מורה שהועבר לכיתה אחרת ועזב את בית הספר

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' קנז - קסא

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בענין זכות מנהל תלמוד תורה להעביר מלמד מכיתה לכיתה

נושא התביעה

ראובן עבד בתור מלמד לתינוקות בכתה א' בת"ת זה שנתיים תשד"מ-ה, וכפי עדות המפקחים והמורה שבכתה ב' הצטיין בעבודתו, ולפי דבריו הוא מומחה רק לכתה א'. בתחילת אלול שנת מ"ה, התברר שלא היו מספיק תלמידים לכתה מקבילה, וההורים רצו דוקא שבניהם ילמדו בכתה א' השניה, לכן המלמד נשאר בלי כתה א'. לפי המצב, המנהל הציע לו כתה ד', אמנם הסכים להתחיל בכתה ד', אבל ראה ונוכח לדעת שלא יוכל בשו"א להשתלט על כתה ד' כי התלמידים היו בעייתיים לפי דעתו, ועוד שלא הסכין לכתה ד' ועזב את המשרה בחששו לבריאותו. ועתה תובע משכורת של שנת תשמ"ו וגם פיצויים של שלש שנים.

פסק דין ונימוקים

הנה לפי מסמך של הסתדרות המורים שתפקידם להגן על המורים, כתוב שרשאי המנהל לשבץ מורה שעבד הרבה שנים בכתה א' בכיתה אחרת ואין זה הרעה של תנאי עבודה שבגלל זה יזכה לכל ההטבות כשהתפטר, ונראה בד"א שהמנהג דהמנהל הוא הקובע באיזה כתה ישובץ המורה דוקא כשהודיע למורה לפני שנת הלמודים, אבל במקרה דנן ששמונה ימים בחודש אלול הודיע המנהל על כתה אחרת, לא שמענו שיוכל המנהל להעבירו לכתה אחרת.

ועוד הא פסק ברמ"א בהגה' שניה בחו"מ סי' של"ה סעיף א':

"מלמד שחלה התלמיד וכו' ואין בעל הבית יכל ליתן לו נער אחר ללמוד עמו (תשובת רמב"ן סי' א') ויש אומרים דיוכל ליתן נער אחר המבין וחרוץ כראשון אבל לא קשה ממנו (מתני' פרק האומנין) וכן נראה לי להורות", עכ"ל.

ובבאר הגולה שם אות ה:

"וכתב הסמ"ע שנ"ל דאם שכרוהו מתחילה סתם ללמוד עם ה' ו' נערים יכול ליתן לו אח"כ נער אחר במקום הראשון אף בלא אונס דדומה לשכרוהו למלאכה סתם וכו' עכ"ל",

ונראה דנידון דידן הרי שכרוהו לכתה א' אף דאונס היה כאן דאין מספיק תלמידים לכתה א' מקבילה, אף לי"א דיוכל לתת לו נער אחר ללמוד עמו אבל דוקא אם מבין וחרוץ כראשון אבל לא קשה ממנו, ובנידון הלא כתה ד' היא בעייתית עד כדי שראובן חשש לבריאותו, ומשום כך עזב את משרתו, אין זה שהתפטר מעבודתו אלא מפני הרעת תנאי העבודה ויש לו לראובן הזכויות שצריך בעה"ב לתת לו שכרו ישלם, עד סוף שנת הלימודים גם החופש בכלל.

הגדרת פיצויי פיטורין

אבל מה שנוגע לפיצויים לשנת תשמ"ו, אמנם לפי דעתי הם ביסודם משכורת ח' שלשה עשר, לכאורה כיון שגם שנת הלימודים תשמ"ו המלמד מקבל משכורת ולא כפועל בטל הרי משכורת היא שלשה עשר חדשים בשנה.

אבל אי נימא דפצוים הם דוגמת הענקה, נראה, בבורח הקשו בורח השלמה בעי ופירש"י ז"ל ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו, ומפרש במל"מ פ"ב מה' עבדים ה"ד דקודם השלמה דין עבד לו, וא"כ אחר שהשלים שיצא מעבדותו דין שחייב בהענקה כשאר עבדים שחייבה תורה להעניק להם כשיצא מעבדות, אבל בבורח ופגע בו יובל אף קודם השלמה בן חורין הוא דהא יובל מפיק לו מעבדות וא"כ ליכא שלוח עבדו שיהא חייב בהענקה. והא דצריך להשלים הוא מדין פריעת חוב ולא מדין עבדות. לכן בנידון דידן נראה כיון דמה דמשלם בעה"ב בהתחיל בעבודה בשביל כל השנה, אין זה מפני שהוא פועל, אלא מפני שאינו פועל דאי לא עבדי חלשי, ובאינו פועל אין דוגמא דהענקה.

סיומא דהאי פסקא:

א. הנהלת הת"ת חייבת לשלם למלמד שכרו משלם לשנת תשמ"ו כולל החופש הגדול.

ב. בנוגע לפצוי שנת תשמ"ו אין ביה"ד יכל לחייב את הנהלת הת"ת אלא א"כ יוכיח שפצויים יסודו חודש שלשה עשר, וחובת ההוכחה על המלמד.

הרב ברוך יצחק לוין.

ב.

בתביעה מר א. נגד מנהל ת"ת ס. מר ה. תביעתו היא כי מזה שנתיים הוא מלמד בכתה א' ובשנה האחרונה כנראה מחמת מיעוט ההרשמה מהגנים לת"ת לא נפתחו 2 כיתות א' כפי שהיה בשנים קודמות. בבואו ליום הראשון ללימודים לא היו תלמידים בכתתו, אמנם למחרת העביר המנהל אליו 16 תלמידים מכתה המקבילה. כעבור ימים עזבו התלמידים את כתתו וחזרו לכיתה השניה. ואז סידר לו המנהל הוראה חילופית בכתה ד'. לטענתו החינוך לתלמידים בכתה ד' היו מבחינתו קשים יותר מהחינוך בכתה א' אליה הורגל. וע"ז בא בתביעתו שיושלם לו שכר עבור כל שנת הלימודים הבאה – תשמ"ו. ופצויי פרישה עבור 3 שנים כולל שנת תשמ"ו. שכן לדבריו היה מחובת המנהל להודיעו שאין לו די תלמידים לפתוח כיתה עבורו בזמן שהיה נותן לו אפשרות לחפש לו עבודה אחרת. יצויין כי עד שנת תשמ"ו היה נתון להנהלת ס. ששם היתה מבוססת העבודה על שעות פרטיות, ומשנת תשמ"ו הודיעו המנהל הקודם מר פ. שהוא יעבור לעבוד תחת הנהלה חדשה הקשורה לרשת ארצית "חינוך העצמאי". כמו"כ הבטיחו המנהל הקודם, לדבריו, כי יהיה לו בשנת תשמ"ו כיתה א' כמקודם.

לדברי המנהל הנוכחי מר ה. סיבת אי הודעתו על מצב הצימצום בתלמידים היה משום חילופי משמרות בעבודה. כמו"כ טוען הוא כי מסמכותו של המנהל להעביר מורה מכתה לכתה, ומכיון שהוא עזב מרצונו לא מגיעים לו פצויים.

בירור ההלכה

דין שכר פועל שהתחיל בעבודתו

גרסינן במס' ב"מ דף ע"ו ע"ב:

"תניא, השוכר את האומנין והטעו את בעה"ב, או בעה"ב הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת, בד"א שלא הלכו. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, נותן להם שכרם משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקם, עושה מלאכה ליושב ובטל".

חזינן מהכא שפועל המתחיל בעבודתו זכאי לתשלום עבור כל הזמן שהוא נשכר. אלא שהוא מקבל כפועל בטל, ולא כעובד בפועל. כמו"כ יש לומר כי המלמד הנ"ל זכאי לתשלום עבור שנה שלמה כפועל בטל. ולא עוד אלא שיתכן שהוא יהיה זכאי לתשלום מלא ע"פ מה דגרסינן שם (ע"ז ע"א):

"ואמר רבא, האי מאן דאגר אגורי לעבידתא, ושלים עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו א"נ דכוחה מפקד להו. דקשה מינה לא מפקד להו, ונותן להם שכרם משלם. אמאי ולתיב להו כפועל בטל כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא, דאי לא עבדי חלשי".

וכתב הרא"ש:

"ומכאן פסק רבינו יואל ז"ל שמי ששכר מלמד לבנו, וחלה התלמיד אי לא שכיח דחלה פסידא דמלמד, ואי שכיח דחלה, אישכיח מלמד במתא ומכיר ענין התלמיד פסידא דמלמד, ואי לא שכיח במתא פסידא דבעה"ב. ויהיב ליה שכרו משלם, ולא כפועל בטל, דכל לומדי תורה דמי לאוכלסי דמחוזא, שהבטלה גורם להם שיכחה וכובד איברים".

וכן פסק המחבר בחו"מ סימן של"ד ס"ד, אלא שהרשב"א בתשובותיו סימן תרמ"ג שדא ביה נרגא, והביאו הרמ"א בסימן של"ה ס"א וז"ל:

"והא דצריכים ליתן למלמד שכרו משלם, היינו דוקא אם נראה לב"ד שנהנה בלימודו יותר מביטולו. אבל אם נראה לב"ד שנוח לו בביטול, אינו נותן לו אלא כשאר פועל בטל".

כתב המרדכי:

"על הך מימרא דרבא האי מאן דאגיר אגירא לעבידתא, ושלים עבידתא בפלגי דיומא וכו', וכן הדין אם בעה"ב אומר תלמוד לי נער אחד במקומו, עד שיתרפא בני, הרשות בידו. וכגון שאותו הנער חריף מהראשון כדאמרינן הכא דקשה מינא לא עבדי. וכן כתב רבינו ברוך בספר החכמה, דאי לית ליה עבידתא, ולשכנו יש לו, נראה דזה יטול שכרו משכנו, והפועל יפעל לו. דמאי שנא. וכתב רבינו מאיר דהא דקאמר הכא דקשה מינא לא עבדי, הני מילי היכא דאינו רוצה להוסיף על שכרו, אבל אם רוצה להוסיף על שכרו, לפי מה שמלאכתו שנהיה כבדה מהראשונה, הרשות ביד בעה"ב לחזור בו, כדאשכחן לקמן גבי ספינה, דרשאין לפרקה בחצי הדרך, היכא דאשכח לאגורי, אע"ג דהשני מרבה בחבילות, ואין לחלק ולמימר דוקא בספינה רשאי לעשות כן, דלאו מלאכה, דאיהו גופא דעביד, אלא ספינהו שטה ומיה הוא דממטי לה. אבל אי עבידתא דאיהו גופא דעביד לה, לא מצי לבחורי ליה עבידתא אחריתא, אפילו ע"מ להרבות בשכרו. דמצי אמר ליה לא ניחא לי לאטרוחי. דהא ליחא שהרי גבי ספינה נמי לפי מה שירבה השני בחבילות צריך הספן לטרוח יותר למושכה מלמטה למעלה. ובזמן שהיא גוששת וכמה מיני טורח יש בספינה טעונה, משאינה טעונה כ"כ, ואפילו הכי ליכא עליה אלא תרעומת".

וכן פסק הרמ"א סימן של"ה ס"א.

הרי שאף אם יוכח לביה"ד כי המלמד הנ"ל דינו כאוכלסא דמחוזא, שקשה עליו ביטולו, עדיין אין הוא זכאי לתשלום אלא באחד התנאים הבאים א. אם אין לבעה"ב לספק לו אותה עבודה וגם למכריו יותר קשה עם תשלום נוסף, וזאת אף אם אין בסמכותו של המנהל להעבירו מכיתה לכיתה. ומכ"ש אם יתברר שלמנהל יש זכות כזו דהוי כהתנו איתו על כך מלכתחילה. וא"כ היה מקום לחייב את מר א. לחזור לעבודתו ולקבל כל תפקיד שיוצע לו, אלא שהוא זכאי לתשלום נוסף.

ובר מן דין נראה שבנידון דידן דומה להא דמקשינן שם על הך ברייתא הנ"ל, מהא דתני תנא קמי דרב, נותן להם שכרם משלם, וכו', איכא דאמרי סיימוה קמיה, והכי קאמר חביבי אמר אי הואי אנא, לא הוה יהיבנא ליה כלל. את אמרת כפועל בטל, אלא קשיא הך לא קשיא, הא דסיירא לארעיה מדאורתא והא דלא סיירא לארעיה מאורתא, כי הא דאמר רבא האי מאן דאגר אגירה לרבקא ואתא מיטרא ומלייה מיא, אי סיירא לארעיה מאורתא פסידא לפועלים, לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבעה"ב. ופירש רש"י דהך ברייתא שהלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה שאינו נותן להם תשלום כלל איירי בדסיירא לארעיה מאורתא והוליך הפועלים שם וראוהו ולא הבינו שהיא לחה, או שירדו גשמים בלילה, לית להו כלל, דחזו אינהו גופייהו, וע"מ כן נשתכרו לו, והרי לא יכולים ולא היה להם לילך בבוקר, לא סיירוהו מאורתא, עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם, אם תמצאו שדה לחה, לא אתן לכם כלום, ויהיב להו כפועל בטל.

הרי שלדברי רש"י אם על הפועל היה מקום לחשוב ולהבין שאין לו עבודה אף שבעה"ב שכרו והוא בא למקום עבודתו, אין בעה"ב חייב בתשלום, כמו"כ אפשר לומר בנידון דידן שאף לדברי המלמד עצמו הוא חש עוד לפני פתיחת שנה"ל שלא הכל כשורה, ויתכן שלא יהיו די תלמידים עבורו, וא"כ היה עליו ללכת ולוודא אצל המנהל האם יש לו עבודה אם לאו, ואין זה מחובתו של המנהל להודיעו על כך אלא אם לא היתה שום סיבה למלמד לחוש בכך.

הרמב״ם בפרק ט' מהלכות שכירות הלכה ד' פירש שהברייתא דתניא שהלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, דאיירי בדלא סיירוהו לארעא מאורתא, כלומר, שבעה"ב לא ביקר בשדה מבערב, נותן להם שכרם כפועל בטל, מכיון שהוא פשע בכך שלא בדק ולא ווידא אם יש לו עבודה לפועלים ששכר אם לאו. אבל אם ביקר בשדה מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום, כי אנוס הוא, ומה בידו לעשות, וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף א'. וע"כ בנידון דידן שהמנהל עשה ככל יכולתו לדאוג עבור המלמד שיהיו לו תלמידים, ואם בסוף עזבוהו מה היה עליו לעשות.

כמו"כ גרסינן שם:

"ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ואתא מטרא פסידא לפועלים, אתא נהרא פסידא לבעה"ב ויהיה להו כפועל בטל, ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק, פסידא דפועלים, עביד דפסיק אי בני מתא פסידא לפועלים, לאו בני מתא, פסידא לבעה"ב".

 וכתב הרא"ש:

"אי לא הוא רגיל דפסיק, פסידא דפועלים, דכל אונסא דלא איבעי לעוסוקי אדעתייהו, לא פועל ולא בעה"ב אי נמי תרוייהו איבעי להו לעסוקי אדעתייהו פסידא לפועלים, דהמוציא על חבירו עליו הראיה, וידו על התחתונה".

וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' של"ד.

וע"כ בנידון דידן שהמנהל סידר למלמד תלמידים והם עזבוהו, אף שזה לא היה באשמתו, אבל בודאי שא"א לזקוף זאת לזכותו, ובודאי שאין זה מאשמתו של המנהל, וע"כ הוי פסידא דפועל, ואין המנהל חייב לשלם לו שכר כלשהו.

אולם לגבי פצויים עבור השנתיים שהוא לימד כבר, אם יוכח שהמנהל הקודם מר פ. הבטיחו לקבל לשנת תשמ"ו כיתה א', והרי הנהלת ביה"ס לא יכלה לעמוד בכך, ע"כ הוא זכאי לפיצויי פרישה, ובפרט לפי המנהג שאם פועל עובר בעלות מהנהלה להנהלה, הוא זכאי לפיצויי פרישה. כמו"כ כאן מכיון שבשנתיים הקודמות הוא היה תחת הנהלה אחרת, ע"כ הוא זכאי לפיצויי פרישה.

הרב חיים הרצברג.