קניית מגרש לבנייה על ידי אגודה על יד שיכון של אגודה אחרת
הרב גולדשמידט ישעיהו
הרב אזולאי עמרם
פד"רים כרך ו' עמ' 202-220 תיק מס' 5596/כ״ו
בענין:
התובעים : הסתדרות פועלי אגו״י סניף
רחובות (ע״י ב״כ עו״ד אשר רוזנבלום)
נגד:
הנתבעים : הסתדרות אגו״י סניף רחובות (ע״י
ב״כ הרב לנדוי ו־י׳ גרינבוים)
הנדון : בר־מצרא ועני המהפך בחררה
תביעה מצד הסתדרות ״פועלי אגודת ישראל״ סניף רחובות נגד ״אגודת ישראל״ סניף רחובות לסלק ידם מהמגרש שקנו סמוך לשיכונם, מדין בר־מצרא. — טענת הנתבעים שלא הם ולא התובעים הם בעלי הדברים ; שאין עליהם להסתלק משום ״ועשית הישר והטוב״ כי לתובעים יש עשרות דירות ולחבריהם אין כלום ; ושאין דין בר־מצרא נוהג בבתים.
המקור לדין בר־מצרא. — דין ספק בר־מצר. —
חילוקי הדעות בדין בר-מצרא בבתים. — באילו מקרים אין טענת בר־מצרא. — זכות אחד
השותפים להתדיין בשם כל השותפים. — קנין כסף ודין מי שפרע בקרקע. — התוצאות לגבי
קנינים מהנוהג לרשום נכסי דלא ניידי בספרי האחוזה. — תוקף חוזה מכירה מדין סיטומתא.
— ערך חוזה בנוסח של התחייבות לרישום. — אימתי חל בעסקים דין עני המהפך בחררה.
מסקנות
א. אף
שהסמיכו חכמים דין בר־מצרא על הכתוב: ״ועשית הישר והטוב״, אינו מדאורייתא אלא
מתקנת חכמים לשם יחסי שכנות וסדר טוב בישוב ובמדינה.
ב. 1)
ספק בר־מצר אינו יכול לסלק את הלוקח, משום שהלוקח נקרא מוחזק ומשום שבספק תקנה
מעמידים על דין תורה.
2) ישנה
דעה שבר־המיצר הוא המוחזק ומספק על הלוקח להביא ראיה, ואין הלכה כמותה.
3) ומשום
כן אנדרוגינוס וטומטום, מכיון שהם ספק אשה, אין עליהם טענת בר-מצרא, כדין אשה.
ג. 1)
חלוקים הפוסקים אם דין בר־מצרא חל גם בבתים וכבר נקבעה ההלכה שאין מבדילים בין שדות
לבתים, וכן המנהג.
2) אולם
יש מחלוקת אם מצרפים דעת המיעוט בבתים, במקום שיש עוד טעמים לדחות את טענת המצרן.
ד. 1) אין טענת בר־מצרא בבתים אלא במקום שאפשר לחבר הדירות, אבל לא כשמפסיקים
ביניהם שביל או גינה וכדו'.
2) אם אפשר לחבר הדירות ע״י גידור
שתהיינה פתוחות לחצר אחת, יתכן שזה נחשב כאיחוד הדירות.
ה. אימתי
יש דין בר־מצרא בשדות, בזמן שברכישת שטח נוסף יורחבו גבולותיו של המצרן ויוכל לעבד
שתי השדות כאחת, אבל במקרה של מצרנים שותפים שע״י רכישת שטח נוסף לחברתם, יתווספו
להם שותפים חדשים גם בשטח שלהם, יתכן שאין להם טענת בר־מצרא, כי באופן יחסי לא יתווסף
להם כלום ותועלתם תצא בהפסדם.
ו. 1)
למצרן יש טענות בר־מצרא בבתים במקום שיש גם לו וגם ללוקח דירות לשיכונם, אבל
כשלמצרן יש דירה לשיכונו ואילו ללוקח אין כל דירה, יש סוברים שאין לחייב את הלוקח
להסתלק מהמקח משום ״ועשית הישר והטוב״.
2) אולם כשיש ללוקח דירה שכורה, יתכן
שיש למצרן טענת בר־מצרא כלפיו.
ז. לשוכר דירה אין דין בר־מצרא כלפי
הבא לקנות דירה סמוכה, אבל יש לו טענת בר־־מצרא על הדירה השכורה שהוא דר בה.
ח. בעל שדה או מגרש יש לו דין בר־מצרא
לגבי בית הסמוך לו.
ט. 1) בר־מצרא זכאי לתבוע זכותו רק
כשהוא רוצה לקנות לעצמו אבל לא כשרוצה לקנות על מנת להשכיר לאחרים.
2) אולם אם תצא לו מהרכישה תועלת גם
לעצמו, זכותו בתוקפה.
י. 1) בעסק של שותפות יכול כל אחד
מהשותפים להתדיין עם אחרים גם על חלקם של שותפיו מבלי לקבל מהם כוח הרשאה.
2) אם תביעתו שונה משל שאר השותפים,
אינו יכול להתדיין בשמם בלי הרשאה.
יא. 1) במקום שאין כותבים שטר, קרקע
נקנית בכסף.
2) בנוהג
בזמננו לרשום העברת נכסי דלא ניידי בספרי האחוזה הממשלתיים, אין לראות כמקום
שכותבים שטר, כי הרישום אין לו תוקף מצד הדין כשטר קנין.
3) כמו
כן אין לבטל קנין כסף בהעדר הרישום משום דינא דמלכותא, כי הממשלה אינה מקפדת שיעשו
חוזים למכירת נכסי דלא ניידי אף בלי רישום.
4) אף במקום שלא חל בקרקע קנין כסף,
עובר החוזר על ״מי שפרע״.
יב. 1) חוזה שוחתם בין המוכר והקונה
מהווה בזמננו קנין מדין סיטומתא, בין בנכסי דניידי ובין בנכסי דלא ניידי, מאחר שזה
מנהג הסוחרים.
2) במה דברים אמורים כשכתבו בחוזה
בלשון קנין, אבל אם כתבו שהמוכר מתחייב להעביר את הנכסים על שם הקונה בספרי
הרישום׳ יש לפרש חוזה זה כאילו התנו שלא יקנו אלא ברישום.
3) ואף
אם נפרש כוונתם לקנות בכסף או בשטר, יש לדון אם התחייבות כזו מועילה,
כי הרי זה כאומר: אתן, שנחלקו הפוסקים
אם יש לזה תוקף.
4) ויתכן
גם לפרש את החוזה שכוונתם לגמור את הקנין מיד עם חתימתו, אלא שהמוכר מתחייב נוסף
על כך גם לרשום את המכירה בספרי האחוזה אם הקונה ידרוש זאת.
יג. 1) ניהלו אנשים מו״מ בעסק שאינו מצוי
ובאו אחרים והקדימו אותם, יש בזה דין "עני המהפך בחררה" ונקראים רשעים.
2) אם
האחרים עדיין לא עשו קנין, דוחים אותם מהמקח ומקיימים אותו לראשון המהפך בו.
3) רכישת
קרקע נקרא דבר שאינו מצוי וכל אדם יש לו לגבי זה דין עני.
4) דין
עני המהפך בחררה בעסקים ישנו רק לאחר שהמוכר והקונה פסקו דמים ועדיין לא עשו קנין,
אבל לא כשהם עדיין מתמקחים ביניהם על המחיר.
5) ויש
סוברים שאם הם עדיין מנהלים מו״מ אף כשעדיין לא פסקו דמים ביניהם,
חל בזה דין של עני המהפך בחררה. דרך
תלמידי חכמים להיזהר בכך בכל האופנים, ולפי מדת חסידות יש להחזיר אף בדיעבד.
פסק־דין
שני הצדדים בדיון שלפנינו הם מפלגות
ידועות בציבור היהודי כשומרות על גחלת היהדות המקורית, ולצורך זה מצאו לנכון להקים
בארץ שיכונים מיוחדים לחבריהם שהמגורים בצוותא יקלו עליהם שמירת דיני היהדות
וחינוך הבנים לתורה ומצוות, וכן עצם שבת אחים לדעה בסביבה אחת, הוא גורם חברתי
חשוב מאד.
פועלי אגו״י בנו שיכון לחבריהם ברחובות, חלק ראשון בשנת תש״ך ואז בנו 48 דירות ולפני שנתיים 28 דירות. בחדש שבט שעבר פורסם שאגו״י ברחובות רכשה שטח לשיכון ושטח זה סמוך לשיכון פואג״י וגם ניצב שלט בשם אגו״י העומדת להקים שיכון. וע״ז קמו עוררין מטעם פואג״י שטענה טענת בר מצרא, ולכן ביקשה צו מניעה שלא יבנו ושלא ימשיכו לבנות ויהיו בבחינת מעוות לא יוכל לתקון. ביה״ד נענה לבקשה זו ואסר על המשך הבניה עד לבירור הענין בפנינו.
ביה״ד לא יכול היה להיענות לבקשת
אגו״י לבטל את הצו האמור מאחר ולפי דעתנו היתה לכל הפחות טענה כל דהו בטענות
פואגו״י שלפיה ביה״ד מוציא לפי ההלכה צו מניעה (חו״מ סי׳ ע״ג).
ביה״ד נכנס איפוא לברור הענין. ב״כ
פואג״י טען: שמרשיו ניהלו מו״מ עם משפחת פיינשטיין בעלת המגרש הגובל עם שכון
פואג״י. לדעת פואג״י ידעה אגו׳׳י כמו יתר חלקי הציבור ברחובות על המו״מ הזה. בכדי
להרחיב את השיכון ע״י הקמת בית נוסף על המגרש הזה, פירסמו תכניתם ברחובותיה של
רחובות. באמצע המו״מ—כך טענו פואג״י — ניהלו אנשי אגו״י מו״מ חשאי עם המוכרים ולשם
השגת המגרש הוסיפו 20,000 ל״י על המחיר, לכן חל כאן הדין של בר
מצרא. הלוקחים נעשים לשליחם של התובעים ועל ביה״ד איפוא להחליט שהמגרש שייך
לתובעים ולסלק את הנתבעים מהמגרש.
כאן יש לציין שהתיק הועבר אלינו לפי
החלטת בי״ד הגדול בירושלים, מאחר והצדדיים קיימו מקודם דיון בפני רבנים של הרבנות
ברחובות. לדבריי פואג״י, פנו לרבנים מיד עם היוודע להם העובדה שאנשי אגו״י קנו את
המגרש. הרבנות ברחובות העבירו את הדיון לביה״ד ברחובות ולאחר שביה״ד ברחובות הסתלק
מהדיון, הועבר התיק אלינו. לדברי התובעים, הם מחו מיד כאשר התברר להם כי אגו״י
קנתה את השטח הזה, ומכחישים את טענת הנתבעים שכאילו עברו 11 יום מאז שנודע להם
העסק עד שהגישו את התביעה.
לשאלת ביה״ד, עונה ב״כ התובעים כי
התביעה היא נגד אגו״י ונגד הנתבעים אישית.
טענת הנתבעים: ״לאו בעל דברים את. אנו
אנשי אגו״י אינם צריכים להיות נתבעים הואיל והעסק נעשה ע״י הקבלן דוד מעודד״. טענה
זו לא נראית ככנה בעיני בית הדין, אחרי שהוברר תוך מהלך הדיונים, כי הנתבעים אגו״י
הם הם רוכשי המגרש בוני השיכון ולכן הם הם בעלי הדברים.
הנתבעים מכחישים שהאמירו את המחיר
בעשרים אלף ל״י, למרות שלדעתם מותר היה להם לעשות זאת כל עוד שלא היה פיסוק דמים.
לדבריהם לא היתה לפואג״י כל תכנית לבנית שלב נוסף. וגם אם פירסמו פואג״י על תכנית
להרחיב את השיכון, הרי אפשר להבין את הכוונה להרחבה בצד השני של השיכון.
כן טוענים הנתבעים שהבנין המשמש כשיכון
פא״י אינו שייך לפא״י, אלא לכל משתכן ומשתכן בנפרד כפי שזה רשום במשרד ספרי
האחוזה.
ולכן טוענים לפא״י ״לאו בעל דברים
דידי את״, ומוסיפים לטעון כי אין עליהם להסתלק משום ״ועשית הישר והטוב״, כי לאגו״י
אין כל שיכון ברחובות למרות שמספר חבריהם גדול ממספר פא״י, ולעומת זאת לפא״י יש
כבר שיכון של עשרות דירות. מציינים את העובדה שבשיכון פא״י ישנן עוד דירות ריקות,
וחברי אגו״י שקנו עתה דירות בשיכון העומד להיבנות, וביניהם חלק מהנתבעים אישית,
אין להם דירות משלהם. כן מציינים שהשיכון העומד להיבנות הוא סמוך למוסדות אגו״י
בעיר. מוסיפים לטעון כי אין דין בר מצרא נוהג בבתים.
פא״י בתשובתם לטענות הנ״ל הביאו
מסמכים שהשטח הצמוד לבנין והגג של השיכון שייכים בחלקם לפא״י, וזה מהווה 319 חלקים
מתוך 766 של הרכוש המשותף הרשום בשם החברה הבונה פא״י. כנימוק נוסף לבקשתם, טוענים
התובעים כי לפי תכניתם תהיה גינה משותפת לשני השיכונים, ותהיה מורחבת פי שנים
כששני השיכונים יצורפו יחד. מדגישים עוד שבתכניתם היתה להעתיק את השדרה מרחוב נורדוי
לביהכ״נ החוצה את שטח המריבה לרוחבו, שלפי תכנית העיריה תהיה השדרה מן הצד בין
החלקות, ואילו בתכנית התובעים היה להעתיק את השדרה מול ביהכ״נ שישפר ויהדר את ביהכ״נ,
והשדרה תהווה מעין רחבה וכניסה יפה לביהכ״נ, ועתה נבצר מהם הדבר.
הנתבעים טענו שהתחילו במשא ומתן עם
המוכר עוד לפני ארבע שנים על רכישת מגרש זה ואדרבה פא״י רצתה להקדימם ולקפחם. אבל
תוך מהלך הדיון הוברר ששני הצדדים ניסו לנהל מו״מ עם המוכר לרכישת המגרש, ונוכחו
לדעת שהדבר אינו מעשי בגלל חוסר פורצלציה ועוד סיבות שונות. ביה״ד ביקר גם במקום
ושם שמע גם בירורים, והצדדים ענו לשאלות ביה״ד.
ביה״ד בבואו לפסוק בענין זה רואה
מחובתו לברר כמה בעיות ונרשום כאן אחדות מהן.
א) תוקפו
של דינא דבר מצרא אם הוא מן התורה או תקנת חכמים ;
ב) דין
מצרנות בבתים, לסוגיו השונים ;
ג) אם
למצרן יש דידה קנויה וללוקח אין דירה או שיש לו דירה שכורה ;
ד) מצרן
שרוצה לקנות בשביל אחרים וכאשר למצרן תהיה עוד תועלת ;
ה) דין
עני המהפך בחררה, מהי פסיקת דמים, ואם מוציאין מהשני אשר עדיין לא עשה קנין המועיל.
א. מקורות ותוקפו של דינא דבר מצרא:
תקנת חכמים היא שהמוכר קרקע והשכן
המצרן הגובל עם הקרקע העומדת למכירה — רוצה לקנותה, הוא קודם לכל אדם אחר ואסמכוהו
תקנה זו על הפסוק ״ועשית הישר והטוב בעיני ה׳״ (דברים. יח). ומבאר הרמב״ן בנימוקיו
שם:
״כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הישר והטוב בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר, וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, לא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשו הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, כגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות״.
ומפשטות לשון הרמב״ן, היה אפשר לומר
דס״ל דדינא דבר מצרא הוא מן התורה ותוקפו כדין דאורייתא. וראה בשו״ת הרי בשמים
מה״ת סימן ק״ט שמביא דעת מי שנטה לומר כן והוא חלק עליו, ע״ש. ובאמת הרמב״ן עצמו
במלחמות פ״ט דב״מ כתב להדיא דדינא דבר מצרא הוא תקנת חכמים וז״ל שם:
״אשה ויתמי דלאו בני מעבד הישר והטוב נינהו ולא רמו רבנן עלייהו תקנתייהו״.
וכן מבואר מדבריו שהובא בשטמ״ק כתובות
דף מ״ד ע״א שנעתיק בסמוך. וא״כ נראה דדעת הרמב״ן כדעת רבותינו הראשונים שדינא דבר
מצרא היא מדרבנן, אלא שהרמב"ן מגדיר את ההנהגות הישרות כענין שיהא משאו ומתנו
עם הבריות נאה והנהגת לפנים משורת הדין ופשרה וכן דינא דבר מצרא ופרקו נאה ודיבורו
בנחת עם הבריות וקיום יחסים טובים עם שכניו ורעיו, כל זה גדרו חכמים בכלל עשית
הישר והטוב. וזהו על דרך דברי הרמב״ן בהגדרת קדושים תהיו ע״ש. וכ״כ המגיד משנה סוף
הלכות שכנים וז״ל:
״וענין דין בן המצר הוא, שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם, כללים באמירת קדושים תהיו, והכוונה כמו שאמרו: קדש עצמך במותר לך וכו, וכן אמרו ועשית הישר והטוב, והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים וכו,' והחכמים ז״ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו״.
הרי מפורש יוצא מדברי הראשונים שדין
בר מצרא הוא תקנת חכמים.
וכן פסק הרמב״ם פי״ב משכנים ה״ה:
״ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב אמרו חכמים, הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המיצר יותר מן הרחוק״.
וכן מבואר בטור ושו״ע ובראשונים
שדבריהם יובאו בסמוך בעז״ה. יסוד זה נוגע לכמה הלכות ומהם שיבוארו בהמשך דברינו.
ב. וכאשר מתעורר ספק אם הוא בר מצר כתב הטור בסימן קע״ה וז״ל:
״הרמ״ה כתב לא מיבעיא אם שניהם טוענין טענת ברי, שעל הלוקח להביא ראיה, אלא אפילו אם המצרן טוען שמא ולוקח ברי, על הלוקח להביא ראיה, דארעא בחזקת מצרן קיימא״.
וטעמו ונימוקו של הרמ״ה הסביר לנו
המהרי״ט ח״ב סימן ס״ז וז״ל:
״ויש ליתן קצת טעם לדבריו ז״ל דכיון דעשו לוקח כשליח דמצרן ומההיא שעתא חל שעבודיה למפרע ועדים גופייהו כתבי ליה שטרא אחרינא משם המוכר, אע״פ שאין נמלכין בו לזכות לשם המצרן, הלכך כל קרקע שנמכר במצר שלו לא הוחזק ביד הלוקח עד שיתברר שנסתלק המצרן שבקנייתו זאת נעשה כשליח של מצרן וידו של מצרן עדיפא מידו״.
זוהי שיטתו של הרמ״ה על פי ביאורו של
המהרי״ט דמעמידין השדה בחזקת מצרן, ולא בחזקת הלוקח, כי כל פעולתו של הלוקח נזקפת
על חשבון המצרן ונחשב כאילו הלוקח קנה בשליחותו של המצרן.
ולהלכה חלקו הפוסקים על שיטת הרמ״ה.
וכן מבואר ברמב״ם פי״ב משכנים הי״א:
״הרי שטען הלוקח ואמר מפני המס וכיוצא בו מכר לו המוכר, ובעל המצר טוען שקר אתה טוען לבטל זכותי, על בעל המצר להביא ראיה ואח״כ יוצא מיד הלוקח״.
ובהלכה י״ב שם ממשיך הרמב״ם:
״אפילו היה שם בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שהביא בעל המצר״.
כנגד זה כתב הרמב״ם שם הלכה ט״ו:
״מכר לטומטום ואנדרוגינוס בעל המצר יכול לסלקן מפני שהם ספק אשה״.
אכן זו טעות דפוס בהוצאת הרמב״ם
שלפנינו. בדפוס וינציא הנוסחא היא:
״בעל המצר אין יכול לסלק״. וכן מוכח מסיום דברי הרמב״ם: ״שהם ספק אשה״, כלומר לכן אינו יכול לסלקן כי הם ספק אשה, ואשה אינה מחויבת בדינא דבר מצרא, ואם היה סובר דיכול לסלקן היה לו לסיים מפני שהם ספק איש ובגלל זה מסלקן כמו שמסלקין לוקח שהוא איש.
וכן משמע מדברי המגיד משנה שם. וכן
העתיקו דברי הרמב״ם, הראשונים והטור בשמו. וכן בשו״ע סעיף מ״ז, וכך מבואר בטור
ושו״ע בכמה הלכות. ראה בשו״ע סעיף מ״ד וסעיף מ״ה, וז״ל המחבר בסעיף מ״ה:
״אפילו היה בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר. לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו וכו׳ צריך בעל המצר להביא ראיה שהוא בעל המצר וכו׳ וכן כל כיוצא בזה״.
והוסיף הרמ״א שם:
״וכן במקום שהפוסקים חולקין אין מוציאין מיד הלוקח הואיל ומוחזק״. וכן פסקו הפוסקים כדעת הרמב״ם והשו״ע הנ״ל דבכל ספק בדיני מצרנות אין מוציאין מהלוקח והוא הנקרא מוחזק. ודלא כדעת הרמ״ה שהובא בטור הנ״ל, וז״ל מהר״י בן לב ח״ב סימן מ״א:
״דכולהו רבוותא סבירא להו דהלוקח הוא מוחזק והמצרן המוציא, זולת הרמ״ה וכו׳ וכיון דהרמ״ה הוי יחידאה בהך דינא לא עבדינן כוותיה״.
ודברי המהריב״ל אלו הובאו במהרי״ט
סימן ס״ז הנ״ל.
ובטעמו של דבר שבכל ספק במצרנות נקרא
הלוקח מוחזק כתב המגיד משנה פי״ב משכנים הי״א וז״ל:
״הרי שטען הלוקח וכו׳ זה נראה לפי ששדה בן המצר אינו אלא מדבריהם ולפיכך הוא נקרא מוציא ועליו להביא ראיה וכ״כ מהעיטור״ (ועיין ב״ח).
והדברים מבוארים כי זה כלל גדול בתקנת
חכמים שכל מקום שאנו מסופקים אם באופן זה תקנו חכמים את תקנתם, נשאר הדבר על עיקר
דין תורה. עיין כעי״ז באה״ע סימן קי״ח סעיף י״ג ובתשובת מהר״מ אלשיך סימן פ״ד
מהרי״ל סימן ע״ז.
נימוק זה בסגנון אחר כתב השטמ״ק כתובות דף מ״ד ע״א לענין שבועת היסת, כשיש הכחשה בין המצרן ללוקח, וז״ל שם ד״ה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה וכו׳:
״וא״ת כי כביש ליה לשטר מכר נמי מצי טעין ליה דמכר הוה וארעומי מערים ומבעי ליה אשתבועי על טענת ברי או לאחרומי באנפיה על טענת שמא, וי״א דכיון דמצרנות מבורר בעדים או בשטר וכ״ז שאין שם ראיה אין לאשבועי או להחרים בפניו שאין זה הישר והטוב, וכן היה אומר מורי רבינו בשם רבינו הרמב״ן ז״ל״.
ע״כ לשון השטמ״ק והובא דבריו בהגהות
אמרי ברוך חו״מ שם.
לפי זה, הדין שבספק מצרנות אוקמינן
בחזקת הלוקח ועל המצרן להביא ראיה, אינו מפני שהוא מוחזק. או מפני שבספק תקנה
מוקמינן על דין תורה, אלא שאנו אומרים שבעת שתיקנו חכמים דינא דבר מצרא ולעשות הישר
והטוב, התקנה היתה כאשר המצרן בא בטענת ודאי, אבל כאשר המצרן מסופק בזכויותיו לא
תקנו חכמים שיסלק את הלוקח.
וכדברים האלה כתב המהרשד״ם חו״מ סי׳
רע״ז וז״ל בתוך דבריו:
"בכל אלו הספקות יש בנ״ד הדין היה קולא ללוקח וחומרא למצרן כמו שכתבתי, וכ״כ אני בפסקי הראשון שם כיון שדין מצרנות אינו אלא מדרבנן, אלא שסמכו אותו אקרא דועשית הישר והטוב וכו׳ בכל ספק להטות הדין בזכות הלוקח דלא אתי תק״נ דרבנן, ומפיק דינא דאורייתא״.
עתה נבוא לטענות ההלכתיות שטענו
וסיכמו הצדדים.
ג. הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה הואיל והדיון הוא על מגרש לבנין בתים, והרי דעת ר״ת
שאין דינא דבר מצרא נוהג בבתים. הבה נראה הכרעת הפוסקים בנדון והנוהג בזה.
דברי ר״ת הובאו בתוס׳ ב״מ דף ק״ח ע״ב,
ד״ה ארעא ובראשונים שם, ומקורם בספר הישר לר״ת סימן תר״ז, והובאו בשלמותם באור
זרוע ב״מ פ״ט סימן שנ״ט, ומשום שדברי ר״ת הם יסוד לכמה בעיות שבנדון, לכן נביא
דבריו כפי שמעתיקם הרא״ש בפסקיו, כי כל דברי ר״ת ונימוקיו נכללים בדברי הרא״ש שם
וז״ל בפ״ט דב״מ סימן ל״ד:
״איפסק משוניתא או ריכבא דדיקלא חזינן אם יכול להכניס בה תלם אית ביה משום דינא דבר מצרא, ואי לא לית ביה משום דינא דבר מצרא. פסק רבינו תם ז״ל דלא שייך דינא דבר מצרא בבתים אלא בשדות, דטעמא משום דיכול ליקח במקום אחר ובבתים אינן מצויין לקנות בכל פעם. ועוד עשיר צריך הוא לשדות הרבה, אבל עשיר שיש לו בית דירה יפה לא יתכן שיסלק את הלוקח מבית דירתו והוא יקנה בית להשכירה לאחרים, אין זה הישר והטוב. ועוד חזינן דבהפסק משוניתא וריכבא דדיקלא נסתלק מצרנות, גם בתים מובדלים בחומות, ודברים נכונים הם אלא שלא נהגו כן״.
ועיין בנמוק״י שם שתפס כן גם בדעת
הרמב״ם דבבתים נוהג דין מצרנות ועי׳ ב״י, וכן נראה דעת הרי״ף בתשובה שהובאה בשטמ״ק
ב״מ שם.
אכן רבינו תם אינו יחיד בשיטה זו (לבד
מהרמ״ה, כפי שמביא הנמוק״י, אבל הטור הבין אחרת בדעת הרמ״ה ויבואר בעז״ה בסמוך).
והנה האור זרוע פ״ט דב״מ סוף סימן שנ״ט (וכ״ה בהג״א שם) כתב:
״וכתב היה מעשה ודן הר׳ יצחק הלבן כר״ת וכן פסק מהרי״ח״.
ואנו לא נאריך להביא כל דברי הראשונים
בזה ונעתיק דברים קצרים משו״ת מהר״מ אלשיך סימן פ״ד וז״ל:
״דעת ר״ת דבבתים לא שייך דינא דבר מצרא, ואף על פי שכל בעלי הוראה חולקין עליו וזה פשוט המנהג בהפך סברת ר״ת ז״ל, לפחות יועיל סברא זאת להחליש כח המצרנות אחר שנצרף אותה או אל טעם או טעמים אחרים כאשר כתב הרשב״א כמו שהביא ב״י״.
הדברים ברורים ואין צורך כל תוספת
ביאור. להלכה אין אנו פוסקים כר׳׳ת.
גם המנהג אינו כשיטתו, ברם זה מועיל
להצטרף עם עוד טעם להחליש כח המצרנות, זוהי דעת מהר׳׳מ אלשיך.
אבל דעת הרבה פוסקים דכיון שאנו לא
פוסקים כר״ת, ודינא דבר מצרא נוהג גם בבתים, וכן המנהג — אין מצרפין שיטת ר״ת
להחליש את המצרנות. אכן אין כן דעת הסמ״ע ס״ק צ״ט שכתב בזה״ל:
״העתקתי לשון ר״ת והראב״ד הנ״ל, כדי ללמוד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד הישר והטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ״ל למה שעיניו רואות ולפסוק שהדין עם הלוקח״.
לעומת זה אין דעת הש״ך כמהר״מ אלשיך הנ״ל,
ובס״ק נ״ג הביא דברי הסמ״ע ומשיג עליו, וכתב בזה״ל:
״לכן נראה עיקר כמש״כ הת״ה סי׳ של״ח דהוא בתראה ומביאו הב״י וד״מ שאין לצרף דעת ר״ת לגמרי דלא נהגינן כוותיה, וגם שכן המנהג פשוט ע״ש וכן משמע מדברי הרשב״א שלא צירף דעת ר״ת להלכה למעשה רק לפלפל בעלמא״.
ד. עוד
טוענים הנתבעים שאף אם לא קי״ל כר״ת וגם בבתים נוהג דינא דבר מצרא, הלא הטעם הוא
כמש״כ הרשב״א, הובא בנמוק״י, לדחות דברי רבינו תם דאינו דומה למשוניתא שאינה עשויה
להסתלק, וכן ריכבא דדיקלא דדבר חשוב אין הבעלים עשויין לעקרו ולאבדו, והשדות מחולקין
הם לעולם, אבל בתים דרכן לחברם בפתחים ועשויים הם לכך. ומבואר דעיקר טעמא דבבתים
נוהג דינא דבר מצרא הוא משום שאפשר להרוס חלק מהכותל ויפתח פתח שיחבר שני הבתים,
כדרך שאפשר לחבר שתי שדות.
והואיל וכן, הלא בנידוננו אין שום
אפשרות לחבר הדירות שכבר נבנו לאלו שיבנו בבלוק על המגרש שטח המריבה ולכן לא שייך
בזה דינא דבר מצרא.
וכבר כתבו סברא זו וגם דחו אותה בספר חשן
אהרן (להגר״א וואלקין זצ״ל),
וז״ל בסוף סימן קע״ה:
״והנה לדעה זו נפל בבירא דין דבר מצרא בבתים שלנו, אשר החצרות והרשויות של כל אחד מופסקים זה מזה ע״י גדר גמור, ואין להם שום פתח מזה לזה, דלא הוה כל בר מצר לשיטה זאת. והעולם אין רגילים לדקדק בזה, ולכל שכיני הבתים קוראים בר מצר, אע״פ שרשויותיהם מופסקות ע״י גדר החצר, היינו משום דהפוסקים לא חשו לסברת ר״ת וכתבו שאין לצרף זה אפילו לסניף״.
הרי שעמד על בעיא זו הגהמ״ח, דכיון דכל
הסברא שבבתים נוהגת מצרנות היא משום דאפשר לפתוח פתח בין שני הבתים ולעשותם כבית
אחד, ולפי זה לא היה מקום לדון כמעט בבתים של תקופתנו, שבתכניתם כל בנין בית נפרד
מחבירו, ואין רגילים וגם אין אפשרות לחברם, ולזאת אין לדון בהם דינא דבר מצרא. ועל
זה משיב הגהמ״ח ומחזק מנהגנו שבכל הבתים נוהגים מצרנות, אף כשאי אפשר לחברם ולפתוח
בהם פתחים, משום דטעם זה שאפשר לחברם נאמר לשיטת ר״ת, שגם לדבריו באם אפשר לפתוח
פתח בכותל המצר ולעשות הכל כבית דירה אחת, הרי זה כשדה ויש בה דינא דבר מצרא כמו בשדות.
אבל לדידן דלא פסקינן כר״ת, שוב נוהג דין מצרנות בבתים אף כשאי אפשר לחברם יחד.
והנה לבד מה שדבריו אינם נראים מסברא,
דלדבריו בבתים נוהג דין מצרנות יותר מבשדות, דבשדות כשיש הפסק ביניהם אין דינא
דב״מ נוהג בהם ; ואילו בבתים לדידן יש דינא דב"מ אף כשהם מחולקים ואי אפשר
לחברם, וטעמא מאי. זאת ועוד, שדבריו הם נגד פסקם של רבותינו הראשונים בשאלה זו.
והנה הטור מביא דברי רבינו תם וז״ל:
״בתים כתב ר״ת שאין להם דינא דבר מצרא, והרמ״ה חילק שאם יש מקום ליכנס מזה לזה בענין שחשובים באחד לענין עירוב כאחת אית בהו דינא דבר מצרא ואי לא לית בהו דינא דבר מצרא״.
הרי שסברא זו לחלק בין אם יש מקום
להיכנס מזה לזה, נאמרה לשיטת החולקים על ר״ת, והיינו שלדידן שגם בבתים נוהג דינא
דבר מצרא, יש חילוק אם אפשר להיכנס מזה לזה או לא, דאילו ר״ת בכל אופן אין דינא
דבר מצרא נוהג בבתים אף אם יש מקום להיכנס מזה לזה. וכן מפורש בב״ח שם וז״ל:
״בתים כתב ר״ת שאין להם דדב״מ והרמ״ה חולק. פירוש דלרבינו תם אין חילוק דאפילו יש מקום ליכנס מזה לזה, עיקר התקנה לא היתה אלא בשדות וכו׳, אבל הרמ״ה ס״ל דלאו דוקא שדות דהוא הדין בתים״.
וכדברי הב״ח בדברי הרמ״ה מבואר בשו״ת
הרמ״ה ז״ל סימן רע״ג ע״ש היטב.
הן אמנם שבעיקר דעת הרמ״ה נחלקו
הנמוק״י והטור הנ״ל, דאילו הטור כתב דהרמ״ה יש לו שיטה אחרת מר״ת, והנמוק״י משוה
שיטתם שהרי כתב בזה״ל:
"מכאן למד ר״ת ז״ל שאין בבתים דינא דבר מצרא שהרי מפסיק הכותל שביניהם וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז״ל, אבל הרשב״א ז״ל כתב שאין הנדון דומה לראיה דמשוניתא אינה עשויה להסתלק וכו׳ אבל בתים דרכן לחברם בפתחם ועשויים הם לכך״.
הרי מבואר שהנמוק״י תפס בדעת הרמ״ה
שאין חילוק בין אם אפשר לעשות פתח בין הבתים או לא, ושזוהי דעת הרשב״א החולק על
ר״ת והרמ״ה ע״ש.
אבל עכ״פ גם מדברי הנמוק״י מבואר שאם
אפשר לחבר הבתים, דין בתים ושדות שוה ונוהג בהם דינא דבר מצרא, וזוהי שיטת החולקים
על ר״ת, כדברי הרשב״א המחלק בין אפשר לחבר הבתים או לא, אבל לרבינו תם אין בכלל
דינא דב״מ בבתים.
וכן מבואר בט״ז סעיף כ״ג בדברי הרמ״א
שכתב שלכן יש דין בר מצרא בבתים:
״נ״ל דאם אינם סמוכים ממש אלא יש קצת דרך הלך בני אדם ביניהם אין כאן דין מצרנות. וכן משמע בב״י לפי הטעם שכתב בשם הראב״ד שבבתים יש מצרנות משום שדרכן לחברן בפתחים וזה אין שייך כאן, כנלע״ד״.
ובספר שושנת יעקב חו״מ שם הביא דברי
הט״ז הנ״ל וכתב שאמנם משמע כן גם מהסמ״ע ס״ק צ״ח וז״ל:
״נפלאתי עליהם דהא מבואר בב״י להדיא להיפך וז״ל: ולכאורה היה משמע לי שאם הבית חקוק בסלע שאי אפשר לערב שני הבתים יחד לכו״ע לית ביה דין מצרנות, דהיינו איפסק משוניתא׳ וכן אם כותלי הבית עבים וחזקים שאין דרך לסותרם, דמי לאיפסק ריכבא דדיקלא דלית ביה דינא דב״מ. אך מצאתי שכתב המרדכי וכו' וטעמא לפי שאעפ״י שהכותל שבין הבתים עב וחזק ואין פותחין פתח מזה לזה, יכול להשתמש ב״א מהבתים בעצים ושמן ויין ודברים הצריכים לבית, ובבית אחר לדירתו או שיעשה חצר ע״י היקף מחיצה לפני שני הפתחים, וכיון שיהיה שני הפתחים לחצר אחת הריי הוא משתמש בשתיהן כאילו פתוחים זה לזה עכ״ל, וכיון שכן אלו טעמים שייכי ג״כ כשיש הילוך בני אדם ביניהם, וכבר הביא הרב ב״י כיוצא בזה בשם רי״ו״.
ואין כאן השגה על הט״ז, דאין ה״נ אם
יש אפשרות איזו שהיא לחבר את שני הבתים באיזה אופן שהוא ע״י חצר שתקיפם וכדומה,
דינו כאילו אפשר לפתוח פתח מזה לזה ונוהג בזה דין מצרנות, אבל בגוונא שאין שום
אפשרות לחברם ושני הבתים נשארים נפרדים אין בזה דיינא דב״מ, כמו באיפסק ריכבא
דדיקלא, וזה אליבא דידן דנוהגת מצרנות בבתים כאשר אפשר לחברם יחד, אבל כאשר אי
אפשר לחבר שני הבתים ולעשותם אחד, אין בזה דין מצרנות דלא עדיף דין מצרנות בבתים
מדין מצרנות בשדות, וכמו בשדה אם איפסק ריכבא דדילקא אינו נוהג דדב״מ, כן בבתים
כשיש הפסק שלא ניתנו לחברם גם לדידן אינו נוהג בזה דדב״מ ודלא כמש״כ החשן אהרן,
וכמו שהוכחנו מדברי הנמוק״י והב״ח הנ״ל.
והמעיין בנמוקי יוסף יראה שהדברים
מוכרחים, שאחרי שמביא דברי רבינו תם כתב:
״והשיב הרשב״א ז״ל, מ״מ ר״ת ז״ל מוסיף טעם אחר בדבר וכו׳ ועוד דמי שיש לו בית לא יתכן שיסלק לוקח מבית שקנה לדירתו כדי שירחיב הוא תאות לבו״.
הרי דסברא זו שאפשר לפתוח דלת מבית
לבית אינו נראה לר״ת דאין זה ישר וטוב שהמצרן ירחיב ביתו ויסלק את הלוקח מהמקח,
וע״כ חידוש זה דבבתים נמי אפשר לאחדם ואינו דומה לשדה דאיפסק ריכבא דדיקלא, הוא
אליבא דידן שאין אנו פוסקים כר״ת. לשיטתנו יש הבדל בין אפשר לחבר הבתים יחד דאז
נוהג בזה מצרנות, אבל לר״ת אין נראית לו כלל סברא זו של חיבור שני הבתים, כי אין
משום כך לסלק את הלוקח. וזה ע״כ דלא כ״חשן אהרן" שתפס סברא זו שאפשר לחבר
הבתים זל״ז ונוהגת בזה מצרנות לר״ת.
ה. אולם להתובעים טענה אחרת שדל מכאן דין מצרנות בבתים. דאפילו אם משום הבתים והדירות לא
נחייב ללוקח להסתלק, יש לתובעים דין מצרנות מפאת המגרש שמקיף את הבתים, כי הבניין
של התובעים בעל 28 הדירות תוכנן בצורה שנשארה בינו לבין המגרש הסמוך, שטח המריבה,
חצר שסודרה בה גינה ברוחב ארבעה מטר וחצי, ואילו היו קונים את המגרש שבמיצר, היה
בתכניתם לבנות את הבית במרחק של ארבעה וחצי מטר ממיצר שלו, באופן שהגינה היתה
מתחברת יחד והיתה מתהווה גינת דשא של תשעה מטר לנוחיות המצרנים, ובקנית המגרש הזה
ע״י הנתבעים נבצר מהם לבצע תכנית זו ; וזהו דינא דבר מצרא המקורי שקבעו חז״ל בקנית
שדות, שהישר והטוב הוא לתת למצרן שיגדל שטח שדהו וגינתו, ומשום כך תובעים הם לסלק
את הלוקחים הנתבעים מדין מצרנות בשדות.
אולם אחרי העיון נראה שיש להבחין בהבדל מנידוננו למצרנות בשדות, דאילו בשדות המצרן שיש לו שדה אחת, ועם קניתו את
השדה שבמצרו יהוו שתי השדות יחידה אחת, יש לו לבעל השדה מן התועלת בהרחבת גבולו
שיטפל בשתי השדות כאחת, והוא הבעלים לשתי השדות. לא כן בנידוננו, שעתה יש למשתכנים
גינה. אמנם צרה יחסית, אבל בלעדית לאלו המשתכנים לבדם, וכאשר היו רוכשים את המגרש
שבמצרם תגדל הגינה, אבל יתווספו חברים שישתמשו גם בחלק גינתם שהיה לפני האיחוד
לשימושם הבלעדי, באופן שאין זה ברור בתועלת שבדבר למשתכנים אם נשתף את גינתם עם
הגינה שבמגרש הסמוך, והחלק היחסי לכל משתכן יהיה אחרי חיבור הגינות כלפני זה.
ו. הנתבעים בטיעון ההלכתי טוענים כי הם דחוקים יותר מהתובעים, דאילו לתובעים יש כבר שיכון של
עשרות דירות ולנתבעים זו הצעה ראשונה לבנית שיכון. ומוסיפים לטעון כי חלק מהנתבעים
אישית אין להם עדיין דירה והם המשתכנים הראשונים לבנין המיועד, משא״כ להתובעים.
נראה מקורה של טענה זו בהלכה, ואם
תואמת היא נידוננו. דנו בזה הראשונים,
והובאו להלכה בטור ושו״ע, וכדאי
להעתיק דברי אור זרוע (ב״מ סימן שנ״ח) המפיץ אור בענין זה, וז״ל:
״נראה בעיני אני המחבר אפילו לדברי הנוהגין בדיגא דבר מצרא בבתים, ראובן שרוצה למכור את ביתו לשמעון ולוי הוא מצרן של ראובן ומעכב על ידי שמעון מלקנות ; ולוי יש לו בית ודירה ושמעון אין לו שאין לוי יכול לעכב על ידו של שמעון מלקנות, דלא תיקנו דינא דבר מצרא אלא היכא שהלוקח (והמוכר) [והמצרן] יש להם דירה או שניהם אין להם, אבל היכא שהמצרן יש לו בית דירה והלוקח אין לו, האיך נאמר ללוקח שיניח למצרן לקנות על השובע משום הישר והטוב ובעצמו יטלטל אנה ואנה, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואין זה דרך נועם לא נתיבה של שלום שיהא זה מטולטל וזה קונה על השובע. וראיה לדבר מפ״ק דבבא בתרא רוניא זבן ארעא וכו׳״, ע״ש שהאריך.
וכדברים האלה כתב הרז״ה בשם אביו
זצ״ל, ולמד זה מהא דאמרי בסוגיא דהמקבל שם שלאשה וליתמי לית בהו משום דינא דבר
מצרא. אבל הרמב״ן במלחמות שם השיג ע״ז וכתב:
״תנחומין של הבל נחמו אביו, דשאני אשה ויתמי דלאו בני מעבד הישר והטוב נינהו ולא רמו רבנן עליהו תקנתייהו, שאם לא עכשיו אימתי דלאו בני מקח וממכר הם, ואפילו הם עשירים כהילני המלכה ובניה וכו׳״.
ועיין עוד בספר האגודה פ״ט דב״מ סימן
ק׳׳ע, אכן הגה״מ חולק ע״ז. ועיין ב״י מה שהביא מהת״ה.
ונפן לנידוננו, שטענת הנתבעים היא אחת
שהן שתים: א. לנתבעים בתור מפלגה אין להם
עדיין דירות; ב. חלק מהנתבעים אישית אין להם דירות קנויות משלהם.
אשר לטענה בתור מפלגה, ברור הדבר שאין לשמוע טענה זו של הנתבעים כי הלא כשם שלמפלגת הנתבעים ישנם חברים שאין להם דירות, כן יש גם למפלגת התובעים חברים באותו המעמד שאין להם דירות ולהם דין קדימה מטענת בר מצרא לדבריהם.
אולם טענת הנתבעים שבחלקם אישית אין
להם דירות, הרי זה תואם לכאורה את ההלכה שאם למצרן יש דירה וללוקח אין דירה, אין
זה מהישר והטוב לסלק את הלוקח.
יש לעיין בנידוננו, כשלנתבע יש דירה
שכורה, אם זה נקרא אין לו דירה שלא יוכל המצרן לסלקו, כי יתכן שדברי הפוסקים נאמרו
כאשר ללוקח אין בכלל דירה אז אין זה מן הישר והטוב לסלק את הלוקח שאין לו שום דירה,
והמצרן שיש לו דירה יקנה על השובע ; אולם באופן שלשניהם דירות גם ללוקח וגם למצרן,
אלא שללוקח רק דירה שכורה, האם בגלל זה שתהיה ללוקח דירה קנויה במקום שכורה, ידחה
למצרן.
לכאורה יש מקום לדון כסמוכין לבעיא זו
מדברי אור זרוע שהעתקנו לעיל שכתב דלא תיקנו דינא דבר מצרא אלא היכא שהלוקח
(והמוכר) [והמצרן] יש להם דירה או שניהם אין להם.
וסיום פיסקא זו ״או שניהם אין להם״
תמוה, דאם לשניהם אין דירות, היינו שגם למצרן איין דירה, איך הוא מצרן, הלא כל עצם
תביעתו היא כי דירתו סמוכה לדירת המוכר, וכאשר אין לו בכלל כל דירה, אינו גם בר
מצר למוכר, אלא ע״כ דמיירי שהתובע אין לו באמת דירה קנויה משלו, אלא גר בשכירות
בדירת המוכר, וגם הלוקח באותו מעמד שאין לו דירה קנויה אלא שכורה, ובא השוכר מטענת
מצרנות לקנות את הדיירושרה הזו שהיא כעת שכורה לו ולסלק את הלוקח (ובאופן זה גם לשוכר יש
דין בר מצר, כי אף אם לשוכר אין דין בר מצר לסלק את הלוקח, היינו מדירה הסמוכה
לדירת השוכר, אבל בדירה שגר בה בשכירות עדיף כוח מצרנותו ויכול לסלק את הלוקח. ועיין
שו״ע סעיף נ״ט, וסעיף ס״ט וט״ז וח״ס יו״ד רמ״ב).
אכן אין מכאן ראיה מכמה טעמים, דיש גם
לפרש דברי אור זרוע שאין לשניהם דירות, היינו שלמצרן יש שדה הגובלת עם הדירה של
המוכר, ובא מטענת בר מצרא לרכוש דירה זו, הואיל ואין לו דירה, דאז יתכן שהוא קודם
ללוקח ומסלקו, אף שאין גם ללוקח דירה.
כאמור, אין ההלכה ברורה, כשיש ללוקח
דירה שכורה אם נחשב כאין לו דירה כלפי המצרן שיש לו דירה קנויה.
נוסף לכך הרי התובעים הצהירו לפני
ביה״ד פעמים אחדות שהם מוכנים להקציב דירות בשיכון זה גם לחברים מאגו״י הזקוקים
לכך, ושוב חוזרת לנתבעים מצות עשית הישר והטוב למצרנים, כיון ששניהם שווים.
ז. עוד
טוענים הנתבעים הואיל ולתובעים דירות קנויות, וכל תביעתם הוא לבנות דירות לאחרים,
הרי בכגון דא אין המצרן יכול לסלק את הלוקח בשביל אחרים שאינם מצרנים. ניתי ונחזי
מקום טענות אלו בהלכה.
אמנם כן היא ההלכה ברורה, שאם המצרן
רוצה לקנות בשביל אחרים אין בכוחו לסלק את הלוקח, וכמבואר בפסקי הרא״ש פ״ט דב״מ
שהעתקנו לעיל שמנימוק זה סובר ר״ת שאין דין מצרות נוהג בבתים, כי ״לא יתכן שיסלק
את הלוקח מדירתו והוא יקנה בית להשכירו לאחרים, אין זה הישר והטוב״.
אמנם דין זה אינו אלא כשלמצרן לא תהיה
כל תועלת לעצמו ברכישת הנכס, ולכן אין בכוחו לסלק את הלוקח, אבל אם המצרן רוצה
להכניס בדירה שכן שיהיה לתועלתו, שוב יש בזה הישר והטוב למכור למצרן. ומעתה נחזור
לטענת התובעיים, שלוא זכו הם ברכישת המגרש, היה מאפשר להם לבנות את ביהכ״נ לטובת
כל המשתכנים המצרנים, והיו מעתיקים את השדרה הפונה לפי התכנית לביהכ״נ מן הצד בין
שתי החלקות — שתהי׳ מול ביהכ״נ ותהווה רחבה ומעין חצר לביהכ״נ, וכל זה נשלל מהם
ברכישת המגרש ע״י הנתבעים. ויוצא לפי זה שאין כאן תביעה רק למען החברים שיבואו,
שלהם אין דין מצרנות, אלא תובעים בשביל החברים המשתכנים המצרנים שהנתבעים מנעו מהם
הטוב ולכן עליהם להסתלק למען הישר והטוב.
טענה מעין זו מוצאים אנו בשו״ת הראנ״ח
סימן קי״ט שפסק שם דיש דין מצרנות לקונה בשביל אחותו ושאר קרובים שיתחברו אליו.
וז״ל בתוך דבריו:
״וכל שכן שכפי דברי השאלה שאומר שקנה המקום ההוא כדי להשכין שם קרובין ולמעט בהוצאה, אפשר דכל כהאי גונא חשוב צורך לגבי המצרן טפי ולא דמי למצרן דעלמא שאינו קונה אלא להרחיב מקום אהלו ולקנות לשובע כמש״כ האו״ז״.
ועיין בשאילת יעב״ץ ח״ב סי׳ קי״ח מש״כ
בזה.
וכמו כן בנידוננו שכאמור התועלת
מרכישת השטח היא למצרנים ואין כאן דין כקונה בשביל אחדים דאין בזה דדב״מ.
וכעין נידון דידן דן
בשו״ת פרח מטה אהרן ח״א סימן נ״ג בראובן שמכר חצרו לשמעון ובאו אנשי קהילת ביהכ״נ
שלהם שהיו סמוכים לחצר ורצו לסלק את שמעון הלוקח מדין מצרנות כדי להרחיב את העזרה
הקטנה מהכיל אותם ולהשכיר הבתים לפרנסת עניים. ודן יפי״ד העטור דבמקומות ביהכ״נ
שייך מצרנות. אם יושבי האיצטבא דחוקים ובהוספת המקום ירחיבו מקום כל יושבי האיצטבא,
יש לכולם טענת מצרנות ואין לך טוב וישר מזה, ולפי״ז מסיים פרח מטה אהרן — הוא הדין
כאשר העזרה קטנה מהכיל אותם יש להם דדב״מ בקנית החצר, ע״ש.
הרי אף כשאנשי הקהלה רצו לרכוש החצר
והבתים במטרה להשכיר את הבתים לאחרים, יש להם זכות מצרנות, הואיל ומתפללי ביהכ״נ
יתנו מעסק זה כי ברכישת החצר ירחיבו גבולותיה של עזרת ביהכ״נ.
כמו כן בנידוננו, אין לדחות את טענת
התובעים בתביעת מצרנות שכאילו הם רוצים לרכוש בשביל אחרים ולא למצרנים, כי הלוא
סוף סוף גם המצרנים יהנו ויהי׳ זה לתועלת ולברכה למשתכנים כמו שאמרנו, ושוב תביעתם
לסילוק הנתבעים מהמקח הוא כדין מטעם ועשית הישר והטוב.
אולם על אף הכל עדיין נשארת טענתם של
הנתבעים כי חוסר יריבות יש כאן:
״לאו בעל דברים דידי את״, כי כל טענות
התובעים יתכן שאפשר היה לשמוע ולדון בהן, אם היו המשתכנים המצרנים תובעים אישית
לסלק את הנתבעים בטענת בר מצרא, והיה מקום לנמק את התביעה כי אעפ״י שהם לא יבנו על
השטח הנמכר אלא חברים אחרים, אבל בכל זאת יש להם טענת בר מצרא כי הם רוצים ליהנות
בהרחבת השיכון ובהידור ביהכ״נ שהיה בתכניתם לבצע כנ״ל, אבל לא כן כאשר התביעה
הוגשה ע״י הסתדרות פועלי אגו״י סניף רחובות, שהם הרי לא יהנו בתוספת המגרש הזה
לשיכון ומה להם ולמצרנות, שבכוחם לסלק את הנתבעים.
התובעים אמנם משיבים כי גם להם חלק
והם בעלים בשיכון, כי החצר והגינה המקיפות את הבתים וחדרי המדריגות והגג מחולקים
בין המשתכנים והבונים של פא״י. והם מסתמכים על האישור בצו רישום בתים משותפים
(נספח 2 בתיק) שבו צויין חלקם: 319 חלקים מ־766, והואיל ויש להם חלק בבעלות המגרש
הגובל, הרי יש להם זכות מצרנות.
ביה״ד מוצא שאין בכוח טענה זו לסלק את
הלוקחים הנתבעים מהמקח. ושוב כמו שאמרנו כי הם, אף אם יש להם חלק ובעלות, אבל הם
לא יהנו מרכישת המגרש ולא מתפארת ביהכ״נ והשדרה וכו׳ כי הם לא ישתכנו שם, ומה טעם
לטענתם למצרנות. ואם ברצונם לזכות לחברים במפלגתם שיהיו להם דירות, הרי החברים
הללו אינם תובעים והתובעים אינם בעלי דבר.
אמנם לכאורה יש לראות את התובעים
כבעלי דבר בנידון, הואיל וגם המשתכנים (או חלק מהמשתכנים) הם חברי מפלגתם והתובעים
והמשתכנים שותפים בשיכון הגובל, ויש לראות את התובעים כבאי כוח המשתכנים ותובעים
בשמם, כדרך שהם מייצגים אותם בכל דבר, ובהיות שלגביהם יש מקום לדון בתביעת מצרנות
אם היו תובעים, א״כ התובעים מייצגים את המשתכנים בתביעתם.
ואעפ״י שאין התובעים באים בהרשאה
מהמשתכנים, אין משום כך לדחות אותם ולטעון: ״לאו בעל דברים דידי את״ כדין מי שבא
להתדיין בלי הרשאת התובע, כי לכאורה יש מקום לומר דהואיל והתובעים והמשתכנים
שותפים הם, הרי שותף יכול להתדיין בחלק חבירו בלי הרשאה (עיין רמב״ם פ״ג משלוחין
ושותפין וחו״מ סימן קכ״ג ס״ז).
ברם אין הנחה זו צודקת, שאף אם שותף
אין צריך הרשאה, היינו כאשר בא לתבוע חוב השייך לשותפות, ואז מכיון שהוא מתדיין על
חלקו, מתדיין על כל החוב השייך לשותפים כי תביעה אחת להם, ודין אחד לכל החוב כולו.
לא
כן בנידוננו שתביעת התובעים חלוקה מתביעת המשתכנים
ומשפטם שונה, כי לגבי התובעים אין תביעתם למצרנות תביעה, כאשר בארנו, ולגבי
המשתכנים יש מקום לדון בתביעתם, א״כ אף שהם שותפים ברכושם, אבל לגבי הנתבעים הרי
אין זו תביעה אחת אחידה שאפשר לומר ע״ז הואיל ומתדיין בחלקו מתדיין גם בחלק
השותפות, כי הדיון בחלקו אינו נכלל ואינה דומה כחלק המשתכנים, ובכגון דא צריך
הרשאה.
יצויין עוד שהנתבעים השיבו שאין לתובעים
חלק בשיכון אף בשעל אדמה, וזאת בהתאם להסכם התובעים עם המשתכנים סעיף 11 שבו נאמר
שהבונים (פא״י) יעבירו את כל השטח על שמות המשתכנים.
ח. אולם
אף שבאנו למסקנא שאין לסלק את הלוקחים הנתבעים מהמקח מטענת בר מצרא, עדיין יש לדון בהתנהגות הנתבעים כלפי התובעים בעסק זה
בדין עני המהפך בחררה, שדינו מבואר בחושן משפט סימן רל״ז בזה״ל:
״המחזר אחר דבר לקנותו וכו' בין בקרקע בין במטלטלין ובא אחר וקנאו נקרא רשע״.
ולזאת בנידוננו שהתובעים חזרו על
המגרש הזה לקנותו וניהלו משא ומתן עם המוכר זמן ממושך והנתבעים לא הכחישו שידעו על
המשא ומתן שניהלו התובעים עם המוכר, ובאו הם הנתבעים והקדימום וקנו, הרי לפי הדין
לכאורה יש בהתנהגות זו שאינה הולמת לישרים עד כדי כך שנקראים בשם ההפוך מזה. וכבר
הביאו הפוסקים דברי הר״ן שדבר שאינו מצוי כקרקע, כל אדם נקרא עני לענין זה (עיין
סמ״ע סק״א ופ״ת סק״ב). ואם נחליט שיש על הנתבעים דין עני המהפך בחררה, הרי בנידוננו
לא רק שנקראים רשעים, אלא שיש גם לדון בסילוק הנתבעים מן הקניה הזו, כי הלא כתבו
הפוסקים דהא שמשיג גבול עני המהפך בחררה נקרא רשע ואין כופין אותו להחזיר לראשון המהפך
בה, הוא רק אם השני כבר זכה בה שעשה קנין המועיל, אבל אם עדיין לא זכה השני במקחו,
שלא עשה קנין, מוחין בידי השני שלא ייעשה רשע, ומקיימים המקח לראשון שהפך בה.
לזאת כאשר אנו מעיינים בחוזה שנערך
ביו הנתבעים והמוכר (המצורף לתיק) בו נאמר: ״צד א׳ (המוכר) מתחייב בזה כלפי צד ב׳
(הקבלן): א. לבצע בחלקה הנ״ל פורצלציה וכו׳ ; ב. להעביר בעלות על שם צד ב׳ במשרד
ספרי האחוזה בת״א... צד ב׳ ישלם עם חתימת החוזה עשרת אלפים ל״י״.
הבה ונראה במה קנו כבר הנתבעים את
המגרש, כי שום קנין לא נזכר בחוזה הנ״ל שנערך בין המוכר והנתבעים.
אפשר לדון שקנו את המגרש בקנין כסף
עשרת אלפים ל״י שנזכר בחוזה שהנתבעים שילמו למוכר בעת חתימת החוזה. ואמנם כסף הוא
אחד מארבעה הקנינים שקרקע נקנית בו וכמבואר בסימן ק״צ.
ויש גם לדון שהקנין נעשה ונגמר בעריכת
החוזה, הואיל והנוהג והמקובל כעת שכל סדרי מכירת מגרשים, בתים ודירות נעשים על ידי
עריכת החוזה, וכבר פסקו גדולי האחרונים שיש לדון בזה דין סיטומתא שהוא קנין המועיל,
ואף שלדעת הב״ח דקנין סיטומתא מועיל רק במטלטלין ולא בקרקעות, עיין ב״ח סימן ר״א
וש״ך שם, אבל כבר הכריעו גדולי הפוסקים דמועייל גם בקרקע כשנהגו כן בקרקע.
אולם למרות שני הקנינים הללו, יש עוד
לדון אם הנתבעים כבר זכו וקנו במגרש, כי הלא קנין כסף מועיל רק במקום שאין כותבים
את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קונים בכסף עד שיכתבו את השטר, כמבואר
בחו״מ סי׳ ק״צ סעי׳ ו׳, ובמדינתנו הלא נהוג שכל מכירת מקרקעין נרשמת במשרד ספרי
האחוזה, ולכאורה לא קנו עדיין בכסף.
אכן כבר דשו בבעיא זו רבים, אם בזמננו
נקרא הרישום בספרי האחוזה כמקום שכותבין את השטר שהכסף לא קונה, ראה מש״כ הגרש״ם
במשפט שלום סימן ק״צ, שהביא דברי תועפת ראם חחו״מ סימן י״ג שמהני הקנין ; ומה שדן
הגאון ר״י בכר בש׳ו״ת דברי אמת סימן י״ב, דלא מהני משום דינא דמלכותא דינא ואיו
מעשיו כלום עד שירשם בספריהם, ומביא שם דברי הר״י בסן ע״ש. ולא נאריך במקום שכבר
האריך בזה הגרש״ז אוירבך במעדני ארץ ח״ב סימן י״ח. ועיין מש״כ החזון איש בחלק חו״מ
שנדפס מחדש ליקוטים סימן ט״ו׳ שמסיק, ״דהרישום בספרי אחוזה אינו מעכב שלא יקנה
בכסף ושאר הקנינים משום דינא דמלכותא, כי המלכות אינה מקפדת על עשית שטרות וכו׳ הילכך
כל קנינים וכו׳ צריכים לדון עפ״י ד״ת, ואע״ג דבדיניהם דלא ליכול ארעא אלא באגרתא
בטאבו, מ״מ אין דיניהם דין וכו׳ כמש״כ רבינו יונה בשטמ״ק ב״ב נ״ה ע״א וכו׳, הילכך
אם קנה בכסף והתנה שיקנה לו בלא שטר או שיקנה בחזקה קנה אע״ג דלא כתבו בטאבו״.
וכיון שהעלו האחרונים דגם במקום שרושמים קרקעות בטאבו קנה בכסף, הרי שבנד״ד קנו
הנתבעים את המגרש ואין להוציא מידם כדי שלא ישיגו גבול עני המהפך בחררה, כמו לפני
שנגמר המקח שמעכבים על ידו, מאחר שהמקח כבר נגמר.
זאת ועוד, דאין לבטל המקח משום דכסף
לא קנה במקום שכותבין את השטר, דהא מבואר בדרכי משה סימן ק״צ סק״א דאם נתן מעות
ולא כתב השטר, יש מי שפרע ע״ש, וכן הכריעו האחרונים סימן מ״ו, וכיון שאסור לנתבעים
לחזור בהם דלא להוי במי שפרע, אין חייבים לבטל מקחם. וראה כעי״ז בפ״ת סימן קע״ה
סקכ״א שהביא בשם הרשמי שאלה בקנה מקום בביהכ״נ בכסף לבד, במקום שכותבין את השטר,
ובא המצרן לסלקו, ור״ל דהוי כמו לקנות לכתחילה דהמצרן קודם כמש״כ הרמ״א סימן קע״ה
סעי׳ מ״ה ועיין ספד״ד, אך מסיק דכיון דיש מי שפרע בקרקעות הוי קניית ראובן קנין
מדאורייתא אפילו בכסף לחוד והוי בדיעבד שאין מסלקין ללוקח, ע״ש.
ולכן אין בידינו לבטל את המקח ולראות
דהוי כלפני הקנין ושעל הנתבעים להסתלק כדי שלא יכשלו באיסור השגת גבול עני המהפך
בחררה, כי יש לראות את הדבר כדיעבד דבקנין כסף קנו הנתבעים את המגרש אף שלא נרשם
עדיין בטאבו ומשרד ספרי האחוזה. — ובהמשך הדברים עוד יבואר יותר.
ומה גם שכבר כתבנו שיש לראות את עריכת
החוזה כקנין סיטומתא המועיל ים בקרקע, אולם בזה יש לדון עוד, דנהי שאם בחוזה נאמר
לשון קנין, צד א׳ מקנה לצד ב׳, יש לראות את החוזה כאילו בוצע קנין, ואף שלא עשו
קנין אחר, עריכת החוזה הוא הקנין, ובזה נגמר ונקנה המקח, אבל לא כן בנידוננו
שבחוזה הרי נאמר: ״צד א׳ מתחייב כלפי צד ב׳ להעביר בעלות על שם צד ב׳ במשרד ספרי
האחוזה בת״א״, אין כאן עדיין קנין אלא שצד א׳ מתחייב להקנות להעביר על שם הנתבעים
וזה לא מועיל. זאת ועוד, דאפילו קנו קנין ממש להעביר במשרד ספרי אחוזה, יש לדון
דהוי כקנין אתן, שהלכה זו במחלוקת שנויה, עיין חו״מ סימן רמ״ה סעיף א׳:
׳״אם כתב בשטר אתננו לו לא קנה המקבל, ואפילו קנו מידו, דהוי קנין דברים. ויש אומרים שאם קנו מידו מהני לשון אתן״.
ואם נפרש את החוזה שצד א׳ מתחייב
להעביר הבעלות על שם צד ב׳׳ היינו שאז תהיה המכירה וגמר המקח, א״כ בעת עריכת החוזה
אף אם נחליט שערכו של החוזה דינו כדין קנין, הרי זה קנין אתן, וכאמור, הלכה זו
במחלוקת שנויה. אמנם אפשר לפרש את החוזה שעיקר הקנין הוא בעת חתימת החוזה, שאז
נקנה המגרש לצד ב׳ ובזה נגמר הקנין לגמרי, אלא שהמוכר מתחייב לעשות גם הצעד הזה
להעביר הבעלות במשרד ספרי האחוזה על שם הקונים אבל לא שהרישום במשרד ספרי האחוזה
יהווה הקנין. ואם צודקים אנו בפירוש זה הרי המקח כבר נגמר בעת חתימת החוזה, ואי
אפשר לכוף את הקונים להסתלק מהמקח משום מניעת איסור השגת גבול עני המהפך בחררה.
וכבר עמד על בעיא זו הגאון ר׳ מלכיאל
מלומזא זצ״ל בספרו שו״ת דברי מלכיאל ח״ד סימן קמ״ג והאריך בדבר, ואנו נביא חלק
מדבריו הצריכים לנידוננו:
"אחד מכר קרקע לחבירו והלוקח שילם הכסף ולקח ממנו שטר, ונכתב בשטר, אשר בכל עת שיחפוץ הלוקח שיסע המוכר אל רייענט לעשות על זה שטר פארמאלנא, מחויב המוכר ליסע עמו, — ואח״כ מכר המוכר הקרקע לאחר בשטר פארמאלנא, ושאל כת״ר אם המכר הראשון קיים או האחרון. הנה במכר סתם פשוט דלא הוי קנין, דכיון שהמנהג אצלנו לכתוב פארמאלנא הוי כמקום שכותבין את השטר, דלא סמכא דעתו בכסף לחוד — אכן בנ״ד שכתב שטר פשוט והתנה שאם ירצה הלוקח לעשות פארמאלנא, מחויב המוכר לעשותו, נראה מזה שהחליט בדעתו לגמור הקנין גם בלעדי זאת, רק התנה שאם ירצה לעשותו מחויב המוכר לעשותו, אבל לא תלה הקנין בזה. והלא גם באומר אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני אין המוכר יכול לחזור בו. ולפי״ז בנד״ד שלא התנה בפירוש שיכתוב לו שטר רק אם ידרוש ממנו, משמע שלע״ע אינו רוצה בשטר פארמאלנא והוי כמפרש שיקנה בכסף ובשטר זה לחוד״.
נידוננו אינו דומה ממש לנידונו של
דברי מלכיאל, כי כאמור שם היה התנאי שירשום באופן רשמי (פארמאלנא) על שם הקונה בעת
אשר הקונה ידרוש זאת, ומשמע שאם הקונה לא ידרוש שירשום ויסתפק הקונה בכסף ובשטר זה,
נגמר הקנין בזה, כי הרי גמר דעתו לקנות אף אם לא ירשום על שמו במקרה שהלוקח לא
ידרוש זאת. לא כן נידוננו שהמוכר התחייב להעביר המגרש על שם הקונים מבלי להזכיר
תנאי כזה אם הקונים ידרשו זאת שיעביר על שמם, הרי שהחליטו המוכר והלוקח לקיים
הרישום בזמן שנקבע בחוזה, וכל עוד שלא נרשם על שמם לא גמרו בדעתם לקיים המקח באופן
סופי. והואיל וכן הרי לא קנו עדיין הנתבעים את המגרש בקנין כסף ובעריכת חוזה
סיטומתא כיון שעדיין לא נרשם על שמם.
אכן הגאון בעל דברי מלכיאל מרחיב שם
עוד את הדיבור וכותב:
"ובפרט כי באמת שטרות הנעשים אצל הרייענט אינם שטרי קנין על פי דין תורה, כי שטר קנין צריך שיתן המוכר ללוקח — ואצלם נהוג שהשטר נשאר בפנקס הרייענט, ורק אם דורשים העתק נותנים להם, ועל העתק אין חותם המוכר רק הרייענט וא״כ אין זה רק שטר ראיה, אבל לקנין אין לדון בזה רק מצד סיטומתא ומנהג הסוחרים, ובשטר ראיה כבר כתב הר״ן בקידושין דאף באומר אי בעינא איקני בשטרא, חל הקנין בשעת מתן מעות, ונגמר בעת עשיית השטר דעי״ז סמכא דעתו בקנין זה. ועוד דאף אם נימא שתנאי דנד״ד הוי כאומר אי בעינא בשטרא איקני, מ״מ הא קי״ל דהמוכר אינו יכול לחזור בו, כי הלוקח יכול לומר שאינו רוצה בשטר פארמאלנא וממילא נגמר קנינו בכסף לחוד למפרע. ועוד יש לדון עפ״י מש״כ הר״ן דלהכי בע״מ שתכתבו לו השטר א״י הלוקח לומר הריני כאילו התקבלתי שטר, דכיון שהמוכר התנה זה ולא הלוקח, אמרינן שהתנה כדי שיוכל לחזור קודם כתיבת השטר, וא״כ בנד״ד שהלוקח התנה שמחויב המוכר לכתוב לו פארמאלנא, יוכל הלוקח לומר הריני כאילו התקבלתי השטר פארמאלנא״.
מבואר מדבריו, שבאופן שהלוקח יכול
לוותר על רישום רשמי על שמו במשרד ספרי האחוזה, ויכול לומר הריני כאילו התקבלתי
וכאילו רשמת והעברת כבר על שמי, באופן זה, יש לראות נתינת הכסף ועריכת החוזה
כקניני גמר, שאז גמרו בדעת זה למכור וזה לקנות.
ומעתה בנידוננו יש לראות את העיסקה
כגמורה. הנתבעים כבר זכו במקח, בקנין כסף וסיטומתא. ומה גם שלדברי התובעים התחילו
כבר הנתבעים בהכנת המגרש לבניה, וזהו קנין חזקה שקרקע נקנית בו, וכבר פסק הרמ״א
בסימן קצ״ב סט״ז דחזקה קונה אפילו במקום שכותבין את השטר. והואיל והנתבעים כבר קנו
את המגרש ואינם יכולים לחזור בהם, אין דינם כבעני המהפך בחררה בזמן שמשיג גבולו לא
זכה עדיין במקחו דבה״ג מעכבים בידו ומקיימים את המקח לראשון שהפך בה, כי מכיון
שביררנו שאין כאן דין לכתחילה אלא בדיעבד שהנתבעים כבר קנו קנין גמור, שוב אין
להוציא מידם, ואם כי משיג גבול עני המהפך בחררה נקרא רשע אבל אין מוציאין מידו.
נשאר לפנינו עוד לברר לאור ההלכה אם
התנהגות הנתבעים כלפי התובעים היא בכלל האיסור של משיג גבול עני המהפך בחררה הנקרא
רשע.
לכאורה אפשר לדון דאין בנד״ד משום עני
המהפך בחררה, עפ״י מש״כ הרמ״א סימן רל״ז שם:
״וכל זה לא מיירי אלא בשכבר פסקו הדמים שביניהם ואין מחוסרין אלא הקנין, אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה, שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול, מותר לאחר לקנותה״.
ובנידוננו הלא התובעים לא באו עם
המוכר לעמק השוה ולא היתה עדיין פסיקת דמים, ובאופן זה לכאורה מותר היה לנתבעים
לכתחילה לקנותו.
אכן הואיל ובנד״ד לא הסתלקו התובעים
מהמקח, דאף שהמוכר דרש יותר, והם התובעים עמדו על דעתם ולא השתוו, בכל זאת המשיכו
התובעים עם המוכר במשא ומתן, ותוך כדי כך באו הנתבעים והזדרזו וקנו, ובכגון דא יש
לומר שחל עליהם דין של עני המהפך בחררה. וכן כתב הפרישה שם סימן רל״ז סק״א וז״ל:
״לכאורה היה נראה לחלק דכשבא אחד לקנות דבר מהשני ומחולקין בפסוק ומתעסקים בפסוק זה להוסיף וזה לגרוע, ולולא שבא השלישי היו מושוים נפשם, זה מקרי ג״כ השגת גבול. והא דאמרו שאינו נקרא השגת גבול עד שיהיו מושווים בפסוק, היינו כשהלוקח הלך מהמוכר ואמר לא אתן יותר מזה״.
וכזה הוא נידוננו, שאמנם לא היתה
פסיקת דמים, אבל הרי התובעים לא הסתלקו מהמקח ועוד המשיכו במשא ומתן, ולולא שבאו הנתבעים
היו משתווים, א״כ לדברי הפרישה יש כאן השגת גבול אף לפני פסיקת דמים. אולם יש
לראות שגם הפרישה שחידש חילוק זה לא כתב הדבר כהחלטה ברורה. והביע חידושו בלשון:
״לכאורה נראה״, כמסתפק עוד בדבר, ונוטה לומר שיש כאן משום השגת גבול. ומשום כן
כנראה לא קבע חידוש הלכה זו בספרו הסמ״ע. אך הפ״ת שם סק״ג העתיק דבריו ותמה שלא
הזכיר הלכה זו בסמ״ע. ונראה פשוט שהואיל והדבר לא היה ברור לו, לא קבעו להלכה
בפירושו לשו״ע, כי טרם הכריע בדבר. וראה שגם הלבוש והגרש״ז בשו״ע שלו לא הביאו
דברי הפרישה. והואיל והלכה זו של הפרישה לא הוכרעה ולא נקבעה בספרי הפוסקים אין
לקרותם רשע מספק.
לאור כל הנ״ל פסקנו :
אין לסלק את הנתבעים מן המקח כי לתובעים אין דין בר מצר, ואין לנתבעים דין עני המהפך בחררה, ולכן אין לקרותם רשע. וכ״ש שאין להוציא את המקח מידם משום כך, כי לדעת ביה״ד קנו הנתבעים בקנין המועיל אף שלא נרשם עדיין במשרד ספרי האחוזה.
עם זה לא יכול ביה״ד להתעלם מהעובדא
שהנתבעים הפרו צו־־מניעה שניתן ע״י ביה״ד ותשובת הנתבעים אינה נראית לביה״ד כאמור
בדברינו הנ״ל.
בשולי פסק הדין, על אף שהחלטנו שאין
על הנתבעים הדין של עני המהפך בחררה וכו׳ ואסור לקרותם רשע ח״ו, מוצא ביה״ד להעיר
לתשומת לב הנתבעים שהם שומרי תורה ומדקדקים במצוות ונוהגים להחמיר על עצמם ולחוש
לדעת הפוסקים אף במקום שההלכה הוכרעה שלא כדבריהם, לא אוכלים מבהמה טהורה שהורה בה
חכם, עליהם לשים לב כי מה שהחלטנו שאין כאן דין עני המהפך וכו׳ משום שלא היתה כאן
פיסוק דמים, הוא רק לשיטת ר״ת דבהפקר לא שייך דין עני המהפך, אבל לשיטת רש״י דגם
בהפקר ומציאה נאמר הדין של עני המהפך — אין הבדל בין נגמר פיסוק דמים או לא, וכמו
שכתב הח״ס חחו״מ סימן קי״ח דלשיטת רש״י כל שמהפך אחר חררה ובא אחר ודוחהו נקרא רשע,
וכן מוכח מלשון הרמב״ם דלא צריך פיסוק דמים ואפ״ה הוי רשע, ע״ש.
כמו כן יש לציין דברי המאירי בקידושין
פ״ג שם (עמוד 279) וז״ל:
״וכן אם ראהו מהפך מחזר בחררה לזכות בה מן ההפקר או להיות בעה״ב נותנו לו, והוא מעביר לו את הדרך ומקדמו, הרי זה רמאות, ומידת חסידים ותלמידי חכמים לכל שאירע להם כך שיחזירה שני לראשון״.
הרי לדבריו דאף אם בהפקר ומציאה לשיטה
זו אין משום עני המהפך ואינו נקרא רשע רק מנהג רמאות, בכל זאת דעתו שמידת חסידות
ודרך ת״ח להחזיר. ברור שכאשר הנתבעים ילכו בדרך טובים ומעגלי צדק ויאותו להסתלק
מהעסק, החובה על התובעים לפצות את הנתבעים שלא יגרם להם היזק ח״ו מהנהגתם במדת
חסידות — דבר שאינם חייבים מן הדין. וכן לאלה שנרשמו לשיכון אגו״י יהיו להם כל
הזכויות בשיכון פא״י בלי כל מגרעת ממה שהיה להם בשיכון אגו״י. ואז ידורו באהבה
ואחוה ושלום וריעות ויהיה שלום בחילם, שלוה בארמונותיהם, ויתקדש שם שמים על ידם.
ניתן ביום י״ב תמוז
תשכ״ו.
