עיסקת מכונית בליסינג
הרב גולדשמיד טוביה
הרב גרוסמן שמשון
בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין תיק ממונות מס' 2539- עו
צד א': א', ע"י ב"כ עו"ד פ' אמיתי
צד ב': ב'
נושא הדיון
ב' מכר לא' מכונית בעיסקה שהוגדרה
בע"פ "כעין ליסינג", ובחוזה נכתב שזה הסכם שכירות ל-36 חודש תמורת
חלוקת מחיר המכונית לפי המחירון ל-36 תשלומים שעל השוכר לשלם בכל חודש, ובסופו
תשאר המכונית בבעלותו של השוכר, ואז יעביר המשכיר את הרישום של המכונית ע"ש
הקונה.
כמו כן מתחייב השוכר לעשות נסיעות
בקוים מסויימים (כשעל פי החוק, את התמורה יקבל המשכיר ויעביר לשוכר, ולמעשה טוען
המשכיר שהרבה כסף קבל השוכר ישירות מהנוסעים). לפי החוזה השוכר התחייב לממן את
הביטוחים, התיקונים והתשלומים בגין הרכב, כשהסולר הוא על חשבון המוכר. לאחר כ-30
חדשים לקח המוכר את הרכב במפתח כפול שהיה ברשותו בטענה שהשוכר אינו עומד בתנאי
התשלומים השוטפים, דהיינו עבור חלק מהשכירות והביטוחים ונסיעות בכבישי אגרה
ע"ח המשכיר וכו', ובס"ה 84.000 ₪, ולפי החוזה, במקרה כזה, רשאי המשכיר
לקחת את המכונית במחיר השוק, דהיינו לטענתו 80.000 ₪ בלבד, וגם לגבות את הפקדון
שהופקד אצלו מראש בסך 30.000 ₪, וגם את החוב מהצ'ק שהופקד אצלו, ולכן מסר לפרעון
בהוצל"פ צ'ק בטחון שנתן לו ב' ורשם עליו סך 83.000 ₪ (לטענתו מסר את הצ'ק
להוצל"פ בהיתר של רב).
א' תובע מב' את הצ'ק (בטענה שאסור
היה לו להשתמש בצ'ק הזה בלי לברר ביניהם את החוב אם בכלל, ואסור היה לו להשתמש
בצ'ק פתוח ולרשום עליו סכום מוגזם שלא הוכח בדין שחייב לו), ואת המכונית (משום
שהיא שלו בבעלותו מתחילת העיסקה), והוא דורש בחזרה את 3.000 ₪ על מה שהשביח את
המכונית, וכן את דמי הביטוחים ששילם ולטענת ב' שהיתה זו שכירות לא היה חייב לשלם.
עוד טוען השוכר שיוכל להוכיח עפ"י טבלאות חיובי הדלקן של המכונית שמגיע לו
בחזרה דמי הבלו ממה ששילם (המשכיר טוען שעפ"י טבלאות הדלקן יוכל להוכיח
שהשוכר לא שילם את כל חיובי הדלק ונסע בדלק ששילם המשכיר. המשכיר מתחמק מלהציג את
טבלאות הדלקן בטענות שונות, והשוכר טוען שזה גופא ראיה שהוא משקר), ועוד 1.200 ₪
עבור כל יום שהמכונית נלקחה ע"י המשכיר שזה שכר המכונית בשכירות יומית, כפי
שקבע המשכיר עצמו, וצו מניעה שלא ישתמש עוד במכונית, ולהחזיר את הצ'ק
מהוצל"פ. למעשה טוען השוכר שהוא כופר בכל, ומה שמודה בארבעה תשלומים של
השכירות אינו נחשב מודה במקצת, כי על זה לא היה כל ויכוח (וגם מקוזז מהתביעות
הנגדיות הנ"ל).
הצדדים מחולקים ביניהם מה היה גדר
השוכר באותם 36 חודשים: א' טוען שהרכב היה שלו בבעלותו אלא שהתשלומים על הרכב היו
בתשלומים חדשיים, ולכן הוא שילם את הביטוחים. שאם זו היתה שכירות היה המשכיר חייב
בביטוחים.
ואילו ב' טוען שכל אותם חדשים היה
הרכב בשכירות אצל א', והבעלות היתה של ב', ולכן נשאר לו מפתח של הרכב, וגם נוסח
החוזה מעיד שהיתה זו שכירות. ומה שהתחייב עבור ביטוחים למרות שלא היה הבעלים, משום
שכך נהוג אצלו בחברה שהשוכר משלם את הביטוחים (א' טוען שאינו זוכר שחתם על חוזה
זה, ואם חתם היה זה בחטף שלא שם לב למה שחותם, ואין ראיה מלשון השכירות שכתוב
בחוזה שהרי כך נוהגים במכירת טובין בתשלומים שכתוב בחשבונית שעד להשלמת התשלומים
הטובין הם בבעלות המוכר. וכי יעלה על הדעת שהקונה עדיין לא קנה את הטובין ומשתמש
בשל המוכר?).
עוד טען השוכר שהמשכיר הונה אותו
במחירה של המכונית כשהחשיב את מחירה עבור השוכר כפי המחירון, בזמן שניתן לקנותה
בשוק בכמה עשרות אלפי ₪ פחות.
בדין ודברים שהיה לצדדים לפני
שבאו לבית הדין במיסרונים בטלפון חכם ("הודעות ווצאפ"), הסכים א' לשלם
את החוב שיש לו לב', אם אכן יש לו חוב, בשו"כ, במכונית עצמה במחיר של 120.000
₪, והמוכר לא הסכים לקבלה אלא הסכים שהשוכר ימכור אותה וישלם לו את התמורה.
עוד בדין ודברים הנ"ל השתמש
ב' במילה "רכישה" כשהכונה שא' רכש את המכונית לעצמו (ולא רק שכר אותה).
א' מוכיח שזו היתה הכוונה של שני הצדדים כל הזמן.
עוד טוען הקונה שלהסכם שעשו אין
תוקף חוקי משום שכולו לחובתו של הקונה (חוזה מקפח), והקונה ויתר מראש על תביעות
כלפי המוכר בדברים שלא יכול היה לדעת שיקרו, ולפי החוק חוזה כזה אינו תקף.
תחילת הדין הנ"ל נעשתה בלילה
ובפני שני דיינים, והצדדים קבלו עליהם כל הריעותות.
פסק דין
מאחר שיש כאן עסק שבועה, כפשרה
חלף השבועה תישאר המכונית אצל המוכר כתשלום בשווה כסף(שו"כ) עבור חלק מהחוב שתובע
המוכר, והמוכר יחזיר לקונה את הצ'ק שנמסר להוצל"פ. שאר התביעות נדחות.
(-) אברהם דוב לוין, אב"ד;
(-) טוביה גולדשמיט; (-) שמשון גרוסמן.
השאלות לדיון
א. בית דין של שנים.
ב. אונאה לאחר כדי שיראה לתגר או
לקרובו.
ג. מהו ליסינג.
ד. קונה שלא שילם כל התשלומים, מי
הבעלים של הממכר.
ה. תשלום מכר בשו"כ.
ו. צ'ק "פתוח" שמילא בו
המשכיר את הסכום לפני שהגישו להוצל"פ.
ז. חוזה להעלים מס.
ח. "חוזה עושק".
ט. הודאת בע"ד במיסרונים
בטלפון חכם (ווטצאפ).
י. בעל דין שמסרב להראות לבית
הדין ראיות שיש בידו.
יא. "צ'ק בטחון" האם יש
בו דין מוחזק.
יב. מסירת צ'ק להוצל"פ בלי
רשות בי"ד.
תשובה
א. בית דין של שנים
בריש פרק זה בורר (סנהדרין כ"ג, א) דיני ממונות
בשלושה. זבל"א וזבל"א ושניהם בוררים להם עוד אחד, דברי ר"מ, וחכמים
אומרים שני דיינין בוררין להם עוד אחד. ובמסקנת הגמ' שם: הכי קאמר, כשזה בורר לו
דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד שניהן בוררין להן עוד אחד. מ"ט עבדי הכי, אמרי
במערבא משמיה דר' זירא מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן
בוררין להן עוד אחד יצא הדין לאמיתו. ע"כ.
וכתב אאמו"ר הגרב"י
זצ"ל בדברי לוי סנהדרין פ"ז ה"א דאה"נ בי"ד נקרא אפילו
בשנים, וכמו שכתב הרשב"א ריש פרק השולח, גיטין לב ב: איתמר בפני כמה מבטלו
ר"נ אמר בפני שנים וכו', לשנים נמי בי"ד קרו ליה, וכתב הרשב"א אי
אפשר לפרושי דר"נ דהכא אזיל לטעמיה בסנהדרין דאמר משמיה דשמואל שנים שדנו
דיניהם דין אלא שנקראו בי"ד חצוף, דהא בהא קיי"ל כר"נ ואנן בההיא
שנים שדנו קיי"ל כרבא דסנהדרין דלית ליה הא דשמואל, אלא אע"פ שדנו אין
דיניהן דין וכו'. אלא ה"ק לשנים נמי בי"ד קרו ליה וגבי ביטול הגט וגבי
פרוזבול דאינן צריכין לישא וליתן בדבר בשנים סגי להו. ע"כ. הרי מבואר
מהרשב"א דהיינו טעמא דפסקינן דשנים שדנו דיניהם אינו דין הוא משום דצריכין
לישא וליתן בדבר וע"כ אין זה מושב בי"ד אם לא יכולים לקיים בתחילת המושב
הקרא דאחרי רבים להטות, ואף אם הסכימו לדעת אחת אין כאן מושב בי"ד, ושמואל
ס"ל כסברת ר' יאשיה בגמ' ג ב דמה שאין מתקיים בהם אחרי רבים להטות לא בטל
המושב, ודלא כר' יונתן שם ורמב"ם פ"א ה"ד, ורק אם אח"כ לא
יסכימו לדעה אחת ולא ישתוו ביניהם אז יוסיפו עוד אחד גם אליבא דשמואל, אבל אם
משתוים לדעה אחת הרי זה בי"ד וגם המושב לא בטל. ע"כ מדברי לוי (ועי'
"שיעורי הרב" גיטין ח"ב לדף לב ב, ומשנת יעבץ חו"מ סי' ד סוף
אות ה).
ב. שיעור זמן בהונאה, שהקונה עוד לא שילם את הכסף
עי' משנה וגמ' ב"מ מט א ואילך דאונאה שהמקח בה בטל או שהמקח קיים ומחזיר אונאה, זה דוקא בשיעור זמן של כדי שיראה וכו', אבל עבר הזמן אינו יכול לתבוע עוד דודאי מחל. וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.
אך כשהכסף ביד המתאנה, כתב במשכנות יעקב חו"מ סי' סד דנראה מדברי הרמב"ם מכירה ריש פי"ב (א-ה) שיכול לתבוע האונאה אף לאחר שיעור כדי שיראה, דכן כתב שם: אסור לקונה או למוכר להונות וכו' ואין לוקין וכו' שניתן להישבון, ואחד שהונה במזיד או בשוגג חייב לשלם וכו', וכמה תהא האונאה ויהיה חייב להשיב וכו'. וכתב בהלכה ה' וז"ל: ועד מתי יש לו לחזור ולבטל המקח או לתבוע ההונאה וכו'. והוא ג"כ לשון המחבר בשו"ע.
ומבואר בלשונו דכל עיקריה דהאי
דינא אתשלומי אונאה קאי, וקאי אדלעיל שכתב חייב להשיב, וע"ז סידר כל הדינים
הבאים אח"כ, אבל כל זמן שההונאה תחת ידו אין זה בכלל עשה דהשבת הונאה רק בכלל
לאו דאל תונו וכו' שהוא כמו לאו דלא תגזול וכו', ולא מצינו שיעור כדי שיראה על
עבירת הלאו רק על קיום העשה דהשבה אבל לא על עקירת הלאו, והאיך בסברא בעלמא דשמא
ידע ומחיל נתיר לגזול את חבירו בקום ועשה ויעבור בלאו. וגם מה מועיל בזה מחילה אם
אדם אומר לחבירו אני מוחל לך מה שתגזול ממני, המפני זה יהיה מותר לגוזלו ויניח לו
לעבור בל"ת, ואין מחילה מועיל במה שכבר ביד חבירו, ודוקא בחוב, אבל מה שעדיין
תח"י אין המחילה מחילה כלל, כמבואר בכל הפוסקים, וכ"ש בזה שאין כאן רק
ספק מחילה מדשתק, ואיך יוציא מתח"י עבור זה וכו', דכיון שהלה מוחזק בסך
מסויים מדמי המקח יכול לעכבם בעד הונאתו ואף לזמן מרובה, ואין בזה שיעור כדי שיראה
ואין שתיקתו ראיה למחילה כלל, והבא לכופו להוציא מידו המעות הוא עובר עדיין בלאו
דלא תונו ומחזיק בידי עוברי עבירה וכו'. ועי' מש"כ הראב"ע בפרש' לא תונו
שכתב לשון רבים דקאי על המסייעים בזה. עכ"ל המשכנות יעקב.
ובעצם דין החזרת האונאה, הקשה
הגר"ח בספרו על הרמב"ם הל' מכירה פט"ו ה"א נהי דמצד אונאה
המקח קיים ומחזיר האונאה, מ"מ שיבטל המתאנה את המכר מדין טעות במנין, כיון
שמכר החפץ בעד מאה ועשרים ומקבל שווי מאה, ולגביו הוי טעות במנין. וב"מבא
שערים" ח"א עמ' נב הוסיף להקשות דהרי המוכר והקונה התווכחו לפני המקח על
המחיר, והלוקח ידע ששווה מנה רק שהוצרך לשלם מנה ועשרים, ומדוע יצטרך המוכר להחזיר
האונאה, והרי הסכים. ותירץ הגר"ח דמצד ההסכם ביניהם אמנם המקח קיים גם במאה
ועשרים בתור דמי מקח, ואין צריך להחזיר כלום, ורק זה גזה"כ שהמאנה יחזיר, וזה
כעין קנס, וההחזר הוא השבת גזל, ולא מצד טעות במקח, ולכן אין כאן טעות במנין.
ובנידון דידן נראה דאין הלוקח
יכול לתבוע החזרת האונאה במחיר המכונית לפי המחירון אף שבשוק היה יכול להשיג בהרבה
פחות מהמחירון, ואף שהקונה מוחזק שעדיין לא שילם כל התשלומים, מ"מ למוכר יש
דין של תגר שאין לו אונאה, ועי' חי' רבינו שמחה על הירושלמי עמ' צא לפי שהתגר עצמו
משלם יותר כדי למכור ביותר ביודעו שכן הדרך אצל התגרין. ועוד, שכתב בחוו"ד
סי' קעג ס"ק א דבמוכר בהקפה לא שייך כלל אונאה, דאין לזה מחיר, דמי יודע אם
ישלם או לא. ובפת"ש סי' רכז סוף ס"ק כב הקשה על החוו"ד משמ"ק
ב"מ ס א בשם הרמ"ך, עיי"ש.
ועוד, דכיון שמכר לו במחיר מחירון
זהו המחיר לענין אונאה, עי' פס"ד ירושלים כרך ז עמ' שמה. ועי' פס"ד כרך
ב עמ' קמא וכרך יא עמ' תצב. וכ"כ בפתח"ח פ"י הערה א ד"ה
ועכ"פ.
ג. קנין בליסינג
ליסינג היא מילה באנגלית שפירושה (לפי מילון שויקה, כרך ב עמ' 897) "שכר מכר", שבו ניתנת לשוכר אפשרות לקנות את הנכס בתום חדשי השכירות, כאשר דמי השכירות הופכים להיות חלק עיקרי מהתמורה.
ולפי "ליסינג - מקח אגב שכירות במשפט הישראלי" (ז' פרידמן),
נחלקו שופטים בהגדרת העסקה האם זה מכר, והנכס הוא קנינו של הקונה, ואם הפר הקונה
את החוזה יש לממש את הבטוחה של הנכס ע"י צו בימ"ש, ויש הסוברים שהוא
שכירות והנכס הוא קנינו של המשכיר, ובעת שהשוכר מפר את ההסכם החברה יכולה לקחת את
הנכס ע"י SELF HELP, והיא לוקחת בשתי ידים גם את הציוד וגם את
כל דמי השכירות! ודעה נוספת קוראת להסדר זה "תנאי לשימור בעלות" שיש
לנכס דין מושכר עד להשלמת התשלומים עבורו (ראה חוק המשכון סעי' 2(ב) וסעי' 4,
ו"כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט" כרך ו עמ' 104) (בהסבר לחוק המכר נכתב
שהחוק אינו דן בסוגיה המיוחדת של מכר באשראי אם בצורת מכר אגב שכירות או בשמירת
הבעלות על הממכר, ואם סתם ע"י תשלומו בשיעורים. סוגיה זו - מבטיח המחוקק -
תבוא על טיפולה בחוק מיוחד, שטרם נחקק עד היום. לעומת זאת, בפקודת התעבורה נוסח
חדש סעיף 1(2) נכתב: לענין רכב שיש עליו הסכם שכירות "או הסכם של מקח אגב
שכירות" וכו').
בנידון דידן שהעסקה היתה
"כעין ליסינג" יתכן שכוונתם היתה לשכירות כמו בליסינג לדעת הסוברים שזו
עיסקת שכירות, והראיה שמפתח אחד נשאר אצל המוכר, אך יתכן שכוונתם היתה למכר גמור
אלא שהמחיר הכולל ישולם בתשלומים כמו בליסינג, והמפתח שנשאר בידי המוכר היה משום
שעד להשלמת התשלומים לא נשלם המכר.
ד. בעלות על מכר בתשלומין לפני השלמת תשלומיו
והנה בנידון דידן התחייב הקונה
למוכר להסיע נוסעים במכונית המדוברת בכמה קוים יומיים, במשך 36 חדשים, כשעבודה זו
תורגמה לכסף עבור רכישת המכונית, ועדיין נותרו כ-7 חדשים להשלמת החוזה. חוץ מהשלמה
זו יש ויכוח בין הצדדים אם נותר חייב כסף עבור המכונית גם בשנים שעבד, כלומר אם
העבודה כיסתה את החוב המוטל עליו או לאו.
הקונה טוען שהיה ברור לשני הצדדים
שמדובר בקניה גמורה כבר בהתחלת העבודה, וכפי שכתב לו המוכר במיסרונים בטלפון החכם
(ווטצאפ), והמוכר טוען שעד השלמת התשלומים היה הרכב שייך למוכר.
כתב הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' קעד סעי' א: וכן אם מכר לו קרקע מעכשיו והמתין לו המעות, והלוקח
מותר לאכול הפירות והמוכר אסור וכו'. וכתב הש"ך ס"ק ג' שאע"פ שבטור
כתב באופן שא"ל קני מעכשיו וזוזי להוי הלואה גבך, לדעת הפוסקים שהביא
הב"י (נ"י בשם הרשב"א) ה"ה אם לא אמר בפירוש מעכשיו אלא
שהחזיק או קנה כראוי וזוזי הוי מלוה ע"פ על הלוקח. ועי' חידושי רעק"א על
הש"ך שם דוקא כשיודעים שאינו עייל ונפיק אזוזי. אמנם בשו"ע הרב הל' רבית
סי' נה כתב: הלוקח בית או מטלטלין ונתן מקצת דמים אסור לו לדור בבית או להשתמש
במטלטלין עד שיפרע שאר המעות אפילו הקנה לו המוכר בקנין סודר או באחד משאר דרכי
ההקנאה מעכשיו, כי שמא לא יפרע לו שאר המעות בזמן שקבע לו ונמצא המקח בטל למפרע אם
לא זקפן עליו במלוה. ע"כ.
וברמ"א בשו"ע
אבהע"ז סי' קכ סעי' ב כתב: אבל גזל גט, כגון שכתב לו הסופר גט וגזלו ממנו ולא
פרע לו וגירש בו לא הוי מגורשת. וכתב הח"מ ס"ק ה: אבל אם נתן לו הגט
ברצון כדי לפרוע לו לאחר זמן, אף שלא פרע לו לא הוי גט גזל בידו, דהא נתן לו הגט
ברצון רק שחייב לו דמים וכו', ומיהו אם נותן לו הגט ע"מ לשלם לו מיד ואינו
משלם לו ודאי הוי גט גזל בידו. ע"כ. והובא בב"ש ס"ק ג.
ובנתה"מ סי' קצ ס"ק ז כתב שאם המוכר תובע את המעות והלוקח טוען שאין לו,
יכול המוכר לבטל המקח, וכן מוכח בשו"ע אבהע"ז סי' קכ בח"מ ס"ק
ה ובב"ש ס"ק ג דאם לא פרע לו הוי גט גזל בידו, אלמא דכשלא נתן המעות לא
אמרינן דהוי המעות כחוב עליו רק שהמקח בטל לגמרי כשאינו נותן מעות, והמקח כגזל
בידו, וכ"כ מחנ"א הל' קנין מעות סי' ד. ועי' אבן האזל מכירה פ"ה
ה"ד שהביא ראיה לדבר משו"ת הרי"ף סי' מד. ועי' קובץ בית דוד
ח"ד ע' פ מהגרצ"פ פראנק זצ"ל.
אמנם הפר"ח והגט פשוט
אבהע"ז שם כתבו דהלוקח ע"מ לשלם ואינו משלם אינו גזל אלא דמים הוא חייב
לו. וי"ל שנחלקו ביסוד חיוב הדמים במקח, וכמו שחקר בחי' ר' שמואל למו"ר
זצ"ל קדושין (עמ' לז), האם מעשה הקנין הוא שמחייב את הקונה לשלם, או שקבלת
החפץ מחייבת את הקונה לשלם את התמורה, שאם מעשה הקנין הוא המחייב ולא לקיחת החפץ,
י"ל שהחפץ עצמו אינו יכול להחשב גזל כיון שנטלו ברשות, רק שאינו מקיים חיובי
הקנין, אבל אם נטילת החפץ לעצמו מחייבת אותו בתמורה, אם לא נותן נחשב אצלו החפץ
בגזילה.
ומפורש בח"מ ובב"ש שאם
לקח ע"מ לפרוע לאחר זמן אף אם לא שילם לא הוי גזל בידו, וכמו שכתב הש"ך
יו"ד סי' קעד ס"ק ג הנ"ל בדעת השו"ע. וכ"כ ערוך השלחן
חו"מ סי' קצ סעי' טו שאם קבעו זמן לתשלומים ולא התנה בפירוש שאם לא ישלם המכר
בטל, המכר קיים אפילו אם הלוקח אינו משלם. וי"ל הסברא בזה, דכשלקח ע"מ
לפרוע לאחר זמן, החיוב שלאחר זמן המעשה קנין הוא המחייבו ולא נטילת החפץ לעצמו,
שהרי הרשה לו ליטול החפץ בלי לשלם מיד, ולכן אי אפשר להחשיבו כגזלן גם אם יתברר
שלא שילם אח"כ (ועי' שיעורי הגר"א וסרמן ב"מ סי' א דבמקח קונה ממנו
החפץ כפי השוויות בשעת המכירה, ואף אם יוזל בשעת התשלומין ההפסד על הלוקח, ולפיכך
כשפוסק עמו שיוסיף לו על דמי המקח התוספת ג"כ נכלל בדמי המקח, דאין זה שכר
הלואה אלא דמי המקח, ומשו"ה אין זה רבית מן המכר).
אמנם משו"ע הרב הל' רבית
הנ"ל, משמע לכאורה דאסור לקונה להשתמש במה שקנה עד שיפרע הכל שמא לא יפרע
ויתבטל המקח למפרע, אך יש לדחות שגם שו"ע הרב מודה שמהלכות מקח וממכר גם אם
לא פירש זקיפה במלוה נחשב כאילו פירש.
וא"כ בנידון דידן שלטענת
השוכר היתה כאן הקנאה גמורה כבר בהתחלה, והכסף ששילם בתשלומים וכן שאר ההתחייבויות
שהתחייב בהן היו דמי הקניה שהתחייב לשלם כשקיבל את המכונית, כל עוד שלא גמר לשלם
את התשלומים תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל אם מותר לו להשתמש, אך מאחר שניתנה לו
רשות מפורשת להשתמש, אין שאלה בזה שהמשכיר נתן לשוכר את הפירות של ההשתמשות והותיר
לעצמו רק את קנין הגוף (וכן צ"ל במכירת טובין כשהתנה המוכר שעד להשלמת
התשלומין נשארים הטובין בבעלות המוכר, וכוונתו לקנין הגוף).
ה. אופן הקניין בתשלומים בשווה כסף
בדין זה נחלקו אחרונים,
י"ס שמכר כהקדש שנקנה בשו"כ ככסף, ובקנין כסף עיקר הקנין הינו ע"י
גוף הכסף רק בחיוב הדמים שגורם זכיית הכסף, ומה שמתרצה להקנות הקרקע היא רק עבור
מקצת הדמים שמקבל, ורק מה שיתחסר עי"ז בדמים לפי ערכן, שזה ענין לגוף הקרקע,
עבור זה מתחייב להשלים בדמים אח"כ בניכוי מה שכבר שילם, ואם יחסר אחד מאלו לא
מהני, כפי שביאר הגרש"ש (שיעורי הגרש"ש קדושין (מהד' תשע"א עמ' רכו
ועמ' רלט), ועי' שע"י ש"ז פי"ב), או כמו שביאר בחי' רבינו חיים
הלוי על הרמב"ם הל' מע"ש, ובאפיקי ים סי' טז ובשם הגרח"ע
זצ"ל, וי"ס ששו"כ אינו קונה בהדיוט בקנין כסף רק בחליפין, עי'
"תורת הקנינים" ח"א עמ' נח ועמ' תס.
ועי' אהל חייא קדושין עמ' תתכו
מהגרש"ר דבשו"כ יש שני ענינים: אחד דמהני בתורת קנין ואחד דמהני בתורת
תשלומין, וע"ז כתבו התוס' קדושין ב א בתירוץ בתרא דליכא למילף דשו"כ
בנזיקין מעבד עברי משום דאימא דהקיל הכתוב בזה שלא יטמע בין הגוים, וכתב שם
במהרש"א דלפי"ז ליכא למילף גם קדושין מעבד עברי, ועי' רש"ש שם,
וביאר הגרש"ר דכוונת התוס' על ענין התשלומין של שו"כ ולא על ענין הקנין,
עיי"ש.
ועי' "מבא שערים" (מפי
הגר"י ברטלר) ח"א עמ' י ד"ה ונראה, ועמ' יח ד"ה ואולם, דמוכר
זהב בעד דמים הברירה בידו להחזיר לו הזהב בעצמו בשווי הדמים והוי מכירה כיון
שהנותן מרויח את הזולא.
אמנם נראה דשו"כ זה מדין
שעבוד החוזר, מסתבר שהמוכר אינו משתעבד לתת לקונה משהו תמורת הממכר עצמו, ועי'.
ו. תוקף צ'יק שנכתב בו סכום על ידי התובע
עי' פס"ד ירושלים כרך י
עמ' פז מהשבות יעקב ח"א סי' קמט ומקצוה"ח סי' מח ס"ק ה שהביא
מהתומים סי' סט ס"ק ט שנחלקו אם היה חתום על שטר חלק וקודם שבא לבי"ד
הוסיף עליו המלוה סכום, אם מהני, ועי' פס"ד כרך יד עמ' רמה מאמרי בינה הלואה
סי' כו, ושו"מ מהדו"ב ח"ב סי' עד, ועי' נחל יצחק סי' מה שלהלכה הוי
ספיקא דדינא.
ז. תוקף חוזה שאינו חוקי
לפי חוק החוזים (סעיף 30) אי
אפשר לתבוע בבימ"ש עפ"י חוזה שמטרת נקיבתו של הסכום היתה השתמטות מתשלום
מס (ע"א 335/78) ו"ביהמ"ש אינו רוצה להושיט עזרה למי שבא כתובע
להסתמך על חוזה שכזה, כי התביעה היא מוקצה מחמת מיאוס, ואין ביהמ"ש מלכלך את
ידיו במגע טמא שכזה" (ע"א 110/53).
ולפיכך אין להשתמש בחוזה שלפנינו
בתורת סיטומתא, כיון שמצד החוק אינו שווה כלום.
ח. טענת משטה בחוזה עושק
לטענת השוכר, אם אכן חתימתו על
החוזה היתה מחייבת, וכטענת המוכר היתה כאן שכירות ולא מכירה, כי אז דינו של חוזה
זה עפ"י חוק (החוזים סעי' 18) כחוזה בטל מפני שיש בו עושק בלתי סביר, שהוא
מחייב את השוכר בביטוחים עבור המכונית של המשכיר, ומעריך את מחיר המכונית עבור
השוכר ב- 50% יותר מהמחיר שתהיה שווה למשכיר כשהשוכר ירצה להחזירה לו!
ואף שהשוכר לא טען מכח ההלכה, יתכן שאף לדעת כמה ראשונים ואחרונים ניתן לבטל חוזה זה שמחייב את השוכר או הקונה בתשלומים גבוהים שדעת בני אדם אינה טועה בהם, דמצינו כה"ג באחרונים עפ"י כמה ראשונים.
במשנה ב"ק קטז ע"ב "שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו' אין לו אלא שכרו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו ופריך בגמ' אמאי נותן לו דמי שלו ולימא ליה משטה הייתי בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים וכו' שאני הכא שמפסיד הוא את שלו".
וברש"י ביבמות קו א פירש משום מצוה דעליה רמיא להצילו וליטול שכר טורחו יכול לומר לו משטה, וכן נראה מהמרדכי ב"ק סי' קעד, וכן בתורת האדם לרמב"ן סוף ענין הסכנה (במהד' שעוועל ח"ב עמ' מד- מה.) ולפי"ז דייק במחנ"א שכירות סי' טו, דכל היכא דלא רמיא עליה חיובא להצילו חייב לתת לו כל מה שהתנה אתו.
אבל הרמב"ן עצמו חולק וסובר דלא משום
חיובא דמצוה הוא, אלא דינא הוא דלא מחייב איניש בתנאים בשעת הדחק ביותר מכדי דמים,
שכן היה בדעתו בשעה שפסק עמו. ועי' שו"ת הרא"ש כלל סד סי' ג שה"ה
כשהבטיח שכר לערב עבור הערבות שאינו חייב ליתן לו, אף שאין מצוה בכך, וכ"כ
בביאור הגר"א לשו"ע יו"ד סי' שלו ס"ק יא בשכר הרופא שחייב
ליתן לו ולא משום דמצוה רמיא עליה, עיי"ש.
ועי' שו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' קיז עפ"י הרמ"א בשו"ע סי' רז סעי' ד' דבמתנה אמרינן דברים שבלב הויין דברים, דאם התחייב יותר מהשכר המקובל התוספת דינה כמתנה ובמתנה דברים שבלב הויין דברים ואינו חייב דמשטה היה בו.
ועי' שו"ת מהרש"ך ח"א סי' עט בדעת האו"ז ב"ק סי' תנז דחייב לשדכן כפי שהבטיח אפילו הרבה משום שכך נהוג לשלם לשדכן הרבה, דס"ל שאפילו אם המתחייב לא היה מוכרח את השדכן הזה, אם לא היה מקובל לשלם לו כל כך הרבה לא היה חייב לשלם לו עד כדי כך, דיכול לומר לו משטה הייתי בך (ולא כהג"מ קדושין סי' תקמד דדוקא כשהיה מוכרח יכול לומר משטה. וכתב המהרש"ך שיכול לומר קים לי כנגד הגהות מרדכי הנ"ל).
ועי' חי' הגרש"ש ב"ק (הוצאה חדשה, סי' כה אות ו) למה שמבואר ברמ"א חו"מ סי' רסד,ז דשייך משטה בשדכנות, צ"ע דמצינו משטה רק היכא שיש לו רשות להטעות חבירו, אבל בכל לוקח מקח או שוכר פועל אין לו רשות להטעות, דאם אינו רוצה בכך וכך לא היה לו לקנות, ורק בחליצה ובמעבורת שיכול לכופו יכול להטעותו, וכן בהשבת אבידה, אבל איך שייך זה בשדכנות. ועי' נתה"מ שם בשם ראשונים דהוא משום אונאה. ואינו מובן.
וכתב הגרש"ש דכיון דאמרה תורה בקרקע דליכא אונאה וגם
אומדנא ליכא שלא היה מוכר בלא"ה, י"ל דיכול בכה"ג לשטות, כיון
שאמרה תורה שאם מתרצה היה מתרצה גם בפחות נמצא דרק לחינם מבטיח את חבירו.
ולפי"ז במתחייב בעד קרקע יותר משוויה יכול לומר השטיתי בך, ורק אחר נתינת כסף
ליכא תביעת אונאה. ע"כ. ועי' אבן האזל גזילה ואבידה פי"ב ה"ו בדעת
הרמב"ם. ועי' פס"ד ירושלים כרך יב עמ' קסט, וכרך יד עמ' קצז.
ובנידון דידן הרי טוען השוכר
שמתחילה כוונתו היתה לקניה גמורה ומה שהתחייב בחוזה שאם לא יעמוד בתנאי התשלומים יוכל
המוכר לחזור וליטול את המכונית ביחד עם דמי הפקדון הראשונים וצ'ק הבטחון שנתן, לא
ידע כלל שחתם על כך, ואם היה יודע היה מוחה מכיון שאלו תנאים עושקים, כי למה ייקנס
בקנס גדול כל כך. ובפרט לטענת המוכר שהחוזה הוא חוזה שכירות ודאי שהיה מוחה
מהתנאים המחייבים שוכר במה שחייב בעלים (ביטוחים ותיקונים). וא"כ לדעת
הרמב"ן הנ"ל אפילו שאין כאן חיובא דמצוה, מ"מ יכול לומר משטה הייתי
בך כשהתחייבתי בחיוב כה גדול מעל המקובל.
ט. תוקף הודעת בע"ד בווטצאפ
נראה דמאחר שבני אדם סומכים זה
על זה בדברים שאחד כותב לשני בטלפון החכם במיסרונים הנקראים וואטצאפ (WHATSAPP MESSENGER) ומכיון שניתן להראותם כתובים גם לאחר זמן,
דינם ככתב יד, וראה ב"האינטרנט והמשפט המקוון" (עמ' 63 ו-69) וגם לרבנים
שאסרו את השימוש במיסרונים בטלפון החכם, קשה לומר בזה "אי עביד לא מהני"
שלא ייחשב ככתב יד, שהרי גם אי לא מהני עבר על האיסור, וכפי שיסד המהרי"ט
בשו"ת סי' סט, הובא בשו"ת רעק"א סי' קכט, וש"ך חו"מ סי'
רח, ועי' בהגהות על רעק"א שם מהד' המאור עמ' תכח הערה ו מהאחרונים בזה. ועי'
קדושין נט א ותור"י הזקן שם במכר בהשגת גבול דהמכר קיים.
ובנידון דידן שהמוכר כתב
במיסרונים לקונה קח לך את המכונית שהיא שלך, הרי יש בזה אודיתא שגם לפני תום
התשלומים הבעלות היא של הקונה. וממילא אינו יכול לחזור בו בבית הדין ולומר שעד
להשלמת התשלומים הבעלות על המכונית שייכת למוכר ולא לקונה, אך מאידך הקונה יכול
לשלם למוכר את חובו במכונית עצמה מדין שוה כסף, וכמו שיבואר.
י. החובה להראות את ראיותיו לבית הדין
פסק הרמ"א בשו"ע סי' עה סעי' א: אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד, ואם לאו אלא שנראה לדיין שאינו
יכול לברר וכיו"ב אין מחייבין אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו
ברר דבריך אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו משום דנפישי רמאים. וראה שו"ת
הרא"ש כלל ע סי' ה דשמא הוא סבור שנתחייב לו וכשיברר דבריו ימצא שאינו חייב.
ועי' שו"ת הב"ח סי' יא, וחזו"א חו"מ סי' ז אות א' דאם השיב
הנתבע פרעתי, הוי הודאה שלוה ועל הנתבע לברר דבריו ואם אינו רוצה לברר מפסיד וחייב
לשלם.
ועי' עיונים במשפט חו"מ סי'
ז עפ"י רמב"ם סוטה פ"ב ה"א, ומאירי סוטה ו א, וכ"מ סוטה
פ"ג ה"ב. וראה בפד"ר כרך יב עמ' 93 שכתבו: הסירוב של צד אחד להיחקר
במכונת אמת יכול שיהא נסיבה נוספת המוכיחה את הרגלים לדבר. ובתיק ביה"ד
בפ"ת מס' 4927-21-1 (פורסם ב"דעת") כתבו בפס"ד שמעין זה מצינו
בשו"ת הרא"ש כלל קז, הובא בסמ"ע סי' טו ס"ק יג וש"ך
ס"ק ה, שאם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו, ודאי רמאי הוא ויכול
לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר. אמנם בתיק ביה"ד בחיפה מס' 573821/2
(פורסם שם) כתבו שאין לראות בהימנעות מבדיקת פוליגרף ראיה חזקה לטובת הצד שכנגד היות
ומהימנות הבדיקה עצמה אינה גבוהה, ותואם הדבר את פסיקת בידה"ג שאין לחייב את
האשה בגין הימנעותה מבדיקת הפוליגרף, עי' פד"ר כרך יג עמ' 224 ושורת הדין כרך
י עמ' רכו ועמ' רס וכרך יב עמ' רסט, ו"בשערי בית הדין" כרך ד עמ' 207.
יא. מוחזקות בצ'יק
על גדרו של צ'ק ראה פס"ד
ירושלים כרך יא עמ' שלא, ועוד.
(ולפי החוק בפקודת השטרות סעי'
73(א) צ'ק הוא שטר חליפין, בו מקבל הוראת התשלום הוא תאגיד בנקאי, ולפי סעי' 20(א)
מסירת השטר למקבל אינה שלמה וניתן לחזור ממנה כל עוד לא נמסר המסמך ע"מ
לעשותה בפועל, ולפי סעיפים 3, 73, 84, פקודת התשלום צריכה להיות ללא תנאי. מכאן
שצ'ק שנמסר למקבל לבטחון כדי להקים חובות עתידית המותנית בתנאי חיצוני מוקדם, עד
למועד התקיים התנאי מוקפאת החבות השטרית, ומחזיק השטר נחשב כשומרו (ראה "דיני
שטרות"- נרקיס עמ' 89 מע"א 623/88)).
ואם נתן לחבירו צ'ק בטחון
בנאמנות, הרי הימניה, וראה את מקור דין הימניה מהש"ס והפוסקים בפסקי דין
ירושלים כרך יא עמ' פ, שאין זה רק על סכום החוב אלא גם על עצם החוב. ואם מסר בידו
צ'ק חתום הרי הימניה לטענתו.
ובנידון דידן שב' מוחזק בצ'ק
שחתום עליו א' וב' מילא בו את הסכום, וא' מוחזק בצ'ק של ב' שלא מילא בו סכום, יש
לדון לדעת הסוברים שהוא יותר טוב ממרנ"י והוא כמוחזק בכסף עצמו, האם יש כאן
מוחזק כנגד מוחזק, או כיון שא' טרם מילא בו סכום אינו נחשב מוחזק, שהרי כתב
הרשב"א בשו"ת ח"ב סי' קנד ובמיוחסות סי' קי שהשטר מוחזק ביד המלוה
"וכאילו הממון הכתוב מוחזק בידו", וזה לא שייך לומר אלא בצ'ק שמילא בו
סכום, וא"כ אין לדון את א' כמוחזק בממון אלא רק שיש לו נאמנות נגד טענות
החיוב של ב' מצד הימניה, וצ"ע.
ועכ"פ לדעת הסוברים שצ'ק
אינו אלא הוראת תשלום לבנק אין המחזיק נחשב מוחזק בכסף, אלא יש לו דין נאמנות מצד
א', כיון שהימניה, והוא שווה בזה לא' שגם לו יש צ'ק של ב' שהאמינו עליו.
יב. הזדקקות בי"ד לדין שנתבע בערכאות (הוצאה לפועל)
כתב הרמ"א בשו"ע סי' כו סעי' ב: מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם ואח"כ חזר ותבעו לפני דייני ישראל, י"א שאין נזקקין לו וכו'.
וכתב בהגר"א ס"ק ד' כיון דעבד איסורא, ודמיא להא דאמרינן בנדרים בסוף פ"ב מי שנדר ועבר וכו' בי דינא דמזדקקי כו'. ע"כ. וכ"כ השל"ה בספר אבן השוהם סי' סב (שהובא בחי' רעק"א על השו"ע שם), ודחה שם דברי השואל שנראה ממהרי"ק דהטעם משום דינא דמלכותא דינא, שהרי בסמ"ע סי' שמט כתב דהרשב"א ומהרי"ק דעה אחת להם דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר של חוקי המלך ומיסים ומנהגות של משפטי המלך, אלא הא דאין נזקקין לו הוא משום מיגדר מילתא. ע"כ.
ובאו"ת שם ס"ק ב' כתב דאמנם המהרי"ק כתב בדעת
המהר"י בר פרץ דאמרינן דד"ד בכל דבר אבל כבר כתב המהרי"ק להדיא דלא
אמרינן כן ורו"פ חולקים. וכתב התומים שני טעמים או משום שכבר קבל עליו מה שיפסקו,
והוי כקבל עליו קרוב או פסול דאינו יכול לחזור בו אחר גמ"ד, או משום שקנסוהו
שהלך לערכאות. ובנתה"מ ס"ק ב' כתב דמדסתמו הפוסקים משמע דהעיקר כהטעם
השני ולעולם אין בי"ד נזקקין לו. אמנם בשו"ת מהרש"ם ח"א סי'
פט כתב שדין הנתבע כדין התובע וטעם אחד לשניהם, שכשם שבתובע אנו אומרים שקבל עליו
את דין המלך כך גם בנתבע.
וכתב הנתה"מ שם נפ"מ
בין הטעמים כשנתחייב התובע בדיניהם מחמת שוחד שנתן שכנגדו לעוות המשפט, דלטעם
הראשון נזקקין לו, דהא בקרוב או פסול אפילו טעו חוזר הדין, אבל לטעם השני שוב אין
נזקקין לו. וי"ל עוד נפ"מ בנתבע שנגרר לערכאות כדי להגן על עצמו, דלטעם
מיגדר מילתא וקנס י"ל דלא קנסוהו כיון שלא הלך לשם מרצון, אבל לטעם דקבל עליו
דין המלך זה שייך גם בנתבע, וכמו שכתב המהרש"ם. אמנם בשו"ת כנסת יחזקאל
סי' צז, הובא באמרי בינה סי' כז ומטה שמעון סי' כו הגה"ט אות ד', כתב שדוקא
כשהתובע הולך לערכאות צריך רשות בי"ד משא"כ כשהנתבע הולך לשם כדי לבטל
את אשר עשה השני, ואז יכול לתבוע את התובע בד"ת, עי' פס"ד ירושלים כרך א
עמ' כח, וכ"כ בשו"ת ברכת יוסף חו"מ סי' כג. ונראה דהכנסת יחזקאל
סובר שהטעם שאין דנין את מי שפנה לערכאות הוא משום מיגדר מילתא וקנסא, וזה לא שייך
בנתבע.
וכתב הנתה"מ דאם הבע"ד
בעצמו יודע שחייב לו עפ"י ד"ת ודאי צריך לשלם לו, ואפילו אם הוא מסופק
צריך לדון לפני דייני ישראל שלא יהיה ספק גזל תחת ידו. ע"כ. וביאר בשו"ת
אפרקסתא דעניא ח"ג אבהע"ז סי' רעו דעניני הדינים שבין אדם לחבירו נחלקים
לב' חלקים, והיינו האדם עצמו אם יודע הדין שהוא חייב לשכנגדו, מחוייב להחזיר
הגזילה והעושק או שלא לגזול ולעשוק, אמנם יש חיוב גם על הבי"ד של כל ישראל
לדון בין אדם לחבירו ולהציל עשוק מיד עושקו ולהוציא גזילה מתחת ידו בעל כרחו. והנה
מה שנוגע לעצמו, אם יודע בעצמו שהדין עמו אף שלא יוכל לברר זאת בבי"ד
מ"מ אם יכול בינו לבין עצמו להשמיט שלא יוודע לבי"ד מותר לו לעשות כן,
אך כשבא הדבר לפני בי"ד שוב כל דבר שנראה לבי"ד שלא להאמינו, דנין אותו
בע"כ עפ"י דעתם. ומעתה נראה דזה טעם הפוסקים הנ"ל דכל שמאס בדיני
ישראל והלך בערכאותיהם, שוב אין בי"ד ישראל מחוייבים להזקק לו, דהתורה לא
הטילה החיוב על הבי"ד כל שהוא עצמו בחר לו דיני עכו"ם. אמנם אם
הבע"ד יודע בעצמו שהוא גזל ודאי מחוייב להחזיר אך הבי"ד אין נזקקים לו
עוד. ועי' ערך שי סי' כו סוף סעי' א.
ובהלכה פסוקה סי' כו סעי' א אות ח
הביא דברי הנתה"מ בלשון זו: מ"מ אם יודע בעל דינו שעפ"י ד"ת
הוא חייב לו, עליו לשלם לו מעצמו, ואם הוא מסופק בדבר עליו לברר אצל דייני ישראל
אם הוא חייב, שלא יהיה ספק גזל תחת ידו, ואם יתברר לו שהוא חייב, ישלם.
אברהם דוב לוין.
ב
נראה דכיון שהקונה מודה שנותרו לו
שבעה חדשים עד תום 36 החודש בהם התחייב לעבוד עבור המוכר ולשלם לו, א"כ הוא
מודה במקצת, ועליו להוכיח שסיים את תשלומיו, ועוד, כיון שטוען שהמכונית היתה שייכת
לו מהתחלת העיסקה, עליו להסביר למה א"כ נותר מפתח אצל המוכר? וכיון שגם הקונה
לא הוכיח ולא הסביר את הנ"ל, גם על טענותיו יש חשש רמאות כמו אצל המוכר, וגם
משום שכל אחד נחשב כאן מוציא מחבירו.
ומש"כ שיש לדון בנידון זה
מדין מחילה בדבר שאינו קצוב, נראה דכיון שמדובר בצורת תשלום על העיסקה אין כאן
מחילה אלא התחייבות, וא"כ הוי התחייבות בדבר שאינו קצוב.
טוביה גולדשמיד.
ג
א.יש לעיין אם חתימה על שטר בוררות
בתוספת קבלה של כל הריעותות, היינו דין בלילה (אמנם הסמ"ע סי' ה מתיר לדון
בלילה לאור נרות, אך הש"ך חולק עליו וכן עיקר, עי' פת"ש שם) ודין בשנים,
האם מועילה החתימה כמו קבלת קנין. ואולי תליא בפלוגתא בכתובות קב האם אפשר להתחייב
ע"י שטר או דבעינן קנין סודר בדווקא, וראה ריש סי' מ, ולפי הקצות אין לו קשר
לשם, ממילא בלשון ההתחייבות אין לנו גילוי איך פוסקים, אך היום נעשה המנהג
דמתחייבים ע"י חתימה על שטר בלי קנין, ובסיטומתא מתחייב, עי' רמ"א קכט
ס"ה, אמנם בכסף הקדשים מפקפק דלא יקנה, ובערוך השלחן כתב דלא צריך קנין אפילו
בשתי ריעותות, ומסתבר דהעיקר כהרמ"א, בהצטרף עם השיטות דאפשר להתחייב בשטר.
ועוד דיכול לומר קים לי דצריך קנין ואי אפשר להוציא ממנו. אבל כשיש שטר מסתבר
דחייב דהא כאן צריך לטעון פעמיים קים לי. ועוד דגם אליבא דרש"י דא"א
להתחייב בשטר כתוב בנתה"מ סי' מ ס"ק א דאם מקבל משהו הנאה מזה שפיר אפשר
להתחייב בשטר בלי קנין, כן הכא ברגע שחתם על השטר בוררות בי"ד יתחילו לטפל
בתיק שלו ובדיון שלו, נמצא שיש לו הנאה מהחתימה. ועי' פס"ד ירושלים כרך ז עמ'
קעה. (ובאמת בשטר של בי"ד זה חותם שנעשה באופן המועיל והיינו הודאה על קנין).
ב. בנידון זה פנה הנתבע לערכאות
ממילא אדרבא, כיון שהדיון בבי"ד הוא להצלת התובע שהוא לא פנה לערכאות ודאי
נזקקין לו. ועוד דלא ברור כלל אם פניה להוצל"פ לגביית צ'ק נחשב הליכה לערכאות
שקנסו אותו שאין נזקקין לו.
ג. בספק מי נקרא כאן מוחזק, יש
כאן צד שנאמר על כל אחד מהם שהוא המוחזק, ועוד דכבר מסרו להוצל"פ ואין הוא
רוצה כעת לעשות מעשה בקום ועשה. ועוד, כיון דהפקיד אצלו הצ'ק הרי הימניה,
וצ"ע.
ד. אם המוכר אינו רוצה להראות
החוזה לבית הדין, גם אם הדבר מעורר תמיהה, מ"מ הוא המוחזק ואיך נוציא ממנו
בגלל חשד, והרי בזה"ז אין לנו לדון באומדנא. אמנם בדין מרומה הבי"ד
מסתלק, אבל להוציא ממון אי אפשר. אמנם בערוך השלחן סי' טו מבואר באיזה תנאים
מוציאין ממון באומדנא. ובנידון דידן יתכן שחושש שיש בחוזה איזה זכות לנתבע, ושמא
טועה בזה, ואינו ברור הדבר, אבל בנוגע לויכוח אם שילם כבר או לא, אין הדבר קשור
להחוזה. ובכלל, שמא נאבד לו החוזה ולכן אינו מביאו. וצ"ע.
ה. ובדין מסירת צ'ק לגבייה בהוצל"פ כשהחוב ברור, נראה לכאורה דאין זה חשוב ערכאות רק חברת גבייה אלא
שעוברים על דין סידור לבע"ח שמפורש בהלכה, ולכמה שיטות בזה"ז מדינא אפשר
לגבות, בפרט דמשאירים לו הבית, מה שמדינא היה אפשר להשאיר לו רק מדור לי"ב
חודש, נמצא דאינו ברור דעוברים על הלכות סידור. וגם אם כן עוברים מ"מ אין זה
גדר של ערכאות דהרי לא ירד לדין אצלם, אלא גובים לו חובו בלי דין ומשפט כלל. אך
עי' בפס"ד ירושלים כרך ח' עמ' רצ- רצא.
ו. ובקשר למהות העסקה אם זו היתה
מכירה או שכירות, הרי כיון שעדיין נותרו 7 חדשים וברור שאין אדם פורע תוך זמנו
א"כ לא נגמרו התשלומים וממילא המכונית ודאי לא נקנתה לו ושפיר המוכר נחשב
כמוחזק ויכול לבטל השכירות מכאן ולהבא, אלא שהוא אינו רוצה לבטל המקח אלא לקיימו
עם הפקדת הצ'ק, ואם טענתו בגלל החוזה הלקוי, דל מיניה החוזה הרי היה כאן קנין
שכירות בכסף ששילם לו כל חודש, ומה לי אם יש חוזה לקוי, וגם עשה משיכה במכונית וגם
עבד בעבור המשכיר, א"כ העסקה קיימת. ואם המוכר רוצה לגבות את הכסף של יתרת
החדשים, אם השכירות נפסקה לא מגיע לו, וגם האופציה של הקניה התבטלה.
ז. יש לדון בהודעות של מייל
אלקטרוני הנקראות ווטצאפ האם דינן ככתב בשטר, והוי כמודה בפני עדים מכיון שאפשר
להוכיח תמיד שכך כתב בוודאות, וא"כ הוי כהודאה גמורה, אך י"ל שאין זה
בירור גמור דשמא מישהו אחר השתמש בטלפון החכם שלו וכתב זאת כאילו בשמו, ואולי זה
בגדר ארנקי דלא מושלי אינשי, וצ"ע.
ח. יש לעיין לגבי הודאה במקצת
במקרה הנידון שהנתבע מודה שטרם שילם עבור כמה חדשים אחרונים, אלא שהודה על כך מראש
וממילא לא דנו על זה, ואולי הוי כהילך מכיון דיש למשכיר צ'ק בטחון שיכול לממש את
ההודאה הזו, והצ'ק נחשב לכמה פוסקים כגבוי, ואולי לענין הילך ג"כ יחשב כהילך.
ועי' פס"ד ירושלים כרך יד עמ' רפה.
ט. והנה במיכלול הרי הנתבע גם
תובע על שמעכב המכונית אצלו, נמצא שבס"ה הוא כופר הכל ואין לזה קשר לפלוגתת
הפוסקים בסי' עה לגבי מתחייב מתוך טענתו האם הוא בגדר מודה, וכאן להיפך, כי כאן
חשיב כמפרש בפירוש שתובע יותר ממה שנתבע. וצ"ע.
י. לפי החוזה בפשטות היה כאן
שכירות עם התחייבות לקנות ולמכור, ועי' בפוסקים סי' רו האם שייך התחייבות למכור,
אבל יתכן דכאן נחשב זאת לסיטומתא דנהגו להתחייב בכה"ג, ויש להתחייבות כזו
תוקף.
ועכ"פ לפי ההסכם שהמשכיר
יכול לתפוס הרכב הרי דהסכים לכך בפרט שהמשכיר טוען ברי שהסכים ויש לו מיגו דלא היה
מודה כלל דהיה הסכם דהא לא היה לשוכר שום מסמך.
ולמעשה לפי החוזה נראה שמתפרש
בתור נאמנות, וכך הוא בסעיפים 7,14,15,38 ולפי"ז יד המשכיר על העליונה לגבי
נאמנות ומוחזקות (וידידי הדיין הגר"ט גולדשמידט שליט"א למד שזה מחילה),
ובסעיף האחרון מוכח דבפועל הקנין נגמר עם התשלום האחרון ועם העברת הבעלות ברישום,
הרי דכאילו היתנו בהדיא דלא יקנה אלא בשטר, קרי הרישום במשרדים הרלוונטים, דהא
בלשון החוזה היינו שיבצע העברת הבעלות לטובת השוכר, הרי דכפשוטו שאינו בעלים באמת.
הגם די"ל דהכוונה לבעלים רשמיים לטובת השוכר, ברם, הרי מהאי טעם השאיר רישום
זה אצלו לראיה.
יא. ובעיקר הספק האם ההסכם הוא
בגדר דבר שאינו קצוב, הא לא היה יכול למלאות בצ'ק מליון ₪, דהא צריך להביא
אסמכתאות למה חייב לו דהא צריך להתאים לחוזה באיזה דרך.
יב. ומה שטען שזה חוזה מקפח הרי
הודה שגם אם זה חוזה מכר ג"כ הוי מקפח, וא"כ י"ל בזה כל תנאי
שבממון תנאו קיים מכיון שעפ"י ד"ת יש לזה כן תוקף.
יג. בענין משטה, הנה בפת"ש
שם ס"ק יז נפסק שבכת"י א"א לומר משטה.
יד. מש"כ בשם החוו"ד
לגבי מוכר בהקפה, כל הנידון במוכר בעד שט"ח, והרי בניד"ד תלוי מה גדרו
של צ'ק שאם אינו שט"ח שפיר יש כאן גדר של מכר רגיל ויש בו אונאה [ועוד יש צד
דהיום דכל צ'ק אפשר לגבות ע"י הוצל"פ לא יהיה זה בגדר שט"ח לגבי
אונאה ויל"ע].
טו. במש"כ באות י לפיו בזה שאינו
רוצה להראות כל המסמכים שלו, הרי כאן מפרש הטעם שמפחד בגלל חשיפה לפני שלטונות המס
וחשש מסירה, והרי מסכים שבי"ד לבד יעיינו בהחומר, וא"כ פשוט שאין חשש,
וגם אם טוען שמפחד שידלוף הדברים מבי"ד או מהבע"ד באיזה דרך, צריך לדון
כל מצב לפי ראות עיני הדיין האם הוא חושש באמת או שזה עילה בעלמא.
טז. מ"ש לדין במה שכבר נזקק
לערכאות, הרי בניד"ד אמנם רק תבע בלבד בערכאות אבל בסוף משך התביעה ובפועל לא
דן, ובכה"ג לא מצינו שנקנוס אותו, ועי' פס"ד ירושלים כרך ב עמ' רנו
ממהרי"ל דיסקין פסקים אות כ [ומסתמא עשו כן בכדי לאיים עליו בכדי שיבוא
לבי"ד].
מה שכתבתי באות ו שאינו נאמן שפרע
בתוך הזמן, הנה הש"ך ותומים בסי' עח סוברים דאם יש הרבה זמני פרעון נאמן שפרע
הכל מראש כדי שלא להיטרד, א"כ גם כאן היה נאמן שפרע הכל גם לפני הזמן. אבל
בפועל הוא מודה שלא שילם, אבל יש לו נאמנות של מיגו לומר שהמוכר חייב לו ממקום
אחר, אם נימא שנחשב מוחזק במכונית דהרי יש לו אצלו מפתח, או מ"מ כעת המרא קמא
שולט על המכונית בפועל. ולכאורה נימא שבשליטה הם שווים בגלל שלשניהם יש מפתח, וזה
תלוי בספק האם אמרינן מיגו להוציא ממרא קמא, דהא המשכיר נקרא מרא קמא על המכונית,
דהא ספק אם נמכר או לא, ואי נימא שכבר היה מקח ברור, רק יש ספק אם נתבטל, ממילא
בכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי. וצ"ע דהא מיגו להוציא נחלקו האם נאמן
וגם להדעות שאינו נאמן, כ' הקצות שזה דוקא להוציא ממוחזק אבל להוציא ממרא קמא שפיר
אפשר להוציא, ממילא השוכר יהיה נאמן במיגו גם אם ע"י מיגו שלו יוכל לקבל
המפתחות (דהא מכתב ושליטה יש לו גם כעת) ובפרט שיש עוד ספק האם נחשב שהיה כאן ודאי
מכר רק ספק אם נתקיימו או נתבטלו התנאים א"כ המרא קמא נחלש דהרי כשהיה מכר עם
תנאי וספק אם קיימו התנאי יש דיון בפוסקים, עי' ש"ך סי' מו ס"ק ז' במחלוקת
המחבר והרמ"א סעי' י ובפת"ש שם, וכאן נוסף עוד ספק האם היה כאן מכר
מעיקרא או שכירות בלבד [וכל זה רק אם אין להוכיח את האמת אבל בניד"ד שאפשר
לברר הכל במסמכים כה"ג לא נסמוך על שום מיגו דהוי כמיגו במקום עדים המסמכים
והרישומים בכל המשרדים הנוגעים בדבר [ובלא"ה כמו דלא סומכים על שבועה במקום
דאפשר להביא עדים, ראה ב"מ פ"ג כן מיגו לא יהני במקום שיכול להביא ראיה
לדבריו, והרי אם אינו מביא הוי כרמאות].
שמשון גרוסמן
