זכות על אפוטרופוס ותביעת רווחים

טענות התובע:

הפקדתי בשמי ובשם אחי ח. ז"ל סך 470,000 ₪ אצל הנתבע בעיסקא תמורת רווחים בשלב החזרת הקרן הגענו להסכמה שמכאן ואילך לא יהיו יותר רווחים לאחר שקבלתי את הקרן בחזרה בשני צ'קים האחד על סך 170,000 ₪ והשני על סך 300,000 ₪ לאחר שנפטר אחי קבלתי הוראה מהנתבע שעד להוצאת צו ירושה אין להוציא את הצ'ק לאחר שהתקבלו הרווחים שלחתי מייל לנתבע ובו פירטתי את החלוקה בין האחים לאור העובדה שח. הלווה לי שליש מהכסף שלו בהשקעה כי לא רצה לחשוף את עצמו לסיכון על כל הסכום והנתבע השיב שהוא לא מתערב בחלוקה בין האחים לאחר מו"מ ארוך בינינו הגענו בינינו להסכם בתמורה להשבת הצ'ק והחוזה הראשוני.

ההסכם צורף לביה"ד ולפיו הנתבע העביר את הכסף לחשבוני וכי אני המשקיע ואני עמדתי מולו וכי בתוך הסכום של סך 300,000 ₪ השייכים לאחי ח., למחרת בבוקר הודיע לי הנתבע שהוא החליט להעביר את הכסף לחשבון על שם היורשת שם אף אחד לא ינגע בכסף שלא שלה וכן הודיע לאם היורשת על הסכום המלא שעובר על שם ביתה וכי אם יש לי תביעות עלי להפנותם אל היורשת לאחר שהעביר את כספי הקרן לחשבון על שם היורשת קבלתי צו מניעה מביה"ד והצגתיו לו למרות זאת החליט להעביר גם את הרווחים לחשבון על שמה במייל שכתב לי הבהיר כי לא ניתן להוציא את הכסף ללא החלטת בית המשפט.

משכך טוען התובע שהוא המוחזק שכן היה צ'ק ברשותו והוא החליפו בהסכם ודינו כדין מוחזק.

תביעותיי הינם:

א.      האחריות והזכות על הכסף לטובת היורשת הינן שלי שכן אחי מינה אותי בחייו לאפוטרופוס על הכסף ואני רוצה להשתמש בזכות זו כדי לדאוג שיהיה בין בתו של אחי ז"ל ובין המשפחה בהם הוריו של אחי קשר של קיימא שזה ודאי רצונו שזה מה שייעשה בכסף שלו.

ב.      מתוך הכסף כאמור היה סך של 100,000 ₪ שהקרן היתה של ח אבל הרווחים שלי אני מבקש לקבל אותם.

ג.       הוצאות הקבורה של אחי ח. שהיו אמורות להיות מכוסות מתוך הכסף הזה.

תשובות הנתבע:

העובדה שאחיך מינה אותך אפוטרופוס על הכסף איננה מקנה לך את הזכות להיות אחראי עליו לאחר מותו בפרט שאתה רוצה להשתמש בו בצורה לא חוקית כדי לקבל טובות הנאה של קשר למשפחה כמו כן הכחיש את עובדת היותו המשקיע וטען כי ח דיבר איתו כמה שעות בירר היטב על ההשקעה ואף פירסם באתר אינטרנט שהוא מברר על ההשקעה ובס"ה התובע התלווה אל אחיו בזמן ההשקעה ואין לו שום קשר לכסף מחובתי היה להחזיר את הכסף ליורשת שלו ואכן כך עשיתי ובפרט כשגיליתי שהוא רוצה לזכות בחלק מהכסף ואם יש לו טענות שיתבע את היורשת שהכסף אצלה ולאו בעל דברים דידי את, בנוסף הציג בפנינו הנתבע דוחו"ת של החברה שם ניתן לראות במפורש כי הכסף היה רשום על שם ח. ולא על שם התובע לגבי ההסכם הוא טען שלפי ההסכם הכסף כבר עבר וא"כ ההסכם הזה לא רלוונטי ולא מחייב אותו,  עוד טען איך ניתן להתייחס לתביעה שאין בעניינה כל מסמך (בין ח. לתובע) בנוסף הוא אמר שבאמת טעה כשחתם על ההסכם שלשיטתו הוא שלא כדין שכן הכסף שייך ליורשת ולא לאח נחמד וחביב ככל שיהיה לשאלת ביה"ד לגבי צו המניעה השיב שצו המניעה היה שלא להעביר את הכסף לאם היורשת ולא ליורשת בעצמה אך ביה"ד הראה לו כי בצו המניעה נאמר במפורש שאסור לו להפקיד כסף בחשבון היורשת שכן על פי ההסכם הכסף צריך להיות בחשבונו של האח.  

בתגובה השיב הנתבע כי ביה"ד אינו קבוע ואינו מוכר,  וכי לבי"ד אין סמכות להוציא צווי מניעה ללא חתימה על שט"ב, וכי לביה"ד לא היה סמכות להודיע על מניעה של חובת תשלום ודאית כדי לברר חובה לצד ג, וכי היורשת שאינה צד להליך זה אינה יכולה להפסיד את כספה בשל החלטות בבי"ד זה, וכי בהסכם נאמר במפורש כי לתובע יש רק 170,000  ש"ח וכי השאר כתוב על שם ח. וממילא כל הרווחים הם שייכים לח .ולתובע אין קשר לכך,  וכי הוא חשש שהתובע יגנוב את הכסף מהאחיינית לכן הוא מיהר והעביר את הכסף על שמה.

תשובות התובע:

אם אכן מתקבלת טענתו של הנתבע שהתובע אינו צד כלפי הכסף הזה וכי המשקיע הוא ח' איך יכול היה לוותר התובע על הרווחים של ח' בכדי לקבל את הקרן? בנוסף הוא טוען שח' מעולם לא כותב להודעות מטעמו של הנתבע כפי שכותבו המשקיעים האחרים.

תשובת הנתבע:

הנתבע מחק את האמור בסיכומו של ביה"ד ושינה את האמור שם כדלהלן:

ההשקעה בוצעה ע"י ח. ובכספו שלו. ח. לא אמר לי ואף התובע לא אמר לי כי חלק מהכסף הלוואה לתובע. כך שכל ה-300,000 ₪ הינן השקעה של ח.. זה חזר על עצמו בכל רישום לרבות רישום בהנה"ח והצהרת הון כי סך 300,000 הינם של ח. בלבד. את השיק סך 300,000 ₪ קיבל התובע ע"מ למסרן לח., וכפי העולה מדבריו הוא פשוט הסתיר את קבלת הסכום ומעל בשליחותו, במקום זאת החלה אמו של התובע להטרידני למסור לה את ה-300,000 ₪. טענתו של התובע כי ח. היה חולה וכי סמך על התובע, נסתרות מכך שח. ז"ל נפגש עמי לפגישה ארוכה לברור פרטים מדוייקים כולל מפות והסברים מפורטים. ח. אף פירסם באתר אינטרנט בפורום כלשהוא (צורף המסמך) על התעניינותו במיזם בשפה ברורה ושיקול דעת, ולא כמי שסמוך על שולחן דעתו של אחרים (התובע). ראיה נחרצת לכך כי התובע מציין שעדכן את אחיו במהלך ההשקעה להפיג לחציו. הדבר מלמד כי התובע פעל בשליחות אחיו אך לא במקומו של אחיו. יתרה מכך, אם כנים הדברים שהתובע ניהל את כספי אחיו החולה – איך העיז ולקח הלוואה מאדם פגוע נפשית? ומה ערכה של הסכמה שכזו?. עם פטירת ח. ז"ל שייך הכסף והרווחים ליורשתו היחידה בתו א. ק. ג. המתגוררת עם אמה ע. תחי' ובעלה של האם הנכבד. לקח לי זמן לדעת כי קיימת יורשת ומי אמה  בשיחה עם האם סוכם כי תוציא צו ירושה ומינוי אפוטרופוס לקבלת הכסף. גם זאת נעשה בידיעת התובע ללא כל מחאה וטענה כי מגיע לו חלק מהכספים או רווחים. יצויין כי האם ע. תחי' הינה האפוטרופסית הטבעית של בתה א., וככל שימונה אפוטרופוס ע"י הגוף המוסמך (אין סמכות לב"ד פרטי, בוררות – חשוב ככל שיהיה) תהיה זאת האם ע. תחי'ה. מחובתי ההלכתית ואף החוקית למסור את הכסף אך ורק לבתו א.. ואם יש מקום לטענתו - שלדעתי הינה נסיון גמור של גזלה פשוטה – שיתבע את היורשת או שימונה לה אפוטרופוס ויתבע אותו. אני לא מייצג את היורשת, וכל מה שעשיתי זה להציל את היורשת מידיו הגזלניות של אחי אביה - התובע. לשם כך אף סיכנתי את עצמי בחתימה על הסכם שאין לו כל ערך וקבלת השיק השייך ליורשתו של ח. ז"ל. בתיאום עם האם נעשו נסיונות לרכוש דירה ע"ש הקטינה א. – התברר לי כי זה מהלך סבוך המצריך אישורי בית המשפט והאפוטרופוס הכללי. מאחר ולא רציתי לעכב כספים אצלי אף לרגע, בכדי לא לחשוף את הכספים לסיכון, כפי שפרטתי אני חשוף לתביעות בסדר גודל של עשרות מונים על הסכום המגיע לא. – בחרתי לפתוח חשבון בנק על שמה של א. ולשם העברתי את כל הסכום המגיע לח. ז"ל 300,000 ₪ קרן ועוד 480,000 ₪ רווח ס"ה 780,000 ₪ פרטי החשבון נמסרו לאם ע., ומפאת כבוד אף לתובע. האם שמחה והודתה על כך (כלשונה: על הטיפול המקצועי והמסירות) לעומת התובע אשר נשמט בלעו מפיו.. התירוצים של התובע לדאגות לקרבה משפחתית -  הינם תרוצים של גנבים. נסיון ההשתלטות על כספי היתומה לרבות הסתרת הסכום המלא (נאמר לאם הילדה במשך שנים כי יש לה רק 300,000 ₪ והוסתרו ע"י התובע במכוון כי יש לה 780,000 ₪) וכן הנסיון לעושק כי חלק מהרווחים שייכים לתובע עשו אצל משפחת הילדה את ההיפך הגמור וזכו לבוז מוחלט, וחוסר רצון לקשר כלשהוא. ע"פ ייעוץ משפטי, כל פעולה להברחת נכסי היורשת / הקטינה הינה פלילית ואני לא אתן ידי לכך. יצויין, כי הכסף נמצא בחשבונה של א. בלבד, לא ניתן לאף אדם לרבות לאם ע. לעשות בו שימוש, הכסף יגיע לקטינה כשתגיע לגיל ,18 או לטובת הקטינה ע"פ הוראת בית המשפט.

דיון והכרעה

א. ותחילה נפנה לטענת ה'סף' של הנתבע לפיה ביה"ד המתעסק בענין זה הינו פלילי, ועל כן עלינו לשוב ולהבהיר לנתבע את תביעת התובע, והרי תביעת התובע איננה שהנתבע יקח את הכסף שכבר נתן לקטינה, כסף זה שהחליט לתת לה אינו מעניינו, עניינו נוגע אך ורק לגבי ההסכם אותו חתם מול התובע, ובו הוא מתבקש לעמוד, ככל ויוחלט על ידי בית הדין כי הנתבע אמור להחזיק בכסף של העזבון הרי שהחלטה זו כוחה יפה כמובן רק עד להחלטה אחרת של הערכאה המוסמכת לקבוע מי יהיה האפוטרופוס בעזבון, התובע לא ביקש מביה"ד לקבוע כי הוא אפורטרופוס על הכסף אלא כי הכסף יתנהל אצלו כל עוד ואין החלטה אחרת של ערכאה מוסמכת לכך, ועל כן אין כאן חשש לפלילים, זאת ועוד כל עוד ולא נקבע שהבת היא היורשת החוקית כלל לא ברור שהכסף אמור היה לעבור אליה וודאי לא כל הכסף שהרי כפי שטען התובע בדיון היו גם הוצאות קבורה והרי נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנג סעי' ל – לא):

שכיב מרע שצוה ואמר: אל תספדוהו, אין סופדין אותו. אמר: אל תקברוהו מנכסיו, אין שומעין לו, אלא כופין את היורשים לקברו מנכסיו. מי שנתן מממונו מתנות הרבה ושייר מעט ליורשיו, היורשים חייבים לקוברו.

וכתב שם הסמ"ע (ס"ק ע):

היורשים חייבים לקברו. שהן במקום אביהן והנכסים שירשו שם אביהן עליהן וקוברין אותו משלו.

ושוב נשנתה הלכה זו בשו"ע (יורה דעה סימן שמח סעיף ב):

האומר: אל תקברוהו מנכסיו, אין שומעין לו, אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו, וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו, ואפילו האבן שנותנין על הקבר; והוא שירשו ממון מאביהם.

וא"כ מי התיר לתובע ללכת ולתת את הנכסים ליורשת שעדיין אין צו ירושה, וברור שחלק מהכסף צריך ללכת להוצאות קבורה?

ועל כל פנים ודאי אין כאן שום דבר פלילי שהרי כאמור ביה"ד לא התבקש לקבוע שהתובע הוא אפוטרופוס שהרי כתב הרמ"א (חושן משפט סימן רצ ס"א):

וב"ד היינו הממונה בעירו או גדולי הדור, אבל אין כח ביד שלשה בעלמא שיעשו עצמן ב"ד על היתומים (הרא"ש כלל פ"ה סי' ה ו). 

וא"כ מעולם לא הוגשה תביעה בפנינו למנות אפוטרופוס שהרי כל כוחו של בי"ד דידן הוא מהסכמת הצדדים וא"כ לא היתה התביעה אלא שהוא אחראי על הכסף וברור שברגע שתהיה ערכאה מוסמכת שתקבע מישהו כאפוטרופוס, הן האמא [ועי' בשו"ע (חו"מ סי' רצ ס"ב) שאין ממנים אשה לאפוטרופוס], הן מישהו אחר יקיים התובע את הפסק ויעביר את זה לאפוטרופוס וא"כ כל עוד ועדיין לא נקבע מיהו האפוטרופוס זכותו של התובע לנהל הליך להעביר את הכסף לחזקתו, כשם שזכותו של הנתבע שלא להעביר את הכסף ליורשים ללא צו ירושה וכפי שנוהגים כל הבנקים, כך שלא מובנת חרדתו של התובע מההליך הפלילי, אמנם לאור הסבריו ביה"ד התרשם שהוא אכן פעל בתום לב לטובת היתומה, ואף שהוא טעה שכן כאמור הדבר לא הוברר שהיא אכן היורשת היחידה ולא נקבע, אבל אין ספק שהוא פעל בתום לב, אמנם לא ברור שפעולתו זו תציל אותו מלקיים את ההסכמים עליהם הוא חתם וההתחייבויות בהן הוא התחייב ועל כך ידון ביה"ד דידן שכן לכך הוא הוסמך ע"י שני הצדדים.

ועל כן טענת הסף שביה"ד לא יכול לדון בענין מאחר ויש כאן צד ג' קטין שלא חתם בוררות בפנינו והדבר נוגע בפלילים נדחה, שכן ההסכם הוא בין התובע לנתבע ועדיין אין החלטה של שום רשות מוסמכת על כך שהקטין הוא הנוגע לכסף זה ואין ביה"ד צריך לשמוע את דבריו, ובלאו הכי התובע כבר העביר את הכסף לקטינה וכל השאלה אם הוא צריך לשלם שוב לנתבע כשכפי שטען התובע הקטינה בכל מקרה לא תנזק, ובכל אופן ביה"ד ידון רק בהתחייבויות הנתבע העולות מכח ההסכם שאותו הוא חייב לקיים בכל אופן.

ב. למעלה מן הצורך נציין שאפילו אם ברור הדבר שהכסף של היתומה, כל עוד והיתומה לא תובעת אם נמצא שיש התחייבות חוזית של הנתבע יש חובה לעמוד בה עד שלא תהיה תביעה שכנגד, כמש"כ בנתה"מ (בי' סי' ס ס"ק יא) לגבי המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו:

ואף דבהכיר בה שאינה שלו ג"כ דעת הריב"ש (סי' ר"נ) שמביא הרב (סימן שע"ג ס"א) דמהני אחריות, אף דלא מהני גביה בחזר ולקחה מבעלים הראשונים, ועל כרחך צריך לומר ג"כ דלא סמכא דעתיה כמבואר בסימן שע"ד סעיף ב', מ"מ שאני הוא ממוכר דבר שלא בא לעולם, דהא בהדיא מבואר שם בבעל התרומות ובמשנה למלך שם דאפילו בהכיר בה שאינה שלו אין הגזלן יכול לבטל הקנין וחייב ליתן השדה ללוקח אחר שנעשה הקנין עד דאתי נגזל, וכן אין הלוקח יכול לבטל המכר ולתבוע מעותיו עד דמחוי טירפא, וכיון דהמכר קיים בין הגזלן והלוקח עד ביאת הטורף, אף האחריות קיים, דעיקר האחריות של אנא איקום ואשפי הוא להצילו מביאת הטורף. משא"כ בדבר שלא בא לעולם דהן בעצמן יכולין לחזור בהם, אין כאן שייכות אחריות, דעיקר כונת האחריות דאנא איקום ואשפי הוא רק נגד ביאת הטורף ולא נגד מה שהוא חוזר מדינא.

וא"כ נמצא כיון שאין עדיין תביעה שכנגד בכל מקרה חייב הנתבע לעמוד במה שהתחייב בהתחייבות החוזית.

ומכאן לנידו"ד הצדדים נחלקו בטיב היחסים בין הנתבע לח. שהנתבע טען בפני ביה"ד שהמשקיע בהשקעה היה ח. והוא בירר בעצמו על טיב ההשקעה והוא שוחח איתו ארוכות לפני ההשקעה, ולא קמו כל יחסים בין הנתבע לבין התובע ביחס לכספו של ח. ואף שהצ'ק יצא על שמו זה ענין טכני, הנתבע אף הציג בביה"ד מסמכים מקוריים של החברה [כך טען] בהם נראה בבירור כי המשקיע הוא ח. וכי ההשקעה רשומה על שמו, וע"כ לטענתו אין לתובע כל יחס לכסף ואין מקום ליתן לו את הכסף או חלקו, לחילופין טען כי אף אם היה שליח משמת ח. פקעה שליחותו ואין התובע יכול להמשיך לתבוע בשם האח, לגבי ההסכם טען בתחילה שנחתם בטעות ואח"כ טען שהוא חתם אותו בכוונה כדי להוציא מיד התובע את הצ'ק שבידו כדי שלא יהיה מוחזק, והתובע טען כי הוא היה המשקיע שהשקיע בכספו של אחיו ח. וכי על הנתבע להחזיר לו את ההשקעה ואי"ז מעניינו אם אחיו נפטר או לא, שכן לפי ההסכם ביניהם הכסף אמור לחזור אליו בכל אופן, לגבי רישומי החברה טען שמבחינה פורמלית היה עדיף לו לרשום על שם אחיו, אבל הוא היה המשקיע והראיה ההסכם והצ'ק והעובדה שח. לא כותב מעולם להודעות מטעם החברה, וכן העובדה שהנתבע הגיע להסכמות עם התובע ביחס לכספו של ח. לגבי ויתור על הרווחים של הקרן של ח. ואם כטענת הנתבע שהתובע לא הוסמך מעולם על כספו של ח. איך יתכן שהגיע איתו להסכמות?

אמנם ביחס לראיה זו הרי יתכן שהתובע היה שליח של ח. [ומשמת פקעה השליחות כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' קכב ס"א)] אבל לא כפי שטוען התובע שח. השקיע אצלו והוא השקיע אצל הנתבע ואין לנתבע שום קשר ביחס לתובע.

ג. והנה לגבי העובדה שהתובע שינה את גירסתו לאחר הדיון ביה"ד מקבל את הגירסא הראשונה כפי שטען בדיון שהרי נפסק בשו"ע (חו"מ סי' פ):

מי שטוען בב"ד טענה אחת ונתחייב בה, אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה. (ואפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני) (נ"י פ' ח"ה) (כדלעיל ריש סי' ע"ט). אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר: כך נתכוונתי, ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון, שומעין לו. במה דברים אמורים, שלא יצא מבית דין. אבל אם יצא מבית דין, אין שומעין לו, דשמא למדוהו לטעון שקר.

אמנם בהמשך שם נאמר שמפטור לפטור יכול לחזור בו בטענתו:

במה דברים אמורים שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה, כשנתחייב בדין בטענה ראשונה. אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת ואף על פי שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה (טור בשם ר"י מג"ש ורמב"ם והוא בסוף פ"ז מהלכות טוען), ואף ע"פ שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה, מפיטור לפיטור, עד שיבואו עדים (ועיין לעיל סי' ע"ט ס"ט).

וא"כ יתכן שיכול היה לחזור בו מטענתו, אם היה זה מפטור לפטור אמנם כפי שנראה להלן זה מחיוב לפטור.

ד. וכדי לבחון את השאלה האם ח. היה המשקיע או התובע או שהתובע הוא שליח של ח. ע"כ עלינו לבדוק את לשון ההסכם שנחתם בין הצדדים שהרי טענת התובע לא הבנתי איננה טענה המתקבלת לדינא כמו שכתב בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תרכט):

נשאל ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה. ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנ' ולא הבין התנאי. ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל. והשיב דשומעין לו. והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תמה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה.

הרי אף שהרשב"א תמה על דברי המהר"ם אמנם למעשה זו היא ההכרעה שאין מקבלים טענת לא קראתי ו \ או לא הבנתי, וכ"ש לא שמתי לב.

וכתב על כך בבית יוסף אבן העזר (סימן סו סי"ג):

ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי דכל עמי הארץ יאמרו כן.

וכן פסק בשו"ע (חו"מ סימן ס"א סעיף י"ג):

מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו.

אולם, המחלוקת היא בשטר שהמתחייב בעצמו לא חתם עליו ורק עדים חתמו עליו, אבל אם המתחייב עצמו חתם גם רבינו מאיר יודה שאין שומעין לטענה - לא הבנתי על מה שחתמתי. וכן כתב בתשובת ר' בצלאל אשכנזי (שאלה כ"ה):

ומכל מקום נראה לי ברור, דכל שהוא עצמו חתם על הכתב, דלא מצו אמרי... דלא ידעו לקרות... ואפילו לדעת הרב רבינו מאיר ז"ל... דעד כאן לא קאמר אלא בכתובה, דעדים הוא דקא מחייבי ליה, ואפשר שהעדים חשבו שהיה מבין מה שקראו לפניו ולכך לא הודיעוהו בעל פה, אבל כשהוא בעצמו חותם, ועל חתימתו אנן מחייבינן ליה, הא ודאי דחזקה הוא דלא חתים עד שידע מאי דאיכתוב עליה; אי נמי דגמר בדעתיה להתחייב בכל הכתוב עליו, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל... והיא בתשובות הרמב"ן סימן ע"ז, והיא אצלי בכתיבת יד הרשב"א ז"ל, והשואל היה הרא"ה ז"ל.

וכך כתב בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן ע"ז):

שאלה, הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של כותים מהו, כיון דלא ידיע למקרי... תשובה, כל שחתם ידו יוצא עליו... מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם, ומאן לימא לן שאינו יודע. ואף על פי שאין רובן של ישראל יודעין לקרות בשטרי ארמאי, כיון דאפשר דידע חזקה כיון דחתם ידע וקרא... ועוד אני אומר... שאפילו כשהלוה מודה לו שאינו יודע לקרות, אי נמי שיש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. והיינו טעמא דשליש... וכל שכן הכא שסומך על אחרים אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו, שהוא גומר להתחייב בכל מה שכתוב בו....

והובאה תשובה זו בקצרה גם בתשובות הרשב"א (ח"א סימן תתקפ"ה). ונפסק להלכה כך בשו"ע (שם סימן מ"ה סעיף ג):

הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו....

ופסק כך גם הרמ"א (שם סוף סימן ס"ח), הרי שבחותם בעצמו אין שומעין, לכל הדעות, לטענה לא הבנתי, משני טעמים, א': חזקה שאין אדם חותם אלא אם כן ידוע לו על מה הוא חותם. ולפי טעם זה אם תהיינה הוכחות שהחותם לא ידע על מה הוא חותם, הרי נופלת החזקה והחתימה בטלה; ב': כלל הוא שכל הסומך על מישהו, נותן אימון בו ועושה פעולה על פיו, הרי הפעולה מחייבת אותו כאילו הוא עושה אותה על ידיעתו ודעתו שלו בעצמו. וזוהי ההלכה של שליש (גיטין דף ס"ד ע"א) הימניה, כלומר האמין בשליש וסמך עליו, הרי גמר בדעתו וקבל עליו כל מה שהשליש יעשה. ומחדש הרמב"ן שכך הוא גם לענין הודאה והתחייבות על ידי חתימה, אם החותם לא ידע על מה הוא חותם, וברור לנו שאינו יודע את שפת השטר, וגם ברור שלא הסבירו לו לפני החתימה את תוכן השטר, אלא שסמך על הסופר או מישהו אחר שהגיש לו לחתום, ועל פיו הוא חתם, הרי קבל עליו על כל מה שחתם על פי איש אימונו, ורואים כאילו הודה והתחייב בידיעה על כל החתום.

והרי אם נקבל טענת לא שמתי לב, לא שבקת חיי שכולם יאמרו כן, וע"כ טענה זו נדחית, ועלינו לבדוק את הנאמר בהסכם וע"פ להכריע.

ה. אמנם אם היה טוען מראש את הטענה שחתם את זה בשביל להוציא את הצ'ק מידו הרי שהיינו צריכים לקיים את השטר כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ סימן פב סעיף א):

מלוה שהוציא שטר שאינו מקויים, ואינו מוציא עדים לקיימו, והלוה מודה שכתבו, אלא שטוען: פרעתי, נאמן. ואפילו אם כתוב בו נאמנות, אינו מועיל. והוא הדין לכל מה שיטעון בו דבר שמבטל השטר, כגון אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי, או על תנאי נעשה ולא נתקיים התנאי, (או, שאמר: קטן הייתי כשנכתב השטר נאמן) (נ"י פ' מי שמת). ואם אחר כך מצא המלוה עדים לקיים השטר בבית דין, הרי הוא כשאר השטרות, וגובה בו.

וא"כ אם זו היתה הטענה הראשונה של הנתבע היינו צריכים לקיים את השטר, אמנם מאחר ואין לו את הזכות להיות טוען וחוזר וטוען מחיוב לזכות דהיינו במקרה דידן בטענה הראשונה, אינו נאמן לגמרי ובטענה השניה נאמן במקום שאין השטר מקוים, ע"כ נחשב הדבר מחיוב לזכות ואינו נאמן לטעון ולחזור ולטעון.

וע"כ עלינו לדון לפי לשון ההסכם, והנה כותרת ההסכם היא:

הסכם השקעה ופרעון.

הצדדים הינם:

י. ק. – המשקיע וי. ו. המקבל.

וכך נאמר בסעיף 1:

המשקיע מסר למקבל בחלקים סכום מצטבר של סך 470,000 ₪, עד ... למטרת השקעה ... ההשקעה לקידום ... מתוך סכום זה סך 300,000 ₪ שייכים לח. ק. ... האחריות ביחס לסכום זה מוטלת על י. ק. אשר בפועל עמד מול המקבל.

גם בחתימת ההסכם חתום המשקיע מול המקבל.

נמצא א"כ כי לפי ההסכם התובע הינו משקיע ולא אחיו ח. גם אינו שליח, גם העובדה שמוזכר שיש סכום של קרן של האח איננה אומרת דבר לגבי פירות הקרן, וגם העובדה שלתובע אחריות ביחס לאח תומכת בטענתו שהוא היה המשקיע ואחיו השקיע אצלו ואין למקבל קשר לאח, אף שהוא גם ידע שהאח קיים ברקע, וע"כ כשבא התובע וטוען מתוך הסכום הזה מאה אלף ₪ הוא הלוואה והשאר השקעה אין הנתבע בעל דברים לטעון שהוא טועה או משקרו או גנב ועליו להחזיר לו את השקעתו.

ו. לאחר שקבלנו את העובדה העולה מתוך החוזה לפיה התובע הוא המשקיע של הכסף שבמחלוקת, אין מקום לומר שכיון שיתכן שתהיה נגדו תביעה מטעם היורשת עליו לתת מיד ליורשת את הכסף אלא עליו להשיב קודם כל את הכסף לתובע כמש"כ בשולחן ערוך (חושן משפט סי' קפג ס"ח):

ראובן שלח את שמעון שיקח לו בגד בהקפה, וכשהגיע זמן הפרעון נתן לו המעות לפרוע ונמצא שהמוכר שכחם, צריך להחזירם לראובן ואינו יכול לומר: אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם העובד כוכבים, וגם אינו יכול לומר: אני רוצה לקדש השם ולהחזירם לעובד כוכבים (דומה לזה בטור ובדברי המחבר בסי' ע"ב סל"א).

לגבי הטענה על הרצון להמשיך לנהל את הכסף עבור האחיינית שביחס לכך כתב הנתבע שהדבר גרם לנזק לקשר שכן לאחר שהודיע על כך לאם – הגרושה היא רק כועסת יותר על האח שרוצה לגנוב לה את הכסף, אכן אין ספק שכיום נעשה נזק, אבל מי ביקש זאת מידו של המקבל – הנתבע ללכת רכיל ולגלות סוד, בשעה שכל שביקש התובע היה לברר את הדברים בפני צד ג' שאיננו נוגע?

אמנם בפועל למרות שהוא המשקיע הוא מודה שחלק מהכסף שבפנינו בהסכם הינו כסף של העזבון ובפועל המקבל כבר הפקיד את הכסף עבור היורשת שיתכן מאד [וכך נראה לפי הצדדים שאכן היא היורשת היחידה] א"כ כל שנותר לתובע שרוצה לנהל את הכסף הוא רק טענה על טובת הנאה כשהוא מגדיר ומבאר מהי טובת ההנאה שחפץ בה, והיא שהבת שגדלה אצל הגרושה תכבד את זכרו של אביה, טובת הנאה זו היא לגיטימית לחלוטין ולא כפי שניסה הנתבע להציג את הדברים כביכול יש כאן מסחר אסור בכסף שאינו שלו, וכך אמרו חכמים (ספרא בחוקותי פרשה ב פרק ה):

ותם לריק כחכם, ... זה שהוא משיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו.

הרי אם אדם מאבד את ממונו לאדם שאין בינו לבינו יחסי יריבות נחשב הדבר לקללה, עאכו"כ שאם הכסף ילך לבת שהוסתה נגדו שזה קללה בשבילו, אף שודאי רוצה בטובתה בכל אופן, א"כ ודאי הדבר שטובת הנפטר שביתו תכבד את זכרו ולא חלילה להיפך.

ועוד אמרו חכמים (בבא בתרא דף נח עמוד א):

ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה: אמאי לא צניעת באיסורא? הך איתתא עשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד. כי שכיב, אמר להו: כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מינייהו. אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: זילו חבוטו קברא דאבוכון, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא. אזלו כולהו, ההוא דבריה הוה לא אזל, אמר להו: כולהו נכסי דהאי.

וביאר בזה הטעם ברשב"ם שם:

שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבכם ומסתברא דלזה אהב יותר ויפה דן רבי בנאה דלא שייך הכא אלא שודא דדייני והיינו שודא שלא רצה לחבוט.

הרי שהרשב"ם מבאר דברי הגמ' שהטעם שזכה זה הבן בכל הירושה משום שאמדו דעתו של האב שאינו רוצה להוריש מנכסיו לבניו המבזים את זכרו, וא"כ כ"ש וק"ו שאין לילך רכיל לגלות סוד כדי שיבזו את זכרו, והמחזיק את הכסף ורוצה לדאוג שיכבדו את זכרו של הנפטר טוב עשה שכן הוא אומדן דעת בני אדם.

וכיו"ב כתב שם ביד רמ"ה:

דמדחייס איקרא דאבוה ש"מ האי ניהו בריה ואבוה נמי להאי הוא דקפיד.

אמנם המאירי והרש"ש חולקים ע"ז וס"ל שהטעם הוא רק משום שאמדו שהוא בנו לפי שלא ילך הבן ויבזה זכר אביו, אבל אין טעם המחלוקת משום שאין מסכימים שזהו אומדן הדעת אלא ס"ל שהוכחה זו דיה כדי לקבוע שהוא הבן מה שאין מסכימים הרשב"ם והיד רמ"ה אבל לכו"ע זהו אומדן הדעת שאין אדם רוצה להוריש נכסיו למי שמבזה אותו.

מה שגם שהזכות לטובת הנאה קיימת בכל אופן למי שמחזיק בכסף, מה גם שהוא טרח בשל הכסף הזה, וא"כ בכל מקרה זכות טובת ההנאה שייכת לו ואין מדובר במסחר אסור בכסף לא לו.

וא"כ מאחר והיורשת כפי הנראה זכתה בכסף המגיע לה כדין ע"פ הודאת המחזיק, כל מה שהפסיד המחזיק הוא רק טובת הנאה, והרי נחלקו הראשונים אם טובת הנאה ממון או לו דהנה פסק הרמב"ם (אישות פרק ה הלכה ו):

אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת שהרי אין לו למכרה ואין לו בה אלא טובת הנאה לפי שנותנה לכל כהן שירצה וטובת הנאה אינה ממון.

הרי שטובת הנאה אינה ממון וא"כ לא ניתן להוציאה בדין, ומאידך בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקסג) כתב שטובת הנאה ממון, והו"ד בבדק הבית (יו"ד סי' רנח) ומשם בערך לחם (שם ס"ו), וא"כ ניתן להוציאה בדין.

ולהלכה כתב הרמ"א שיש מחלוקת בזה וכך כתב (יו"ד סי' קס סכ"ג):

ולמ"ד טובת הנאה הוי ממון מיקרי ריבית קצוצה.

ומשמע דאיכא מ"ד שטובת הנאה אינה ממון.

וכ"כ בחו"מ (סי' לז ס"ט):

אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצה למ"ד טובת הנאה אינה ממון.

ומשמע דאיכא מ"ד שטובת הנאה נחשב לממון.

ומאידך לקמן שם (סי' רג ס"א) כתב בפשיטות שאין בזה מחלוקת:

וטובת הנאה לאו ממון.

ועוד שם (סי' רעו ס"ו) שמשמע שיש חילוק בין טובות ההנאה איזה מהן ממון ואיזה מהן שאינן ממון:

או טובת הנאה בעלמא שאינה ממון.

אמנם עיי"ש בקצוה"ח (ס"ק ב) שמשמע שנוקט כדבר פשוט שטובת הנאה אינה ממון, ומשמע שאי"ז תלוי אם הוא טובת הנאה בעלמא או לא, אלא בכל אופן טובת הנאה אינה ממון, וא"כ איך שלא יהיה כיון שיש לכה"פ מחלוקת יכול הנתבע להגיד קים לי שטובת הנאה אינה ממון ואיני מחויב בהשבה, וע"ע בשכנה"ג (יו"ד סי' שלא הגה"ט ס"ק מג) שהוכיח מדברי המחבר (סי' פז סל"ה) שטובת הנאה אינה ממון, ובביאור הגר"א (שם ס"ק קיב), וכן הכריע הש"ך (חו"מ סי' שנ ס"ק א) שטובת הנאה אינה ממון, וע"כ תביעה זו נדחית.

אמנם ראוי לנתבע לדאוג לתקן את אשר עוות שלא כדין שגם אם טובת הנאה אינה ממון הרי אסור לגזלו כמש"כ בים של שלמה (ב"ק פ"ט סי' סא) לגבי טובת הנאה:

דאינה ממון לעניין קדושין, ולהוציא בדיינים. אבל לעניין נדר, ולעניין גזל, שלא יטלו בע"כ, הוי ממון.

וכיו"ב כתב במחנה אפרים (הל' טובת הנאה סימן א) שחייב להחזירה בדיני שמים:

ואפילו אי טובת הנאה אינה ממון ואין מוציאין בדיינים מכל מקום בדיני שמים חייבים להחזיר.  

והו"ד להלכה במהרי"ט אלגזי (קונ' טובת הנאה שבסו"ס שמחת יו"ט אות ג).

אמנם צריך לדעת לפי איזה ערך משלמים טובת הנאה, ובקצוה"ח (סי' ערה ס"ק א) הביא בזה מח' הראשונים למ"ד טובת הנאה ממון דלהתוס' (ב"מ ו ע"ב ד"ה והא הכא) צריך לשלם טובת הנאה לפי ערך כמה היא שווה, ולהריטב"א (קידושין נח ע"ב ד"ה לימא) צריך לשלם לפי כולו, אמנם מאחר והנתבע הוא המוחזק ויכול לומר קים לי ודאי אין חייבים לשלם אלא לפי ערך טובת הנאה שלו, וכן נקט בפשיטות בפר"ח (יו"ד סי' סא ס"ק כה) שהכוונה טובת הנאה לפי ערך, ונלמד מזה לדידן לענין חיוב בדיני שמים למ"ד שאינה ממון, ומאחר וטובת ההנאה שביקש המחזיק בכסף כדין, היתה לדאוג שהבת תכבד את זכרו של אביה, ותשמור קשר עם משפחתו מוטל על הנתבע לעשות ככל יכלתו להשיב את לב בתו של המת על משפחתה.  

פסק דין

הנתבע ישלם לתובע סך מאה ושישים אלף ₪ מלא רווחי הקרן של סך מאה אלף ₪ אותם תבע התובע.

ובזה באנו על החתום היום ט"ו סיון תשפ"א

הרב אפרים שימלמן – דיין                  הרב שלמה שרגא – אב"ד         הרב משה פרקוביץ – דיין