חזקה בהדבקת מודעות על קירות

בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין תיק 2794
 
מחלוקת בין מדביקי מודעות על קירות בתים ובתי כנסת
נושא הדיון
א' וב' הם מדביקי מודעות על קירות בתים וקירות בתי כנסת – אלו שאינן רכוש העיריה שההדבקה עליהן כרוכה בתשלום אגרה, אלא בקירות שעל פי רוב הן של בתי הקדשות ומיעוטן בתים פרטיים - כמנהג ירושלים מקדמת דנא.
בין א' לבין ב' ישנה מחלוקת על זכות ההדבקה, וכמה זמן יש להותיר את המודעות על הקירות מיום ההדבקה. הם פנו לג' שגם הוא היה בתחום עבודה זו, שיברר ביניהם. ג' שמע את טענותיהם, מיפה את הקירות שבמחלוקת ופסק להם מה שפסק (לא לפני שהתיעץ עם האב"ד דפה האם מועילה חזקה למי שהוחזק כבר בהדבקה על קירות מסוימים לפני חבירו, וכמה ימים אין להדביק מודעות על גבי המודעות שהדביק הראשון כדי לא להפסיד את עבודתו, וכמה קנס ישלם מפר הזכויות למקיימן. ג' אמר את דעתו וקבל את הסכמת האב"ד על צורת הפסק הקובעת חלוקה מסויימת בקירות ירושלים הבאה לפתור מחלוקות מרות וקשות בין מדביקי המודעות, מבלי שהאב"ד נכנס לפרטים).
לאחר מתן פסק הבוררות ע"י ג', תבע ב' את א' על הפרת פסק הבוררות ואת תשלום הקנס שנקבע בבוררות, ולאחר שזה לא נענה לתביעה הגיש ב' לבית המשפט את פסק הבוררות לקיום חוקי כדי שיוכל לגבות את הקנסות בהוצל"פ. מנגד תבע א' את ב' לביהמ"ש על הפצת דיבה נגדו ברשת החברתית בהקשר להפרת פסק הבוררות, מבלי שא' קבל היתר בית דין לפנות לביהמ"ש, כך לטענת ב'.
לאחר כל זאת פנה ב' לבית הדין בתביעה לבטל את פסק הבוררות של ג' משום שהתברר לו שג' היה נגוע לטובת א' ובפסק הבוררות המעיט להשאיר לו קירות להדבקה בחלוקה יחסית, וגם משום שנודע לו מפי דיינים שלהלכה אין חזקה על הדבקת מודעות בקירות הבתים ובתי הכנסת, בניגוד לפסק הבוררות (שהסתמך על הסכמת האב"ד דפה שיש לנהוג חזקה מוקדמת בהדבקת מודעות). לתביעה צורף א' כצד ג', כלומר נתבע פורמלי, מאחר שאם תימצא טענת ב' צודקת לביטול פסק הבוררות ותיקבע חלוקה אחרת בין א' לב', כי אז אי אפשר יהיה לפסוק מבלי לשמוע את טענותיו של א'.
מאחר שהשאלה היתה כבר לפני האב"ד, הסתלק האב"ד מלדון בתיק.
ביה"ד שמע את טענות הצדדים א' ב' וג' והתרשם מהראיות שבידיהם, ובהסכמתם מינה את ג' להביאם לפגישה לפשרות.
 
השאלות לדיון (בשאלה המוקדמת שהובאה לפני האב"ד זצ"ל)
א. חזקת תשמישין של הדבקת מודעות בקירות של בתי הקדשות.
ב. דין חזקה ברשות הרבים.
 
תשובה
א. חזקת תשמישין בקירות הבתי כנסת

פסק השו"ע סי' קמט סעי' לא: המחזיק בהקדש עניים או של בית הכנסת אין לו חזקה, ואם יש לו גזברים ממונים עליו יש לו חזקה. וברמ"א: ודוקא שיש לגזברים חלק באותו הקדש, אבל בלאו הכי לא הוי חזקה, דלא יפסידו העניים משום שלא מיחה הגזבר שאין לו חלק בהקדש (ב"י בשם הרשב"א ותשובת הרשב"א סי' תרמא).
בנידון דידן הדבקת המודעות על הקירות שבדרך כלל אלו קירות של בתי הקדש, נמשכת כבר כמה דורות, ולא שמענו שגזברי ההקדש מוחים על כך, אך גם לא ידוע אם יש לגזברים הללו חלק בצד החיצוני של הקירות הללו הבנויים לצד המדרכות של רשות הרבים, או שדין רשות הרבים עליהן. (ולכאו' יש להביא ראיה מהלכות רשויות לשבת ודין עירובין והלכות מוצא אבידה בחציו החיצוני של הקיר, שאין ע"ז דין רשות גמורה של ההקדש).
ומ"מ, בין אם יש למדביקים חזקת תשמישין של הדבקת מודעות ובין אם אין להם חזקת תשמישין, יש לפתור וליישב את המחלוקת שבין המדביקים לבין עצמם, והחלוקה בין מי שקדם לחבירו בהדבקה על גבי הקיר הזה זכה גם בדין קדימה להדביק על גביו מכאן ולהבא, נראית חלוקה צודקת.  

ב. חזקת תשמישין בקירות רשות הרבים

בדין רשות הרבים חקר בדבר אברהם ח"א סי' א ענף ו האם היא רשות לכל העולם וקנינם, או שהיא כהפקר, והפקר אינו שייך לשום אדם. והדבר אברהם תלה זאת במחלוקת רש"י ותוס' בב"ק קיג ב ד"ה היכי מיאשי (ועי' טור סוף סי' שסט ובנו"כ). ועי' קונטרסי שיעורים ב"ק שיעור טו אות ב חקירה ד במחלוקת רש"י ותוס' ב"ק כז ב בממלא רה"ר כולה חביות (דמשמע מדבריו דרה"ר אינה קנויה לרבים אלא הפקר, עיי"ש).
וגם אם נאמר שהיא רשות לכל העולם וקנינם יש לחקור האם זו בעלות של כולם על הכל או שכל אחד מהציבור בעלים רק על חלק יחסי מהרשות הרבים. עי' קובץ שעורים ב"ב אות תד וביצה אות לט, ואבן האזל שכנים פ"ב ה"י, וצ"פ מהד"ת עמ' 22 ושו"ת נ"י סי' רלא, ובמקורות ראשונים ואחרונים שהביא "חבצלת השרון" פרשת קרח עמ' תקלט ואילך. והדברים עתיקים.
ובזה יש לתלות ולדון אם מועילה חזקת תשמישין ברשות הרבים.
אלא שבנידון דידן מדובר על הצד החיצוני של קירות הבתים הפונה לרה"ר, וכבר אמרו בגמ' כתובות לא ב דרבנן סברי צידי רה"ר לאו כרה"ר דמיין, וחולקים בזה על ר' אליעזר דנידון כרה"ר דזימנין דחקי רבים ועיילי להתם. ועי' ב"ק ל א דאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים.
ולמעשה נראה שכדי להשקיט את המחלוקות שבין מדביקי המודעות בירושלים שאין להן לא התחלה ולא סוף, יפה עשה הבורר שעשה חלוקה לפי מי שזכה קודם לחבירו באותו קיר להדבקה, שגם אם להלכה לא שייך בזה חזקה, מ"מ יש לו עדיפות על חבירו בקיר הזה שהוא קדם לו בהדבקה עליו.
 אברהם דוב לוין.
 
דינים העולים למדביקי מודעות
(לוחות מודעות של העיריה שניתן להדביק עליהם בתשלום אגרה או בחינם – אינם כלולים בדינים דלקמן. ועי' בזה בתשובות מבית ההוראה שע"י ביה"ד "והרבה להשיב" תשע"ז תשו' 827).
א. הדבקות על קירות או גדרות הגובלים במדרכה או בכביש הרי הם רשות הרבים גמורה (וכמבואר בשו"ע הלכות אבידה ומציאה סי' רס סעי' א מחציו ולחוץ האש"ל, וכן הדין בצד החיצוני של הקיר לענין רשויות דשבת ודעירובין), וברשות הרבים אין דיני חזקת תשמישין, וממילא אין חזקות ואין בעלות למדביק. והרי המודעות כהפקר לכל. (כדב"ק דף כז בממלא רה"ר כולה חביות עי"ש באחרונים).
ב. יתכן שבני רשות הרבים יזכו במודעות שבשטח רשות הרבים (עי' רש"י ותוס' ב"ק דף קי"ג ובדבר אברהם ח"א א ו ובטור סוסי' שסט ובנו"כ), וע"כ מודעות שאינן צורך הרבים אלא צורך המפרסם ואינטרס שלו מסתמא לא זכו בהם כל בני העיר, אבל מודעות שיש בהן מידע לתועלת אנשי העיר אסור להזיקן כי זכו בהן בני העיר לחלק מהפוסקים.
ג. אם אחד התחיל להדביק על קיר או גדר הגובל ברה"ר שלא היה שם מודעות לפניו ועל ידו נעשה המקום ללוח מודעות, אינו נחשב לבעל זכויות יוצרים או פטנט או מוחזק, וכנ"ל, היות וזה הפקר לכל וגם כך הוא מנהג ירושלים מקדמת דנא שכל הקירות הן מקום למודעות ואין בזה חידוש רעיון או המצאה. אבל יש מקום לחלק ולפשר על שטחים כאלו בין המדביקים מטעם זה אחרי שקבלו סמכות הבי"ד.
ד. הדבקות על קירות שאינם גובלים ברשות הרבים אלא משוכים לתוך חצר פרטית או של בית כנסת וכדו', או בסימטאות ומבואות ושבילים שאין רבים הולכים שם אלא מי שנזקק להכנס או לנוח ממשאו, דינם כצידי רשות הרבים שלכל אחד רשות להניח שם כליו (ועי' בכתובות דף לא ב וב"ק דף ל א ובסימן ר בסמ"ע סק"ז ועוד רבים), לכן יש בעלות למדביק על מודעותיו לזמן סביר.
ה. זמן סביר של מודעות תלוי במנהג אותו מקום, אם לכמה שעות או ליום או לכמה ימים, וככל שנהגו משכבר להדביק זה ע"ג זה אחרי זמן מסויים, מותר להדביק זה על זה במקומות הנ"ל, כשאין חזקות למדביק מסויים על שטח מסויים, וכדלהלן.
ו. קירות פרטיים כגון של חדרי מדרגות, במקום שועד הבית או מי מהשכנים הקצה מקום למודעות, הרי המודעות שהודבקו שם של הדיירים באותו בנין, ומי שמזיקם או מדביק עליהם בפחות מהזמן הסביר נחשב מזיק את דיירי הבנין שהקצו את המקום למודעות לתועלתם.
ז. אסור להזיק קירות בהדבקה, וע"כ קירות הבנינים שלא במקום שהוקצה להדבקה אסור להדביק שם, וגם חזקה של מדביק לא תועיל לו דאין דין חזקה להזיק.
ח. בקירות וגדרות ביכנ"ס האם מועילה רשות הגבאי, או שניתן להחזיק בלי רשותו, או גם נגד מחאתו, עי' ברמ"א סי' קמט סעיף לא, וע"כ יש לו סמכות לשמור על קירות וגדרות ההקדש ולאסור ללכלכן, אבל להעדיף מדביק אחד להתיר לו ולאסור לאחר אין לו סמכות היות ובימינו אין לגבאים בעלות ממון בביהכ"נ וההקדש ואינם נחשבים בעלים.
ט. במבואות ובחצרות ובביכנ"ס יש גם דין חזקה למי שרגיל להדביק באותו מקום זמן רב, לענין למנוע מאחר מלקרוע המודעות שתלה או מלהדביק באותו שטח שרגיל להדביק שם (וכמבואר בחו"מ סימן קנג) אע"פ שאינה חזקה לאותה מודעה והמודעות מתחלפות בכל יום או כמה ימים, (שהרי המעמיד בהמותיו ותרנגוליו קנה חזקה לתשמישין גם אם מתחלפות הבהמות או התרנגולים ואי"צ שיהיה דוקא אותו תרנגול, עי' בב"ב דף נז ובשו"ע סי' קמ סעי' טו ברמ"א), וע"כ אילו המחליף שמדביק מחדש ע"ג המודעות הוא תמיד אותו אחד שהדביק את הראשונות, יש לו חזקה וכדלקמן, אבל אם הדביקו אחרים זה על גבי של זה ולא היתה חזקה רצופה לאחד, אף אחד לא החזיק. 
י. חזקת תשמישין תלויה במחלוקת הפוסקים (אם חלה מיד כשלא מחו, או רק אחרי ג' שנים עי' סי' קמ וקנג. למ"ד שצריך ג"ש ס"ל דצריך ג"כ טענה, ובסמטא וביכ"נ אין מי שיקנה לו וודאי אין לו דין חזת"ש במקומות אלו. אבל לפוסקים שמועילה חזקת תשמישין בלי ג"ש וטענה אלא בשתיקה, אחרי זמן מסויים שהחזיק לבד יהיה דין חזקה גם למדביק). על כן בשטח שמדביק אחד החזיק בו זמן רב להדביק לבד אסור לאחר להדביק.
יא. מזיק מודעות של אחרים, אם זה במקום הפקר כמו רה"ר גמורה דהוי אבידה מדעת, פטור מלשלם, ויש מחלוקת הפוסקים אם מותר לכתחילה או שאסור. (תלוי בש"ך ובט"ז סי' רסא סעי' ד).
יב. ואם זה מקום שאינו הפקר אלא שאין חזת"ש למדביק, לכאו' הוי גזילה על המודעה, ואפי' שמותר להוריד את המודעה, מ"מ היא שייכת למדביק או למזמין העבודה וצריך להשאירה בשלמות לבעליה.
יג. ואם המודעה המורדת כבר איבדה ערכה כתוצאה מההדבקה ואין שייך לדון עליה מצד גזילתה כי א"א להורידה בשלמותה, יש מקום לדון מצד גרמת היזק המדביק של איבוד מלאכתו ולא יקבל שכר מהמזמין. לכן למי שיש בעלות על החצר או המקום מותר לו לפנות את חצרו ממה שהוכנס שלא ברשות, אבל אדם אחר שאין לו טענת בעלות יש לחוש לגרמא בנזקין שאסור מדאורייתא. (עי' בסימן שעח סעי' א ובהגר"א סק"א). אבל אם הוריד אי"צ לשלם.
וע"ז באעה"ח
יהושע הלוי לוין.