החזרת אחוזת קבר לאחר גירושין

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. תיק מס' 176-נט

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בענין החזרת מתנת אחוזת קבר שנתן הבעל לאשתו לפני שגירשה

נושא הדיון

הבעל קנה אחוזת קבר על שמו וע״ש אשתו ליד קבר בתם, עפ״י שטר רכישה מהחברא קדישא שיש בידו. לאחר כמה שנים התגרשו זמ״ז בהסכמה הדדית, אחרי שהתעוררו ביניהם ויכוחים. כיום מבקש הבעל למכור את האחוזה כולה גם שלו וגם של אשתו, ולקחת כל הכסף לעצמו, מכיון שלטענתו רכש את האחוזה כולה מכספו, ולאשה יש כספי חסכונות שהיא מסרבת לתת את מחציתם לבעל, למרות הסכם הגירושין שכך צריך להיות.

האשה מסרבת למכור את חלקה באחוזת הקבר, מכיון שלטענתה הבטיחה לבתה שתהיה לידה תמיד, וגם משום שהאחוזה נקנתה גם מכספה שהרויחה במעשי ידיה שעשתה ע״י הדחק, ונתנה את הכסף לבעלה כדי שיקנה לה מזה אחוזת קבר.

פס״ד

התביעה נדחית.

השאלות לדיון

א. כסף שהרויחה האשה במע״י ע״י הדחק, ונתנה לבעל כדי שיקנה לה אחוזת קבר, האם נחשב שנקנה בכספה היא, או שהבעל זכה בכסף זה ואת הקבר קנה משלו.

ב. קנה הבעל אחוזת קבר על שמו ועל שם אשתו, האם זכתה האשה במקום.

ג. האם כשקונה הבעל קבר לאשתו מחיים, וכותבו על שמה, זוכה בו האשה גם מדין זכות קבורה שהבעל חייב בה.

ד. מתנה שנתן הבעל לאשתו, האם חוזרת אליו לאחר גירושין.

תשובה

א. אשה שעבדה והרוויחה כסף במצב של מאמץ (ע"י הדחק) מעל הרגיל למי הולך השכר

בגמ׳ כתובות סו א אמרו דבהעדפה שעשתה האשה מע״י יותר ממה שפסקו לה חכמים, והיה זה ע״י הדחק, תלוי במחלוקת ת״ק ור״ע האם זה לבעלה או לעצמה.

ופסק הרמב״ם אישות פכ״א ה״ב כת״ק שאם דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה, המותר לבעל. וכ״פ בשו״ע אבהע״ז סי׳ פ סעי׳ א.

וכתב הח״מ ס״ק ב שדעת המ״מ אפי׳ שעשתה בשעה שבני אדם ישינים, וכ״ש עשתה הרבה מלאכות ביחד שלא ע״י הדחק. והטור הביא בזה מחלוקת ר״ת ורב האי, והרא״ש לא הכריע, ותוכל האשה לומר קים לי כמ״ד לעצמה.

וכתב הב״ח שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוציא מיד האשה שום העדפה שע״י הרחק. וכן הביא הב״ש ס״ק ב.

ובנידון דידן שטוענת האשה שהיה לה כסף ממע״י שעשתה ע״י הדחק, אמנם להלכה יכלה האשה להחזיק את הכסף ולומר קים לי כסוברים שאינו לבעל, מ״מ זו מודה שנתנה את הכסף לבעל לצורך רכישת הקבר, א״כ באותה שעה שקבל הבעל את הכסף לידיו יכול הוא לומר קים לי כסוברים שהוא לבעל. אלא שדברי האשה כלל לא נתבררו בבי״ד, ולפי דברי הבעל כל הכסף היה שלו, וע״כ אינה יכולה להוציא הכסף מידיו, ויש לראות את הקבר שקנה הבעל ורשם על שם אשתו כמתנה שנתן לה הבעל.

ב. רישום השטר על שם האישה כהוכחה לבעלות

פסק בשו״ע חו״מ ס', יב: 

"אשה שטוענת על הקרקע שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה, והשטרות כתובים בשם שניהם, הדין עם האשה". 

וברמ״א שם סי׳ סב סעי׳ א:

"לא היתה נושאת ונותנת תוך הבית והיו שטרות כתובים על שמה, הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה הם שותפות של שניהם, וסתם אשה נו״נ תוך הבית". 

וכתב הסמ״ע ס״ק ה שבשו״ע אבהע״ז סו״ס פו כתב דאפי׳ אם נו״נ בתוך הבית מ״מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה, הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל ע״ש שניהם ה״ה של שניהם. ומור״ם איירי כאן בכתבה האשה מעצמה ע״ש עצמה או ע״ש שניהן דאז צריכים דוקא שלא תהא נו״נ בתוך הבית. ע״כ. אמנם הש״ך ס״ק ז חולק על הסמ״ע וסובר שהרמ״א איירי אפי׳ כתב הבעל את השטר, אם היא נו״נ בתוך הבית אין השטר ראיה שזה של האשה. והרמ״א לשיטתו במש״כ בד״מ על הטור אבהע״ז סי׳ פו שלדעת הרשב״א בתשובה סי׳ תתקנט דאם אינה מוחזקת שיש לה נ״מ עליה להביא ראיה דכל מה שיש לאשה בחזקת בעלה הוא, כי סתם אשה נו״נ בתוך הבית. וחלוק בזה על הרא״ש בתשובה כלל כו סי׳ ד שכתב שאם כתובים על שמה ה״ה שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את שם אשתו בשטר הקניה, וזה שכתב שם אשתו ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הם שלה. וכתב הש״ך שהעיקר להלכה כהרשב״א דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה, דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי. ועי׳ פד״ר כרך ו עמ׳ 262 שהמחלוקת היא כשקנה הבעל וכתב על שם האשה, האם יש בזה הקנאה לאשתו, וזכתה בו מדין זכין לאדם שלא בפניו, או לא. 

וכתב התומים ס״ק ה שמספק אין להוציא מיד האשה. וכן פסק בדברי מלכיאל ח״ה סי׳ רלב. ובנתה״מ שם ס״ק ז פסק שאם השטרות תחת יד האשה הדין עם הסמ״ע, דלא שייך בזה לגלויי זוזי הוא דבעי, אבל אם השטרות ביד הבעל, הדין עם הש״ך. 

ולפי״ז בנידון דידן שהבעל קנה שתי חלקות קברים, ורשם חלקה אחת על שמו וחלקה שניה על שם אשתו, ושטר הרכישה בידו של הבעל, הנה לדעת הרא״ש זכתה האשה בחלקת הקבר מדין זכין לאדם שלא בפניו, ולדעת הרשב״א לא זכתה. אמנם כיון שהקבר רשום על שמה, והיא מוחזקת בשמה על קבר זה, לדעת התומים אי אפשר להוציא ממנה, אך לדעת הנתה״מ כיון שהשטר בידי הבעל, הדין עם הש״ך שלא זכתה בו, דלגלויי זוזי הוא דבעי. אמנם נראה דבנידון דידן שהבעל מודה שרכש את הקבר על שם אשתו כדי לקוברה שם אחר מאה ועשרים, מסתבר שגם לדעת הש״ך זכתה בקבר, ובזה לא שייך לומר שכוונתו היתה לגלויי זוזי. 

ג. האם חיובו של הבעל לקבור את אשתו, גורם לכך שהיא שותפה באחוזת הקבר

בתוס׳ סוטה כג א ד״ה כל הביא מהירושלמי שדרשו לענין מנחת סוטה מהכתוב מנחתה, מלמד שהיא קדושה לשמה כשם שהיא קדושה לשמה כך היא קדושה לשמו וכו׳. בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה מכיון שיש לו שותפות במנחה מפריש עליה חוץ מדעתה וכו׳ ע״כ. וביאר הרע״א בשו״ת תנינא סי׳ ק שאמנם הבעל הוא בעל הקרבן ומביא משלו, כמו שפסק הרמב״ם סוטה פ״ג הי״ב, אך מכיון שלכפרתה הוא מביא, מיקרי ג״כ שלה (ועי׳ מנ״ח מ׳ שלד ואבי עזרי מעה״ק פי״ב הי״ב). ולפי״ז בקבר שקנה הבעל על שם אשתו, אם חיוב הקבורה שחייבו את הבעל לאשתו היה כבר מחיים, יש לדמותו לקרבן מנחה שחייב בה הבעל, וכשם שבקרבן מנחה נחשבים הבעל והאשה שותפים, כך גם בקבר של האשה. אך מכיון שחיוב הקבורה לאשה אינו מחיים, מסתבר שאינו צריך להקנות לה את הקבר, אלא רק שצריך לקוברה מממונו, ואם רכש קבר מחיים על שמה הרי זו מתנה שנותן לה. 

ד. ביטול מתנות מחמת גירושין

פסק השו״ע אבהע״ז סי׳ צט סעי׳ ב:

"הנותן מתנה לאשתו אע״פ שהוא מגרשה מדעתו זכתה במתנתה". 

וברמ״א שם: 

"נ״ל כאן טעות אלא כך ראוי להיות אע״פ שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפ״ה מתנתו שלה". 

ובח״מ ס״ק ו: 

"נראה דאין צריך להגיה רק תיבה אחת: בטענה". 

וקאי לעיל שכתב גרושה שגירשה בלא טענה דמשמע הא אם מגרשה בטענה שמין לה בגדיה, אבל מתנה אף אם מגרשה מדעתו בטענה, אפ״ה זכתה במתנה, וכ״ה בטור. ובס״ק ז: 

"הטעם, דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה, אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי׳ שאר מטלטלין שאינן ראויין ללבוש ולהתנאות, זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספת שליש שמוסיף לה בכתובתה, דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם, ועי׳ תשו׳ ריב״ש סי׳ שא". ע״כ.

לפיכך בנידון דידן שהבעל קנה אחוזת קבר ורשם אותה ע״ש האשה, ה״ז מתנה שאינה חוזרת לבעל בזמן הגירושין, אפי׳ גירשה שלא מדעתה, ואפי׳ בטענה.

 הרב אברהם דוב לוין.

ב

ה. מעשה ידי אשה שדחקה עצמה

בענין מעשי ידי האשה לבעלה מהרווחה שע״י הדחק, נראה בס״ד כדלהלן:

"תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, ר׳ עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו".

וגרסינן בגמרא (ס״ו, ע"א): 

"... בהעדפה שלא ע״י הדחק כו״ע לא פליגי דבעל הוי כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק. תנא קמא סבר לבעלה ורבי עקיבא סבר לעצמה וכו׳, בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו, בעי רבינא שלשה או ד׳ בבת אחת מהו תיקו". ע״כ.

וכתב הרא״ש בפ״ו, ס׳ ב׳:

"... בהעדפה שע״י הדחק כגון עשתה מלאכה בלילות בשעה שבני אדם ישנים... והלכה כת״ק והכי פסק רב האי גאון ואמרינן תו בגמרא שם בעי רב פפא וכו׳. פירש רב האי דלרבנן קא מיבעי להו דדלמא אע״ג דבהעדפה שע״י הדחק אמרו רבנן דלבעלה שתים בבת אחת אפשר דלא מיחייבא ליה אלא ממלאכה אחת אבל לא ב׳ בבת אחת, ואת״ל ב׳ מלאכות שכיח דעבדה והוי דבעל. בעי רבינא ג׳ ד׳ מהו, וכיון דסלקא בתיקו הוי לעצמה. ור״ח פירש דהני בעיות אליבא דר״ע ובעי לר״ע דאמר העדפה שע״י הדחק לעצמה ה״ה נמי כשעשתה ב׳ מלאכות או דילמא כיון שלא על ידי הדחק הוי לבעלה ה״ה ב׳ מלאכות הוי לבעלה דלא אמר ר״ע לעצמה אלא כשעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים אבל לרבנן דאמרי דהעדפה שע״י הדחק לבעלה כ״ש עשתה שתים שלא ע״י הדחק, מתוך זה (הפסק) נראה דהלכה כר״ע". 

עכ״ל הרא״ש.

והרי״ף כתב בפ׳ אע״פ: 

"איכא מאן דאמר הלכה כר״ע ואיכא מ״ד הלכה כרבנן (לפי גירסת מרן ב״י). והרא״ש כתב שם על זה ואנן ס״ל כרבנן דר״י בן נורי סבר כרבנן דהעדפה דבעלה הוי", ע״כ.

והר״ן כתב שם אהא דבעי רבינא ג׳, ד׳: 

"מהו כגון שומרת קישואין וטוה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה מי הוי כעל ידי הדחק או לא, כן פרש״י ור״ח. ולפי״ז אליבא דר״ע קא בעי דאילו לרבנן מאי נ״מ דהא אפ׳ העדפה שע״י הדחק דבעל הוי וכיון דאליבי׳ בעי משמע דהלכתא כוותיה, אבל הרי״ף פסק כרבנן וכן פירש רבינו האי ואמר דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכי וכן הרמב״ם בפ׳ כ״א מה׳ אישות פסק כרבנן, אבל תמהני עליהם למה לא הביאו בעיי דרב פפא ורבינא שכיון שהם פוסקים כרבנן משמע דס״ל דהני בעיי דרבנן נינהו והו״ל ז״ל להביאם", עכ״ל.

וה״ה כתב שאפשר שהטעם שלא כתבום הוא מפני שהן סבורין דאתיין אליבא דר״ע ואין הלכה כמותו, עכ״ל. וע׳ בס׳ דינא דחיי ח׳ לאוין דף קע״ב מה שתמה על ה״ה ומה שהליץ בעד הרמב״ם.

וכתב מרן ב״י עליו: 

"כלומר דאע״ג שהם פוסקים כרב האי מ״מ לא מטעמיה דאיהו פסק כן משום דמשמע לי׳ דהני בעיי׳ אליבא דרבנן שייכי ואינהו ז״ל אע״ג דמשמע להו דהני בעיי אליבא דר״ע שייכי פסקו כרבנן משום דבכל דוכתא קי״ל הלכתא כרבנן, והא דבעו אמוראי הני בעיי אליבא דר״ע לפרושי טעמיה אתו אע״ג דלית הלכתא כותיה". עכ״ד.

וכתב הרב ״ערך שלחן״ בס׳ פ׳ ס״ק א׳ דכ״כ רבינו ישעיה מטראני הביאו בא״ז דהל׳ כרבנן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד כמה סתמי סתם רבי כרבנן הכא דתנן מצי׳ האשה לבעלה כרבנן, וה״נ תנן בב׳ אוחזין ואע״ג דבעי׳ דר״פ ורבי׳ שייכי אליבא דר״ע לא דס״ל כוותיה אלא דייקי׳ אמילתיה לידע טעמיה דידי׳ ולעולם לא ס״ל כוותיה ומש״ה לא שבקינן הא דקי״ל הל׳ כרבי׳ והלכ׳ כסתם משנה. עכ״ל.

עוד כתב מרן ב״י:

"ויש לתמוה על הר״ן וה״ה שכתבו שהרי״ף פסק כת״ק דבנוסחי דהרי״ף דידן כתב ב׳ סברות ולא הכריע, לפיכך נ״ל שמ״ש הרא״ש בפ׳ אע״פ ואנן ס״ל כרבנן מדברי הרי״ף היא וכן היתה נוסחת הר״ן וה״ה בהרי״ף".

בסיכום עולה בידינו כמה חילוקי דעות ואלו הן, הובאו בטור וז״ל: 

"״דחקה״ ועשתה מלאכה יותר ממה שהאשה חייבת פסק רב האי שהוא לבעל אפ׳ ביתרון שבא ע״י הדחק, ודוקא שדוחקת להרבות במלאכה כגון שעושה בלילה בשעה שבני אדם ישנים אבל אם עושה ב׳ וג׳ מלאכות ביחד המותר לעצמה, ור״ח פסק דלא הוי המותר לבעל אלא במותר שלא ע״י הדחק, אבל בכל שדחקה בין שעושה בלילה או שעשתה ב׳ וג׳ מלאכות ביחד הכל לעצמה, וא״א הביא דברי שניהם ולא פסק כמי, והרמב״ם כתב בסתם דחקה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעלה". עכ״ל.

ו. שיטת ההלכה בדחקה

עד כאן כתבנו מקור ודעות הקדמונים בדין דחקה לעצמה, ומרן בס׳ פ׳ בסעיף א׳ פסק: 

"מעשה ידיה לבעלה כיצד הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל מלאכות האלו אלא אינו כופה לטוות הצמר בלבד, דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל". ע״כ.

"והרמ״א הוסיף ודוקא שנתן לה מעה כסף כל שבוע כמו שנתבאר לעיל ס׳ ע׳". ע״כ.

הוי אומר דמרן פסק כהרמב״ם ולא חילק במע״י שעשתה ע״י הדחק בין ג׳ או ד׳ מלאכות. והם הדברים שכתב בכ״מ.

והח״מ בסס״ק ב׳ וכתב הב״ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה שע״י הדחק. גם הב״ש הביא דעת הב״ח הנ״ל.

אך הרב החזון איש בה׳ כתובות בס׳ ע׳ ס״ק ה׳ כתב וז״ל: 

"ונראה דלא מנהג רוב ישראל קאמר ב״ח שהרי לא שלח בכל גבול ישראל על זה, ואחרי שמרן ובית דינו והרמ״א ובית דינו נהגו להוציא וזה מנהג רוב ישראל שקבלו הכרעת השו״ע. ומנהג הב״ח ז״ל נראה שהונהג ע״פ דעתו ז״ל שהוא ספיקא דדינא, ומ״מ נראה דאין לזוז מפסק השו״ע אחרי שדעת רה״ג הרי״ף והרמב״ם דהלכה כחכמים, וזה גם דעת רשב״א הובא בהר״ן בכתובות ס״א ב׳ בסוגיא דהלכא כר״א, וזה רעת רי״ד בשטמ״ק, וזה דעת המ״מ. והרא״ש והר״ן לא כתבו שהוא ספיקא אלא שלא הוסיפו על הראשונים ושנו דברי שניהם והוי לי׳ ר״ח ז״ל יחידאה. ולדעת המ״מ גם לפר״ח אין הכרע דהלכה כר״ע דאע״ג דר״פ ורבינא מבעיא להו אליבא דר״ע לברורי מילתא דר״ע קמבעיא להו. והלכך אחרי שהשו״ע והרמ״א סתמו כרבים למה לא נקבל הכרעתן, ועוד דבמציאה סתמו הפוסקים דמציאת האשה לבעלה והיינו כחכמים. וכבר עמד בכ״מ על הטור בזה בס׳ פ״ד גם מתני׳ דב״מ וכתובות ומימרא דשמואל (צ״ו) דוחק לומר דכולהו אינו אליבא דהלכתא ולפי׳ תו׳ הרא״ש י״ל דכולהו בבטלה ממלאכתה דמודה ר״ע, אבל לפרש״י דבכל מציאה פליגי א״א לומר כן, וע״כ הלכה כחכמים וכמ״ש הכ״מ שם", עכ״ד.

הרי דהרב החזון איש רוח אחרת עמו ופסק כחכמים וכבעל השו״ע. וזה דלא כב״ח. 

ג.ועתה נבאר דין אם האשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר.

הנה הר״ן בפי אע״פ כתב: 

"... ומשמע נמי דה״ה דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר, וכ״כ רב אחאי גאון ז״ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים. ודבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחי יכולה לומר איני ניזונת וא״ע כ״ש במותר דלא שכיח, ע״כ, וכן דעת הרמ״ה. אך הרב יונה כתב דוקא בעיקר מעשה ידיה אבל במותר על ה׳ סלעים שהוא שלו ותקנו לה כנגדו מעה כסף ואינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר לפי שתקנו לו מותר משום חינא ובתר הכי תקנו לה כנגדו מעה כסף". ע״כ.

הנה מרן בב״י אחרי שהעתיק דעות אלו לא הכריע ביניהם, גם בשו״ע לא הביא הלכה כמי בס׳ פ׳ ס״א, אמנם הרב רמ״א פסק כהרמ״ה והר״ן וז״ל: 

"ויכולה אשה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל הבעל לא יוכל לומר כן(טור בשם הרמ״ה וכ״כ הר״ן פ׳ אע״פ וכ״כ בשאלתות פ׳ משפטים)". ע״כ.

ועתה נבאר מתי יכולה לומר איני נוטלת מעה, ואיני עושה מותר.

כתב הרב בית יעקב בס׳ פ׳ בס״ק א׳ וז״ל: 

"הפנ״י בר״פ מציאת האשה וכן בס׳ הפלאה הזכירו בקיצור בס׳ פ׳ בסס״ק ג׳ הסכימו דדוקא כשאמרה ג״כ א״נ וא״ע שאינה נזונת ג״כ אז יכולה לומר ג״כ א״נ מעה וא״נ מותר, אבל בניזונת א״י לומר א״נ מעה וע״ש דבריהם. ולפענ״ד נראה ג״כ כדבריהם והטעם הוא לפמש״כ בחי׳ לסוגיא בטעמא דר״י שהביא הטעם דס״ל דאינו יכול לומר איני נוטל מעה דהוא משום דס״ל דדוקא בגוף מע״י שיכול לכופה אפילו בשוטים למ״י והכפי׳ למע״י נתקן בעד איבה דמזונות ולכך יכולה לומר א״נ וא״ע משא״כ מותר שהוא מרצונה כמ״ש הר״ן בפ׳ אע״פ גבי הבטלה מביאה לידי זימה ומותר לא גרע ממציאה כמבואר בר״פ מציאת האשה דלומד ק״ו ממותר למציאה, ע״ש. וכיון דמציאה נתקן משום איבה דקטטה לא מהני להפקיע מבעל המציאה באמירת א״נ וא״ע כמ״ש הרא״ש ר״פ מציאת האשה, מכ״ש במותר שא״י להפקיע. והא דמהני כשאמרה א״נ וא״ע היינו שא״ר בכפי׳ וזה יכולה לעקור דכפי׳ לא ניתקן רק משום איבה דמזונות, ולפי״ז י״ל דהר״ן ס״ל ג״כ סברא דר״י רק דס״ל כשאמרה א״נ וא״ע והבעל אינו רוצה ליתן לה מזונות מחמת שאיננו רוצה בכפיית המע״י וכיון שאין הבעל רוצה ליתן לה מזונות מחמת שהאשה אין רצונה בכפיה למע״י הוי כאינה ניזונת דהכל שלה דלא שייך אפילו איבא דקטטה באינה ניזונת וממילא יכולה לומר איני נוטל מעה וא״נ מותר, והרא״ש ר״פ מציאת האשה שכתב דאף שאמרה א״נ וא״ע מציאתה לבעל נראה דס״ל ג״כ כר״י שא״י לומר איני נוטל מותר ופליג על מהרש״ל וס״ל דאפי׳ אמרה א״נ והבעל אינו נותן מזונות, מ״מ נגד המותר שתיקנו נגד המעה בלא כפיה משום איבה דקטטה א״י להפקיע וממילא גם מציאה א״י להפקיע, אבל להר״ן דס״ל דכשאמרה א״נ וא״ע דיכולה לומר א״נ מעה וא״נ מותר שאין צריך ליתן יותר מכ״ש שא״צ ליתן מציאה דהא מציאה גרע ממותר כמבואר ר״פ מציאת האשה. ועוד דהאיך תעלה על הדעת שהמותר שע״י הדחק דדמי למציאה כמבואר שם יהי׳ לבעל ומותר שלא ע״י הדחק יהי׳ לאשה, אלא ודאי דבמקום שיכולה לומר א״נ מעה וא״נ מותר שהמציאה ג״כ שלה ולכן לא הביא בס׳ פ״ד הרב בהגה המחלוקת שהביא הרא״ש לענין באומרת א״נ וא״ע שאינה יכולה להפקיע מציאה, והוא מהאי טעמא דהרא״ש ס״ל כר״י, והרב שפסק כאן שיכולה לומר א״נ מעה וא״נ מותר כי אמרה א״נ וא״ע, ומציאה ודאי כמותר דמי ולכך כשאומרת א״נ וא״ע יכולה לומר א״נ מעה וא״נ מותר ומפקיעה ג״כ מציאה מבעל דכיון שאינה נזונת הכל שלה דכשאינה ניזונת מבעל א״י ליטול ממנה שום דבר ממע״י דחשיב כעשה עמי ואיני זנך", עכ״ל הרב בית יעקב.

ובס׳ ״יד אהרן״ בהג״ט ס״ק ט״ז בס׳ פ׳ כתב כן וז״ל שם: 

"לא כתב ה״ר יונה ז״ל שאינה יכולה איני נוטלת ואיני נותנת אלא בזמן שניזונת ועושה כתקנת [ח]כמים אבל כל שאמרה איני ניזונת וא״ע שעיקר מעשיה לעצמה אפי ר׳ יונה ז״ל יודה שיכולה לומר איני נוטלת ואיני נותנת, הרב מוהר״י באסאן ס׳ ט״ל", ע״כ. 

וזה דלא כהרב בעל הפלאה והפנ״י והבית יעקב הנ״ל. דיש ללמוד מדבריו הא להחולקים על ר׳ יונה ס״ל דאפי׳ לא אמרה א״נ וא״ע יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר, דאל״כ במה נחלקו הראשונים א״כ זה דלא כפנ״י וחבירו.

ונזכיר בקצרה מחלוקת שכ׳ בסי׳ ז׳, הרא״ה ס״ל דיכול לכוף את אשתו בשיעור מותר ואילו הרמב״ן סו׳ דאינו יכול, וכנראה כן דעת הרמב״ם לפי הרב אבני נזר, עיש״ד.

עתה נבאר ההבדל בין מותר למע״י שע״י הדחק.

בגמרא כתובות (ס״ו) משוה העדפה שע״י הדחק למציאתה ובמציאתה זוכה הבעל משום איבה כמבואר בב״מ י״ב ובירושלמי פ״ו ה״א אמרו דהוא משום איבה דקטטה ובתו׳ כתובות דף מ״ז א׳ ד״ה משום שגם לענין מעשה ידיה איתא שם בגמרא שתיקנו לו מע״י נגד מזונותיה כדי שלא תהא לו איבה, אלא שלענין מע״י הוא איבה דמזונות ובמציאה הוא משום איבה דקטטה.

א״כ יש הבדל בין מותר למע״י להעדפה שע״י הדחק שמותר תקנו חכמים כנגד מעה כסף דאיכא איבה דמעה כסף אם לא תתן לו המותר ודינו כמו עיקר מע״י שתיקנו חכמים תחת מזונות דאיכא איבה אם לא תתן לו מע״י. אבל העדפה שע״י הדחק ולא חייבוהו חכמים כנגד מעה כסף ואינו יכול לכופה על זה לא שייך בזה איבה דמעה רק אם עשתה סוברים חכמים שהבעל זוכה בהם משום איבה דקטטה דכשיהיה לה מעות ולא תתן לו איכא איבה דקטטה ודינה דומה למציאת אשה לבעלה שאינו יכול לכופה על זה רק אם מצאה מציאה צריכה ליתן לבעלה משום איבה דקטטה וכמבואר בח׳ של ״בית יעקב״ הנ״ל, ור״ע סובר שהעדפה שע״י הדחק לא זוכה בהם הבעל ואין בה משום איבה דקטטה.

עד עתה כתבנו חילוקי דינים:

א. עיקר מעש״י (שיעור ה׳ סלעים) באשה רגילה אם ניזונת מבעלה ה״ה שלו ואם לא ה״ה שלה. 

ב. מותר מעש״י תלוי אם נוטלת מעה כסף מבעלה אז ה״ה שלו ואם לא ה״ה שלה. 

ג. העדפה ע״י הדחק. לא שנא ב׳, ג׳ מלאכות בבת אחת ל״ש עבדה בלילה לדעת מרן ה״ה של הבעל, ולהרב חזון איש גם לדעת הרמ״א, אך הב״ש הח״מ נקטו דהאשה יכולה לומר קים ליה שה״ה שלה, וכל זה פשוט.

ועתה נבאר סוג מלאכות שאין אשה חייבת בהן.

בב״מ על מרן השו״ע בס׳ א׳ הנ״ל כתב, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו דהיינו טוויה, אריגה וכדומה, ונראה לע״ד לדייק מל׳ זה ״האלו״ שאם אין דרכן כלל במלאכות אלו אלא באחרות כגון חרישה וזריעה או כמו בזמננו בעסק מו״מ ומכ״ש ליסע לשווקים, עכ״ז שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ״מ אינו כופה אלא לטוות בצמר וכדמסיים הרמב״ם והטוויה היא המלאכה וכו׳. ואך מדמה לטויה אריגה וריקום שזה בכלל עושה בצמר לאפוקי מה שאינה עושה מלאכות אלו א״י לכופה, וכ״מ בתשו׳ הרשב״א שבב״י ס׳ צ״ה שכתב:

 "שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה לאחרת אינו רשאי וסתמא משמע אפילו דרך נשי מדינה זו אף בהנהו וכו׳".

נמצא לפי״ז שאר מלאכות אחרות שאינן מסוג צמר א״י לכופה.

ועתה נבאר למי שייכים במקרה שעשתה.

מצאנו למהרי״ט כ״מ ח״ט ס״ז בסוף התשובה שכתב בזה״ל: 

ומה שמספקא אלי בנשים אלו שהמה גבירות ונכנסות בחצירות שרי מלכות וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים ומפרי ידיהם עשתו גם גברו חיל עושר ונכסים אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל, כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות ואדרבה היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית אין הבעל זוכה במעש״י בסתם, וא״צ לפרש ולומר א״נ וא״ע, דכל שאין הבעל זכה במאי זכי במעש״י, ונמצא אמינא לה מהא דמייתי הר״ן ז״ל בפי אלמנה ניזונת משם הרמב״ן ז״ל גבי אלמנה ששהתה עשר שנים וכו׳ שאם לא נתן לאשתו מזונות ועשתה ואכלה אפי שהותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזונות א״צ להתנות בפירוש ולומר א״נ וא״ע אלא זכתה במעש״י אפ׳ בשתיקה, (דרך שתיקה) וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעש״י שלה ואין לחלק בין היכא דאתיא מיניה שלא רצה לתת לה מזונות להיכא דאתיא מינה, כי כבר מצאה ידה ולא הוצרכה לבעלה שיביא לחם לביתו וכו׳. אלמא הותירה דומיא דפחתה דבכל ענין שלא העלה לה אין לו במותר כלום וכו׳, וכן מתני׳ דמייתי, ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה זה מיירי אפ׳ לא תבעתו מדלא קתני ואם אינו רוצה ליתן, אלמא דכל היכא דלא נתן לה זכתה במותר מעש״י", עכ״ל.

והרי לפי דברי הרב דאשה דנושאת ונותנת והיתה מביאה מזונות הבית אע״פ שנא׳ אשה זו לא התנית בפירוש א״נ וא״ע כל שהבעל לא היה זן אלא היא היתה מביאה מכח עסק הסרסרות שלה מזון הבית ה״ז זוכה במותר הריוח שמרוחת הרי הוא שלה לגמרי מעיקרו.

אך במ״ל שציין ״יד אהרן״ ס׳ פ׳ בהגה״ט אות א׳ שהביא דברי מהרימ״ט אלו וכתב בזה״ל, (הו״ד בס׳ רב פעלים בח״ב ח׳ אה״ע ס׳ טו): 

"דבריו קשים, איך השמיט דברי גדולי המחברים אשר נחלקו בזה כמ״ש הטור אה״ע ס׳ צ״ד בשם הראב״ד באלמנה שהשביחה הקרקע של היתומים דאע״פ שהיא ניזונת מנכסי יתומים ומעש״י שלהם השבח לעצמה שלא אמרו מעש״י שלהם אלא במעש״י הקבועים כגון טווה או אורגת, אבל מלאכה אחרת שאין דרכה בכך לאו, כגון שאינו יכול לענותה לאותה מלאכה אם עשתה ה״ה לעצמה, והרשב״א הסכים לדעה זו וכמ״ש מהריק״א שם, ואם קאמר גבי אשה עם בעלה שאני, דאם אין זה בכלל מעש״י דין מציאה יש לשבח זה, וקי״ל מציאת האשה לבעלה ולא איירי הנהו רבוותא אלא לגבי אלמנה דהדין הוא מציאה דאלמנה לעצמה, הא ליתא, דגבי מציאת עצמה פליגי רבוותא, דאם אינה ניזונת כתב הרמ״ה מציאתה לעצמה, והרא״ש חלק עליו, וא״כ לדעת הרמ״ה כיון דאין הבעל זנה, שבח זה לעצמה, וכל מה שצידד הרב ז״ל בסו״ד, לא שייכא אלא אם נחשב שבח זה מעשה ידיה, אבל למאן דיהיב לזה דין מציאה סוף סוף הרי לא זכה בעלה ומציאתה לעצמה לדעת הרמ״ה ולא מפקינן מינה", עכ״ל. ע״ש.

הרי המ״ל תמה על הרב מהרי״ט והסיק משים אלו הן גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכות וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים ומפרי ידיהם עשתו, מעש״י אלו דינם ״כמציאה״ ואז ד״ז שנוי במחלוקת ראשונים א״כ הדבר ספק. ושמעתי מפ׳ מורי ורבי כ׳ הרה״ג יוסף כהן שליט״א דלכאורה גם המ״ל לא הסתפק בדברי המהרי״ט רק באינה ניזונת לדעת הרמ״ה שמציאתה לעצמה, אבל בניזונת י״ל דהבעל זכה בהם בתורת מציאת האשה לבעלה.

והרב פרי אדמה בפי״ב מה׳ אישות הביא תירוץ לקושית מש״ל מן הרב ״נתיבות המשפט״ שתירץ, הריוח הזה לא דמי למציאה אלא להעדפה וכו׳, והרב הקשה ע״ז שהרי כלל כליל לנו הרשב״א דכל מלאכה שאינו יכול לכופה הוי לעצמה וכו׳, והרב המחבר ז״ל שם כתב ישוב ודבר זה ע״ש.

וראיתי להרב יקהל שלמה, והרב מהר״א פרץ באבני שוהם תמהו על הרב מש״ל, והרב נתיבות משפט, איך לא ראו דברי מהרימ״ט עצמו בח״א סי׳ ג׳ שכתב בתוך דבריו וז״ל דאפילו הרשב״א והראב״ד יודו דהוי סתמא שהוא לאמצע, ולא כתבו הם אלא היכא דפרשה ואמרה ראו מה הניח לי בעלי וכו׳, ולפי״ז אתי שפיר מה שנסתפק מהרימ״ט בח״ג דבהך תשובה הוי סתמא ובהא ליכא סברת הראב״ד והרשב״א, ובזה נסתלקה קושייתם על מהרימ״ט ובכל זה יש לפלפל, אך עתה אין פנאי להאריך, עכ״ד הרב פעלים הנ״ל.

בסיכום

דינן של מלאכות אלו, לדעת המ״ל הוי כמציאה ואז תלוי אם ניזונת או לא דבכה״ג נחלקו אם הבעל זוכה במציאתה, לדעת ״הפרי אדמה״ הוי כהעדפה ולדעת אחרונים אחרים אם לא פירשה הוי לאמצע, ואם פירשה ראו מה הניח לי בעלי בזה מסתפק מהרימ״ט.

ואם נאמר שדינו ״כהעדפה״ דבר זה שנוי ג״כ במחלוקת ראשונים, ואף שמרן בס׳ פ׳ בס׳ א׳ פסק שה״ה של הבעל מ״מ לדעת הב״ש האשה יכולה לטעון קים לי כדעת המזכים לה. ועכשיו נגדיר חוב מעש״י לבעל.

כתב בתשו׳ מהרי״ט ז״ל: 

"וכן ההיא דקונם שאני עושה לפיך יכולה היא לאסור עליו מעש״י בקונם שאם היה לה מעות ממקום אחר שאין לבעלה רשות בהם היתה יכולה ליתן לו דמי משקל חמש סלעים ביהודא ולהכי אי לאו דאלמו׳ רבנן לשיעבודיה דבעל הי׳ חל הנדר", עכ״ל, ע״ש. 

וכ״כ הט״ז ביו״ד ס׳ רל״ד ס״ק ס״ג וז״ל: 

"וה״נ במעש״י שאין קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא דזה ודאי שהאשה יכולה ליתן לבעלה מעות שיש לה בעד המלאכה שחייבת לו לעשות ולא תעשה מלאכה", עכ״ל.

הרי דהמהרי״ט והט״ז ס״ל דהאשה יכול ליתן לבעלה מעות שיש לה בעד מלאכות שמשועבדת לו לעשות.

וע״ז כתב הרב אבני מלואים בס׳ פ׳ ס״א בזה״ל: 

"ונראה לענ״ד דהיכא דכבר עשתה זוכה הבעל בגוף מעשה ידיה ולא מצי תו לסלוקי בזוזי דלא גרע ממציאה והעדפה דודאי זוכה הבעל בגוף המציאה ולא מצי אשה למימר הרי לך מעות במקומם, וה״נ אחר שכבר עשתה הרי הוא של הבעל כמו העדפה, וכיון שהבעל רוצה בגוף מעש״י שעשתה לו לא מצי אשה סלוקי לי׳ בזוזי דמצי בעל למימר לדידי שוה אלפא זוזי והעדפה ג״כ שלו. וכה״ג איתא בשו״ע חו״מ סי׳ קט״ו גבי בע״ח דמצי למימר לדידי שוה יותר, ע״ש.

ואם נותן לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף דאז לא זכה במותר ואין לבעל אלא חמש סלעים בצמצום, בזה נראה דאע״ג שכבר נעשית המלאכה מצי לסלוקי בזוזי כיון דאין לו חוב על האשה אלא משקל ה׳ סלעים לא מצי טעין לדידי שוה יותר כיון דאין ההעדפה שלו, ואדרבה היא תוכל לומר לדידי שוה יותר שהרי העדפה שלה, וכל זה נראה ברור", עכ״ד.

הרי דהרב ס״ל דאם כבר עשתה מלאכות גוף מעש״י שייך לבעלה ואינה יכולה לתת לו תמורתם בכסף או בשוה כסף, פרט אם לא נותן לה מעה כסף דאז מצי לסלוקי בזוזי.

ועוד כתב המהרי״ט (הו״ד בס׳ אבני מלואים), יעו״ש דמחלק בין יניקה לעבודת מלאכות דשונה יניקה דעליה מוטלת החובה ואינה יכולה לשכור מינקת במקומה, אך הרב אבני מלואים כתב דאינו מוכרח, דכיון דמכנסת ב׳ שפחות אינה מניקה נראה דלאו משום אורחא דידה ודידי׳ הוא מדבעי לה פ׳ אע״פ דף ס״א הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו, כל היכא דלאו אורחה שומעין לה, היא אורחה והוא לאו אורחיה עולה עמו, ע״ש, ואמאי לא פשוט לי׳ ממתני׳ דהכניסה לו ב׳ שפחות אינה מניקה את בנה אלא ודאי התם לאו משום אורחא דידי׳ או דידה הוא אלא משום דנותנת שפחה במקומה להניק, וכן כתב הרמב״ם פ׳ כ״א מה׳ אישות הי׳ לה ב׳ שפחות וכו׳ אינה מניקה את בנה אלא נותנת אותו לשפחה להניק, ע״ש. א״כ מה לי נותנת לשפחה או שוכרת מניקה אחרת. ע״כ.

הרי דפשיטא ליה להרב אבני מלואים שדין יניקה כדין מעש״י שלא עשתה ולכן יכולה לשכור מינקת מכספה וה״ה בשבע מלאכות שחייבת לבעלה.

בסכום, העולה להרב אבני מלואים דיכולה לסלק בזוזי הן בשבע מלאכות, הן ביניקה והן במלאכת ידיה אם עדיין לא עשתה.

ז. הסתלקות הבעל ממזונות אשתו בשווה כסף

ואגב אורחי׳ אמרתי להגדיר חוב מזונות לאשתו אי מצי לסלוקי בשוה כסף. בפרט זה נחלקו לכאורה הבעל הפלאה וה״בית יעקב״.

הרב בית יעקב בס׳ ש״ט כתב הטעם של צאי מעש״י במזונותיך ונתרצתה לא מטעם מחילה הוא אלא שבספקה הוי כנותן לה מזונות עי״ז שהיא תמכור את מעש״י וכו׳, ולפי״ז בודאי שיכול לסלקה גם בשוה כסף.

אמנם הרב בעל הפלאה בס׳ ע׳ ס״ק כ׳ שלדעתו אין הבעל יכול לסלק את מזונות אשתו בשוה כסף כמו כל בע״ח דאם יש לו מעות לא יכול לסלק בשוה כסף, ומה״ט כתב שאין הבעל יכול לומר לה צאי מע״י בע״כ, ע״ש.

ובטעם ב״י כתב מו׳ ור׳ הרה״ג יוסף כהן שליט״א נראה דמשום הכי לא דמי לשאר בע״ח בענין זה שלפי המבואר ברי״ף ב״ב ריש פ״ו ובתוס׳ ב״ק דף ט׳ ע״א ורא״ש שם עפ״י כתובות פ״ו. שהטעם שבע״ח אינו יכול [ל]סלק בשוה כסף כשיש לו כסף הוא משום דמעות נתן לו ומעות צריך לשלם וטעם זה לא שייך במזונות. ולדעת הפלאה י״ל שבמזונות עדיף שעיקר החיוב הוא שיתן לה מזונות.

והנה לפי דעת ההפלאה שבשוה כסף אין הבעל יכול לסלק את המזונות לאשתו כ״ש דבחוב שהיא חייבת לו שאינו יכול לגבות במזונותיה, ואפילו לדעת הבית יעקב שיכול לסלק בשוה כסף או במע״י היינו במע״י שהם בעין, וגם בצאי מע״י במזונותיך הוא מסלק את המזונות להבא דנהי דבשאר חוב בעלמא הוא יכול לנכות בחוב שחייב לו כנגדו מ״מ במזונות שאני שגדר החיוב של מזונות לאשה הוא לא חוב ממון גרידא אלא חיוב הגוף ומחוייבי האישות לתת לה די מחסורה כדי קיומה, וכשמסלק לה במע״י היא יכולה למכור מעש״י ולקנות מזונות לקיומה משא״כ שהוא מנכה לה בחוב שהיא חייבת לו אינה יכולה להיות ניזונת ולהתקיים מזה.

ח. הסתלקות מחובות הבעל כלפי אשתו בגלל חוב כלפיו

עוד נפסק בשו״ע ח״מ ס׳ תכ״ד ס״י:

"האשה שחבלה בבעלה אם היתה תוספת בכתובה או נכסי מלוג או נצ״ב מחייבים אותה למכרם לבעלה בטובת הנאה וגובה מהם וכו׳".

א״כ יש מקום לומר דהוא יכול לנכות לה מדמי מזונותיה עבור דמי חבלתו, אולם נראה דחיוב מזונות של הבעל לאשתו אינו מתורת פריעת חוב אלא החיוב הוא לתת לה מזונות כדי להתפרנס ואם יתן לה ממון שלא תוכל לקנות מהם מזונות לא נפטר מחיוב מזונות, ולפי״ז נמצא שאם האשה חייבת לבעל חוב של ממון אין הבעל יכול לנכות את החוב מדמי המזונות משום דניכוי חוב ה״ז כנתן לה ממון אבל לא מזונות.

ויש להביא ראיה לזה מדברי הרמ״א באה״ע סי׳ נ״ב סעיף א׳ שכתב וז״ל: 

"וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה, אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה ואינה יכולה לומר כנוס או פטור. וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו". עכ״ל הרמ״א.

ובח״מ ס״ק ה׳ ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו, וה״ה בפסקה היא עצמה וכבר כנסה אסור לבגוד באשתו אם אין לה מה ליתן ופשוט הוא, וכ״כ הב״ח ועי״ש בב״ש, ומשמע דהוא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו היינו גם במזונות ואינו יכול לנכות מחוב שהיא חייבת לו מה שפסקה על עצמה, אלא מוכח שהחוב שהאשה חייבת לבעלה אין הבעל חייב לנכות מדמי המזונות.

וכן משמע מל׳ המאירי שהביא השטמ״ק בב״ק דף פ״ט ע״ב וז״ל: 

"האשה שחבלה בבעלה אין לה כתובה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתובתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה... אלמא דכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ובפרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה", עכ״ל.

הרי כתב שאף שהאשה חייבת בדמי חבלתו מ״מ כל עוד שלא נתגרשה הוא חייב במזונותיה כדין כל הנשים ומשמע דאינו יכול לנכות את המזונות עבור דמי חבלתו.

אמנם בס׳ בית יעקב ס׳ ע״ג ס״א כתב דאם הבעל נתן לאשתו מזונות ונגנבו ממנה דאינו חייב לתת לה מזונות אחרים משום דכשנותן לה מזונות הוי כפרע חוב שלה וכיון דנפטר מהחוב שוב אין לה עליו כלום, עכ״ד.

משמע מדבריו דחיוב מזונות הוא מתורת פריעת חוב ככל פריעת חוב ולא שהוא מחויב לדאוג לתת לה מזונות כדי שיהיה לה ממה להתפרנס.

ונראה דיש לחלק בדבר דאם נתן לה כסף למזונות לזמן מסויים הרי לאותו זמן כבר נפטר מחיוב מזונות לכן אם נגנב ממנה הכסף שוב אין הבעל חייב לתת לה כסף אחר למזונות אבל אם היה לבעל חוב על אשתו אין הוא יכול לנכות את החוב מדמי המזונות שטרם נתן משום דניכוי חוב לא נחשב כתשלום מזונות, כן העלו כ׳ הדיינים הרה״ג יוסף שלום אלישיב, יעקב עדס שליט״א והרה״ג בצלאל ז׳ולטי ז״ל. א״כ הוכחנו וזה לפסק הלכה, דאפ׳ האשה חייבת לבעלה אין הבעל רשאי לנכות לה ממזונותיה מחוב זה דגדר חיוב מזונות הוא לא כשאר חוב.

ויתרה מזה מצאנו, בס׳ ע׳ בס״ג בדברי רמ״א בשם הר״א נפסק: 

"וי״א עוד דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון את אשתו".

וידועה שיטת ר״ת החולקת וס״ל שא״צ, ומס׳ כתובה אין ללמוד אנא אפלח ואוקיר אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכו׳.

לפנינו מחלוקת הפוסקים מה מידת התחייבות הבעל בחוב מזונות, ועל כל פנים בחו״מ סי׳ צ״ז (לענין מסדרין לבעל חוב) לא מצאנו חיוב להשכיר עצמו לשלם את ההלאוה, ויסוד ההבדל הוא כמו שהגדיר החזון איש בב״ק ס׳ כ״ג ס״ק כ״ח דהסביר חילוק בין ב׳ חיובים אלו.

שדוקא בשעבוד אישות אפשר דישנו בגופו כמו עונתה, וה״נ בשאר וכסותה עכ״ל. וביאר דבריו מו׳ ור׳ הרה״ג יוסף שליט״א שאין גדר חיוב המזונות לאשה הוא חיוב ממון גרידא אלא חיוב הגוף הוא ומחיובי אישות הוא כמו עונתה. ובחזון איש אה״ע ס׳ ק״ח מתבטא שבמניעת מזונותיה מקפח את אשתו מיסודי האישות, ומכיון שחיוב בגופו הוא לכן חייב להשכיר עצמו כפועל, ומדבריו שם מבואר שגם לר״ת החולק על רבינו אליהו צ״ל כן שהרי גם לשיטת ר״ת מחוייב הוא עכ״פ לחרוש ולזרוע כדין לפרנס אשתו שאין כן בשאר בע״ח וכנ״ל. אלא שנחלקו במדת החיוב אם רק לעבודה עצמית או גם לעבודה שכירה. הרי מוכח דחוב מזונות שונה חוב בעלמא, ועד כדי כך שנחלקו הר״א ור״ת במדת התחייבות הבעל לזון את אשתו, אם זה לשכור עצמו ואי לחרוש ולזרוע משא״כ בשאר חוב.

אמנם מצאנו בס״ס פ׳ בדברי הרב ״בית יעקב״ דכתב:

"... ולפי״ז במורדת ממלאכה כיון שיכולה לומר א״נ וא״ע וכ״ז שאינה נותנת מע״י אינו נותן המזונות רק שהוא ירא שמא תתבע אותו אח״כ מזונות, וזה נראה ברור דאם היא תחזור בה אח״כ ותתרצה לעשות ולתבוע מזונות שאין מחוייב ליתן לה מזונות עד שתשלם לו כל השווי׳ דמע״י המותר ממזונות בזמן שלא רצתה לקבל ממנו כיון דהיתה מחוייבת ליתן לו מע״י כל זמן שלא אמרה א״נ וא״ע לעולם, ושם ל״ש סברה דאין אדם דר עם נחש כיון שהוא מוחזק במזונות וא״צ ליתן לה מזונות עד שתשלם לו המע״י". עכ״ל (בס״ס פ׳).

למדים מהרב דאשה שלא רצתה לקבל מזונות תקופה מסויימת ואח״כ תובעתם דהבעל יכול לעכבם לתת לה כ״ז שלא תחזיר לו השו׳ מע״י המותר על המזונות, וכן בס׳ ז׳ בדין האו׳ א״נ וא״ע כתבנו דנחלקו ראשונים אם חייבת בשאר מלאכות, וכתב הח״מ בשם הרשב״א בתשו׳ דאם אינה עושה יכול לנכות ממזונותיה כדי שיוכל לשכור מי שישמשנו. א״כ לכאורה הדברים לא כ״כ ברורים. וכן כתב מפורש בס׳ פ׳ בס׳ ט״ו דכתב בהדיא דאם אשה מונעת מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה לעשות, וכ׳ הרמ״א ״ואינו זנה עד שתעשה״. הרי דפשוט הדבר דאפשר למנוע מאשתו מזונות עד שתעשה מלאכה.

ונראה לומר דיש חילוק יסודי בין ס׳ זה למה ששנה לן הרמ״א בס׳ נ״ב והח״מ שם, מתי שהאשה מקפחת מבעלה חיובי אישות אם זה מלאכות שחייבת לעשות לבעלה (לבשל, לאפות וכו׳), או לא נותנת לו מעש״י שזכו לו חכמים תמורת מזונות, אז הבעל שפיר יכול לנכות ממזונותיה דכ״ז הוא מחיובי איש ואשה ביניהם, אבל בחוב שאינו שייך לנישואין חוב אחר לגמרי בזה לא יכול לנכות כן נראה לי, וכן הסכימו אתי החברים.

הרב שמואל ביבס.