השגת גבול בשכונות שונות בעיר אחת

פד"רים כרך ו' עמ' 90 - 96

תיק מס׳ 9635/כ׳׳ה

התובע : א.

נגד:

ה נ ת ב ע : ב.

הנדון: השגת גבול

תביעת מורה לשיעורי בר־מצוה נגד חבירו לעיסוק זה שמסיג את גבולו ומשדל נערי שכונתו שילמדו אצלו. דרישת התובע שיטילו עליו פיצויים בסך שלושת אלפים ל״י על העבר ויאסרו עליו לקבל תלמידים משכונתו וסביבותיה. טענת הנתבע שאינו מבקר בשכונות אלא שבתור תושב העיר הוא מקבל ללימודים כל נער שבא אליו.

האם זכאי אומן לעכב אומן בר שכונה אחרת לעסוק בשכונתו. — האם יש בהוראת לימודי קודש איסור של השגת גבול. — האם יכול אומן בר מבוי לעכב בידי תושבי מבואו לפנות לאומן מן החוץ. — אימתי לא יכולים אנשי העיר או בני המבוי לעכב בידי אנשים הבאים מן החוץ לעסוק במקומם. — מה הדין במקצועות שאינם מוגבלים במקומות מסוימים. — מה הדין ברוכלים המחזרים על העיירות.

מסקנות

א.1) השאלה אם אומן בר מבוא אחד יכול לעכב בידי אומן בר מבוא אחר להיכנס לגבולו לעסוק באומנותו משום קיפוח פרנסתו, היא לדברי רוב המפרשים בעיא דלא איפשטא, ורוב הפוסקים קובעים שמספיקא דדינא אינו יכול לעכב.

 2) ויש מפרשים   דהבעיא בגמ׳ היא רק אם בני המבוי יכולים לעכב עליו, משום קול הנכנסים והיוצאים, אבל האומן בר המבוא, לפי דעת רובם, בודאי אינו יכול לעכב.

ב. ישנה דעה שאם האומן הבא לגבולו מקפח לגמרי את כל פרנסתו, יכול הוא לעכבו, אבל זו דעת יחיד.

ג.1) מלמד תינוקות רשאי לפתוח בית תלמוד בקרבת בית תלמוד של חבירו ואף למשוך תינוקות ממנו, ואין בזה דין של הסגת גבול וקיפוח פרנסה, על סמך תקנת עזרא, כי ההתחרות היא לברכה ולתועלת, ו״קנאת סופרים תרבה חכמה״.

2) דין זה אינו במקרי דרדקי לבד, אלא גם, ואולי כ״ש, בלימוד תלמוד והלכות וכו׳.

ד. השאלה אם בר מבוא יכול לעכב על חבירו אינה אלא שחבירו לא יעסוק באומנותו בתוך המבוא שלו, אבל אינו יכול לעכב את בני מבואו שלא יביאו אל חבירו במקומו.

ה. בימי השוק כשבאים לעיר אנשים רבים מערים אחרות, נעשה המקום כאילו בינעירוני,   ואין דין של השגת גבול ולא יכולים לעכב שום עיסוק לא מצד הבאים מן החוץ על תושבי המקום — לגבי אנשי חוץ ; ולא מצד תושבי המקום על הבאים מן החוץ —לגבי אנשי המקום, ובלבד שלא יחזרו על פתחי בתיהם*.

ו. במקצועות שאינם מוגבלים במקומות מסוימים, כגון סוכני ביטוח וכדו׳, אין שום טענה של זכות המקום ומותר לעוסקים בזה לפעול בכל רחבי הארץ.

ז. רוכלים המחזרים בעיירות במרכולתם, דינם כבעלי חנות, ורק במוכרי בשמים תיקן עזרא שלא יעכבו בידיהם, כדי שיהיו בשמים מצויים לבנות ישראל. אבל בסחורות אחרות יכולים בני העיר לאסור עליהם.

פסק-דין

התובע טוען: הוא תושב שכונת ג. זה כעשרים ושלש שנים ומתפרנס כל השנים בתור מורה המכין נערי ישראל לבר־מצוה, מלמדם הלכות תפילין ועוד, מכין אותם לדרוש ביום הבר־מצוה ולקרא את ההפטרה של אותו השבת וכדו'. וזה כשמונה שנים שהנתבע שאינו מתושבי שכונת ג. נכנס לגבולו ומקבל ילדי השכונה והסביבה ההיא להכינם לבר־מצוה. טוען עוד, שהנתבע מבקר בבתי הורי־הילדים ומשדלם שימסרו לו את בניהם להכינם לקראת בר־מצוה שלהם.

התובע רואה בזה קיפוח פרנסתו והשגת גבולו כאיש המקום בשכונת ג. על ידי הנתבע.

הנתבע משיב: הוא תושב תל־אביב ומורה לכל נערי העיר הפונים אליו, מבלי לבדוק את כתובתם, מכחיש שהוא מבקר בבתי הורי הילדים לשדלם שימסרו לו עבודת הכנת בניהם לבר מצוה.

הוברר שהיתה תקופה שהתובע שהה בחו״ל, ואז נכנס הנתבע לגבולות שכונת ג. עם שובו של התובע ארצה, באו הצדדים להסכמה שיתעסקו בשכונה זו בשותפות ויתחלקו בהכנסתם בחלקים שוים, וההסכם נתבטל. הנתבע הביע הסכמתו לחדש הסכם זה, אולם התובע מתנגד לכך.

גם להצעת פשרה מצד הנתבע שלא יכנס לגבולות שכונת ג. ושיתירו לו לקבל נערים מהשכונות שמסביבתה, התנגד התובע ודורש שנאסור עליו לבוא בגבולות השכונה ובסביבותיה, ולחייבו לשלם בעד השנים שעברו שלשת אלפים לירות.

לשאלת ביה״ד עונה התובע, שאם יפנו אליו תלמידים מרמת־גן או בני־ברק, יקבל אותם ברצון וילמדם בביכ״נ שבשכונת ג.

אחרי שהצדדים חתמו על שטר בוררין ושמענו טו״מ הצדדים, ביה״ד מוצא שיש לברר הבעיות דלהלן:

א.  אם אומן בן שכונה יכול לעכב אומן בן שכונה אחרת, כשם שמעכב בן עיר אחרת.

ב.  אם מקצוע ההוראה נכלל באיסור השגת גבול.

ג.   אם כל סוגי ההוראה לכל דרגותיהם השונות שווין בזה.

* ראה המסקנות בזה גם בכרך ב, עמ׳ 212.

ד.  אם איסור השגת גבול הוא גם כאשר אנשי המקום מעיר זו הולכים לקנות בעיר אחרת.

ה. מה הדין במקצועות שאינם קשורים למקום מיוחד קבוע, והמושג של יומא דשוקא.

הבה ונברר הבעיות הללו אחת אחת.

א. הויכוח שבין המתדיינים, אם בן שכונה יכול לעכב בן שכונה אחרת מאותה העיר מלעסוק במקצועו, בטענת ״פסקת לחיותי״ — היא בעיא בגמ׳ בבא בתרא כ״א ב׳ וכך אמרו בגמרא שם:

״אמר רב הונא בריה דרב יהושע, פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב. בעי רב הונא בדיה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחריתי מאי, תיקו״.

ופרש״י:

״מצי לעכב מלעשות כאן אומנותם ולהביא כאן למכור, ואפילו לרבנן דאמרי לשכנו אינו כופהו וכו' ופשיטא לי׳ דבר מבוא אבר מבוי דנפשיה לא מצי מעכב וכו' מלירד לאומנותו כרבנן ולא כרב הונא. מיהו איבעיא לי׳ בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי, מצי מעכב בן המבוי הזה או לא, מי הוי שכינו ואינו כופיהו וכו״.

הרי מבואר שנידון כנידוננו, אם אומן בן שכונה (או בר מבואה כלשון הגמ') יכול לעכב אומן מבן שמנה אחרת — היא בעיא דלא איפשטא. ופסק הרי״ף והרא״ש והראב״ן דמספיקא לא מצי מעכב. וכתב הנמוק״י חומרא לתובע וקולא לנתבע. וכ״כ המגיד משנה בדעת הרמב״ם פ״ו משכנים ה״ו. אמנם דעת הראב״ד דכיון דלא איפשטא מצי מעכב, הובאו דבריו בשטמ״ק שם, וז״ל:

״וכתב הראב״ד ז״ל כיח דעלתה בתיקו, מסתברא דמצי מעכב מפני שהוא בא בגבול חבירו. ורוב הפוסקים חולקין עליו דמספיקא לא מצי מעכב״.

ועיין עוד במאירי ב״ב שם עמוד 125 שכתב:

״ומכל מקום בן מבוי אחר שבא במבואו של זה להושיב חנות בצדו הרי זה ספק אם יכול לעכבו אם לאו. ומעתה מעכב עליו מתחילה, ואם עשאו אינו כופה לסלקו״.

ומכיון שהרי״ף והרמב״ם ורוב הפוסקים שהזכיר השטמ״ק פוסקים דמספק אינו יכול לעכב, יוצא איפוא שבנידוננו אין התובע יכול לעכב את הנתבע מלעסוק באומנתו ומקצועו, להכין נערי ישראל לבר־מצוה גם משכונת ג.. ועדיין אין הלכה זו פסוקה לכל הפוסקים, דיש מפרשים דרב הונא בדיה דרב יהושע לא מיירי לענין שאומן יעכב מפני שפסקא לחיותי', אלא שאנשי המבוי מוחים אבר מתא אחריתי ומעכבים מפני קול הנכנסים והיוצאים, ואבר מבואה דנפשיה אינם יכולים לעכב, כיון שלא מחו ביד הראשון שיש לו אותה אומנות, והבא ממתא אחריתי מיבעי ליה אי יכולים לומר: בבן מבוי דידן לא מחינן אבל דלאו דידן מחינן, או כיון שיש ביניהם אותה אומנות ואינם מוחים אפילו בבן מבוי אחר, אינם יכולים למחות. ועיין ב״י שכ״כ בפירושו הא' בשיטת הרמב״ם.

לפירוש זה לא מדובר כלל בסוגיין, אם אומן יכול לעכב אומן אחר ממתא אחריתי או ממבואה אחריתי, מטעם דפסקא לחיותי'. וכתב הב״י בסימן קנ״ו דגם לפירוש זה פשיטא להלכה דלא מצי אומן לעכב אבר מבואה אחריתי, דהא גם אבר מתא אחריתי דשייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב, והרי בר מבואה אחריתי שייך בכרגא דהכא ולא מצי מעכב.

ועיין בב״י שם ששנה וכפל הדברים הללו, דגם לפירוש הראשונים דרב הונא בריה דרב יהושע מיירי לענין עיכוב מצד בני המבוי ולא מצד העיכוב של האומן משום דפסקא לחיותי׳, אבל פשיטא דאומן בר מבואה אינו יכול לעכב לבר מבואה אחריתי.

ברם הלבוש (כאן בסעיף ה') כתב לפי שיטה זו שרק בני המבוי אינם יכולים לעכב, מפני קול הנכנסים ויוצאים — לבן מבוא אחר, אבל האומן מטעם דפסיק חיותו יכול למחות •בבן מבוי אחר. ודבריו צ״ע שהם נגד דברי הב״י הנ״ל (ועיין סמ״ע סק״ז שרמז לדברי הלבוש). וצ״ל לדעת הלבוש דס״ל דהא דלבר מתא אחריתי דשייך בכרגא לא מצי מעכב, היינו דלא מצי מעכב בכל העיר, אבל במבוי שלו מעכב, דפסקא לחיותי׳. וכ״כ התוס', הרמב״ן ונמוק״י והמ״מ פ״ו משכנים ה״ח בשם המפרשים, הובא בב״י. גם י״ל דס״ל להלבוש דבר מבוי אחריתי יש לו מבוי שלו, ולכן אין לו להיכנס למבוי חבירו, משא״כ בר מתא אחריתי דשייך בכרגא, שאין לו שום מבוי, וכ״כ הב״י בתחילת דבריו, ולכן ס״ל להלבוש דאומן בר מבוי יכול לעכב אבר מבואה אחריתי משום דפסקא לחיותי'.

ועיין בנתה״מ ס״ס קנ״ו (בביאורים), שהקשה דלמה בבעיה אי בר מבוי אבר מבוי אחריתי מעכב פסקינן דמספיקא לא מצי מעכב ; ואילו בסימן קנ״ה ס״ג בריבה בעל העליה בחלונות וכו׳ כדרך שעושים לאוצר וקדם זה ועשה תנור, בעל האוצר מעכב ואם עבר ועשה אינו יכול להסירו, — הרי שבבעיה דלא איפשטא אמרינן שמספיקא אפשר לעכב לכתחילה, ולמה בבעיה דבר מבוי אבר מבוי אחריתי, מספק אינו יכול לעכב לכתחילה, ונשאר בקושיא.

אכן אם נפרש דבעית רב הונא בדיה דרב יהושע בבר מבוי אבר מבוי אחריתי היא לענין אומן ופסקא לחיותי', אינו ענין כלל לענין נזקי שכנים, שזה ענין איסור שמספק אסור להזיק לחבירו, משא״כ כאן דבר מבוי אינו מזיקו אלא ״אתה עושה בשלך ואני עושה בשלי״, ועכ״פ אין כאן יותר מגרמא, לכן אם מספיקא לא מצי מעכב אין כאן איסור אפילו לכתחילה. ואף לפירוש הראשונים שבעית ר״ה בריה דר״י אם בני המבוי מצי מעכב אבני מבוי אחריתי היא משום טענת קול הנכנסים והיוצאים, אין זה דומה להא דסימן קנ״ה, דשם הוי מזיק מגירי דיליה להאוצר אם יעשה רפת למטה, ולכן יכול לעכב שלא יזיקנו לכתחילה, משא״כ נד״ד (וראה בח״ס חו״מ סימן ע״ט ד״ה ואיפסקא מה שכ' בישוב קושית הנתה״מ).

מ״מ מבואר דלשני הפירושים לדעת הרי״ף, הרא״ש והרמב״ם ורוב הפוסקים שהביא השטמ״ק, אומן בר מבואה אינו יכול לעכב לבר מבואה אחריתי, מטענת ״פסקת לחיותי״. וע״ע בסמ״ע סק״ד ובהגר״א סקט״ז וסק״כ. ולזאת בנידוננו אין התובע יכול לעכב את הנתבע שהוא משכונה אחרת מטענת ״פסקת לחיותי״.

אך יש עוד מקום לדון בטענת התובע, שהנתבע ירד לאומנתו ופסקא לחיותא במידה כזו עד שאין לו כעת כדי מחיתו, והרי יש לדמותו לשיטת האביאסף שהובא במרדכי פ״ב דב״ב שם שכתב בזה״ל:

״ומבוי הסתום מג' צדדים רק בצד אחד יכנסו לו ודר ראובן אצל סופו הסתום, ובא שמעון לדור כנגד צד הפתוח, שאין העכוב יכול לילך אם לא ילך תחילה לפני פתח שמעון, נראה דיכול לעכב עליו כדר׳ הונא״.

והב״י בסימן קנ״ו כתב, דנראה דהאביאסף פסק דלא כר״ה בריה דר״י, אבל לדידן כדקי״ל כרב הוגא בריה דר״י לא מצי מעכב עליו, ולכן לא הובא בשו״ע דעת האביאסף. וע״ע בד״מ סק״ד שכתב:

״דגם ר״ה בריה דר״י מודה בהאי דינא דחנות דהיה שמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן אם לא הלך תחילה לפני פתח שמעון״.

וע״ע בתשובת הרמ״א סימן י׳.

ומעתה הואיל ולדברי התובע, פעילותו של הנתבע בשכונתו שללה ממנו כל פרנסתו, שוב מצי לעכב דהא דלא פסקינן כר״ה ואין בר מבואה יכול לעכב הוא רק כשאינו פוסק כל מחיתו וכל אחד עוסק בתוך שלו, אלא שגם התעסקותו בתוך שלו גורמת להפחתת פרנסתו, אבל כאשר פעילותו מפסיקה חיותי, לגמרי מצי מעכב אבר מבואה.

אכן גם מכוח טענה זו אין למנוע את פעולת הנתבע בשכונתו של התובע, כי כבר ביאר הח״ס בתשובותיו (חו״מ סי׳ קע״ט) את שיטת האביאסף דס״ל דר״ה לא אמר אלא בכה״ג שמעכב הראשון על השני שאין אדם עובר להשני קודם שיגיע לפתחו של ראשון, כגון במבוי סתום, וזה שייך בריחיים שמשמיע קול וכל עובר במבוי פוגע בראשון תחילה ופוסק לחיותיה לגמרי, אבל בשאר אומנויות כגון חיט ובורסקי לא שייך דין זה בשום אופן ע״ש.

ולפי דברי הח״ס, הרי גם לדברי האביאסף אין התובע יכול לעכב את הנתבע.

ובר מן דין, הרי הבית אפרים חחו״מ סימן כ״ו חולק על הח״ס ומסיק לדינא, שגם באופן שפסקיה לחיותיה מכל וכל אינו יכול לעכב, ושיטת האביאסף נדחית מהלכה כי כל הפוסקים חלקו עליו (וראה בפס״ד בתי־דין רבניים כרך ד׳ עמוד 9 והלאה), ולכן אף אם נקבל דברי התובע שהנתבע הפסיק את פרנסתו לגמרי, אינו יכול לעכב את הנתבע מלעסוק במקצועו גם בשכונת ג. ובסביבותיה.

עוד זאת, עלינו להעיר כי הצעת פשרה שהציע הנתבע שהוא יקבל עליו לא לקבל תלמידים משכונת ג., אבל נאפשר לו לקבל תלמידים מהשכונות שבסביבתה והסמוכות לה, הצעה זו נדחתה ע״י התובע ודרש לסלקו ולעכב עליו מלקבל תלמידים לא רק משכונת ג. אלא גם מהשכונות שבסביבתה.

ביה״ד מוצא שדחית הצעת פשרה זו ע״י התובע לא היתה מוצדקת, שאף אם היה יכול לעכב את הנתבע מלעסוק בשכונתו, אין זה ברור שיכול גם למנוע ממנו מלעסוק בשכונות הסמוכות לשכונת ג. וראה במהרי״ט ח״ב חו״מ סימן י״ג וז״ל:

״והכא כיון דטעמא משום רווחא דבני מתא כל שהוא בתוך העיר וכו׳ אבל מחוץ לעיר ומחוץ לתחום חשוב רחוק מפי מריצת הדג, ואכתי לא מטי זכות למקומ׳ כלל וכו׳ ואפילו דין עני המהפך בחררה אין בזה״.

ב. יש עוד לדון בנדון, שהרי אומנות שניהם, התובע והנתבע, הוא מלמד דרדקי, ובמקצוע זה אין בכלל דין של השגת גבול בדאמרינן באותה סוגיה דב״ב שם:

״ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דאמר מר, עזרא תיקן להם לישראל שיהיו מושיבין סופר בצד סופר וכו׳ דאמרינן קנאת סופרים תרבה חכמה״.

ופירש״י: ״דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא התינוקות, שמתוך כך יזהרו באומנתן שיראו זה מזה״. וזה לשון הרמב״ם פ״ב מתלמוד תורה ה״ז ושו״ע יו״ד סימן רמ״ה סעיף כ״ב:

׳״מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו, כדי שיבואו תינוקות אחרים לו או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה, אינו יכול למחות בידו, שנאמר: ,ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״״.

הרי מבואר שלא רק שמותר לפתוח בית וללמד תינוקות בצד הראשון, אלא אפילו עושה כן לכתחילה בכוונה כדי למשוך התינוקות של זה אצל זה, ואין לנו לחשוש בזה משום השגת גבול או קיפוח פרנסה, כי עלינו לשים לב ולשקוד על טובת חינוך ולימוד התינוקות, וכאשר תהיה ביניהם קנאת סופרים היא תרבה חכמה כדי להגדיל תורה ולהאדירה. התחרות זו היא לברכה ולתועלת התלמידים, ולכן תיקנו שישיבו לכתחילה מלמד בצד מלמד, ועל אחת כמה וכמה שאין ביה״ד נזקק למנוע זה.

ודין מלמד תינוקות אינו מוגבל רק במלמדים אותיות, קריאה וחומש, אלא גם מלמדים נערי ישראל תלמוד והלכות, דין מלמד תינוקות להם לגבי זכות זו שזכאי לפתוח בית תלמוד בצד מלמד אחר. וראה מש״כ בשו״ת שואל ומשיב מהדורא בתרא ח״א סימן י״ג וז״ל:

״ומה שפטפטו דמלמדי תינוקות לא מקרי רק דרדקי וחומש, הנה דברי שטות ורוח ואין צריך תשובה. ואטו קנאת סופרים תרבה חכמה הוא דוקא בחומש ודרדקי ולא בגמ׳, ואדרבה אני אומר וכו'".

הרי ברור שגם מלמדי תלמוד והלכות, נוהג בהם הדין של מלמדי תינוקות שנאמר בהם ״קנאת סופרים תרבה חכמה״.

אמנם ביה״ד מסופק אם בנדוננו שייך דין זה, שאף אם מלמדים את הנערים הלכות ציצית ותפילין וכו', שזהו באמת העיקר וזו זכות גדולה, אבל ישנם ששמים את העיקר טפל ואת הטפל, היינו לימוד הברכה והנאום וכו' לעיקר, ועל זה לא נאמר: ״קנאת סופרים תרבה חכמה״.

ג.   מנימוק נוסף נראה לנו שיש לדחות תביעת התובע, והוא: כי כל הבעיא אם בר מבואה יכול לעכב לבר מבואה אחריתי, היינו שמעכב את השני מלבוא במקומו ומבואו של הראשון, אבל אם בני המבוי הולכין לאומן שבמבוי אחר לית דין ולית דיין שיש כאן בית מחוש. כלום יכול בעל החנות במבוי שלו לעכב את בני המבוי מללכת לקנות במבוי אחר או אפילו בעיר אחרת.

ומכיון שהנתבע טוען שאינו מבקר בבתי הורי הילדים, אלא שהם פונים אליו מעצמם או בהמלצת חברים, הורים ומורים, הרי שאין כאן בית ספק למנוע את הנתבע מקבלת תלמידים הפונים אליו.

ד.  זאת ועוד. יש לדון דהעיכוב שבר מבוי מעכב לבר מבוי אחר, לא נוהג בכל המקצועות כי ישנם שדרכם וטיבם לא להיות קשורים במבוי או בשכונה, וכאילו הדבר בא בחליפין, זה בא למבוי חבירו, וחבירו בא למבוי שלו. כדוגמא לכך הסוכנים לביטוח אינם קשורים למקום דירתם, וכל אחד עוסק בין יודעיו ומכיריו במרחב העיר ואף גם בערים אחרות. ובהלכה יש למצוא דוגמא לזה מהסוגיא דב״ב שם:

״הנהו דיקולאי דאייתי דקלאי לבבל אתו בני־מתא קא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרבינא אמר להו מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו, והני מילי ביומא דשוקא אבל בלא יומא דשוקא לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרינן אלא לזבוני בשוקא אבל לאהדורי לא״.

ופירש״י שם:

״ולעלמא ליזבנו, יומא דשוקא הוה והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק, לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק״.

וכ״פ הרמב״ם פ״ו משכנים ה״י והשו״ע סימן קנ״ו ס״ז.

רואים אנו מזה שזכות בני העיר לעכב בן עיר אחרת מלמכור סחורתו בעירו, היא רק כאשר נמצאים שם אנשי אותה העיר בלבד, ולכן אין בן עיר אחרת זכאי להשיג גבולו לקפחו ולמכור לאנשי עירו. אולם ביום השוק כאשר המכירה אינה מוגבלת לאנשי עירו בלבד, כי אז ביומא דשוקא היקף המסחר הוא רחב בממדים בין עירוניים ובאים אנשים מערים אחרות לקנות שם, הרי אינו משיג גבולו ולעלמא זיבני.

ועוד יותר מתבארים הדברים על פי הדברים על פי דברי הסמ״ע (סימן קנ״ו סק״כ) דביומא דשוקא מותר לאחרים למכור אפילו לבני העיר ולא חילקו בזה ובלבד שלא יהדרו על פתח ביתם, היינו כמו שכתבנו דביומא דשוקא בטל שם העיר ונעשה כמקום בין עירוני, ומתרצים אנשי המקום בזה שהם מוכרים לאנשים הבאים לעירם, ותמורת זה ימכרו האורחים לאנשי המקום (דעת הבאר הגולה אינו כן. וראה פס״ד רבניים כרך ב׳ עמוד 217).

וכמו כן יש לדון בהני מקצועות שהנוהג בהם לסחור במרחבים שכאילו הותנו והוסכם לכך, כמו ביומא דשוקא, כי המונח יומא דשוקא הוא למשל להלכה זו. וראה מש״כ בשו׳ת משפטי שמואל להגר״ש קלעי סימן מט וז״ל:

״ואין לדקדק מלישנא דגמ׳ יומא דשוקא דמשמע דבעינן יום מיוחד וקבוע, ולא באלו שבאים כמה פעמים אלו לקנות ואלו למכור דלאו בתר שמא אזלינן אלא בתר טעמא אזלינן".

לכאורה יש לטעון כנגד זה מהא דמבואר בסימן קנ״ו סעיף ו':

״רוכלים המחזרים בעיירות אין בני המדינה יכולים לעכב, שתקנת עזרא היא שיהיו הרוכלים מחזרים כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל״, וכתב הרמ״א: ״ולכן נ״ל דוקא מוכרי בשמים וכהאי גונא אבל בשאר דברים אין חילוק בין רוכל לאחר״.

אכן נראה דרוכל מקצועו כמו בעל חנות במקום, אלא שהוא מחזר ועי״ז מקפח פרנסת אנשי המקום, משא״כ במקצועות שהזכרנו כסוכני ביטוח שדרך עיסוקם הוא לא להיות קשורים במקום, וכל סוכן עובד לא רק במקום מגורו, באופן שאין כאן קיפוח פרנסת סוכן בעיר אחרת, כי גם הסוכן ההוא מהעיר האחרת עושה כמוהו וגומל לו כגמולו ובא לעסוק בעיר של סוכן אחר, ולכן ניחא להו לסוכנים לא להיות כבולים ומוגבלים למקום מגוריהם כנ״ל. ומעתה בנידוננו שהנוהג לקבל תלמידים מכל מקום מבלי שכל מורה ומלמד יהיה קשור לשכונתו, כאשר הצהיר התובע בעצמו שאם יבואו אליו תלמידים מרמת גן או מבני ברק יקבלם ברצון, — הרי שדרך המורים הללו לקבל תלמידים מבלי לשאול כתובתם, וכל הבא ללמוד מלמדים אותו, יש לדון דלא שייכת בזה השגת גבול, כי אין גבול לכל מורה ומלמד אשר יאמר עליו כי הוא זה.

לאור כל הנ״ל ביה״ד מחליט:

לדחות את תביעת התובע. אין צו להוצאות.

ניתן ביום כ״ט כסלו תשכ״ו.