מחלוקות בין מזמין עבודת שיפוץ לבין הקבלן - פסק דין חלקי

בס"ד, ‏‏‏‏ה' אדר תשפ"א

‏17 פברואר 2021

תיק 80016

פסק דין חלקי

לפסק הדין הסופי

בעניין שבין

א.    רקע

התובע הוא קבלן שיפוצים והנתבע הוא שכנו שהזמין אצלו עבודת שיפוץ בביתו, שעיקרה הכנת יח"ד למגורים עבור בנו של הנתבע. בין הצדדים נחתם בתאריך ביום שישי, ו' אלול תשע"ט (06.09.19) הסכם (להלן, ההסכם) וסוכם בו על תמורה של 100,000 ₪ לא כולל מע"מ עבור כלל העבודות (סעיף 13 להסכם), וכן סוכם שהעבודות יסתיימו בתוך 35 "ימי עבודה מלאים" להוציא חגי ישראל (סעיף 9 להסכם).

במהלך העבודה של התובע אצל הנתבע התגלעו בין הצדדים מספר מחלוקות שבעקבותיהן הפסיק התובע את עבודתו. בהסכם שנחתם נקבע שבמקרה של מחלוקת רב המושב "ינחה אותם לבורר מוסכם" ועל כן פנו אליו שני הצדדים. אולם, הצדדים לא הגיעו להסכמות ופנו לבית דין זה וחתמו על הסכם בוררות.

בתיק זה התקיימו שתי ישיבות. בישיבה הראשונה שהתקיימה בתאריך ה' כסליו תש"פ (03.12.19) סוכם על המשך העבודות, אולם, למרות הסיכום, העבודות לא הסתיימו. התקיימה ישיבה נוספת בתאריך י"ט טבת תש"פ (16.01.20) ובה סוכם על ביקור של מומחה בית הדין, אינג' ישראל גליק (להלן, המומחה), בבית כדי לבחון את המצב ולהגיש דו"ח לבית הדין. בהמשך התקיים ביקור נוסף של מומחה בית הדין, ולאחריו התיר בית הדין לנתבע לסיים את העבודות בעצמו.

מומחה בית הדין הגיש דו"ח מפורט על הממצאים בבית, והצדדים הגישו סיכום של התביעות שלהם. כמקובל בתיקי ליקויי בניה, יש בין הצדדים מחלוקות בשורה ארוכה של נושאים. בדיון השני ערך בית הדין טבלה ובה טענות שני הצדדים, אשר הועברה למומחה לצורך חוו"ד במקומות הרלבנטיים.

מן הראוי לציין משום מה כי הצדדים לא ריכזו את טענותיהם במסמך אחד כמקובל, אלא הציפו את בית הדין במסמכי תגובה רבים, כך שכל תגובה הוגשה בכמה מסמכים. איננו באים לצדדים בטענות, כיוון שאינן מיוצגים, אולם, התנהלות זו הקשתה מאד על בית הדין לוודא כי בפסק דין זה ניתן מענה לכל טענות הצדדים, והדבר יבוא לידי ביטוי בהחלטות.

ב.     טענות התובע

בדיונים בבית הדין דרש התובע פיצוי עבור הסעיפים הבאים:

פיצוי על הצעת מחיר נמוכה מדי – לטענת התובע, הוא קיים מו"מ עם בנו של הנתבע. שווי העבודה היה גבוה בהרבה אולם הסכים להפחית את התמורה ל-100 אש"ח בגלל שהבן טען שהעבודה נעשית עבור אביו שהוא אברך לאחר שיצא לגמלאות. כעת התברר לתובע שמי שיגור ביח"ד הוא הבן, ועל כן לטענתו ההנחה שנתן היתה ברמיה והוא מבקש תשלום מלא.

תוספת לעבודות חשמל – במסמך שכותרתו "הצעת מחיר/מפרט לשיפוץ משפחת" אשר נחתם ונספח להסכם, נכתב בעמוד 3 שעבודות החשמל יבוצעו לפי תוכנית. אולם, בנו של הנתבע הביא ברמיה תוכנית הכוללת עבודות חשמל בהיקף מוגזם ביחס למקובל והחתים את התובע מבלי ששם לב לכך, על כך ביקש התובע תוספת בסך 10 אש"ח.

מע"מ – סוכם בהסכם על תשלום של 100 אש"ח לא כולל מע"מ, וכעת התובע מבקש לקבל את המע"מ, כיוון שבעקבות ההמחלוקת נדרש להוציא חשבונית לנתבע.

יתרת חוב – בחוזה נקבעה תמורה בסך 100 אש"ח. עד לישיבה הראשונה בבית הדין שילם התובע 55 אש"ח. בדיון הראשון סוכם על זיכוי בסך 5 אש"ח בגין אי ביצוע של מטבח. לאחר הדיון הראשון שילם הנתבע עוד 15 אש"ח. לפיכך יתרת החוב היא 25 אש"ח.

תוספות – לבקשת הנתבעים בוצעו תוספות רבות שהתובע דורש עליהם תשלום, כפי שיפורט בהמשך.

חוסרים – התובע טען כי הנתבע לא איפשר לו לסיים את העבודות.

לבקשת בית הדין הגיש התובע סיכום של התביעות שלו, לאחר שהתקיימו שני סיורים של המומחה באתר. בסיכומים העלה התובע תביעות חדשות כפי שיפורט בהמשך.

ג.      טענות הנתבע

פיצוי על הצעת מחיר נמוכה מדי – התובע טען שקיבל 5 הצעות מחיר, שתיים מהן נמוכות משל התובע, הוא לקח את התובע כי הוא שכן. בניגוד לטענת התובע, טען הנתבע כי התובע ידע שהדירה מיועדת למגורי הבן. סוכם שעל תוספת שהנתבע יבקש התובע ייתן הצעת מחיר. בן התובע טען שמעולם לא אמר שאביו אברך. לדבריו, התובע התעניין ברכישת הקראוון שבו הבן גר ושהיה אמור לעזוב אחרי שיעבור ליח"ד החדשה, כך שידע שבניית יח"ד היא עבור הבן.

עבודות חשמל נוספות – לפני חתימת החוזה הובהר לתובע כי הנתבע יביא תוכנית חשמל מאדריכלית וכך היה. התובע אמנם העיר כי יש לו בעיה אידיאולוגית להתקין שקעי טלוויזיה. הנתבע טוען כי ויתר לתובע על חלק מהעבודה המופיעה בתוכנית.

מע"מ – סוכם על תשלום במזומן ללא תשלום מע"מ.

יתרת החוב – מוסכמת.

תוספות – הנתבע התייחס לטענות באופן מפורט כפי שיוצג לקמן בפרק הרלוונטי.

חוסרים וליקויים – הנתבע טוען שיש חוסרים ביחס לחוזה וכן ליקויים רבים וכן טענות נוספות.

לטענת הנתבע, לאחר קיזוז חובות הנתבע לתובע, התובע חייב לו 69,300 ₪.

ד.     נושאי הדיון

1.       יתרה לתשלום וטענה שניתנה הנחה ברמייה

2.       תוספות עבור עבודות חשמל

3.       עבודות אלומיניום

4.       תוספות בנייה

5.       תביעות נוספות שהוגשו אחרי סיורי המומחה

6.       חוסרים ביחס לחוזה

7.       רשימת ליקויים מקורית

8.       רשימת ליקויים נוספת לקראת סיור ראשון

9.       רשימת ליקויים נוספת לקראת סיור שני

10.   תביעות שונות

11.   תשלום מע"מ

12.   פיצוי על איחור בסיום העבודה

13.   הוצאות משפט

ה.    יתרה לתשלום וטענה שניתנה הנחה ברמייה

מוסכם של שני הצדדים שהפער בין מה שסוכם בחוזה (לאחר זיכוי בגין אי ביצוע מטבח) לבין מה ששולם הוא 25 אש"ח לא כולל מע"מ.

כאמור, התובע טען כי נתן לנתבע הנחה כיוון שבנו של הנתבע שיקר לו שאביו אברך, אולם, בדיעבד התברר לו שמי שיגור ביח"ד הוא בנו הנשוי של הנתבע. הנתבע ובנו הכחישו את הטענה וטענו כי התובע ידע היטב כי בנו של התובע יגור ביח"ד, כיוון שדובר על פינוי הקראוון בו גר בנו של הנתבע לאחר סיום עבודות.

דיון: לפנינו ההסכם שנחתם בין הצדדים. כדי לקבל את טענת התובע, שהנתבע מכחיש, עליו להציג ראייה שהסכים למחיר שהוסכם כיוון שהוטעה על ידי הנתבע[1], אולם, ראיה כזו לא הוצגה.

אמנם, התובע הציג כמה הצעות מחיר הגבוהות יותר ממה שסוכם בסופו שחל דבר אולם הדבר אינו יוצא דופן בתחום זה, ואינו מהווה ראיה. הנתבע ובנו הכחישו את הטענה להטעיה, ואכן נראה כי התובע ידע שבנו של הנתבע אמור לגור ביח"ד. כמו כן, הטענה שהנתבע אברך צריכה השלמה – הנתבע הוא בגיל הגמלאות, ולטענתו הוא לומד תורה, אולם, לכל הדעות לא מדובר באברך צעיר. לפיכך, טענת התובע בעניין זה נדחית מחוסר ראיות.

אלא שלבקשת בית הדין העריך מומחה בית הדין את שווי העבודה שסוכם עליה בחוזה ולהערכתו השווי עומד על סך 138,511 ₪. גם אם נקבל את טענות הנתבעים שנפלו מספר טעויות בחישוב של המומחה (כגון, קיר מסוים שהיה קיים לפני תחילת העבודה), ולכן נפחית מטעמי זהירות 10,000 ₪ משווי העבודה שהובטחה, עדיין שווייה עומד על 128 אש"ח בקירוב.

לעומת זאת, התמורה שסוכמה עומדת על 100,000 ₪ בלבד. זהו פער גדול מאד. עוד קודם לדיון המשפטי בית הדין מעיר לנתבעים כי עצם המחשבה שניתן לקבל עבודה בשווי 128 אש"ח בקירוב בתמורה לתשלום של 100 אש"ח היא מופרכת ונגועה בבעיה מוסרית קשה. קבלן קטן איננו יכול לתת מתנות בשווי כזה, וסופו של הסכם בלתי-הוגן זה הוא עגמת נפש לשני הצדדים. קל וחומר כאשר מדובר במזמין קפדן שמדקדק בכל פרט וליקוי, כפי שנהג הנתבע שלפנינו במהלך התנהלות תיק זה. מזמין כזה אינו יכול לצפות לקבל עבודה איכותית ומדויקת בתמורה לתשלום נמוך ביותר.

מבחינה הלכתית אין כאן מקום לטענת אונאת מחיר ולביטול העסקה, כיוון שהתובע תמחר את העבודה באופן מפורט, למעט עבודות החשמל הנתונות במחלוקת, מה שמוכיח שידע את מחיר השוק ובחר להסכים למחיר נמוך מאד.

השאלה המשפטית שנשארה היא האם המחיר הנמוך מלמד על איכות העבודה שהובטחה. רוצה לומר, האם מחיר נמוך מלמד גם על תמורה באיכות נמוכה. שאלה זו היא חלק מסוגיית "הדמים מודיעים", כלומר, האם גובה התשלום מלמד על תוכן העסקה.

מדובר בסוגיה ארוכה ולכן נסכם את הדברים בקיצור.[2] בעקבות מחלוקת התנאים בגמרא נפסק בשולחן ערוך (חו"מ רכ, ח) ש"אין הדמים ראיה" כאשר יש סוכם על מכירת "צמד" ויש ויכוח בין הצדדים האם הכוונה ליצול שעל הבהמות או שמא אף לבהמות עצמן.

אולם, במקום בו העסקה הבסיסית ברורה ויש ויכוחים רק על פרטיה, מצינו שהמחיר מהווה ראייה. למשל, הרמ"א (חו"מ רנג, כה) פסק שכאשר נמכרה קרקע מבלי לציין את שטחה, הרי שהמחיר הוא ראיה לגודל השטח שנמכר. הבית יוסף (חו"מ שיב) כתב שאם אדם השכיר בית לחברו ולא קצב לו זמן, אזי התשלום הוא ראיה על משך השכירות. וכן פסק הרמ"א (חו"מ שיב, א): "ואפילו לא קצב לו זמן, אפילו הכי מסתמא שכרו נגד מעותיו", וכן פסקו קצות החושן (שיב, ב) וערוך השולחן (חו"מ שיב, ה).

אמנם הש"ך (חו"מ שיב, ד) חלק על הבית יוסף והרמ"א וטען שהדמים אינם מהווים ראיה גם במקרה זה. אולם, נתיבות המשפט (שיב ד) הסביר את דברי הש"ך, בגלל שבהיעדר סיכום חל הכלל "סתם שכירות שלושים יום", נמצא שישנו מעין סיכום שהתשלום אינו גובר עליו. מדבריו עולה שבמקרה בו אין כלל כזה, גם הש"ך יסכים לדברי קודמיו שהתשלום מהווה ראיה.

בשו"ת שואל ומשיב (רביעאה, ב, רכב) המשיך וכתב שהתשלום מהווה ראיה האם היה תנאי מכללא בעסקה, אף שתנאי זה לא הוזכר על ידי הצדדים.

בהמשך לכל האמור פסק בשו"ת פני משה (בנבנישתי ב, נה) שהדמים מעידים על איכות המוצר, וכאשר יש פער בין המחיר לאיכות הרי זה מקח טעות, הובאו דבריו בשו"ת דברי חיים (חושן משפט א, לו):

אפילו שהיה במונח שהכל מין אחד הוא, מכל מקום כיון שמה שמכר לו אינו שוה לשליש ולרביע מהערך שמכר לו א"כ מסתמא כי קנה ממנו, יפה קנה, שהדמים מודיעים. וכדאמרינן בגמרא בריש פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא מו ע"א) "ונחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא", והוכיחו מכאן המפרשים דהדמים מודיעים היכי שאין מכחישים את עיקר הלשון.

מכן הסיק בשו"ת דברי חיים (שם) שמי ששילם מחיר גבוה ונמצא שקיבל מוצר באיכות נמוכה יכול לבטל את העסקה מדין מקח טעות ולא מדין אונאת מחיר:

ואם כן בנידון דידן שבא בשאלה שקנאו יותר הרבה על חד תלת מדמי שוויה ודאי שהוא בחשבו שהוא יפה והרי הוא כאלו הזכירו לו בפירוש יפה ונמצא גרוע שגם בזה חוזר לעולם אפילו בדליכא אונאה בדמים.

וכן כתב בשו"ת נוכח השולחן (חושן משפט סימן י):

והשתא דאתינא להכי דהדמים מודיעים וכל שנמצא גרוע ואינו שוה בדמים חוזר לעולם, אמינא דגם במכר לו רעות ונמצא רעות ביותר – אם אין הדמים מודיעים דהיינו שאלו הרעות ביותר שוים כמו שקנה אלא שאין הלוקח רוצה בהם מפני הרוע שנתחדש לו בהן, אז אין יכול לחזור בו.

לדבריו, כאשר סוכם על מכירת מוצר גרוע ("רעות") והתברר שהוא מאד גרוע ("רעות ביותר"), אלא שהאיכות מתאימה למחיר הנמוך מאד – לא ניתן לבטל את העסקה. בהמשך הוא דייק כך גם מדברי הנודע ביהודה (קמא, חושן ממשפט סימן לב[3]), ודייק שהרדב"ז חולק על כך כיוון שלא הזכיר סברה זו בתשובה בה עסק (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רע; אלף שמא).

אמנם, נוכח השולחן רצה ליישב את המחלוקת בין הפני משה וסיעתו לבין הרדב"ז, ולחלק בין שני מקרים: מקרה אחד בו לא סוכם דבר על איכות המוצר שחזקתו שהאיכות טובה, והתברר שמדובר במוצר באיכות גרועה – אז המחיר הנמוך מהווה ראיה לטעות, וניתן לבטל את העסקה. מקרה שני בו הובטח מוצר באיכות גרועה ונמצא מוצר באיכות גרועה מאד – שם המחיר אינו מהווה ראיה ואין זה מקח טעות, כיוון שאין הבדל מהותי בין מוצר גרוע למוצר גרוע מאד. בהמשך הוא הוסיף ודייק מדברי התשב"ץ (שו"ת תשב"ץ חלק ד (חוט המשולש) טור א סימן ח) שהוא חולק על שיטת הפני משה, כיוון שלא הזכיר את סברתו. אולם, למעשה הכריע בשו"ת נוכח השולחן כדעת הפני משה, שהדמים מהווים ראייה לאיכות המוצר, בגלל שהמוכר היה מוחזק בכסף.[4]

בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן ז) דן בשאלה קרובה:

ואשר שאל פרשיות שחסר מהם דברים שבודאי לא מעכב כגון התגין שעל הלמ"ד וכן עוקצי בי"ת השמאלים וכדומה, האם מחויב הוא לתקן קודם שמוכר, או ששייך בזה דמים מודיעין כיון שהם ביותר זול מאותן שהם מהודרים. הנה בעצם ההלכה קיי"ל דלא אמרינן דמים מודיעים, כמבואר בחו"מ סימן ר"כ ס"ח, וא"כ כשמוכר סתם אין הדמים ראיה, ומכ"ש סתם קונה הוא הדיוט ואין יכול לשער בעצמו מחיר המהודרים כדי שעל ידי זה ידע שמה שקונה אינו מהודר, איברא כשהמוכר מציע לו בתחלה תפילין יקרים מחמת הידורם, ואח"כ מציע לו זולים יותר, יתכן ששייך בזה דמים מודיעים, אמנם גם בזה אני מפקפק, כי לאו כל אדם יודע שהמחיר הנמוך מחמת דאינם כתובים בהדור, אולי מחמת הגודל או הסופר הכותב וכה"ג סבות טובא, ע"כ הדעת נוטה או דצריך לתקן או להודיעו.

כלומר, השאלה היא האם קביעת מחיר נמוכה שקולה להצהרה ברורה שמדובר במוצר גרוע, או שמא יש לומר זאת במפורש. תשובתו היא שהמחיר אינו ראיה ברורה וידועה לכל, ולכן יש לומר לקונה שמדובר במוצר באיכות גרועה. אין מתשובה זו ראיה מה יהיה הדין בדיעבד.

העולה מכל זה הוא שהתשלום אינו מהווה ראיה הגוברת על סיכומים מפורשים, אולם, כן מהווה ראיה לפרשנות היבטים שונים של העסקה שלא סוכמו במפורש. כמו כן, לדעת רבים מהאחרונים המחיר מהווה ראיה לאיכות המוצר.

מן הכלל אל הפרט. במקרה זה לא סוכם במפורש מה תהיה איכות העבודה, ולכן, הדעת נותנת שכאשר מדובר על תשלום נמוך מאד מסתבר שאיכות העבודה לה זכאי המזמין גם היא נמוכה. אף שכאמור לעיל יתכן שיש אחרונים החולקים על כך, אנו סבורים שגם לפי שיטתם הטוב והישר הוא לפסוק בדרך זו (במסגרת סמכותינו לפשרה), כיוון שאין זה הוגן לצפות לקבל מוצר באיכות גבוהה (הדורש מספק השירות השקעה בחומרים איכותיים יותר, או השקעה בזמן עבודה ארוך הנדרש להשגת תוצאה איכותית) בשעה שהתמורה כל כך נמוכה.

הדברים אינם אמורים בכל הנוגע להיבטים בטיחותיים, כמו כן, לא ניתן לגרוע פריטים מתוך המפרט בגלל המחיר הנמוך. אולם, כאשר מדובר על ליקויים אסתטיים, מסתבר שזו העבודה שהובטחה לנתבע לאור המחיר שהוא שילם.

לסיום, אמנם התובע אמר שהסכים לתת הנחה כיוון שהוטעה על ידי הנתבע, כך שלדבריו היה מדובר על מתנה מודעת לנתבע. אלא שהנתבע עצמו הכחיש את טענות התובע, והתובע עצמו טוען שלאור ההטעיה הנטענת הוא חוזר בו מהמתנה, נמצא שעלינו לבדוק את היחס בין המחיר שנקבע לאיכות העבודה כפי שבוצעה, ומסקנתנו היא שבמחיר כזה ברור שהאיכות שהובטחה היא נמוכה.

לאור כל האמור אנו דוחים את הטענה ששהתובע נתן לנתבע הנחה בטעות, אולם, קובעים לאור המחיר שסוכם הרי שהעבודה שהובטחה היתה באיכות נמוכה והדבר יבוא לידי ביטוי בסוגיית הליקויים והחוסרים שידונו בהמשך.

ו.       תוספות עבודות חשמל

בעניין זה יש בין הצדדים שתי נקודות מחלוקת, נדון בשתיהן:

א. תוכנית חשמל רחבה מהמקובל - מוסכם שבמפרט הנספח להסכם נכתב כי היקף עבודות החשמל ייקבע בתוכניות. עוד מוסכם כי הנתבע הביא תוכנית והתובע חתם עליה.

בדיון התובע טען כי בתוכנית יש הרבה יותר נקודות חשמל ממה שמקובל, וגם בעניין זה הנתבע הטעה אותו. לעומת זאת, הנתבע טען שהתוכנית סבירה, התובע קרא אותה וחתם עליה, והדבר היחידי שעליו העיר היה הקושי האידיאולוגי שלו לבצע שקעי טלוויזיה.

דיון: כיוון שיש מחלוקת בין הצדדים האם התובע קרא את התוכנית, הרי שגם כאן ברירת המחדל היא חתימת התובע על ההסכם ועל תוכנית החשמל, ולכן עליו להוכיח כי הוא הוטעה וכן שהתוכנית כוללת הרבה יותר נקודות חשמל ממה שמקובל.

יתירה מזו, הלכה פסוקה היא שהחותם על שטר וטוען שלא קרא מה כתוב בו, הרי הוא מתחייב על פי הכתוב בשטר וכן פסק הרשב"א (שו"ת הרשב"א מיוחסות לרמב"ן, עז). דברי הרשב"א הובאו בב"י (חו"מ, סט) ונפסקו בשו"ע (חו"מ מה, ג). אמנם בשו"ת מהריא"ז ענזיל (מט) כתב שדין זה חל רק במקרה שבו צד שלישי ערך את החוזה (כגון, סופר), ולא במקרה בו הצד השני הוא שערך את החוזה (וכן פסק הרב אברהם שרמן תחומין ח, עמ' 164; פס"ד ארץ חמדה גזית 73081-1). אולם, יש שכתבו (ראו פד"ר 132243-15 בבית הדין הרבני בבאר שבע) שדברי מהריא"ז ענזיל סותרים את נימוקו הראשון של הרשב"א שחזקה על החותם שקרא את השטר. דברים אלה אמורים לשיטתו של התובע שהוא חתם על התוכנית מבלי לקרוא אותה. אולם, כאמור הנתבע מכחיש זאת, ולכן ברור שחזקתו של התובע שידע על מה הוא מתחייב.

בהצעת המחיר העריך התובע את עלות עבודות החשמל בסך 11,400 ₪. לבקשת בית הדין תמחר המומחה את שווי העבודות המופיעות בתוכנית ומסקנתו שהן שוות 16,128 ₪ לפי מחירון דקל, כלומר הרבה יותר. הפער כאן דומה לפער הכללי (אף שהנסיבות קצת שונות) בין המחיר שסוכם לבין שווי העבודה. הדבר יבוא לידי ביטוי בהתייחסות לטענות ליקויים לקמן.

ב. חיבור למפסק תלת-פאזי – במהלך העבודה ביקש התובע תוספת עבור התחברות למפסק תלת פאזי שכבר היה קיים, בטענה שהוא לא מופיע בתוכנית. התובע טוען שהוא שילם לחשמלאי 1000 ₪ על חיבור זה, ודורש על כך 3000 ₪.

הנתבע טען כי אין צורך לרשום בתוכנית פריטים שכבר קיימים, ולכן המפסק לא נרשם בתוכנית. לטענתו, התובע פירק את המפסק הקיים וזרק אותו ושם מפסק חד-פאזי, ולאחר הערה של הנתבע הביא מפסק תלת פאזי חדש והתקין אותו.

דיון: בית הדין מתקשה להבין מדוע התובע פירק פריט קיים והתקין פריט אחר, כאשר הדבר לא מופיע בתוכנית. בוודאי שלא ניתן לדרוש תשלום על עבודה מיותרת זו. בנוסף המומחה קבע כי ביחס לנקודות החשמל בתוכנית יש צורך במפסק תלת פאזי. ממילא, התובע לא היה אמור להסיק מהתוכניות שעליו להתקין מפסק חד פאזי, והיה עליו להתחבר למפסק תלת פאזי הקיים.

ולכן, התביעה בסעיף זה נדחית.

ז.       עבודות אלומיניום

בין הצדדים היו מחלוקות רבות בנושא זה ולכן בית הדין זימן את הצדדים לדיון נוסף מיוחד בזום שעסק בעיקר בנושא זה והתקיים בתאריך ט"ז בטבת (31.12.20).

בדיון טען התובע טענה כללית: בית הדין הורה לו בדיון הראשון לבצע את עבודות האלומיניום ע"פ דרישות הנתבע ובסוף ההליך יבוצע תמחור. בפועל, הנתבע סיכם את הדברים באופן ישיר מול איש האלומיניום וכעת הנתבע בא בטענות לתובע על סיכומים שנעשו ללא ידיעתו והסכמתו. בנוסף, איש האלומיניום דרש ממנו תשלום בסך 27,000 ₪ עבור תוספות שהנתבע ביקש והוא זכאי להחזר על כך.

הנתבעים השיב שבוצעו ארבעה שינויים בעבודות האלומיניום מעבר למה שסוכם בחוזה:

1.       החלפת צבע מברונזה ללבן, כיוון שאיש האלומיניום אמר שאין לו צבע ברונזה במלאי. שינוי זה דווח לשותף של התובע.

2.       החלפה מזכוכית רגילה לזכוכית בטחון (טריפלקס).

3.       שדרוג שלבי התריס למשוך אור.

4.       הזמנה של חלון חדש (ברוחב 2.3 מ') במקום החלון הישן שהיה בידי הנתבעים – על חלון זה שולם ישירות לאיש האלומיניום 1,800 ש"ח וכן ניתן לו החלון הישן. חלון זה אינו באחריות של התובע.

דיון: מוסכם שבתיאום בין הצדדים בוצעו עבודות אלומיניום בהיקף ובאיכות גבוהים ממה שסוכם בחוזה ועל בית הדין לתמחר את תוספת התשלום. מוסכם עוד שסוכם עם איש האלומיניום על הזמנת חלון חדש נוסף, שאינו באחריות התובע.

הנתבעים טענו כי החלפת הצבע מבורנזה ללבן אינה אמורה לייקר את העבודה כיוון שהתובע אמר שצבע לבן זול יותר (פרו' 3, עמ' 4). התובע השיב בתחילה שאיש האלומיניום חייב אותו על פרופילי הברונזה המיותרים (שם, עמ' 2), לאחר שביה"ד הדין חקר אותו, חזר בו והודה שלא על כך הוא חויב (שם, עמ' 8). בנוסף, הגיש הנתבע הודעות קוליות שבנו שלח ובהן אמר לשותף של התובע, כי סוכם על צבע לבן כיוון שאין צבע ברונזה במלאי, השותף לא סתר קביעה זו בזמן אמת.

לגבי שלבי התריס הנתבע טען כי סוכם על תוספת 3,000 ₪ עבוד שדרוג ממוקצף למשוך אור. התובע השיב בדיון כי על פי המפרט הוא התחייב לספק שלבים רגילים ולא מוקצפים, וכן שהסכום 3000 ₪ נקבע על ידי בנו של הנתבע בתכתובת הוואצאפ ולא הוסכם על ידו.

עיון בתכתובת שהוגשה על ידי הנתבע (מסמך שכותרתו: ציטוטים בעינין אלומיניום מקבוצת וואצאפ "שיפוץ משפ', מוצש"ק, אור לי"ט בטבת תשפ"א) מלמדת שהנתבע דייק.

בתכתובת בנו של הנתבע מבקש שהתריסים יהיו מסוג משוך אור, השותף משיב שסוג זה עולה כפול ממוקצף. בנו של הנתבע שואל כמה כסף יעלה השדרוג ומשלא קיבל תשובה נקבע בעצמו בסכום 3000 ₪. השותף לא השיב לקביעת סכום זו.

אמנם, היעדר התגובה אינו ראוי, כיוון שהיה על השותף להבהיר את עמדתו. אולם, כיוון שבית הדין הבהיר לצדדים שהנתבע יכול לקבוע את מפרט האלומיניום שיבוצע, ובית הדין יתמחר את העבודה, הרי שניתן להבין את חוסר התשובה בכך שהשותף סמך על בית הדין שיתמחר את העבודה. בנוסף, אין הוכחה מהתכתובת שהיה מגיע לנתבע לקבל שלבים מוקצפים במסגרת המפרט המקורי. כל מה שרואים בתכתובת זה שהיה דיון מה לבצע, ולא דיון על מה שכלל המפרט. בנוסף, גם אם נאמר שסוכם ששתיקת השותף פירושה הסכמה לכך שהשדרוג ממוקצף למשוך אור תהיה תמורת 3000 ₪, הרי בפועל השלבים שסופקו אינם חתומים וממילא יש צורך לתמחר את שוויים.

לאור כל האמור, נחשב את ההפרש בדרך של חישוב גלובלי: כמה היתה שווה העבודה שהובטחה וכמה שווה העבודה שבוצעה. זאת, בכפוף לעקרון שכבר נקבע לעיל שברמת המחירים המדוברת הכוונה לעבודה באיכות נמוכה.

ביקשנו ממומחה בית הדין לתמחר את שווי העבודה שהובטחה לפי הכתוב בחוזה ובמפרט. הנוסח הכתוב הוא המחייב ולא ההבנות של הצדדים ואף לא התכתבות שלא עוגנה בהסכם.

מומחה בית הדין (חוו"ד מחודש אייר תש"פ) תמחר את שווי העבודה שהובטחה בסך 17,292 ₪. החישוב הניח בטעות שהובטחו שלבי תריס מסוג משוך אור. בניגוד לכך התובע טען שהובטח תריס רגיל ואילו הנתבע טען שלא יתכן שתריס רחב יהיה רגיל, אלא מדובר בתריס מוקצף. גם לדברי הנתבע יש להפחית את הפער בין שלב מוקצף למשוך אור, שהמומחה העריך אותו (מסמך שכותרתו: מענה לשאלות הבהרה מהתובע בתיקן, מתאריך כ"ג תשרי תשפ"א, עמ' 2) ב-500 ₪ למ"ר, כלומר יש הפחית 2500 ₪ בקירוב.

לגבי חלונות בטחון הודה הנתבע (פרו' 3, עמ' 4, בניגוד לדברי בנו שם, עמ' 6) שבמקור לא היו אמורים להיות חלונות בטחון והוא הסכים לשלם על שדרוג לחלונות ביטחון. לכן יש להפחית מההערכת המומחה 270 ₪ לכל מ"ר חלון (ע"פ קביעת המומחה). המומחה קבע שהיו אמורים להיות 8.72 מ"ר חלון מחוסם. מכך יש להפחית את החלון שבוצע במקום החלון החדש ששטחו 3.45 מ"ר. סה"כ היו אמורים להיות 5.27 מ"ר חלונות מחוסמים. כפול 270 ₪ למ"ר שווה 1422 ₪.

נמצא ששווי האלומיניום שהובטח היה 13,369 ₪.

מן הראוי לציין כי עיון בהצעות המחיר של התובע לנתבע מעלה שעבודות האלומיניום לא תומחרו בנפרד, וחישוב סך עלויות כל הפריטים מלבד האלומיניום מגיע לכ-100 אש"ח, כך שאת עבודות האלומיניום קיבל הנתבע כביכול בחינם. כיוון שהדבר אינו מתקבל על הדעת, הרי שהכוונה לתמחור מאד מאד נמוך, ולכן גם כאן איכות העבודה המצופה אמור להיות נמוך.

אמנם התובע טען שעבודות האלומיניום שהובטחה היו שוות 9000 ₪, אולם, מה שחשוב איננו ההערכות של התובע, אלא השווי כפי שהעריך המומחה.

מומחה בית הדין העריך בתחילה את שווי העבודות שבוצעו בפועל בסך 24,804 ₪. לאחר הערות הצדדים הוסיף המומחה 1620 ₪ (עבור תריסי אור) ועוד 1000 ₪ עבור רשת חיצונית. סה"כ 27,424 ₪. סכום זה הוא אחרי הפחתה של 25% בגלל שהיצרן לא מוּכּר (אין חתימות על שבלי התריס) ואין אחריות. אילו היו חתימות המחיר המלא היה מעל 32 אש"ח. מסכום זה יש להוריד 3,450 ₪ עבור חלון שבוצע במקום החלון הישן, שאינו באחריות התובע, סה"כ שווי האלומיניום אילו היה נעשה כראוי הוא מעל 28 אש"ח. יותר ממה שהתובע טוען ששילם לאיש האלומיניום, וממילא, התמחור של המומחה אינו נמוך ביחס לסכום ששולם לאיש האלומיניום.

למעשה, כאמור, יש להפחית את מחיר החלון שבוצע במקום החלון הישן בסך 3,450 ₪. לאחר הפחתה שווי האלומיניום שבוצע היא 23,974 ₪.

מסך זה המומחה סבר שיש להפחית 2,622 ₪ עבור הפרש בין גודל ויטרינה שהובטח לגודל ויטרינה שסופק. לדעתנו אין מקום להפחתה בחישוב גלובלי כל זמן ששווי העבודה שבוצע יקר משווי מה שהובטח. יש לשלם תוספת, גם אם בנוגע לרכיבים מסוימים סופק פחות ממה שהובטח.

המומחה כתב שיש להפחית 2,354 ₪ עבור היעדר ראייה לכך שמדובר בזכוכית בטחון (לשאלת בית הדין הבהיר המומחה כי כל הדלת אמורה להיות מזכוכית מחוסמת, והוסיף אסמכתא). כאמור, התובע אינו אחראי לחלון שבוצע במקום החלון הישן ששיטחו 3.45 מ"ר מתוך 8.72 מ"ר שהיו אמורים להיות מחוסמים, שהם 40%. כלומר, לכל היותר יש להפחית רק 1412 ₪.

לגופו של עניין, לדעתנו גם בעבודה באיכות נמוכה יש להקפיד על בטיחות. אלא שבמקרה זה הנתבע לא טוען שלא הותקנה זכוכית בטחון, להיפך הוא טוען שסוכם על התקנת זכוכית כזו. הוא רק טען שהוא זכאי להפחתה עבור העדר הטבעה המאשרת שזו זכוכית בטחון. מספק, נפחית בערך 2/3 מהסך שקבע המומחה, כלומר, נפחית 940 ₪. מעבר לצורך נציין כי מוסכם על שני הצדדים שנושא זכוכית הבטחון דובר ביניהם, מעבר לכך שהוא חובה חוקית. ועל כן, התובע נושא באחריות לכך שהוא לא וידא קיומן של חתימות.

המומחה כתב שיש להפחית 2,900 ₪ עבור הפער בגודלי הכיסים של התריסים – זהו ליקוי אסטטי סביר ברמת מחירים שבה בוצעה העבודה ולכן לא תבוצע הפחתה.

ליקויים במנגנון הרמת התריס – 900 ₪ - חלק בסיסי בעבודה ולכן תבוצע הפחתה.

סה"כ יש להפחית 940 + 900 = 1840 ₪ הפחתה.

לסיכום:

שווי אלומיניום שבוצע - 27,424 ₪.

אחרי הפחתת חלון שבוצע במקום חלון ישן – 23,974 ₪.

הפחתות נוספות – 1840 ₪.

נמצא ששווי העבודה שסופקה – 22,134 ₪.

שווי עבודה שהובטחה 13,369 ₪.

לפיכך על הנתבע להוסיף 8,765 ₪.

ח.    תוספות

ט.    תביעות נוספות שהוגשו לאחר סיורי המומחה

כאמור, לאחר שהתקיימו שני סיורים של המומחה ולאחר שבית הדין ביקש מהתובע לסכם את תביעותיו, הגיש התובע מסמך אותו כינה "תגובה לתביעה שהגשנו בבית הדין" ובו העלה טענות חדשות. עצם הגשת טענות בשיהוי גדול כל כך, לאחר שהתקיימו שני סיורים של המומחה איננה סבירה ומקשה על בית הדין להגיע לחקר האמת. למרות זאת, נתייחס לטענות במידת האפשר.

1.       תשלום 1000 ₪ על פינוי אתר הבנייה

תגובת הנתבע: הנתבע ביקש זאת מהתובע לפני חתימת החוזה, בפועל התובע ואדם נוסף עבדו במשך פחות משעה והעוזר של התובע קיבל את התנור המשומש שהיה במקום.

דיון: בנסיבות המתוארות נראה שהתובע הסכים לעזור בחינם, ולכן התביעה נדחית.

2.       2800 ₪ עבור בלוק פומיס שבוצע במקום בלוק חלול שסוכם

תגובת הנתבע: לא ביקשנו זאת, ואם התובע עשה זאת מרצונו כנראה הייתה לכך סיבה.

דיון: לכל היותר מדובר ב"יורד שלא ברשות" וכלל לא ברור האם יש לנתבע תועלת מכך, ובנוסף, התובע העלה את הטענה רק אחרי הסיורים של המומחה. ולכן הטענה נדחית.

3.       200 ₪ עבור יציקה לבלוני גז

תגובת הנתבע: מדובר ב-2-3 דליי מלט וחצי שעה של עבודה, להכרעת בית הדין.

דיון: מדובר ביורד ברשות, לאור שיעור התביעה הנמוך אין זה סביר לערב מומחה, ומקרה כזה מוכרע בדרך פשרה, חיוב של 150 ₪.

4.       20,000 ₪ על שהנתבע אסר כניסת פועלים ללא ליווי של הנתבע או של בנו

תגובת הנתבע: ביום שישי 17.01.20 הודיע לתובע כי אינו רשאי להיכנס לאתר ללא ליווי, זאת לאחר שהתובע הגיע בשעה 22:00 לעבוד ולאחר שחשש כי התובע יסתיר ליקויים בבנייה. ביום א' 19.01.20 החליט בית הדין לבטל את ההגבלה. מכאן שלכל היותר היה יום אחד בו התובע הוגבל.

דיון: אכן ביום א' אחה"צ הוציא בית הדין הודעה המבטלת את המגבלה שהטיל הנתבע. לפיכך, לא מובן מדוע דרש התובע פיצוי על 10 ימי עבודה. יתירה מזו, גם ביום א' התובע לא טען שביקש לעבוד והנתבע סירב להתלוות אליו.

לפיכך, התביעה נדחית.

5.       2,500 ₪ עבור שבירה ופינוי של מדרגות – שינוי שהתבקש במהלך העבודה

תגובת הנתבע: אכן מדובר בשינוי, אולם, במסגרת השינוי הוחלט שלא להרוס מדרגה אחת, וכן להרוס שתי מדרגות אחרות. בנוסף, חלק משמעותי מהתביעה בסעיף זה היא על פינוי פסולת שכלול בהתחייבות של התובע. כמו כן, השבירה נעשתה כדי לתקן ליקוי שהתובע גרם לו, ולכן אין לחייב על התוספת.

דיון: תביעה זו דורשת התייחסות של המומחה, ממילא, הגשתה בשיהוי גדול, לאחר שהתקיימו שני סיורים של המומחה אינה מאפשרת את בירורה כראוי, ועל כן אנו דוחים אותה.

6.       700 ₪ עבור שינוי תוואי הקירות בממ"ד, כולל פירוק מה שנבנה

תגובת הנתבע: היה דיון בין הנתבע ובנו, ובסוף הקיר נשאר במקומו.

דיון: כיוון שיש הכחשה – התביעה נדחית.

7.       1,800 ₪ עבור חומר ליציקה שלא בוצעה ונשאר באתר

תגובת הנתבע: אי ביצוע המשטח הוא הפרת ההסכם מצד התובע, הנתבע מבקש שהתובע יבוא לקחת את החומרים.

דיון: התובע הפר את ההסכם באיחור הגדול בסיום העבודה, ולכן מוטלת עליו האחריות לקחת את הציוד והחומרים שלו, ואינו זכאי לפיצוי על כך.

8.       800 ₪ עבור פנלית שהוזמנה עבור סגירת מבואה שלא בוצעה

תגובת הנתבע: התובע הפר את ההסכם כאשר לא ביצע את הסגירה, ואילו היה מציע את החומר למכירה הייתי קונה אותו ממנו.

דיון: התובע הפר את ההסכם באיחור הגדול בסיום העבודה, ולכן הנתבע אינו אחראי לנזק שנגרם מקניית חומרים שלא נעשה בהם שימוש.

י.       חוסרים ביחס לחוזה

נפתח בטענת התובע שהנתבע לא איפשר לו לסיים את כל העבודות. דין טענה זו להידחות מאחר שהתובע לא עמד בארכה שניתנה לו לסיום העבודות. בנוסף, לעתים טען התובע לגבי חלק מהחוסרים שישלים אותם לאחר שיקבל את התשלום (למשל לגבי עיניות לדלתות). דין טענה זו להידחות. כפי שבית הדין הבהיר זה מכבר, על התובע היה לסיים את העבודות, לפני ההתדיינות הכספית ואין לו זכות להשלים עבודות כעת. כעת נדון בטענות באופן מפורט:

יא. רשימת ליקויים מקורית

יב.  רשימת ליקויים נוספת לקראת סיור ראשון

השלמת רשימת ליקויים: (הועברה במייל לפני הסיור 21.1.2020).

יג.   רשימת ליקויים נוספת לקראת סיור שני

השלמות בסיור 2 - 13.2.2020 - חלק ב' - ליקויים שהמזמין טוען שהתגלו לאחר סיום העבודה.

יד.  תביעות שונות

1.       הובלת ציוד

הנתבע ביקש תשלום בסך 1500 ₪ עבור הובלות של ציוד עבור התובע, שביצע בנו של הנתבע ע"פ הפירוט הבא:

נסיעה מהבית לבית שמש וחזרה לבקשת התובע (70 ק"מ הלוך וחזור).

נסיעה מהבית לראשון לציון כיוון שהתקשרו מהחנות וביקשו שיבואו לקחת את מה שנקנה והתובע לא עשה זאת (56 ק"מ הלוך וחזור).

נסיעה מהבית למחסום ליד קריית ספר בלילה כדי להביא לאיש האלומיניום דברים תוך כדי עבודה (36 ק"מ הלוך וחזור).

התובע השיב כי הנתבע נסע מיוזמתו ועל דעת עצמו ואינו זכאי לתשלום.

דיון: בית הדין סבור כי בזמנים כתיקונם הנתבע לא היה מבקש תשלום על נסיעות אלה שנעשו שלא על מנת לקבל תשלום. קל וחומר כאשר מדובר בעבודה בתמחור נמוך שסביר לצפות שהנתבע יתרום מזמנו.

אין לדמות זאת לדברי הרמ"א (חו"מ רסד, ד) הכותב כי אדם לא יכול לומר לחבירו שעשה עמו בחינם, משום שלפי הסברי הראשונים והאחרונים שם (עי' גר"א שם) הטעם הוא מדין "יורד לשדה חבירו", כאשר הוא עובד למען אדם אחר. טענה זו אינה שייכת במקרה שלנו, שהנתבע עובד עבור עצמו, ועבור טובתו האישית, ולכן שייכת הטענה "בחינם עשית עמדי".

ולכן תביעה זו נדחית.

2.       אחריות בדק

הנתבע דרש פיצוי על אי ביצוע אחריות. לכאורה, האחריות אמורה היתה להיות מוטלת על התובע, אלא שהתובע לא עמד בלוח הזמנים המקורי שסוכם איתו, ואף לא עמד בארכה שהוא עצמו ביקש בדיון הראשון כדי לסיים את העבודה, ולכן הפסיד את זכותו לתקן. ראו על כך פס"ד ארץ חמדה גזית 74005-1, שם כתבו:

העולה מכל זה הוא שאי עמידה בזמנים כפי שסוכם ובהתאם למקובל מהווה עילה להפסקת ההתקשרות מצד המזמין.

בית הדין מעריך את עלות הבדק בסך 5% (ראו על כך פס"ד ארץ חמדה גזית 75003-3, סעיף ח) מסכום התמורה שסוכמה, קרי 5,000 ₪.

3.       ניקיון כללי של הדירה

סוכם במפרט (בסוף לוח התשלומים) ולא בוצע (שורה 110 בדוח אקסל של המומחה). נתבע על ידי הנתבעים במסגרת כתמי חומצה, 1500 ₪ לטענת התובע הדבר נבדק על ידי המומחה ונמצא תקין.

דיון: מדובר בהתחייבות ברורה של התובע. המומחה כתב על טענות הנתבע לכתמי חומצה "נראה תקין. חלק מנקיון סופי של הדירה", כלומר, אין ליקוי אבל יש לכלוך שצריך לנקות בסוף. משמע שלא בוצע ניקיון בסוף, קל וחומר שהתובע כלל לא סיים את העבודה וממילא לא יכול היה לנקות. בפועל, הסכום נראה גבוה במקצת, בודאי לרמת המחירים שבה עבד התובע, ולכן יש לחייב את התובע בסך 800 ₪.

 סה"כ זיכוי על תביעות שונות 5,800 ₪.

טו. סיכום תוספות ליקויים וחוסרים

להלן סיכום הנושאים שנדונו עם הסכומים לתשלום:

לסיכום, על הנתבע לשלם לתובע 9,703 ₪ עבור יתרת חובו בניכוי ליקויים וחוסרים.

טז. תשלום מע"מ

4.       טענות התובע

בחוזה נכתב שהתמורה שנקבעה בהסכם לא כוללת מע"מ. בעקבות המחלוקת התובע הוציא חשבונית לנתבע ולכן כעת הוא דורש תשלום מע"מ.

5.       טענות הנתבע

סוכם שהתמורה תשולם במזומן ללא מע"מ.

6.       דיון

החוק במדינת ישראל מחייב תשלום מע"מ, והחוק מחייב ע"פ ההלכה ע"פ הכלל דינא דמלכותא דינא (שו"ת יחווה דעת ה, סד). ממילא, ניסיון להימנע מתשלום מיסים אסור והוא בגדר גזל. כיוון שסוכם במפורש שתמורה אינה כוללת מע"מ, הרי שעל הנתבע לשלם מע"מ כחוק בתמורה לקבלה.

כאמור, עד כה שילם הנתבע לתובע 75,000 ₪ עבור העבודה. בפסק דין זה נקבע כי על הנתבע לשלם לתובע סך 9,703 ₪ נוספים בגין יתרת חובו לאחר ניכוי בגין ליקויים וחוסרים, הרי שהתמורה המגיעה לתובע על העבודה היא בסך 84,703 ₪.

לפיכך, על הנתבע לשלם מע"מ בשיעור 17% בסך 14,399 ₪, בתמורה, על התובע לתת לנתבע קבלה על כל הסכום ששולם.

יז.    פיצוי על איחור בסיום העבודה

1.       רקע

סוכם בחוזה שהעבודות יסתיימו בתוך 35 "ימי עבודה מלאים" להוציא חגי ישראל (סעיף 9 להסכם). החוזה נחתם בתאריך ביום שישי, ו' אלול תשע"ט (06.09.19).

התובע הודה שסיים לעבוד בערב סוכות תש"פ (פרו' 1, עמ' 2).

בדיון הראשון הוסכם על חידוש העבודה בתאריך י"ב כסליו תש"פ, וסיומה בתאריך כ"ו כסליו תש"פ. לאחר מכן התקיים דיון שני בתאריך י"ט טבת תש"פ ובו התברר שהאלומיניום הותקן בתחילת אותו שבוע, ועדיין ישנן עבודות שלא הסתיימו (פרו' 2, עמ' 2-3).

בית הדין אפשר לתובע לבצע השלמות ותיקונים, ובתאריך כ"ב שבט תש"פ (17.02.20) החליט כי הסתיימה התקופה בה התובע רשאי לבצע תיקונים והנתבע רשאי להכניס קבלן אחר לאתר.

2.       טענות התובע

לדברי התובע סוכם על פיצוי בסך 100 ₪ לכל יום איחור, וכך כתוב בעותק החוזה שבידו שהוצג בבית הדין. לטענתו התובע שינה בעותק החוזה שבידו וכתב 100$. אמנם, בדיון (פרו' 1, עמ' 3) אישר התובע כי החתימה ליד התיקון בעותק החוזה של הנתבע ל-100$, היא חתימתו. בהמשך דרש התובע לקיים בדיקה גרפולוגית של החתימה.

3.       טענות הנתבע

לפני חתימת החוזה הנתבע ביקש מהתובע שהפיצוי יהיה 100$ לכל יום איחור והתובע הסכים ולכן חתם ליד התיקון. לנתבע לא היה צורך שיבוצע תיקון גם בעותק של התובע אלא רק בעותק שהוא מחזיק בידו.

בסיכומים דרש התובע פיצוי עבור 85 ימי איחור. למרות שלטענתו האיחור היה גדול יותר, וכן ביקש שהתובע יגיש לביה"ד העתק של עותק החוזה שבידו, והתובע סירב.

4.       דיון

הוצגו בפנינו בדיון שני החוזים, בעותק של התובע לא נעשה תיקון ל-100$ ואילו בעותק של הנתבע נעשה תיקון ולידו חתימות שני הצדדים. העותק של הנתבע שהוצג היה עותק מקורי ולא צילום, והיו ניכר שהחתימה השאירה חריטה קלה בדף הנייר. בדיון אב"ד הראה לתובע רק את חתימתו על התיקון מבלי שראה על מה חתם, והתובע אישר שזו חתימתו. אשר על כן, ברירת המחדל היא שאנו נקבל את גרסת הנתבע שבוצע תיקון בהסכמה ל-100$.

כעת נחשב את ימי האיחור. בית הדין איפשר לנתבע להכניס קבלן אחר בתאריך 17.02.20. כיוון שהנתבע ידע היטב באותו שלב את מצב הבית, הרי שיכל לקבל הצעות מחיר קודם לכן, ולכן נניח שהיה יכול לסיים את העבודה עד סוף חודש פברואר.

בחוזה נקבע שיש לסיים את העבודה בתוך 35 ימי עבודה מלאים לא כולל חגים. מהמילה "מלאים" אנו מסיקים שאין לחשב ערבי חג ושבת שאינם ימי עבודה מלאים, וכן לא נחשב את ימי חול המועד שהם בגדר חגים, ולא נחשב ימי צום.

להלן ימי העבודה בחודשים הרלבנטיים:

כלומר, העבודה היתה אמורה להסתיים אחרי תשעה ימי עבודה בחודש נובמבר 2019, ובמקום זה הסתיימה בסוף חודש פברואר 2020, 75 ימי עבודה מאוחר יותר. בחוזה נקבע פיצוי לכל יום איחור, אולם, לא ברור האם הכוונה לפיצוי עבור כל יום עבודה, או לכל יום שהוא.

לגבי האחריות לאיחור – התובע הוא שהפסיק את העבודה אחרי סוכות, ולמרות שקיבל בהסכמה את הארכה שביקש להשלמת העבודה, לא עמד בתאריך היעד. כמו כן, התובע "הקפיד" שלא לסיים את העבודות, גם הפשוטות והקלות, כגון הרכבת דלתות על משקופים כדי ללחוץ על הנתבע. גם כאשר עמדה על הפרק השאלה האם לאפשר לנתבע לסיים את העבודות בעצמו - התנגד התובע כדי ללחוץ על הנתבע, למרות שהיה ברור שהוא כבר לא יעבוד באתר. התנהלות התובע איננה מקובלת על בית הדין, ועל כך עליו לפצות את הנתבע.

שיעור הפיצוי – אף אחד מהצדדים לא טען שהתחייבות לקנס איננה תקפה והיא בגדר אסמכתא, ובצדק. כיוון שהמנהג בבתי המשפט הוא ששיעור הפיצוי הקבוע בהסכם הוא תקרה שממנה יכול בית המשפט להפחית לפי שיקול דעתו, הרי שניתן להפחית את הסכום עד לסכום סביר שאיננו בגדר אסמכתא (ראו בעניין זה: בר"ע ארץ חמדה גזית 76064-3, סע' יב-טו, הרב אוריאל לביא, עטרת דבורה, ב, חו"מ, מ, ע"פ שו"ע חו"מ שכח, ב).

על פי החוזה היה צריך לשלם על כל יום איחור 100 דולר, על 75 ימי איחור היה על התובע לשלם לנתבע 7500 דולר, למרות זאת בית הדין סבור שאין לחייב את התובע בכל סכום הקנס. זאת לאור התמורה הנמוכה שהובטחה לתובע עבור העבודה כולה, שנמוכה בהרבה משוויה הריאלי. בנוסף, להבנת בית הדין הנתבעים תרמו להפסקת העבודה בנוכחות הקבועה שלהם באתר שגרמה לחיכוך יום יומי.

במקרה זה, הדעת נותנת שהפיצוי הבסיסי יהיה רק עבור אובדן התמורה מהשכרת היחידה. אם נניח ששכ"ד חודשי עבור יח"ד בגודל 55-60 מ"ר הוא 3000-4000 ₪ (בהתאם למידע שמסרו הצדדים על מחירי השכירות במקום), אזי הפיצוי אליו הסכים התובע הוא בערך בשווי התמורה על השכרה (30 ימים בחודש כפול 100 ₪).

אנו סבורים שלאור העובדה שלאור התמורה הנמוכה שהובטחה עבור כל העבודה, גם היקף הפיצוי על איחור אמור להיות מינימלי, למעט במקרים חריגים. לפיכך, יש לחייב את התובע בנזק הבסיסי שנגרם לנתבע בלבד, קרי 100 ₪ כפול 75 ימי איחור.

סה"כ הנתבע זכאי לפיצוי בסך 7,500 ₪ עבור איחור בסיום העבודה. סכום זה הוא בגדר פיצוי ופטור ממע"מ, ולכן לא יזוכה מהסכום החייב במע"מ.

יח. הוצאות משפט

הנתבע ביקש 3000 ₪ עבור השקעת הזמן של בנו של הנתבע בדיונים ובפגישות עם המומחה, וכן החזר הוצאות עבור אגרות ומומחה בסך 4590 ₪. התובע ביקש 5,790 ₪ עבור הוצאות משפט.

עצם המחלוקת בין הצדדים נולדה מהניסיון של הנתבע לקבל עבודות בהנחה בלתי סבירה, ומהביצוע הגרוע של התובע, מהסיבות שפורטו בסעיף הקודם. על כן, שני הצדדים נושאים באחריות לעצם קיומה של המחלוקת. מעבר לכך, במהלך הדיון התנהלות הצדדים היתה סבירה ועל כן ההוצאות יחולקו כך:

1. אין שינוי באופן חלוקת התשלום למומחה.

2. אגרות בית הדין יחולקו באופן שווה. התובע שילם 500 ₪ והנתבע שילם 1500 ₪. לפיכך התובע ישלם לנתבע 500 ₪ עבור הוצאות משפט.

3. בית הדין שילם למומחה 750 ₪ + מע"מ, והתובע לא החזיר את הסכום לבית הדין. על כן, הנתבע ישלם לבית הדין סך זה מתוך הסכום שחויב. סה"כ 877 ₪.

יט. סיכום כללי

הנתבע חייב לתובע 9,703 ₪ בגין יתרת חוב עבור העבודה.

הנתבע חייב לתובע 14,399 ₪ בגין תשלום מע"מ.

סה"כ הנתבע חייב לתובע 24,102 ₪.

התובע חייב לנתבע 7,500 ₪ בגין איחור במסירה.

התובע חייב לנתבע 500 ₪ בגין הוצאות משפט.

סה"כ התובע חייב לנתבע 8,000 ₪.

לסיכום, על הנתבע לשלם לתובע 16,102 ₪.

מתוך סכום זה, ישלם הנתבע לבית הדין 877 ₪ עבור הוצאות משפט שהתובע חייב לבית הדין.

כ.     החלטות

1.       הנתבע חייב לתובע, סך 16,102 ₪.

2.       מתוך סכום זה, ישלם הנתבע לבית הדין 877 ₪ עבור הוצאות משפט שהתובע חייב לבית הדין.

3.       על התובע לתת לנתבע קבלה עבור תשלומים עבור העבודה על סך 84,703 ₪.

4.       הצדדים הציפו את בית הדין במסמכי תגובה רבים ולא רכזו את טענותיהם במסמך אחד כמקובל. לפיכך, רשאים הצדדים לבקש מבית הדין להתייחס לתביעות שלא נדונו בפסק דין זה, אך הוזכרו בשלבים הקודמים, וזאת בתוך 14 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין. הבקשה תוגש במסמך אחד בלבד שיכלול הן את הטענות, את ההפניה למקום בו הוזכרו בעבר במסמכים שכבר הוגשו לבית הדין, והן את הראיות כנספחים.

5.       לא יטופלו תביעות חדשות שלא הוזכרו עד עתה.

6.       לאחר מכן יוציא בית הדין פסק דין סופי ויקבע את הארכה להגשת בקשת רשות ערעור.

פסק הדין ניתן ביום ‏ה' אדר תשפ"א, ‏17 פברואר 2021.

בזאת באנו על החתום