אחריות ראש ישיבה על חובות ישיבה
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. תיק מס׳ 119-נט כרך ו
בהרכב הדיינים:הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.
פס״ד בתביעה מראש ישיבה על שכר שחייבת הישיבה לתובע
נושא הדיון
התובע עבד בישיבה כמה שנים, וכעת תובע השלמת שכר ופיצויי פיטורין. ביחד עם הנהלת הישיבה תובע גם את ראש הישיבה, מכיון שהוא היה זה שהביא אותו לעבודה, ודרכו הוא קבל את שכרו. ראש הישיבה טוען שאין הוא נתבע בתביעה זו מכיון שהוא אינו הבעלים של הישיבה, ולא היה הוא המעביד של התובע אלא הנהלת הישיבה, וגם הוא עצמו שכיר של אותה הנהלה. התובע משיב שאת ההנהלה אינו מכיר, וההיכרות שלו לענין העבודה בישיבה היתה עם ראש הישיבה, והוא גם היה הצינור שהעביר לו את השכר.
פס״ד ביניים
על ראש הישיבה לחתום על כתב הבוררות כנתבע.
השאלה לדיון
ראש ישיבה שהביא לעבודה בישיבה ר״מ, לפי בקשת והסכמת הנהלת הישיבה, האם דינו כנתבע בעצמו.
תשובה
א. מתי נחשב שכור לשליח ומתי שכור לבעל הבית
בגמ׳ ב״מ קיא ב:
"ת״ר האומר לחבירו צא שכור לי פועלים שניהן אין עוברין משום בל תלין, זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו. ה״ד, אי דאמר להו שכרכם עלי שכרו עליו הוא, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה״ב מה שההנה אותו. לא צריכא דא״ל שכרכם על בעה״ב".
ופסק הרמב״ם שכירות פי״א ה״ד:
"האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים, א״ל שכרכם על בעה״ב שניהם אינן עוברין משום בל תלין, זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתן אצלו, ואם לא א״ל שכרכם על בעה״ב השליח עובר".
ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ אלף קנז (מוזכר בב״י חו״מ סו״ס שלג) כתב:
"שמעון ששכר את ראובן לשנה, אע״פ ששכרו ללמד תינוקות חבירו, חייב ליתן לראובן זה שכרו משלם, וכדתניא פ׳ האומנין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה״ב מה שההנהו, וכ״ש שמעון זה שהוא גזבר הקדש ושכר מלמדים לתינוקות הצריכים".
וכתב הח״ח באהבת חסד פ״י ס״ב שאפי׳ לא א״ל בפירוש שכרכם על בעה״ב, כיון שהפועל יודע שאין המלאכה שלו, אין השליח עובר. ואם אמר לפועלים שכרכם עלי, אפי׳ הודיעם שהוא שליח ואין המלאכה שלו, הוא חייב בשכרם. ואם שכרם בסתם שלא אמר שכרכם עלי וגם לא א״ל שכרכם על בעה״ב, תלוי בזה: אם הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, אין השליח עובר. ואם אינם יודעים בזה, הוא חייב בשכרם.
ב. האם אפוטרופוס וגזבר חייבים לומר 'שכרכם עלי' ?
והוסיף באהבת חסד:
"בד״א בשליח בעלמא, אבל מי שהוא אפוטרופוס על נכסי חבירו, אף שהפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, ואפי׳ שכרן בסתמא, הוי כאומר שכרכם עלי. וכן אשה שיש לה בעל ונו״נ בתוך הבית ושכרה פועלים אפי׳ בסתמא עוברת משוס ב״ת".
ובנתיב החסד שם אות ט:
"מי שהוא אפוטרופוס וכו׳. כ״נ בפשיטות, דמ״ט פוסק הרא״ש דכשהפועלים יודעים שאין המלאכה שלו דאין השליח עובר, משום דדעתייהו דפועלים הוא על בעה״ב שהוא בעצמו ישלם להם, וזה לא שייך בענינינו. וכן אשה, אפי׳ אם הנכסים שהפועל עושה בהם הם של בעל, והפועל יודע מזה, מ״מ עוברת, והטעם כיון שנו״נ דעת הפועל שהיא בעצמה משלם לו, וכנ״ל לענין אפוטרופוס, כ״נ פשוט". ע״כ.
ולפי״ז בנידון דידן שראש הישיבה נשלח ע״י ההנהלה לשכור ר״מ בישיבה והוא גם היה הצנור לתשלום שכרו, כפי שכתב ראש הישיבה להדיא במכתב ששלח לתובע, על ניר רשמי של הישיבה, ביום יט תמוז תשנ״ח, שהוא מצרף לו סכום כסף עבור משכורת. באותו מכתב טוען ראש הישיבה כי בהתאם למה שקרה ״לא מוטלת עלינו חובת תשלום כלשהי״, ו״באם הנך חושב שמגיע לך מאיתנו״ תוכל לתבוע בבי״ד. כלומר, ראש הישיבה מקבל עליו אחריות מפורשת לתשלום השכר המגיע לתובע. אם כך, דינו כגזבר הקדש שפסק הרשב״א שעובר בב״ת, וכמו שפסק הח״ח לענין אפוטרופוס ואשה הנו״נ, שכיון שדעת הפועל שהוא ישלם שכרו, הוא עובר עליו בב״ת.
ומש״כ במשנת יעבץ חו״מ סו״ס מה שאם שכר ע״י שליח אע״פ שבעה״ב אינו עובר בב״ת, דלא קרינא שכיר גביה, מ״מ לענין תשלום שכרו בשו״כ אינו רשאי, כיון דבעה״ב חייב בעצם דמי השכירות, ה״ה שאין שומעין לו לתת לו שו״כ. ודבריו צ״ב, דכיון שאינו עובר בב״ת גם השכר אינו עליו אלא על השוכר.
ועי׳ פס״ד ירושלים כרך ב עמ׳ רלב שסבא שביקש משדכן לשדך שידוך לנכדו, כיון שאין עליו חיוב להשיאו אשה הרי הוא כמו ששכרו לפועל לעשות בשל חבירו ולא א״ל שכרך עלי, ויכול הסבא לומר לשדכן לא אתן לך כלום, שלא עשית לי כלום. והוא כמו שהכריע הח״ח באהבת חסד הנ״ל.
ג. האם גם המשלח נחשב כשוכר של הפועל
והגר״ח גרינימן שליט״א בחו״ב ב״מ סי׳ ל לדף קיא א כתב להסתפק כששכר השליח את הפועל בג׳ ומה שההנהו הוא ד׳, האם יכול הפועל לתבוע ד׳ מבעל השדה ולוותר על שכרו מן השוכר, או דהוא שלוחו של השוכר, וכיון שפסק עמו ג׳ לאו כל כמיניה לתבוע מבעה״ב מידי. אך י״ל דזה דוקא כשהפועל לא ידע שעובד בשל חבירו, אבל אם ידע, י״ל דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, ויכול לגבות ד׳ מבעל השדה, וכן נפ״מ כשאין לשוכר לשלם אם גובה מבעה״ב רק מדין שעבודא דר״נ או מדין יורד, עיי״ש.
וכבר הבאנו מה שפסק הח״ח באהבת חסד שאם אמר להם שכרכם עלי השליח חייב בשכרם ולא המשלח, ואם לא א״ל שכרכם עלי אם יודעים הפועלים שאין המלאכה שלו אין השליח חייב, ואם אינם יודעים מזה השליח חייב.