ויכוח בין שוכר ראשון לשוכר שני כמה זמן שכר

 כרך יא סימן כז 

בדו"ד בין שוכר ראשון לשוכר שני

ראשי פרקים

א. חודש העיבור

ב. הסבר קרקע בחזקת בעליה, והדין במטלטלין

ג. בשכירות קרקעות אם דמים מודיעים

בראובן שהשכיר דירתו לשמעון. בדירה יש גם יחידת דיור, וראובן התיר לשמעון להשכיר את יחידת הדיור לאחר. שמעון השכיר את יחידת הדיור ללוי. בין שמעון ולוי נפלה מחלוקת על הזמן שהשכיר שמעון ללוי את יחידת הדיור. שמעון טוען שהשכיר לארבעה שבועות, ולוי טוען שהשכיר לחמשה שבועות. השאלה היתה אם גם בכה"ג אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואם בשכירות קרקע אמרינן דמים מודיעים. 

א. חודש העיבור

תנן בב"מ קב,א-ב:

המשכיר בית לחבירו לשנה, נתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים, נתעברה השנה נתעברה למשכיר. מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור.

והקשתה הגמ' שם: מעשה לסתור. ותי', דהמעשה בציפורי מיירי שאמר לו לשון כפולה, יב דינרים לשנה, דינר זהב לחודש.

ובגמ' שם נחלקו רב ושמואל. רב אמר שאם היה שם היה חודש העיבור כולו למשכיר, דס"ל תפוס לשון אחרון. ושמואל ס"ל דאם בא בתחילת החודש, כולו למשכיר. בסוף החודש, כולו לשוכר. באמצע החודש יחלוקו. ופרש"י שם, דכיון דמספקא לן איזה לשון לנקוט, בתחילת החודש,  העמד קרקע בחזקתה, בסופה שכבר דר בה והשאלה על דמי השכירות, העמד ממון על חזקתו, ובאמצע החודש, מה שדר כבר, העמד ממון על חזקתו, ומה שלא דר, העמד קרקע בחזקתה. ורב נחמן אמר, קרקע בחזקת בעליה קיימת. ולא משנה אם אמר בתחילה יב דינרים בשנה דינר בחודש, או אמר דינר בחודש יב דינרים בשנה, ופרש"י שם דברי רב נחמן:

"ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר, שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד, והעמד קרקע על חזקתו, ונמצא שדר בשל חבירו, וצריך להעלות לו שכר".

ולכאורה מה שמעמידים הקרקע בחזקת המשכיר אף בבא בסוף החודש, ואף כשהדיון הוא על פירות הקרקע, ובתחילת החודש השוכר מוחזק, ומדוע מעמידים בחזקת המשכיר הבעלים, ולא בחזקת השוכר המחזיק בפירות הקרקע. נראה, דאין לנתק ענין פירות הקרקע מגוף הקרקע, וגם כשנופל ספק בפירות הקרקע והשוכר מוחזק, פירות הקרקע הקשורים בקרקע עצמה, אין לדון בהם במנותק מהקרקע. ולכן יסוד השאלה מי הוא המוחזק בבסיס הדבר, דהיינו הקרקע. כך נראה גם לפרש דברי מהרי"ק (סי' קיח):

"... דקרקע בחזקת בעליה עומדת, ואף על גב דאפיך מיפוך, ואפי' בא בסוף הקדש כולן למשכיר וצריך השוכר לפרוע כל שכר החודש למשכיר, אף על גב שהבית בחזקתו לענין הדירה שהרי מושכרת לשנה, ואפי' הכי לא אמרינן דתהוי בחזקתו לפוטרו מספק כדמוכח שם בהדיא וכדפי' שם רש"י, אלא אמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה. וע"כ היינו טעמא דמאחר שגוף הקרקע למשכיר, אף על גב שהדירה לשוכר, יפה כח המשכיר בקרקע מכח השוכר וחייב השוכר לפרוע כל השכירות, אף על גב דמספקא לן אי אמר תופס לשון ראשון או לשון אחרון כדאיתא התם".

דפירות הקרקע אינם מנותקים מגוף הקרקע, וכיון שיסוד השאלה מתחילה בקרקע, שממנה באים הפירות, יפה מוחזקות הבעלים שהם בקרקע, ממוחזקות השוכר שאינה בקרקע אלא בפירות.

אמנם אפשר לפרש לכאורה לשיטת רש"י, דהספק לא נולד בחודש העיבור אלא מיד כשהשכיר המשכיר לשוכר נולדה השאלה מהו הזמן של השכירות, יב חדשים או יג, ממילא בשעת לידת הספק לא היה השוכר כלל מוחזק אלא הבעלים, וממילא אין אפשרות להעמידו על חזקתו בשעת לידת הספק. וכך נמצא בדברי הגרא"ו (קובץ הערות ליבמות, סז,יב):

"... ואמאי לא נימא אדרבא, בחזקת שוכר קיימא עד השתא וספק אם יצאה עכשיו מרשותו, אלא אמרינן דכיון דהספק הוא על תחילת היציאה מרשות בעלים, אם נפקעה מרשותו לזמן מרובה או לזמן מועט, מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים".

דאף שברש"י מבואר להדיא דהספק נולד בתחילת החודש, כתב הגרא"ו לבאר (לא בדעת רש"י) דהספק נולד מיד בתחילת השכירות.

ב. הסבר קרקע בחזקת בעליה, והדין במטלטלין

וענין קרקע בחזקת בעליה עומדת אפשר להסביר, דכיון שיש ספק בתחילת החודש אם ליתן את הקרקע למשכיר או לשוכר, כיון דהשאלה אם להחזיר את הקרקע למשכיר כבר כעת או לא, קרקע בחזקת בעליה עומדת ומחזירים למשכיר, ואף אם בא בסוף החודש, כיון דהספק נולד בתחילתו, כבר בתחילת החודש, זמן שנולד הספק, תחזור למשכיר, כיון שהקרקע דינה לחזור למשכיר, והשאלה מתי תחזור למשכיר אם בתחילת החודש או בסופו, וכיון שהקרקע בחזקתו, דהיינו שעשויה לחזור לבעלים, חודש הספק תחזור למשכיר. או שההסבר, דקיי"ל בכל ספק המוציא מחבירו עליו הראיה, והשאלה מי מוחזק בספק החודש, האם המשכיר שדר במקום או הבעלים של הקרקע, וס"ל לרב נחמן שאין מציאות מגורים בקרקע מהוה חזקה אלא כל שאלה של הקרקע, גם שכירות קרקע שאינה אלא השתמשות בגוף הקרקע, היא שאלה של מוחזקות בקרקע, המוחזק בקרקע הוא בעלי הקרקע ולא השוכר, ולכן חודש העיבור שייך למשכיר. הנפק"מ לכאורה, מה יהיה הדין אם חודש העיבור יחול באמצע שנת ההשכרה, דהיינו שבכל מקרה הקרקע לא עומדת לחזור למשכיר אחרי חודש העיבור או בתחילתו, אלא השכירות נמשכת לאורך השנה. אם נאמר דקרקע בחזקת בעליה, היינו שעומדת לחזור לבעלים והשאלה מתי תחזור לבעלים, בתחילת החודש או בסופו, דבר זה שייך לכאורה דוקא אם הנידון באדר שבסוף השכירות. אולם אם ההסבר שהמשכיר מוחזק בכל ספק, אין חילוק אם הספק נולד באמצע השנה או בסופה. וראיתי שבדבר זה נחלק השו"מ (תנינא ח"ב סי' כט) עם אביו זצ"ל, ודעת השו"מ דבכל ענין קרקע בחזקת בעליה קיימא, גם אם הספק באמצע שנת השכירות, וראיה דבסוגיא הגמ' לא חילקה בין אם הספק נולד בחודש האחרון או באמצע השנה. ועיי"ש שהסביר, דאף שלכאורה הספק בגמ' הוא אם תפוס לשון ראשון או אחרון, ומה שייך קרקע בחזקת בעליה עומדת בספקא דדינא. וע"ז כתב דהספק בתפוס לשון ראשון או אחרון הוא ספק במציאות, מה היתה הכוונה כשאמר יב' דינרים לשנה דינר זהב לחודש, ולכן בזה מעמידים הקרקע בחזקתה, משא"כ בספיקא דדינא, עיי"ש.

[ומה שיש הכרח להסביר שיב' דינרים בשנה דינר זהב לחודש, אי תפוס לשון ראשון, תלוי בכוונה ואינו ספיקא דדינא, דבספיקא דדינא לא שייך היה להעמיד בחזקת מרא קמא, וכמו שכתבו התוס' בב"ב לב,ב (ד"ה והלכתא):

"התם הוו תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי, ואוקמינן ארעא בחזקת מרה קמא, אבל הכא דמספקא לן דינא כמאן, התם לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מרה קמא ונוציא מיד המוחזק".

הרי שאם היה הספק ביב' דינרים לשנה וכו', אם תפוס לשון ראשון הוא ספיקא דדינא ולא בכוונה, לא היו מעמידים בחזקת מרא קמא. ועיין בתש' הגרע"א (קמא סי' לז) בהסבר הדין, דחזקת מרא קמא היא כחזקת איסורים, שמחזיקים שהדבר לא השתנה ממה שהיה, וזה שייך בספק במציאות ולא בספיקא דדינא:

"דחזקת מרא קמא הוא כמו כל עניני חזקות, דאוקי אחזקה דלא נשתנה ממקודם, וכמו חזקת היתר ואיסור, משו"ה בספיקא דדינא דלא שייך לומר אוקי אחזקה דמקודם, ממילא אין עושין מעשה להוציא מיד המוחזק".]

ולכאורה הנפק"מ בין ההסברים תהיה גם לנדו"ד. דאם נאמר דהטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת מפני שעשויה לחזור לבעלים, ובשעת לידת הספק השאלה אם ימשיך השוכר בשכירותו או תחזור לבעלים, וכיון שעשויה לחזור לבעלים הרי היא בחזקת הבעלים, א"כ גם בשוכר ראשון יהיה הדין כן, דכיון שעשויה לחזור אליו, הקרקע בחזקתו לענין ספק חודש העיבור. משא"כ אם נאמר שקרקע בחזקת הבעלים היא מעצם מהות הקרקע שהיא בחזקת הבעלים, והשוכר הוא המוציא ועליו הראיה, לכאורה זה שייך רק בבעלים ששמם על הקרקע, משא"כ בשוכר ראשון אין שמו על הקרקע, ואין הקרקע בחזקתו לענין שהשוכר השני יחשב למוציא. ומ"מ יצא לכ"ע, שאם הספק הינו בחודש שהוא באמצע השכירות, הן להסבר הראשון והן להסבר השני, אין הקרקע בחזקת השוכר הראשון, דגם לטעם הראשון אינה עשויה לחזור כעת לשוכר.

ומזה יצא נפק"מ גם לענין שוכר מטלטלין, ונפל ספק לענין חודש העיבור, האם השוכר יחשב מוחזק והמשכיר מוציא, או שגם במטלטלין הדין כן. דאם נאמר שדבר המושכר עשוי לחזור לבעלים, הדין כן גם במטלטלין שיהיה המשכיר מוחזק. אך אם נפרש שהוא דין בחזקת קרקעות, ששם בעליה עליה, דבר זה אינו שייך במטלטלין. ונחלקו בדבר זה האחרונים, ולמעשה מקור מחלוקתם בשתי שיטות בתוס'. איתא בב"ב סא,ב:

דא"ל לחבריה ארעא דבי חייא מזבננא לך, הואי ליה תרתי ארעתא דהוה מתקרין דבי חייא, אמר רב אשי חדא אמר ליה תרתי לא א"ל, ואי א"ל ארעתא סתמא, מיעוט ארעתא שתים, ואי א"ל כל ארעתא, כל ארעתא דאית ליה לבר מבוסתני ופרדיסי.

ובתוס' שם (ד"ה ארעתא) הקשו, מדוע ארעתא משמע תרתי, הרי בב"מ קג,א, מי שהשאיל לחבירו כלי חפירה לחפור פרדסים, יכול לחפור כל פרדסים שיש לו, ולא אמרו דוקא שני פרדסים. ותירצו התוס' בתרוץ ראשון, דבכלי חפירה הדרך לפרש כוונת השואל, וממילא גם המשאיל, שכוונתו לחפור כל פרדסיו, משא"כ במכירת קרקע לא ימכור כל שדותיו בלשון ארעתא. ובתרוץ שני תירצו התוס' בשם י"מ, דבכלי החפירה השואל מוחזק בכלי החפירה, לכן בספק יכול לחפור כל פרדסיו, משא"כ בקרקע המוכר, הבעלים, מוחזק בקרקע, ועל הקונה המוציא הראיה. ודחו תוס' את תרוץ הי"מ, וז"ל:

"ואין נראה לר"י, דהתם נמי הואיל וסופה לחזור לבעליה הוי משאיל מוחזק, כדאמר רב נחמן (שם דף קב,ב) קרקע בחזקת בעליה עומדת, הואיל וסופה לחזור לבעליה".

מבואר מדברי התוס' פשט בקרקע בחזקת בעליה, שעשויה לחזור לבעלים, ולכן כבר כעת בהיותה ביד השוכר, הרי היא בחזקת הבעלים, וממילא סברא זו הינה גם למטלטלין שכורים, שעשויים לחזור לבעלים.

וממשיך התוס':

"ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין, דאין חזקת השוכר חשובה בקרקע כמו במטלטלין כדאשכחן (לקמן דף צב,א) גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאזלי בתר מוחזק במעות עתה אף על פי שתחלה היו של לוקח ולא אמרינן בחזקת בעלים הראשונים קיימא. דאין נראה לחלק, דהא מיירי התם רב נחמן אפילו בא בסוף החדש שנגמרה חזקתו שדר בה אפילו הכי מוקמן בחזקת בעלים, וכן בהמקבל (ב"מ קיב) מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש פירות בחזקת אוכליהן, ופריך אמאי לא מוקמן בחזקת בעלים אף על פי שהפירות כבר אכלן מלוה, אם כן לא הוי טעמא משום דחזקת קרקע גרועה אלא משום דסופה לחזור".

תוס' מוכיח מזה ששאלת חודש העיבור הינה גם בבא בסוף החודש, שהנידון הוא תשלום דמי השכירות ולא השימוש בקרקע, שאין לפרש קרקע בחזקת בעליה, שהקרקע היא בחזקת הבעלים המשכיר ולא בחזקת השוכר, משא"כ במטלטלין, יש לשוכר מוחזקות במטלטלין השכורים, דאם זה הפירוש, מדוע בבא בסוף החודש, שהשאלה אינה על החפץ המושכר, שייך החודש לבעלים. אלא בהכרח ההסבר הוא שהקרקע, וכן המטלטלין, עשויים לחזור לבעלים, וממילא כבר מתחילת החודש שנולד הספק, חודש העיבור שייך לבעלים, הן בקרקע והן במטלטלין. (ועיין בדברי מלכיאל ח"א נח,ה בסופו, משמע שנקט כשיטת התוס' הנז').

אולם בתוס' ב"מ קג,א (ד"ה פרדיסי) כתבו לחלק בין קרקע למטלטלין, וז"ל:

"ועוד י"ל, דהתם יד לוקח על התחתונה שהמוכר מוחזק, והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק. וכ"ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר ואין נשאר בידו, כדאמר לעיל קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בסוף החדש, לא דמי, דדוקא קרקע שאין יכול להצניע לשמטו מיד בעלה אזלינן בתר חזקה קמא, אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתופס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה".

מבואר בתוס' בב"מ, דדין קרקע בחזקת בעליה הוא דין יחודי לקרקע, ששם בעליה עליה, ודוקא בקרקע שם בעליה עליה כיון שלא יכול להציעו וכו', אבל במטלטלין שהם תחת יד השוכר, הוא המוחזק, והמשכיר דינו כמוציא ועליו הראיה. וכן מפורש ברא"ש שם (ב"מ ח,לד).

ודבר זה נמצא במחלוקת ראנ"ח ומל"מ. הראנ"ח בתש' (מים עמוקים סי' מז) כתב, דכל דבר שהוא לחזרה, אפי' מטלטלין, אם נולד ספק על הדבר, הרי הוא בחזקת הבעלים. ראנ"ח דן בשטר הלואה שיש בו זמנים שונים לפרעון, ויש ספק בלשון השטר אם החיוב לפרעון הוא בסוף ו' חדשים או ג' שנים, וכתב ראנ"ח דכל שלשון השטר מסופק, דנים לזכות המלוה, כמו בדין יב' דינרים לשנה דינר זהב לחודש, דאם נתעברה השנה, קרקע בחזקת בעליה עומדת:

"והכא נמי ממון בחזקת בעליו עומד, והלוה בא להחזיק מחמת תנאו שהאריך לו הזמן ועליו הראיה". והמל"מ (טו"נ טו,יא) כתב דדברי ראנ"ח הם נגד דברי התוס' (ב"מ קג,א הנ"ל). ובקצוה"ח מב,ב העיר, שאף שמדברי התוס' ב"מ קג,א יש סתירה לדברי ראנ"ח, הרי שמהתוס' ב"ב סא,ב (הנ"ל), יש סייעתא לראנ"ח. אלא שלענין שטר הלואה, לא הסכים בקצוה"ח לדברי ראנ"ח, עיי"ש. ולדברי קצוה"ח יש לחלק בין מטלטלין למלוה, וגם אם נולד ספק בזמן הפרעון, אין הכרח להעמיד בחזקת המלוה.

אמנם הגרי"א (נחל יצחק ז,ג ענף א) כתב להביא ראיה לראנ"ח שאף במלוה ולוה, בספק שנולד על זמן הפרעון, יחשב המלוה מוחזק, מדברי הרשב"א גיטין סג,ב, דאיתא שם בגמ':

אתמר, התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, והוא אומר הולך ותן לה, אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת. למימרא דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי דמי אי לאו כזכי דמי, והא אתמר, הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, אמר רב, חייב באחריותו (המשלח באחריותו, שהרי לא צוהו המלוה לשולחו – רש"י) ואם בא לחזור אינו חוזר (אלמא כזכי דמי). התם ספק ממונא לקולא (והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר), הכא ספק איסורא לחומרא.

ומסביר הרשב"א למה יחשב המלוה מוחזק,  וז"ל הרשב"א:

"ויכולני לתרץ דהא דאמר אביי שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט להולך לאו כזכה, לאו מדרך הבירור קאמר אלא מספקא ליה כרב, ומספיקא להחמיר עליה אמרינן ביה דלא הוי כזכה וחולצת, ולגבי מתנה נמי מספקא לן ואוקי ממונא בחזקת מריה. דלא דמי לחוב ופקדון, דכיון דמה שיש בידו משל אחרים הוא דמשדר להו, ספיקא לקולא, דבעלים הוא".

הרי שהחוב שאמר הלוה לשליח הולך, וספק אם הולך כזכי, אין הכסף בחזקת מרא קמא – הלוה, דכיון שהוא להשבה, הרי הוא בחזקת המלוה, ולכן הולך כזכי לענין שאין הלוה יכול לחזור בו. וזה כסברת הראנ"ח.

עוד הביא הנח"י ראיה מהתו"ג (גיטין עח,א על תוס' ד"ה מחצה, ששם בע"ב), דאיתא שם (עח,ב): וכן לענין החוב, זרוק לי חובי וזרקו לו, קרוב למלוה זכה הלוה (שכיון שזכה המלוה, נפטר הלוה מתשלום החוב), קרוב ללוה, הלוה חייב, מחצה על מחצה שניהם יחלוקו. והקשו בתוס', מדוע יחלוקו, הרי קיי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה. ותירצו, דאין כאן ספק ולכן לא שייך דין המוציא. והקשה התו"ג מהגמ' גיטין סג,ב והרשב"א הנ"ל, דלענין הולך כזכי, לא מעמידים המעות בחזקת מרא קמא אלא בחזקת המלוה, ומדוע כאן לא נעמיד בחזקת המלוה. וכתב לחלק, דבהולך כזכי מיירי לאחר זמן הפרעון, שאין ללוה כל זכות, ולכן מעמידים בחזקת המלוה, משא"כ תוך זמן ההלואה, יש ללוה זכות בכסף זה, ובזה מיירי במחצה על מחצה:

"ואפשר לחלק, דשם מיירי באחר זמן פרעון דשוב לית בהו שום זכות ללוה, משא"כ כאן דמיירי בתוך זמן פרעון שיש זכות להלוה, וכשהלוה מחזיר תוך זמן, דמי קצת למתנה שמחל זכותו להמלוה ויש בו קצת חזקת מרא קמא ללוה".

מוכח מזה דאף בחוב המלוה נחשב מוחזק, לכהפ"ח לאחר זמן הפרעון. וכן מוכח מהנתיבות מב,י (אמנם שם כתב דהעיקר כדעת המל"מ, וכמש"כ תוס' ב"מ קג,א).

וכנ"ל דין דידן, בשוכר ראשון שהשכיר לשוכר שני, יהיה תלוי בשתי הדעות בתוס', ובהסבר הדין של קרקע בחזקת בעליה וכאמור לעיל, והנפק"מ אם גם בדו"ד בין שוכר מטלטלין משכיר, הוא בחזקת המשכיר. והנה הרי"ף (ב"מ נט,ב מעמוה"ר) מחלק בין קרקע למטלטלין, דדין רב נחמן הוא דוקא בקרקע ולא במטלטלין:

"ושמעינן מינה דליתה להא דאמר רב אסתירא מאה מעי מאה מעי מאה מעי אסתירא אסתירא, אלא כשמואל דאמר הלך אחר הפחות שבלשונות, דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון אי תפסינן לשון אחרון, הלכך הלך אחר הפחות שבלשונות, כדקי"ל דמספיקא לא מפקינן ממונא, אבל אי תפס לא מפקינן מיניה, דהוה ליה לאחר תפיסה נתבע, והני מילי במטלטלי, אבל במקרקעי קי"ל כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימת ...".

מבואר שדין קרקע בחזקת בעליה הוא דין מיוחד בקרקע, אולם במטלטלין אף שעומדים לחזור לבעלים, אינם בחזקת הבעלים. וכן כתב בנימוק"י שם:

"העמד ממון על חזקתו משום דתפיס, וכיון דספיקא היא למאן דתפס לא מפקינן מינה, ואתא מילתיה דשמואל כתנא דמתני' דאמר יחלוקו ומטעם ספיקא. ופסקו כל המפרשים ז"ל כוותיה במטלטלי, וכרב נחמן בקרקעות דאמר דכיון דספיקא היא קרקע בחזקת בעליו תעמידנה".

הרי שבמטלטלין קיי"ל כשמואל, ודין רב נחמן הוא דוקא בקרקע. וכן הוא בפסקי הרי"ד (ב"מ קב,ב), וכן מבואר ברא"ש (ב"מ פ"ח סוף ה"ל). וכן פסק הסמ"ע שיב,כו: "והיינו דוקא במקרקעי, אבל במטלטלין כל היכא דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או האחרון, מי שתפס לא מפקינן מיניה", ועיין עוד בש"ך שם ס"ק יד לענין חילוק במטלטלין אם תפס ברשות או לא.

מכל זה יהיה נפק"מ לנדו"ד. דאם אמרינן שהסברא דקרקע בחזקת בעליה הוא דוקא בקרקע ולא במטלטלין, דקרקע מוחזקת לבעלים מחמת שאין אחר, חוץ מהבעלים, יכול להחזיק בה, שאינו יכול להעלימה וכד', סברא זו שייכת דוקא בקרקעות ולא במטלטלין, ולמש"כ גם אינה שייכת בשוכר ראשון ביחס לשוכר שני. ובראשונים, הרי"ף והרא"ש מבואר כסברא זו, כפי שכתבו התוס' ב"מ קג,א הנ"ל. אולם מצאנו גם באחרונים שכתבו כדעת התוס' בב"ב סא,ב הנ"ל, כראנ"ח וכן בקצוה"ח וכנ"ל. ולפ"ז אם המשכיר הראשון יהיה מוחזק, יוכל לטעון טענת קים לי כדעתם. והיינו אפי' אינו מוחזק ממש, אלא בא בתחילת החודש, על השוכר השני לפנות, משא"כ בבא בסוף החודש, נראה דלא יוכל להוציא מהשוכר השני. 

ג. בשכירות קרקעות אם דמים מודיעים

תנן במשנה ב"ב עז,ב:

מכר את הצמד, לא מכר את הבקר, מכר את הבקר, לא מכר את הצמד, ר' יהודה אומר הדמים מודיעין. כיצד, אמר לו מכור לי צימדך במאתים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז. וחכמים אומרים אין הדמים ראיה (אלא במתנה ביקש ליתן לו המותר, אי נמי ליהוי מקח טעות כדאמרינן בגמרא, ויחזיר לו מעותיו ויטול צמדו – רשב"ם).

וקיי"ל כחכמים שאין דמים מודיעים, עיין ברמב"ם מכירה כז,ג, ושו"ע חו"מ רכ,ח.

ומדברי הראשונים מבואר דמה שאין דמים מודיעים, הוא בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ונפק"מ שאפי' הלוקח מוחזק בדמים, לא יתנו לו את הצמד, אף שהדמים מודיעים. כן מבואר מדברי הרמב"ן בסוגיא שם:

"ומיהו מדתנן לא מכר, מילתא פסיקא תנן, שאפילו דמים ביד לוקח ומכר לו בקנין או באגב, נותן לו צמד וכופין אותו ליתן מאתים, ולא מהניא הכא חזקה דממונא, דכל היכא דתנן לא מכר, דינא פסיקא קתני בהו בכולה מתניתין".

וכן היא דעת הרשב"א בסוגיא:

"והילכך אפי' משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו, מוציאין ממנו המעות והבקר, דכל ששנינו מכר ולא מכר, דינא קתני ולא משום ספק שנו כן".

וכן יש ללמוד בדברי הרשב"א ב"ב צב,א, וכן כתב הר"ן בחידושיו שם (עז,ב).

אולם מדברי הרשב"ם והתוס' מבואר שהוא מחמת ספק ולא בתורת ודאי, ואם המוכר מוחזק, אין הלוקח יכול להוציא ממנו דמים. על הא דאיתא בב"ב צב,א:

המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, רב אמר הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא – לנכסתא, אי לרדיא – לרדיא. בגברא דזבין להכי ולהכי. וליחזי דמי היכי נינהו. לא צריכא דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא.

והרשב"ם שם פירש בקושית הגמ' ולחזי דמי היכי  נינהו, שיודיעו הדמים למה קנה, אם לרדיא או לנכסתא, ואף שלכאורה קיי"ל כחכמים שאין הדמים מודיעים, חילק הרשב"ם בין צמד ובקר לשור לחרישה:

"דהא אפילו לרבנן דאמרי אין הדמים ראיה (ב"ב עז,ב), הני מילי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר, וכדאוקימנא בדוכתא דקרי לצמד צמד ולבקר בקר, ואיכא נמי דקרי ליה לבקר צמד, דכיון דלאו כולי עלמא קרו ליה לבקר צמד, איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרי לבקר בקר, והלכך קא"ל מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, והלכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד, ומדלא מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה, מודו רבנן דהדמים מודיעים, דכיון דידעינן בודאי בהאי לוקח דרגיל לקנות לרדיא וגם הדמים מודיעין, הלכך הדמים ראיה".

מבואר מהרשב"ם דמה שלא מודיעים הדמים, מפני שהמוכר מוחזק ואמרינן ליה המוציא מחבירו עליו הראיה, ועליו להביא ראיה שהוא מאותן הרגילים לקרוא לבקר צמד. ומבואר שזה מדין ספק ולא ודאי, וס"ל לחכמים שאין הדמים מודיעים מול חזקת ממון. וכן מבואר בתוס' שם (ד"ה וליחזי) בדעת ר"ת:

"משום דיכול לומר המוכר ללוקח קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט דקרו לכדא חביתא, וכשהתנה עמו חבית, לא יתן אלא כד. אבל הכא במוכר שור ונמצא נגחן, אזיל בתר רובא דזבני לרדיא והוי מקח טעות, דלא מצי אמר ליה מוכר ללוקח אתה מן המיעוט דזבני לשחיטה".

דבצמד יכול לומר על עצמו קים לי שאני מהמיעוט, משא"כ בשור תלוי בלוקח, ואין יכול המוכר לומר קים לי בנפשאי. וטענה זו של קים לי בנפשאי, הינה רק באופן ובענין שהוא מוחזק, וא"כ הוי בתורת ספק ולא בתורת ודאי. וכן מבואר בתוס' ב"ק מו,א (ד"ה ונחזי).

וכן מבואר מדברי הרמ"ה (ב"ב צב,א), בחילוק בין צמד ובקר, לשור לחרישה או לבשר, דאם יש רוב וחזקה המסייעת למוכר, כגון צמד ובקר, דרובא לא קרו ליה לבקר צמד, ויש גם חזקת ממון המסייעת למוכר; "דאוקימנא בחזקת מאריה והמוציא מחבירו עליו הראיה, לא אזלינן בתר דמים לאורועי רובא וחזקה". וכל שיש רוב המסייע ללוקח ואין לו חזקה המסייעת, כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, כשיש רוב לחרישה, די"ל לילך אחר הרוב והוה ליה מקח טעות, או להעמיד ממון בחזקתו ולאו מקח טעות הוא, אזלינן בתר דמים המודיעים, דאי דמי דרידיא לרידיא והוה ליה מקח טעות, דלא אלימא חזקה למידחא רובא ודמים. ומבואר מהרמ"ה שדין דמים מודיעים הוא מחמת חזקת הממון, ולא אמרינן שאין דמים מודיעים בתורת ודאי אלא ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכן מבואר בדברי רבינו יונה בעליותיו (ב"ב עז,ב ד"ה לא צריכא), דאין לדון מהודעת דמים שזה האיש מאותם שקוראים לבקר גם צמד: "כיון שהוא טוען בברי שאינו מהם, והמוציא מחבירו עליו הראיה". ועיין ברא"ש ב"ב ו,ב שפירש באופן שונה, וכן ברשב"א צב,א, ומבואר דס"ל דהוא בתורת ודאי ולא ספק. וע"ע בנימוק"י ב"ב (לד,א מעמוה"ר).

והגר"ח בחידושיו (ב"ב עז,ב) כתב לבאר, דיש חילוק אם הספק הוא מה מכר, או אם הספק למה התכוין כשמכר. כאשר הספק הוא על מה נכלל במכירה זו, לדמים אין כל משמעות אלא רק ללשון של המכירה, ובזה יש כללים, או שהולכים לפי מנהג המקום, כאשר לשון בני אדם באותו מקום ברורה וידועה, או אחר לשון חכמים בענינים אלו, ורבי יהודה ס"ל דדמים מודיעים, שהדמים מלמדים מה הלשון אמרה, וחכמים חולקים עליו וס"ל דיש לילך בזה אחר לשון חכמים. משא"כ בב"ב צב,א, אם מכר לחרישה או לשחיטה, בזה השאלה היא מה התכוין במכירה, ובזה הדמים מודיעים אף לחכמים, וז"ל הגר"ח:

 "והנה הרמב"ם (מכירה כו,ח) כתב (אחרי כל הדינים דמכור ולא מכור); וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בנ"א באותו המקום ואחר המנהג, אבל מקום שאין ידוע בו מנהג ולא שמות מיוחדים, אלא יש קורין כך ויש שקורין כך, עושים כמו שפירשו חכמים בפרקים אלו, עכ"ל. והיינו דהרמב"ם מפרש דכל המשניות שם דזה מכור וזה לא מכור, היינו לשון חכמים בענינים אלו, ובמקום שאין מנהג קבוע ולשון מיוחד, הדין דהולכין אחר לשון חכמים וכמו שמפורש בהמשניות. ור"י סבר דהיכא דהדמים מודיעים הולכין אחר הדמים, והיינו דהדמים משוים לשון, דכן היה בלשונם צמד עם הבקר. ורבנן סברי דאין הדמים משוים לשון, דכיון דאין מנהג ולשון קבוע, הלשון הוא כלשון חכמים. והיינו דכל השקלא וטריא הוא על הלשון שאמר בשעת המכירה, וכפי הלשון אנו דנין, ואין אנו דנין כלל על כוונתו בעת המכירה אלא על לשון המכירה. אבל היכא דהספק הוא על כוונת המכירה כמו התם, דשור מכר לו, והספק הוא רק למה כיון במכירתו אם לרדיא או לשחיטה (ובכוונה תלוי הדין), בזה פשיטא דראית הדמים ראיה הוא על כוונתו, וגם רבנן מודו דהדמים מודיעים, ורק דפליגי על ר"י דאין הדמים מודיעים מועיל לאשוויי לשון, ושם הדין דהולכין אחר לשון חכמים, אבל איה"נ דראית הדמים ראיה גמורה היא על כוונתו."

הרי שהחילוק הוא, אם הספק מה מכר, יש לילך אחר הלשון ואין הדמים מודיעים ויוצרים פרשנות ללשון, משא"כ כשהנידון הוא בכוונת הלוקח או המוכר, למה התכוין כשמכר, הרי שהדמים יכולים לגלות לנו את כוונתו. ולכאורה בנדו"ד כשהספק הוא על לכמה זמן השכיר, הוא בבחינת ספק מה מכר, ואין הדמים מודיעים. שאם היה ספק אם השכיר לשם דיורים או משרד, בזה הוי כמו לחרישה או שחיטה, שתלוי בכוונתם, ודמים מודיעים. וכדברי הגר"ח נמצא גם בדברי הגרב"ב (ברכת שמואל, ב"ב סי' יב):

 "מיהו עכ"פ מכיון דהספק הוא אם הבקר נכלל במכירה בכלל לשון של צמד או לא, וע"כ אם אמרינן במכירה הזאת דניזל בתר הדמים, הרי זה לענין להכחיש הלשון דנאמר דע"י הוכחת הדמים יוכיחו על המשמעות של הלשון שהיתה להיפוך מה שמשמע ע"י הלשון לחוד, בזה פליגי ר' יהודה וחכמים, וקיי"ל כחכמים דלא יכולין על ידו להוכיח על משמעות של הלשון. משא"כ לענין הדו"ד של מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, ונולד ספק בדעתו של הלוקח, אם היתה כוונתו לרדיא או לנכסתא, הלא לא שייך שהספק יש בזה על משמעותו של הלשון, אלא דהספק הוא על דעתו של הלוקח, ובזה כו"ע מודו אפי' החכמים, דמהני הוכחת הדמים לגלות על דעתו של הלוקח איך היתה, אם לרדיא או לנכסתא. 

והנה לענין שכירות קרקע אם אמרינן דמים מודיעים, בשו"ע חו"מ שיב,א פסק:

"המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב, אינו יכולשו"ע לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו, אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום לדור בו, ואפילו העני וצריך למכרו לאחר, אינו יכול להוציאו,  והמקח קיים, ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו ... ואם הקדים לו השכר, אפילו לזמן מרובה, אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו".

וברמ"א הוסיף, ומקורו מהב"י: "ואפילו לא קצב לו זמן, אפילו הכי מסתמא שכרו נגד מעותיו". ובסמ"ע שיב,א הביא את דברי הב"י שדייק כן מהטור, וכתב שאינו מוכרח, אולם אף שהדיוק אינו מוכרח, הדין נכון. ומזה רואים שדמים מודיעים על זמן השכירות בלא קצב זמן. ועיין גם בב"ח חו"מ שיב,ג. והש"ך שיב,ד חלק על הסמ"ע וכתב דאף הדין של הב"י אינו נכון, והביא ראיה מתוס' ראש השנה ז,ב. דאיתא שם בגמ': תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו לשנה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה. ובתוס' שם (ד"ה עלתה) כתבו, דלא אמרינן הדמים מודיעים, אלא המעות מתנה או פקדון. ואף שאפשר לחלק בין הנידון בראה"ש לנדון הב"י, דבגמ' ראה"ש אמר לשון לשנה זו, שהלשון סותרת הודעת הדמים, משא"כ בנדון הב"י אפשר שהלשון לא סותרת, מ"מ לא נראה לש"ך לחלק בזה, וראיה ממכר את הצמד לא מכר את הבקר, דקי"ל כחכמים  דאין הדמים ראיה, אפי' פלגא קורין לבקר צמד, והיינו אף שאפשר כוונת לשונו על הבקר, אין הדמים ראיה, ומכל שכן למש"כ הב"י בשם הרשב"ם דאפי' רוב קורין לבקר צמד אין הדמים ראיה.

ובקצוה"ח שיב,ב כתב להצדיק דברי הב"י והרמ"א, דכל שאין סתירה מהלשון, אמרינן דמים מודיעים. קצוה"ח הביא את דברי הרשב"ם צב,א (ד"ה ולחזי):

"כיון דהאי גברא עביד דזבין להכי ולהכי, היה לנו לילך אחר הדמים ונימא הדמים מודיעים, דשור לרדיא קונין בעשרים דינרים ולשחיטה בי' דינרים, וניחזי אי דמי רדיא יהב ליה, דהיינו כ' דינר, הדמים מודיעים דלרדיא זבין, והרי זה מקח טעות כמוכר יין ונמצא חומץ, ואמאי קאמר שמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו, הא ודאי לרדיא זבין, דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קביל מיניה דלוקח מקחו בטל, דנתאנה יתר משתות, דהא לא חזי לרדיא שהרי נמצא נגחן ואינו שוה אלא י' דינרים לשחיטה. ואי דמי נכסתא יהב ליה, ודאי דלנכסתא זבין, ... דהא אפילו לרבנן דאמרי בפרק המוכר את הספינה (עז,ב) אין הדמים ראיה, הני מילי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר, וכדאוקימנא בדוכתא דקרי לצמד צמד ולבקר בקר, ואיכא נמי דקרי ליה לבקר צמד, דכיון דלאו כולי עלמא קרו ליה לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרי לבקר בקר, והלכך קא"ל מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר שהמוציא מחבירו עליו הראיה, והלכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד, ומדלא מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים מודיעים, דכיון דידעינן בודאי בהאי לוקח דרגיל לקנות לרדיא וגם הדמים מודיעין, הלכך הדמים ראיה, דכי האי גוונא נמי אמרינן התם היכי דמי אי דקרו ליה לצמד צמד כו' אלא דקרו ליה נמי לבקר צמד כולה זבין ליה, אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד, אף על פי שקורין לו לפעמים בקר, אמרינן דכוליה זבין, דכיון דידעינן ביה בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמד כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעין דבקר עם צמד זבן, הלכך אמרי רבנן דהדמים ראיה. וה"נ כיון דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה והדמים מודיעין דלרדיא זבין, ודאי כיון דאיכא מילתא דמוכחא הדמים ראיה, כן נראה בעיני".

דדוקא כשיש סתירה בין הלשון של המכירה לדמים, לא אמרינן דמים מודיעים, אבל כשאין סתירה בלשון המכירה, והשאלה בכוונת המוכר והקונה, בזה אמרינן שהדמים מודיעים. והביא קצוה"ח שכן דעת הרמב"ן (ב"ב סג,א, בפרוש רב האי), שאם אמר המוכר לקונה חלק בקרקע שלי אני מוכר לך בכך וכך, הכוונה לחלק בשווי הדמים שנתן.

עוד הביא שם קצוה"ח להקשות מאחיו, מהרשב"ם שמוכח שבשכירות קרקעות כיון שאין בהם אונאה, אין הדמים מודיעים. (רשב"ם ב"ב סא,ב ד"ה בבקעה). וכתב קצוה"ח לישב, דמה שאין אונאה לקרקעות הוא מצד גזירת הכתוב, ואין הדמים ראיה לר' יהודה, דלפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר משוויה, ובשכירות קרקע שאין דרך להרבות יותר משוויה, הדמים ראיה, ואף שמצד גזירת הכתוב אין אונאה לשכירות קרקע. עוד תירץ, דשם הלשון סותר, עיי"ש. עוד הביא קצוה"ח ראיה, מתה"ד (סי' שכג), בראובן שכר את שמעון תמורת עשרה זהובים, ולאחר שחזר שמעון משליחותו, תובע מראובן הוצאות הדרך, וטוען ראובן שלכן נתן בעבור השליחות עשרה זהובים, שהוא סכום גבוה מאד, שממנו מוכח שכולל גם את הוצאות הדרך. והשיב תה"ד:

"יראה דהדין עם ראובן מאותו טעם שהוא טוען דהדמים מודיעין, שהרי שמעון מודה שאין ראוי לתת לו שכר גדול כ"כ בשליחות כזאת ... הא מחלק באשר"י פרק המוכר פירות (ב"ב ו,ב), וכן בהגהת אשר"י פרק המניח (ב"ק ג,א) בשם ר"ת, דאפילו רבנן מודים דהדמים מודיעין היכא דאין מכחישין עיקר הלשון. ונדון דידן נמי אין עיקר הלשון מוכחש כלל".

ומבואר מתה"ד דכל שאין הלשון סותר, הדמים מודיעים. ומזה הסיק קצוה"ח כדברי הב"י והרמ"א, דכל שאין הלשון סותר לדמים, הדמים מודיעים את זמן השכירות. (ועיין בנתיבות שם שיב,ד, שהביא את מחלוקת הש"ך וקצוה"ח, וכתב דאם אמר השכר לי ביתך במנה ולא אמר זמן השכירות, דכיון דסתם שכירות שלשים יום, הרי זה כסותר הלשון ואין הדמים מודיעים, אם לא שהמנהג בעיר שאין שוכרין בית לפחות משנה, שאז הסתם הוא שנה, עיי"ש).

ובשבות יעקב (ח"א סי' קעה) כתב להצדיק דברי הב"י והרמ"א, וכתב דכל מקום שאין סתירה בין הלשון להודעת הדמים, הדמים מודיעים:

"דודאי היכי שנתן לו שכירות ולא קצב לו זמן, הוא נגד הסברא דלא שדי אינש זוזי בכדי, איך לא יפרש השוכר או המשכיר איזה זמן קצוב, אלא ודאי סמכו אשכירות כנגד מעותיו, משא"כ היכי ששכר לזמן שאמר לשנה זו, רק שאנו מסתפקין איך היה כוונתם, וכן במכר את הצמד אף דאיכא דקרי לצמד בקר ולבקר צמד, מ"מ אין הדמים ראיה, ואמרינן ששכר או מכר לו הפחות והדמים מתנה, ובחנם השיג בזה הש"ך על הסמ"ע".

הרי שהסכים לדינו של הרמ"א דהדמים מודיעים בכה"ג בשכירות. גם בשואל ומשיב (מהדורא ד ח"ב סי' רכ) כתב, דכל שאין הלשון סותר את הודעת הדמים, דמים מודיעים.

לאור האמור, נדו"ד אם השוכר הראשון יחשב כמוחזק ביחס לשוכר השני, יהיה תלוי בשתי הדעות בתוס'. והראשונים, הרי"ף והרא"ש, וכן פסק במל"מ, שבחזקת הבעלים היינו דוקא בקרקע ולא במטלטלין, וממילא גם אינו בשוכר ראשון ביחס לשוכר שני. וכל זה בדו"ד בסוף החודש שעליו דנים, אבל בתחילת החודש נראה דכולו לשוכר הראשון. ולענין הודעת הדמים, כל שאין הודעת הדמים סותרת את הלשון שסיכמו ביניהם, אמרינן דמים מודיעים.