שוכר דירה ששילם ארנונה של הדייר הבא אחריו
הרב מרציאנו אליהו
הרב טולדנו ניסים
ב"ה
י"א מרחשוון תשס"ט
תיק
מס' 68/024
פסק ביניים
התובע:
שוכר דירה
הנתבע:
משכיר דירה
טענות
וראיות
עובדות
מוסכמות
התובע
שכר דירה מהנתבע למשך ששה חודשים, מכ"ג אדר ב' אדר תש"ס (29.2.00) עד כ"ז מנחם אב תש"ס (29.8.2000). על
פי הסכמה ביניהם תשלומי הארנונה ישולמו על ידי התובע. מאחר שהתובע היה חייל בשירות
סדיר באותה תקופה הוא היה זכאי לפטור מלא מארנונה. הוא המציא למלג"ם (מחלקת
הגביה של העירייה) את חוזה שכירות הדירה וקיבל פטור מלא מתשלומי הארנונה. בחוזה
מצוין ששכירות הדירה היא למשך תקופה של ששה חודשים בלבד.
ביולי
2007
הגיע התובע לבנק בו מתנהל חשבונו, והודיעו לו שחשבון הבנק שלו עוקל על ידי העיריה
בגין חוב, הדבר נפל עליו לדבריו כ"רעם ביום בהיר". הוא החל
להתקשר לעירייה, למלג"ם, ולנתבע. נמסר לו שנשלחו התראות בגין אי תשלום החוב, ככל
הנראה לכתובת הדירה: רח' הפלמ"ח 77 בצפת. בלית ברירה התובע שילם למלג"ם
סך 3009 ₪ ועל היתרה בסך 5000 ש"ח עשה הסדר תשלומים. הסדר התשלומים הוקפא על
ידי העירייה עד קיץ 2008 והתובע נאלץ לשלם עוד 2721 ₪ תשלומי ארנונה כולל הצמדה
וריבית.
הפטור
שהתובע קיבל בגין היותו חייל כלל את הדירה בה הוא גר ועוד דירה באותו מבנה השייכת
לנתבע.
אחרי
עזיבתו של התובע את הדירה היא הושכרה לדייר נוסף, שלא חויב בארנונה על סמך הפטור
שקיבל התובע עד סוף שנת 2000. לאחר מכן לאורך כל שנת 2001 חויבה הדירה בארנונה, התובע
אמנם השתחרר מצה"ל ובינתיים עזב את הדירה בקיץ 2000, אבל כיוון שהדירה הייתה
רשומה על שמו, חייבו אותו על אותה שנה בדמי ארנונה על המבנה כולו, הכולל שתי
דירות. בסוף 2001 המבנה נמכר על ידי הנתבע, שלפני המכירה קיבל אישור מהעירייה שלא
קיימים חובות על המבנה (הוא הבטיח להמציא אישור זה).
טענות
התובע
הנתבע
ידע שנשלחו התראות לתובע ולא שילם את תשלומי הארנונה, ולכן הוא זה שגרם שהחוב יוטל
על התובע. בכך נגרם לו נזק בגין החוב בסך 5730 ₪ ובנוסף שכר טרחת ייעוץ עו"ד בסך 500 ₪.
הנתבע
טוען שקיבל ייעוץ משפטי האומר שלא היה מחובתו להודיע לעירייה על עזיבתו את הדירה
כיוון שגר בה פחות משנה. מעבר לכך, לטענתו הוא נתן את החוזה לעירייה ושם מצוין
במפורש שהוא שוכר את הדירה לששה חודשים בלבד.
טענות
הנתבע
הנתבע
טוען שלא ידע שהתובע רשם את הדירה על שמו במלג"ם לצורך תשלומי הארנונה. הוא
אינו זוכר אם ולמי השכיר את הדירה אחרי עזיבתו של התובע. כדבריו "לא קיבלתי
התראות מהעירייה על אי תשלום הארנונה. כשמכרתי את הבית ניגשתי לעירייה על מנת לקבל
אישור על תשלום מלא של הארנונה ואמנם קיבלתי. קיימת רשלנות מצידו של התובע
שלא הודיע לעירייה על עזיבתו את הדירה".
לדברי
הנתבע בדרך כלל הוא הגיע להסדרי קיזוז חובות עם העירייה על תשלומים שחייב להם
כיוון שהוא בעל חברת הסעות העובדת עבור העירייה. לדבריו הוא היה יכול לקבל פטור על
חצי שנה מתוך השנה שהדירה עמדה ריקה עד מכירתה, כיוון שעל פי תקנות העירייה דירה
העומדת ריקה אינה חייבת בתשלום עד חצי שנה.
למרות זאת הנתבע הביע את הסכמתו לשלם את הקרן של החוב משעה שהתובע עזב את הדירה עד מכירתה. לטענת הנתבע שאר התשלומים אינם באחריותו ועל התובע לתבוע את העירייה על גבייה שלא כדין.
דיון
במקרה
הנדון עומדות לדיון שלוש שאלות:
א.
האם הנתבע צריך לשלם לתובע עבור תשלומי
הארנונה שהלה שילם עבורו?
ב.
האם הנתבע צריך לשלם לתובע עבור הנזקים
שנגרמו לו עקב כך שלא יידע את התובע על חובו לעירייה?
ג.
האם הנתבע צריך לשלם לתובע עבור ההנחות
שקיבל מהעירייה עקב רישום הדירה על שמו של התובע?
א.
פורע חובו של חבירו
במקרה הנדון שילם התובע את חובו של
הנתבע לעירייה, מקרה כזה מכונה בהלכה "פורע חובו של חבירו". בעניין זה
כתוב במשנה (מסכת כתובות דף קז, ב):
מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את
אשתו, חנן אומר: איבד את מעותיו, נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: ישבע כמה
הוציא ויטול.
בגמרא נפסקה הלכה כחנן שמשמעה שאדם שפרע
חוב עבור חבירו אינו זכאי לתשלום מאת החייב.
הראשונים נחלקו בהגדרת החוב המדובר
בגמרא. בתוספות (שם ד"ה הא מני) הובאה שיטת רבינו תם שדווקא כאשר אדם
פרנס אישה שבעלה נסע הבעל פטור מלשלם לו, כיון שקיימת אפשרות שהבעל ייפטר מחיובו
כלפיה אילו הייתה האישה מצמצמת במזונותיה. לעומת זאת, בחוב בשטר, כיון שברור
שהחייב לא היה יכול להפטר, צריך החייב לפרוע למי ששילם עבורו את החוב.
בניגוד
לרבינו תם, הריב"א הביא ראיה מהתלמוד הירושלמי שמחלוקת חנן ובני כהנים
גדולים היא בכל סוגי החובות, ורבינו תם אומר שהירושלמי חולק על הבבלי בנקודה זו.
הטור
(חו"מ סימן קכח) הבין מדברי הרא"ש שהוא פוסק כרבינו תם, דהיינו שהלכה
כחנן רק במזונות אשתו. ה"בית יוסף" (חו"מ סימן קכ"ח) חולק על הטור
וסובר שאין הלכה כרבינו תם, כיוון שרש"י, ריב"א, הרי"ף
והרמב"ם פוסקים כחנן בכל סוגי החובות, וגם הרא"ש עצמו פוסק ככל הנראה במסכת נדרים כחנן בכל סוגי החובות.
בשולחן
ערוך (חו"מ קכח, סעיף א) פסק כמסקנתו ב"בית יוסף" והרמ"א
הסכים לדבריו, והביא גם את שיטת הטור שפסק כרבינו תם.
הסמ"ע
(שם, ס"ק ג) כתב להלכה כדעת הטור שהובא ברמ"א, שבחוב עקב הלוואה, החייב
צריך לפרוע למי ששילם עבורו ואינו יכול לומר שהיה מפייס את בעל החוב. הש"ך (שם,
ס"ק ה) מאריך להוכיח שדעת רוב הפוסקים כשולחן ערוך.
"ערוך
השולחן" (חו"מ סימן קכח, סעיף א) כתב שאם מסתבר שהחייב היה משכנע את בעל
החוב שהחוב ייפרע בתשלומים הרי שגם למשלם הוא צריך לפרוע באותו הקצב.
במקרה
שהיה לבעל החוב משכון או שהוא דחק את הלווה לפרוע, הש"ך (שם) מסתפק שייתכן
שכאן יש לחייב את הלווה. ב"ערוך השולחן" הוסיף שאם הלווה במצב כלכלי טוב
לא מסתבר שהמלווה היה מתפייס למחול לו.
נוכל
לסכם שישנה מחלוקת נרחבת בשאלה האם פורע חובו של חבירו, שלא בחוב של אדם לאשתו,
חייב או פטור.
ב.
פורע חובו של חבירו בנסיבות מיוחדות
אולם, מסתבר שכאשר מדובר בחוב שאין
סיכוי שהחייב היה נפטר ממנו בלא תשלום – הוא חייב לשלם למי שפרע את החוב
בעבורו. כך עולה מדברי ה"בית יוסף" (שם) שהביא את
תשובת הרשב"א (שו"ת הרשב"א ד, קיב):
"כתב הרשב"א: שאלת, נאמני הקהל לוו מגוי אלף דינרים והגוי משכן בהמות היהודים ובעלי הבהמות פחדו שלא ימותו ופדו אותם והקהל טוענים שאינם חייבין לשלם.
תשובה: אין זה כפורע חובו של חברו שזה מוכרח לפרוע מחמתו ומחמת כל הקהל דכשותפים הם ומחמת כולם לוו וכולן חייבים לשלם".
מתשובה זו עולה שבמקום שהחובה לשלם
ברורה, והחייב לא היה יכול בשום אופן להפטר ברור שצריך לשלם לפורע, ובמקרה זה
בוודאי שהוא פרע כאחד מן הקהל שהם שותפים.
בדומה לכך מצאנו ברמב"ם (הלכות
חובל ומזיק פרק ח הלכה ו):
"מי שנתפש על חבירו ולקחו ממנו גוים ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם, ואין לך מי שנתפש על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה, או הנתפש על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם הוא או חיילותיו הרי זה חייב לשלם לו, והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים".
הלכה זו הובאה ב"בית יוסף"
ונפסקה להלכה בשולחן ערוך (שם סעיף ב). ה"בית יוסף" הסביר בשם המגיד משנה
שהחובה לשלם קיימת בכל מקרה אפילו אם המלך לקח את הממון שלא כדין ואין צריך לומר
אם לקח את הממון כדין.
במקרה דנן מדובר בחיוב במיסי ארנונה, דהיינו חיוב של הרשות המוניציפאלית. החוב נפרע על ידי
התובע, חוב שהנתבע היה צריך לפרעו. טענתו של הנתבע שייתכן שהיה מקבל פטור על כך
שהדירה הייתה ריקה אינה ברורה כל צרכה, ומדובר רק על תקופה של חצי שנה ולא על כל
התקופה. יתר על כן, לא ברור שהעירייה הייתה מעניקה לו פטור כזה, ולכן כיוון שהתובע
פרע את חובו של הנתבע כלפי הרשות, הוא חייב להחזיר לו את הסכום שפרע במקומו.
גם את תשלומי המיסים של שנת 2001 שהתובע
שילם במקום הנתבע, הנתבע צריך לפרוע לתובע (הנתבע הביע את הסכמתו לכך בדיון).
ג. תשלום עבור הפטור שקיבל הנתבע בגלל
התובע
נראה שהנתבע הרוויח הודות לתובע,
שבתקופה שהתובע גר בדירה, הוא לא חויב במיסים על החלק שהתובע התגורר בו בעבר בזכות
הפטור שהיה לו עקב היותו חייל. כמו כן במשך חצי שנה נוספת עד תום שנת 2000 הבית
כולו לא חויב במיסים, אף שככל כנראה התגורר שם שוכר אחר. בוודאי שאין לחייב את
הנתבע על רווחים אלו כיוון ש"זה נהנה וזה לא חסר" והתובע לא שילם על
תקופה זו.
ד. הנזקים העקיפים שנגרמו לתובע
התובע לא קיבל את חשבונות הארנונה מהעירייה
ולכן חויב בריבית פיגורים והצמדה על החוב. הוא תובע תשלומים אלו מהנתבע, בטענה שהנתבע
ידע על קיום החשבונות ולא יידע אותו. לעומתו טוען הנתבע שלא קיבל את החשבונות ולא
ידע על קיומם, יתכן והם הגיעו לדירה אבל אינו מתגורר שם, וכשמכר את הדירה קיבל
אישור מהעירייה על כך שאין לו חובות על הדירה. התובע לא הביא כל ראיה שאכן הנתבע
ידע על החובות ולא יידע אותו.
בנושא זה נראה שהכלל "מוציא מחבירו
עליו הראיה" חל כאן ולא ניתן לחייב את הנתבע בתשלומים אלו. גם אילו היה התובע
מביא ראיה שאכן הנתבע ידע על קיומם של החשבונות, עדיין מדובר על נזק בגרמא ולא נזק
ישיר. אנו מחייבים ב"דינא דגרמי" בדרך כלל רק כשההיזק בא מיד וגם
"ברי היזקא". בכנס דיינים בשנת תשס"ז הוחלט לפסוק מכח פשרה כדעת
ריצב"א שיש לחייב בכל נזק שכיח שהתבצע ברשלנות פושעת. (עיין בשו"ת משאת
בנימין סימן כ"א, ובדברי הש"ך בחושן משפט סימן שפ"ו שדינא דגרמי
הוא קנס מדרבנן, וחכמים קונסים רק בדבר שכיח ורגיל).
במקרה דנן, לא ברור שהנתבע ידע על כך
שגורם נזק, וגם אם ידע לא נראה שנזק זה עומד בגדרים אלו שצוינו לעיל.
החלטה
א.
הנתבע חייב לשלם לתובע את תשלומי המיסים
ששילם עבור הדירה כשלא גר בה, בסך 2379 ₪, על פי חשבון החוב של עירית צפת-מלג"ם
משנת 2001 שהומצא על ידי התובע.
ב.
הנתבע חייב לשלם את החוב עד ט"ו
בכסלו תשס"ט.
ג.
התובע יכול לתבוע את יתרת הוצאותיו
מעירית צפת.
ד.
אם הנתבע יקבל זיכוי מעירית צפת בגין
התקופה בה הייתה הדירה ריקה והתובע שילם עבורה ארנונה, עליו להעביר את הכסף לנתבע
לכיסוי סכום חיובו שלא כדין.
ה.
הנתבע נדרש לסייע לתובע בתביעתו נגד
העירייה בהמצאת מסמכים, ייעוץ וכל שיידרש.
בזאת באנו על החתום
הרב אליהו מרציאנו
דיין |
הרב בניהו ברונר
אב"ד |
הרב ניסים טולדנו
דיין |
