תביעה על פי רישום בפנקס
פסק דין
תיק 70036
|
|
|
בית הדין
דיין יחיד -
הרב שלמה אישון
א. הרקע העובדתי:
התובעת משמשת
כמנהלת משרד עיצוב ופרסום (להלן "התובעת") שביצע מספר עבודות הדפסה בבית
הדפוס (להלן "הנתבע"). במשך הזמן נוצרו מספר חילוקי דעות בענין היחסים
הכספיים בין התובעת לנתבע אשר הגיעו להכרעת בית הדין. בבית הדין נידונו מספר
תביעות שונות של התובעת כלפי הנתבע וכן של הנתבע כלפי התובעת:
ב. תביעת
"עדת ישורון"
לפני חול המועד
סוכות קיבל הנתבע עבודת הדפסה מהתובעת, חוברת פרסומית למוסד תורני. הנתבע הכין
העתק שמש וקיבל אישור מהלקוח ועל סמך האישור הדפיס את כל החוברות הנדרשות עוד לפני
סוכות. כאשר הגיעו החוברות הראשונות התברר כי אחת התמונות היתה באיכות שלא השביעה
את רצון הלקוח. הלה דרש כי החוברות יודפסו בשנית והנתבע הסכים. אולם בשל קדושת חול
המועד הטיפול בשינויים החל רק לאחר המועד (יום א') ולא הסתיים עד למועד בו היה
הלקוח אמור לטוס לחו"ל עם החומר (יום ב'). תמונה חלופית נשלחה ע"י
התובעת לנתבע רק לאחר שהלקוח המריא (ביום ג'). בין הצדדים התגלו חילוקי דעות במספר
נקודות:
לדברי התובעת איכות ההדפסה
הירודה היא שגרמה לפגיעה באיכות התמונה ולכן על הנתבע היה להדפיס את החוברות מחדש
וכיוון שלא עמד בלוחות הזמנים נדרשה לפצות את הלקוח בעבודה שתעשה עבורו בסכום של
1400 ₪ אותם היא תובעת מהנתבע.
לדברי הנתבע איכות התמונה היתה ידועה מראש ללקוח מהעתק השמש, כמו כן אינה תלויה באיכות ההדפסה אלא באיכות הצילום. בכל מקרה מודה הנתבע כי היה מוכן להדפיס הכל מחדש באיכות טובה יותר אך לא היה מודע לכך שהעבודה צריכה להסתיים עד ליום ב' מה גם שאת התמונה המתוקנת קיבל רק ביום ג'. אשר על כן תובע הנתבע בתביעה נגדית את עלות החוברות שהודפסו בהדפסה הראשונה אולם מכיוון שלא היתה הצעת מחיר מוכן לקבל הוא את המחיר המינימלי של החוברות. לדברי התובעת מחיר החוברות הוא 2700 ₪.
ג. תביעת "בראשית"
לפני חוה"מ
סוכות סוכם בין הצדדים כי התובעת תשלח חומרים לנתבע ביום א' (11.10.10) על מנת
שהעבודה עליהם תסתיים ביום ב' בערב. בהזמנת העבודה לא מצויין אופן הכריכה
"עומד" או "שוכב" ("אלבומי"). בשל בעיות במחשב של
התובעת נשלחו החומרים מאוחר והגיעו רק בשעות אחה"צ של יום א' (17:15). בשעות
הערב המאוחרות הגיע עובד של הנתבע עם העתק שמש לבית הלקוח אך האישור מהלקוח התקבל
רק בשעות לפני הצהריים ביום ב'. בשעה זו התברר לנתבע כי החוברות אמורות להכרך
בשכיבה אולם בשל העובדה כי לנתבע אין מכונה המאפשרת לו לכרוך חוברת אלבומית ולשם
העברת העבודה לבית דפוס אחר הוא צריך פרק זמן ממושך יותר ניסה הנתבע להציע ללקוח
(שהגיע לבית הדפוס) ולתובעת חלופות כריכה אחרות, התובעת סירבה לקבלן ולכן העבירה
את העבודה לבית דפוס אחר.
לדברי התובעת הפרשי העלות
בין בית הדפוס החלופי ובין הנתבע עומדים על 2800 ₪. בנוסף תובעת התובעת פיצוי עבור
הזמן שהשקיעה בחיפוש אחר בית דפוס חלופי העומד לטענתה על 5 שעות עבודה אותן היא
מעריכה ב200 ₪ לשעה ס"ה 1000 ₪.
לדברי הנתבע התקבל אישור
מפורש או לכל הפחות הסכמה שבשתיקה בשיחת טלפון על המזכירה של התובעת לבצע הדפסה
דיגיטלית של 50 עותקים ולכרוך אותם בכריכה ספירלית אולם לבסוף הלקוח לא לקח אותם.
ד. תביעות יתרות
חוב
לצדדים תביעות
הדדיות בנוגע להפרשי תשלומים שמגיעים להם זה מזה:
התובעת מציגה
זיכוי החתום בכתב ידו של עובד בית הדפוס יעקב לדרמן על סך של 400 ₪ שנוצר ע"י
תשלום שמשלמים הלקוחות ישירות לבית הדפוס.
לעומתה מציג
הנתבע חשבוניות לתשלום חוב על סך 656 ₪.
לדברי התובעת קיומו של זיכוי
מעיד על העדר חוב כלשהו ולכן תובעת את הזיכוי בסך 400 ₪.
לדברי הנתבע הזיכוי אכן קיים אולם הוא מצביע על כסף "שחור" שניתן במזומן עבורו לא הוצאו חשבוניות ולא קבלות ואילו החשבוניות מציגות את המצג של החשבון החוקי ואין בקיומו של זיכוי על כספים שאינם חוקיים להוכיח העדר חוב של כסף חוקי.
פסק הדין
ה. תביעת "עדת ישורון"
בענין זה חלוקים
הצדדים בשאלה מיהו האשם באיכות התמונה
הירודה: לטענת התובעת איכות התמונה הירודה נבעה מאיכות ההדפסה הירודה של בית
הדפוס, וע"כ בית הדפוס הוא האחראי לעיכוב בהוצאת החוברת ולהפסד שנגרם לתובעת.
לעומתה טוען הנתבע, שהתייעץ עם מומחה וזה אמר לו שהבעיה היא בתמונה ששלחה התובעת
ולא בהדפסה.
הצדדים לא הביאו לפני בית הדין ראיות לטענותיהם. בית הדין העמיד בפניהם את האפשרות לזמן עד מומחה מטעם בית הדין שיתן את חוות דעתו, אך הצדדים לא הסכימו לכך בגלל העלויות הגבוהות הכרוכות בכך.
אשר על כן אין אנו יכולים לחייב את התובעת בתשלום עבור החוברות משום שיתכן שהעבודה שקבלה התובעת היה שונה מהעבודה שהזמינה וממילא יש כאן מקח טעות.
לכאורה, היה
מקום לטעון כי אין כאן מקח טעות שהרי לפני שהדפיס את החוברות שלח הנתבע העתק שמש
ללקוח וזה אישר אותו. האישור ניתן למרות שניתן היה לראות כבר בהעתק השמש את הבדלי
הגוונים, וא"כ סבר וקיבל ולא יוכל לטעון עוד "מקח טעות".
ברם, לאחר העיון
נראה שאין לראות באישור העתק השמש משום הסכמה לקבלת העבודה כמו שהיא, וזאת לאור
העובדה שקיים הבדל בין עוצמת השינוי בגוונים בהעתק השמש לעוצמת השינוי בגוונים
בעבודה הסופית. על כן מי שאינו בעל מקצוע, לא יוכל להעריך כיצד בדיוק תראנה
התמונות בעבודה הסופית – אף אם יראה את העתק השמש.
ראיה לדברינו ניתן
להביא מסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (קו ע"א – ע"ב):
"רב פפא זבן ארעא מההוא גברא, אמר ליה: הויא עשרין גריוי משחיה, ולא הואי אלא חמיסרא; אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: סברת וקבילת. והתנן: פחות משתות - הגיעו, עד שתות - ינכה! הני מילי היכא דלא קים ליה בגוה, אבל היכא דקים ליה בגוה - סבר וקביל."
הרי שרק כאשר
אנו מניחים שהקונה מכיר את השדה, ניתן לומר שבראייתו מחל על היותה קטנה ממה שסוכם,
אולם אם הקונה אינו מכיר את השדה, וקיימת הנחה שאף שראה אותה לא העריך נכון את
טיבה – אין אומרים "סבר וקביל", והקונה יוכל לבטל את המקח.
וכן פסק בשולחן
ערוך (סימן ריח סעיף טז):
"המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה, אפילו אמר ליה: יש במדתה ק"ק, ולא נמצא אלא ק"נ, הגיעתו, שהרי ידעה וקיבל עליו ומה שאמר ליה חשבון ק"ק כלומר שהיא שוה כמו אחרת שיש במדתה מאתים."
הרי שהדגיש
השולחן ערוך שמדובר בשדה שהלוקח "יודע אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה"
ועל כן אנו אומרים שמחל, משא"כ בשדה שאינו מכירה – אף שראה אותה ראיה שטחית,
אין אומרים שמחל.
ואמנם בשונה
מהמובא בגמרא ובשולחן ערוך, בנידוננו לא אמר הנתבע במפורש ללקוח שהעבודה תואמת
בדיוק למה שהזמין, אך אף שלא אמר זאת, ברור שכאשר שולח את העתק השמש הרי זו כאמירה
שמבחינתו העבודה היא באיכות הנדרשת, והצורך באישור הוא בעיקרו פורמאלי.
הלוקח רשאי היה
להניח שאם הנתבע סבור שקיימת בעייתיות מסויימת בגוונים של חלק מן התמונות, יפנה
במפורש את תשומת לבו של הלקוח לאותן תמונות, ומשלא עשה כן רשאי היה הלקוח להסתפק
בראיה בלתי מקצועית ושטחית, אותה, כאמור לעיל, לא ניתן לראות כהסכמה לשינויים
משמעותיים בגוונים שיבואו לידי ביטוי בעבודה הסופית.
עוד היה מקום לומר שהתובעת נהגה שלא כדין בכך שמסרה את העבודה לבית דפוס אחר, ולא עמדה על כך שהנתבע יעשה את העבודה פעם נוספת בצורה ראויה, שהרי כל עוד לא סופקה העבודה המושלמת, לא הושלמה מחויבותו של בית הדפוס ועליו מוטלת החובה למלא זאת, ואין התובעת יכולה לבטל באופן חד צדדי את ההסכם. (ראה כת"ר חלק ג עמ' 401).
אלא שנראה
שבנידון דידן לא נפל פגם בהתנהגות זו של התובעת משתי סיבות.
א. לא היה הסכם
מסודר בין בית הדפוס לבין התובעת, ובודאי שלא נעשה על כך קנין, ואין כאן אפוא כל
התחייבות התקיפה על פי ההלכה, מצד הנתבע לספק את העבודה. ומכאן אפוא, כשם שהוא
רשאי לחזור בו, גם הלקוח רשאי לחזור בו.
אכן משהתחיל
הנתבע בעבודתו לא היתה התובעת רשאית לחזור בה ולמסור את העבודה לאחר, ואם הייתה
חוזרת בה בשלב זה הייתה צריכה לשלם לנתבע כאשר ידה על התחתונה. אולם כאן מדובר
בכגון שהנתבע כבר סיים את עבודתו, אלא שהיא לא נעשתה לשביעות רצונה של התובעת,
והשאלה היא האם עדיין קיימת מחוייבות הדדית בין הצדדים לעבודה חילופית, ובענין זה,
כאמור התשובה שלילית.
ב. על פי טענת התובעת, שלא הוכחשה ע"י הנתבע, סירב הנתבע להתחייב שהעבודה שיעשה פעם נוספת תהיה לשביעות רצון התובעת. במצב זה ניתן לראות את הנתבע כאילו הודיע שלא ברור לו שיוכל לעמוד בהסכם המקורי. בנסיבות אלו זה ודאי שגם התובעת רשאית לחזור בה.
מאידך, בית הדין גם אינו יכול לחייב את בית הדפוס לשפות את התובעת על הפסדה, משום שיתכן וההפסדים הללו לא נגרמו באשמת בית הדפוס, זאת בנוסף לעובדה שהתובעת כלל לא הביאה ראיות לגבי גובה ההפסדים שנגרמו לה.
מכאן שבפרשה זו דין שתי התביעות ההדדיות להדחות.
ו. תביעת
"בראשית"
בפרשה זו בית הדין פטור מלהכנס לעובי הקורה ולדון בשאלה מיהו האשם בכך שהעבודה לא בוצעה בסופו של דבר, וזאת משום שהתובעת לא הביאה כל ראיה על ההפרש בעלויות בין מה ששלמה לבית הדפוס החילופי לבין מה שסוכם עם הנתבע. כמו"כ לא הביאה התובעת כל ראיה לגבי גובה ההפסדים הנוספים שהיו לה, לדבריה.
על כן בית הדין דוחה את התביעה בפרשה זו.
ז. תביעות יתרות
החוב
לפנינו סתירה,
לכאורה, בין הכתוב במערכת ניהול הכספים של בית הדפוס שם מופיע שהתובעת חייבת 656
₪, לבין הכתוב בכתב יד שם נאמר שבית הדפוס חייב לתובעת 400 ₪.
ההסבר שנתן
התובע לסתירה זו, שבמערכת ניהול הכספים מופיעים רק הכספים שהתקבלו בצורה חוקית,
ובכתב היד מופיעים הכספים ב"שחור", אף שמתאר מציאות עגומה שדעתו של בית
הדין אינה נוחה ממנה – נשמע משכנע.
קיים איפה פער של 256 ₪ לטובת בית הדפוס.
על פי הנפסק
בשו"ע סימן צא סעיף ד, יכול בעל עסק להסתמך על הרישומים שלו וליטול בשבועה את
המגיע לו על פיהם. אכן בנתיבות המשפט שם ס"ק טז, הביא בשם התומים שאם לא ברור
שהרישום מדוקדק מאד, אין יכול ליטול בשבועה, אך יכול לחייב את הצד השני שבועת
היסת.
בנידוננו בו
הודה הנתבע שקיימת גם מערכת "שחורה", לא ניתן לראות את מערכת ניהול
הכספים כרישום מדוקדק מאוד, שהרי ישנם כספים שאינם נכנסים למערכת זו. לכן על פי הדין יכול הנתבע לחייב את התובעת בשבועת
היסת ע"מ להפטר מתשלום החוב הקיים לדעתו.
כידוע בזמננו
מקובל שלא להשביע ובמקום זה לחייב בשליש כפשרה. עפי"ז היה מקום לחייב את התובעת
בסכום של 85 ₪.
אלא שהיות שבשני הסעיפים הקודמים נמנענו מלהטיל חיובים בהסתמך על הכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה", והיות שהחיוב בשליש הוא על דרך פשרה, אנו נמנעים מלחייב את התובעת משום שיתכן שהנתבע הוא זה שחייב לה מכח הסעיפים הקודמים.
על כן מחליט בית הדין לדחות את כל התביעות. מן הטעמים האמורים לעיל אין גם חיוב בהוצאות משפט.
על החתום:
היום ה' תמוז תש"ע (17.06.10).
______________
