טענות כנגד דיון שלא בפני בעל דין

הופיעו בפני הצדדים והציגו פרוטקול ישיבת עמותה המסמיך אותם להופיע בשם העמותה, ויפוי כח, וחתמו על שט"ב, וקבלו על עצמם בקנין לקיים את פסק הדין, לאחר שניתנה להם טיוטת פס"ד העירו הצדדים את הערותיהם, והתובעים ביקשו לבא ולטעון את טענותיהם ההלכתיות בעל פה ולא בכתב, הם הציעו גם לקיים דיון שלא בפני בע"ד בכדי לחסוך לו את עלויות הדיון ומאחר ומדובר רק בדיון של טענות הלכתיות, הנתבע מסרב לקיים דיון שלא בפניו אך מתנגד לדיון אם לא יטענו טענות חדשות ולטענתו מדובר בסחיבת זמן בעלמא.

דיון והכרעה

השאלות שבפנינו הינם א. איך נדון בטענת סחיבת זמן. ב. האם יכול אדם לתבוע שבעל דינו יכתוב את טענותיו ולא יטען בע"פ. ג. האם יכול אדם לתבוע שהוא רוצה לומר את טענותיו ההלכתיות דווקא בעל פה.

א. והנה בשאלה לגבי סחיבת זמן, מקובל שאם התובע טוען שהנתבע מבקש לסחוב זמן הרי זו טענה שמתקבלת [אם כי אין לביה"ד כ"כ כלים לטפל בבעיות מעין אלה], אמנם אם הנתבע טוען שהתובע מבקש לסחוב זמן הרי זו טענה שאיננה מתקבלת משום שניתן לומר לכאורה שזכותו של התובע למשוך את תביעתו לגמרי ועאכו"כ שזכותו לעיין בה וכדומה, וכן מקובל בבתי הדין.

אמנם לכאורה אין הדברים כן, שהרי כתב התשב"ץ (חלק ג סימן רו)

ומי שטוען שיש לו תביעות על אשה אחת אלא שאינו רוצה לתבעה היום אלא לאחר זמן והיא טוענת כל מה שיש לך לטעון עלי טעון עכשיו כי מפני דבריך אלו יש לי הפסד גדול, והדין נותן דאע"ג דקי"ל דאין נזקקין לנתבע אלא לתובע, אי מתזלי נכסיה נזקקין לנתבע, וכופין התובע לסדר תביעותיו בפני ב"ד כדאי' בפרק שור שנגח את הפרה (מ"ו ע"ב).

ויותר מזה כתב הסמ"ע (סימן כד ס"ק יב) שאפילו אם לא הוגשה נגדו תביעה מעולם, במקום שיש לו נזק מכך שהתביעה לא תוגש מיידית יכול הנתבע לתבוע את התובע שיתבע ממנו מה שיש לו או שיקבל אישור שאין תביעה נגדו, וז"ל:

ונראה דבמקום דזיילי נכסיה אף דלא אמר התובע כלל לפני הב"ד שיש לו על פלוני תביעות, אלא הנתבע שמע שקול יוצא עליו שחייב לפלוני, יכול הוא לתבוע לאותו פלוני שיראה לפני ב"ד שטר חוב שבידו עליו, ואם לא יראה מוטל על הב"ד לסלק הקולי קולות מעליו בנתינה לידו כתוב וחתום, או יעשה כרוז באופן שלא יתזלו נכסיו.

א"כ חזינן שגם התובע יש לו זכות לתבוע במקום שיש לו נזקים מכך, שלא תגרר התביעה, אמנם הדבר מוגבל לכך שיש לו נזקים מכך, [בשונה מתובע שבד"כ רצונו מובן לגמור את התביעה במינימום זמן בשביל לקבל את תביעתו], וא"כ נמצא שהנתבע יכול היה לטעון נגד התובעים על התמשכות ההליכים, אמנם זה רק אם יש נזק מכך, וכיון שכאן בלא"ה אין נגרם לו כל נזק שהרי יש בוררות פתוחה בין הצדדים עד לגמר תהליך הבניה לא יתכן שבהתמשכות ההליכים יגרם נזק כל שהוא לנתבע, וע"כ תביעתו על 'סחיבת זמן' דינה להדחות, ועלינו לדון רק אם יש לו זכות לדחות את הדיון מצד הטעמים האחרים.

ב. ותחילה הטענה שניתן להגיש כתבי טענות ואי"צ לקיים דיון, דבר זה פשוט ומפורש בשו"ע (חו"מ סי' יג ס"ג):

אין כופין את האדם שיתן טענותיו בכתב. ואין לדיין לקבל טענות בכתב, אלא ישמעו טענותיהם מפיהם ויצוו לסופר לכתבם. ולא יכתבו אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר הסופר. (מיהו אם ב' בעלי דינים רוצים לטעון בכתב, הרשות בידן, וכל מה שכותבין אינן יכולים לחזור בהן) (נ"י פ' גט פשוט) (עיין לקמן סוף סימן פ').

אמנם בעצם אין הלכה זו שייכת לענייננו לעניין טענת טענות הלכתיות בכתב שהרי כתב שם הסמ"ע (ס"ק יא) בטעם הדבר שאיננו כופין על הגשת טענות בכתב:

לא מיבעיא שאין כופין שיתן לבע"ד טענתו כתובה, דיאמר איני רוצה שתהיה עלי כאריה ארבא ללמוד מטענותי להשיב עליהן בשקר, אלא אפילו ליתן לב"ד בכתב גם כן אינו יכול לכפותו, ואפילו כבר טען לפניהן, משום דלאחר שכתבו טענותן אין בידו לשנותן כלל, וכו'.

וא"כ טעם זה לא שייך רק בטענות בעלמא, אבל בטענות הלכתיות הרי שלפי טעמו של הסמ"ע בהחלט יתכן שניתן יהיה לכפות להגישן בכתב, שהרי אין לו את הזכות לחזור בו מטענות הלכתיות, משום שזה לא שייך, הוא יכול לחזור מעובדות ולא מציטוט תקדימים והלכות פסוקות.

אמנם מצאנו שני טעמים נוספים להלכה זו וכך כתב באו"ת שם (אורים ס"ק יב):

דיהיה לשני טורח ליקח העתקת הטענות ולהשיב בכתב. וגם יותר יכולים הב"ד לברר האמת מהשקר כששומעין מפיהם של בעלי הדין הטענות, כי בכתב יכול לבוא בטענה סדורה מאחרים מיופה בלשון, ותוכו מרמה ולמדו לשונם לשון שקר, (ריב"ש תשו' סי' רחצ, וסמ"ע סקי"ב).

ובאמת נראה שנידו"ד תלוי בשני טעמים אלו שלפי הטעם שביה"ד יכולים לברר האמת מהשקר זה שייך רק בטענה של עובדות, אבל לפי הטענה שלהשיב בכתב זה טירחה יותר גדולה א"כ גם במקרה של טענות הלכתיות זכותו לומר אינני רוצה שיתנהל דיון בכתב משום שזה טירחה יותר גדולה, אמנם האמת תורה דרכה, שמאחר והצדדים מתכתבים ארוכות במייל לא מסתבר שיכולים פתאום לבקש להפסיק לטרוח בענין זה, א"כ לכאורה יכול הנתבע מחמת טעם זה לכפות אותם להגיש טענותיהם בכתב ולחסוך לו עלויות דיון מיותרות [המציאות שקריאת כתבי טענות לוקחת פחות זמן מדיון בע"פ ולכן יש כאן חסכון כספי, שזכות הנתבע לטעון לו].

ג. א"כ נשאר לנו לדון רק בנושא האחרון האם יש לתובעים טעם שבגינו יש עדיפות לדיון בע"פ למרות שכפי שראינו כל הטעמים הנזכרים בהלכה ביחס לדיון בכתב אינם שייכים לפה, שאל"כ הרי שטענת הנתבע שהדיון בכתב עליה להתקבל, והנה ישנה לתובעים טענה שבכתב קשה יותר להעביר את רחשי הלב ואת עומק הכוונה ועל כן הם רוצים לטעון דווקא בע"פ, ונראה שטענה זו דינה להתקבל כמש"כ ב בשעה"מ (סימן כג ס"ק ה) שרוצה ליישב למה נקט הרמ"א שם שנכתב הפס"ד ולא שנאמר בע"פ:

ואולי דלכך כתב אבל אם כתב וכו' דאורחא דמילתא קתני דבכתיבה קשה לכוין הכוונה.

ובאמת הדבר מפורש בגמ' (סנהדרין דף לה עמוד א):

נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא - מינשו טעמייהו. אף על גב דשני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין - נהי דבפומא כתבין, ליבא דאינשי - אינשי, הלכך לא אפשר.

ופירש"י שם:

ליבא דאינשי אינשי - ליבא דאינשי לא כתבי, ואף על גב שזכור לו ליסוד הטעם נשכח מלבו ישובו לטעמו, ואין יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה.

וכ"כ בבית הבחירה להמאירי שם:

שמא תאמר לדונו בערב שבת ולגמור דינו באחד בשבת ולהרגו שמא ישכח להם טעמם ואף על פי שסופריהם כותבין דבריהם דרך צחות אמרו פומא כתבי ליבא לא כתבי.

הרי יש חשש שאף שהטעמים כתובים וכבר הבינו אותם בכל אופן ביום ראשון ישכחו את הטעם ושוב לא יוכלו להבינו מתוך הכתב, וא"כ כ"ש וק"ו שיתכן שבפעם הראשונה לא יוכלו לדון מתוך הכתב.

וכ"כ מפורש בתורת חיים שם:

ליבא דאינשי אינשי. לכאורה משמע דאינשי לשון שכחה הוא ואין נראה דבריש פרק אלו מציאות קאמר ש"ס נמי דוכתא דאיניש איניש פירוש מקום האדם כאדם הוא דכיון דשייך לו הכל יודעין ומכירין את מקומו וקאמר נמי התם ריפתא דאיניש איניש והיינו נמי כדפרישית ומדנקט הכא לישנא דהתם משמע דה"נ הכי קאמר לב האדם אדם הוא ולאו בפומא לחודא תליא מלתא דלב האדם נמי אדם הוא וכיון שאין הסופרים יכולין לכתוב מה שבלבו חיישינן שמא אין יכול ליישבו כבראשונה.

וכן משמע מלשון הפסקי הרי"ד שם:

וליגמרו לדיניה בחד בשבא או בתרי בשבא, מינשו לטעמיהו, דאע"ג דשני סופרי הדיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין, נהי דבפומא כתבי, דבליבא מינשו, הילכך לא איפשר.

דהיינו אותם הדברים שנשארו בלבם ישכחו אותם, ולמה לא כותבים את הדברים שבלב? משום שא"א, אמנם ביד רמ"ה שם משמע שאין דבר מיוחד בהבנת הלב אלא שלא יטרחו לכתוב כל מה שהיה בלבם, וז"ל:

ואף על גב דשני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין נהי דכתבי מאי דשמעי מפומייהו אבל טעמא דליבא דמסיימי בה כמה טעמי אינשי ליה דהכין אורחיה דאינש דכי אמר מילתא ואמר טעמא חשיב בליביה דהאי קושיא והאי קושיא האי פירוקא והאי פירוקא וכל כמה דלא מקשו ליה לא מצטריך למימרינהו להנהו פירוקי וכי משתהי כולי האי מנשי להו ואי מקשו ליה לא ידע לפרוקי כדמעיקרא הילכך לא אפשר וקם הדין טעמא.

הרי הוא לית ליה האם דא"א לכתוב הדברים, והדבר צ"ע למה באמת לא יכתבו כל מה שבלבם ועי"כ יוכלו לדון גם בע"ש?

וראה עוד משכ"ב בחמר משה (ח"א סי' כה), לגבי מו"מ פא"פ, והגם שיש החולקים וסוברים שאפשר לכוון בכתב, ודברים נובעים מדברי הראשונים כפי שהבאנו, אמנם ודאי אם בא אדם ואומר שמרגיש שאינו יכול לכוון בכתב ורוצה לטעון בע"פ הזכות בידו, ולכה"פ מכח קים לי כדברי הסוברים כן, ולכן זכות התובעים לתבוע דיון כדי לטעון טענות הלכתיות.

החלטה

לתובעים זכות לקיים דיון. הצדדים יתאמו ביניהם את מועד הדיון באחד הערבים הקרובים. ויודיעוני דבר.

ובזה באה"ח היום כ"ז סיון התשפ"א