחר שהוא כופר מכל וכל ואומר שלא בא עליה מעולם.

ובבית מאיר סי׳ קעז סעי׳ א כתב: 

"וצ״ע קצת אם אף בסמוכה שייך דמחלה כיון דאילו לא מחלה והיתה נשכרת באתנן הוה של אב". 

ועל עיקר דברי המהרי״ק כתב שדבריו תמוהים. כי יותר יש לדמות האשה למוכר והבועל ללוקח שמבואר בחו״מ סי׳ רכא מי שבקש לקנות מחבירו ושאל ממנו מאתים ונתן לו בו מנה ולא נתרצה ואח״כ נתרצו ונתן לו החפץ סתם, אם הלוקח תובע למוכר שיתן לו החפץ צריך ליתן מאתים. וא״כ לא מיבעיא אם תחילה לא רצתה להשמע לו עד שהבטיח לה נישואין והיא היתה שואלת הבטחה זו ממנו דפשיטא דהוא ממש הנ״ל, אלא אפי׳ שהנואף פיתה אותה הבטיחה בעצמו הנישואין ואח״כ בסתם נשמעת אליו, מה״ת דלא נימא דעל סמך הבטחה ראשונה נשמעת לו. וגבי נדר לה אתנן אטו מחוייב לנדור בשעת מעשה.

ויותר מזה צ״ע אם לא יהיה מחוייב ממש לישאנה ע״י הבטחה זו כמו אלו נדר לה אתנן. ועל מש״כ דכיון שנבעלה שלא ע״י קדושין גליא דעתיה דלא איכפת ליה בבושתה ופגמה, השיב עליו: 

"וכמה קשה לי על סברא זו הא התנה בשעת מעשה ומיאנה לשמוע אליו אם לא שיחפה בושתה בנישואין, ואנן ניקום ונימא שנתכוונה להנאת בעילה. וראיה שמביא יש לדון עליה" ע״ש.

ז. האם יש תביעה ממונית במקום שזינתה בנידתה

ועדיין יש מקום לדון מאחר וזו שזינתה לא טבלה לנדתה כמו שטענה שפיתה אותה כמה פעמים, פעם בשדה ושאר הפעמים בבית, ובודאי דלא היה שם מקוה ולא היו כל ההכנות והבדיקות לשם טהרה. וכבר כתב הב״ח בחו״מ סי׳ פז על מה דפסק הרמ״א דמי שתובעת אחד שנדר לה דבר באתננה והוא כופר חייב לישבע, וצ״ע דבפרק הפועלים דף צא משמע בפירש״י שאינו חייב בדיני אדם אי תבעי ליה בדינא קמן כשהוא מחייבי כריתות דקלב״מ, וכיון שכל המזנות אינן חוששות לטבול והן מוחזקות בנידות, וכמ״ש הרא״ש בתשובה כלל לב סי׳ יג הביאו רבינו באבהע״ז סי׳ כו, א״כ חייבין כרת על ביאתן וקלב״מ ופטור מלשלם בדיני אדם אפי׳ הודה, וכי כפר נמי אין משביעין אותו ע״כ. ובש״ך שם אות נח כתב: 

"ולא דק דרש״י קאי התם באתנן אסרה תורה ואפי׳ בא על אמו דמחייבי מיתות בי״ד הוא, אבל בחייבי כריתות סוגיא דעלמא בכל הש״ס לאפוקי מדר׳ נחוניא כדאיתא בכתובות דף ל ובשבועות לג א וכ״פ כל הפוסקים בהרבה מקומות. וראה עוד בביאור הגר״א אות צא". 

ובשו״ח חת״ס סי׳ כז כתב על דברי הב״ח הנז׳: 

"האמנם דברי הב״ח תמוהים באמת, אבל מ״מ לדין יש תשובה כיון דקיי״ל מקח הנעשה באיסור אינו קונה, עי׳ סמ״ע וש״ך סי׳ יח משום דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, א״כ אתנן במאי קנה והא אינו נקנה אלא ע״י בעילת איסור. מיהו הא לא קשיא שאני הכא דגלי קרא. והשתא לפי״ז יש לדון ולומר כיון דכל חיובו של אתנן חידוש הוא דיקנה במה דאמר רחמנא לא תעביד, אין לך בו אלא חידושו, דהכי איירי קרא אפילו בבא על אמו והתם ליכא חיובא לצאת יד״ש או אם תפס משום דקלב״מ, וא״כ לא נשמע מקרא חיובא אלא לצאת יד״ש או אם תפס משום דקלב״מ וא״כ לא נשמע מקרא חיובא אלא לצאת יד״ש ואי תפס, אבל לא להוציא בדיינין, וה״ה לכל אתנן אפי׳ דליכא קלב״מ לא מיתחייב אלא לצאת יד״ש או תפס ולא להוציא בדיינין דלא מהני במאי דאמר רחמנא לא תעביד אלא מה דגלי קרא ולא יותר וא״כ צ״ע לדינא בכיו״ב אע״ג דהב״ח לא נתכוין לזה" ע״כ.

ובערך ש״י על שו״ע הנז׳ השיג על החת״ס וכתב: 

"ולענ״ד ליתא, חדא דאיסור נדה הוי רק כזמן כיון דאין האיסור בעצם רק מצד אחר, וכמו דאיסור שבת דמקח קיים עי׳ לקמן סי׳ רח ה״נ אי טבלה ליכא איסור מן התורה. ועוד לפי מש״כ מהרי״ט דאי עביד לא מהני רק כשיתוקן האיסור עי״כ א״כ ל״ש כאן".

וא״כ כיון דקיי״ל דבאיסור כרת לא אמרינן קלב״מ חייב בתשלומין, ואע״ג דהיא בוגרת ומחלה מאחר והיא טוענת שהבטיח לה שישאנה א״כ חייב הוא להשבע. ומאחר דאין אנו משביעין וגם ראוי למיגדר מילתא, ע״כ ראוי לקונסו שישלם לה סך מסויים כתוספת ל-3000 ש״ח ששילם לה, ויבקש ממנה מחילה לצאת יד״ש. והי״ת יערה עלינו רוח טהרה ממרום ונזכה לראות בבנין אפריון אמן.

הרב ברוך שרגא.